1. התובע נפגע לטענתו ביום 8.3.98 בתאונת רחיפה באתר צניחה ליד מלון כרמל בחוף נתניה ונגרם לו נזק גוף שבעטיו הוא מבקש לחייב את הנתבעים בפיצוי. התאונה ארעה כשנה לאחר סיום אחרון הקורסים מבין השניים שבהם השתתף אצל הנתבעים והתביעה הוגשה בסמוך מאד לתום תקופת ההתיישנות. הנתבעים חולקים על האחריות לתאונה ועל גובה הנזק. רקע 2. התובע החליט בסמוך לשנת 97 ביחד עם בן דודתו לעבור קורס צניחה במצנחי רחיפה. אז פנה אל הנתבעים שניהלו בי"ס לרחיפה בנתניה . הנתבע 2 (להלן- הנתבע ) היה בנוסף למנהל הנתבעת 1 גם המדריך הראשי והמאמן בביה"ס. התובע הצהיר כי הנתבעים הציעו קורסי רחיפה לכל דורש והציגו את בי"ס כמקצועי בתחום. לטענתו הציג הנתבע את ספורט הרחיפה כבטוח ביותר וכי ביה"ס מתנהל כמועדון חברים כאשר ה"חברות" נותרת עד להכשרה מלאה. לטענת התובע הבטיחו הנתבע כי גם לאחר תם השיעורים המעשיים מוזמנים התלמידים לתאם עמו מועדי צניחה וריחוף בשבתות באתרים בהם הוא נמצא כדי לקבל ממנו סיוע והדרכה. 3. אין חולק כי התובע נרשם ביום 8.8.96 לקורס ראשון -דרגה 1 אצל הנתבעים, וחתם באותו מעמד על טופס הרשמה הכולל הצהרה כי הודע לו על הסיכון הגבוה בעיסוק בספורט הרחיפה. מיד בסיום הקורס רכש התובע מצנח רחיפה לעצמו ולבן דודתו. לטענת התובע לא עשה שימוש במצנח ואף לא ריחף במשך כשנה לאחר סיום הקורס בשל חוסר בטחונו ועל כן קיבל המלצתו של הנתבע להירשם לקורס שני -דרגה 2 . אין חולק כי התובע נרשם לקורס השני ביום 5.6.97 ואף סיימו. 4. כעבור 8 חדשים לאחר סיום הקורס השני נפגע התובע בתאונת רחיפה ולטענתו גרמו הנתבעים לאירוע התאונה ותוצאותיה ברשלנותם, שהתבטאה בין היתר באי הפעלת תוכנית לימודים מסודרת המקיפה את כל שלבי הלמידה והתרגול הנדרשים לרחיפה בטוחה, לא השלימו לו חסרים בלימוד ולא תרגולו אותו את כל השלבים הנדרשים לרחיפה בטוחה. כ"כ גם לא ציידו אותו במצנח בטיחותי שהיה אמור למנוע פציעות. בנוסף יוחסו לנתבע מחדלים כמו התעלמות מאי ריחוף של התובע במשך שנה בין הקורסים והתעלמות מהעדר לימוד מלא של כל השיעורים לרבות שניים חיוניים. כן אישר לתובע להמריא במזג אוויר שלא התאים לרחיפה בטוחה ומכר לו ציוד שאינו נותן הגנה מספקת בעת נחיתת חירום. 5. הנתבע הוסמך כמדריך ראשי בין ראשוני המדריכים בארץ לספורט הרחיפה וכבר בשנת 90 פתח בי"ס ללימוד טיסה במצנחים באילת. לאחר שנסגר בי"ס זה, פתח בי"ס נוסף שעסק באותו ספורט במרכז הארץ ובסוף שנת 94 הקים את הנתבעת 1. האחרונה ניהלה בי"ס בנתניה וזה פעל בניהולו של הנתבע במשך 4 שנים עד לסוף שנת 98. לטענתו, פעל ביה"ס ברמה מקצועית גבוהה ביותר תוך שימת דגש על נהלים קפדניים ומחמירים בנושא הבטיחות. חניכי ביה"ס קיבלו בסיום כל קורס הסמכה של האגודה הישראלית למצנחי רחיפה לטיסה כטייסים עצמאיים עפ"י הדרגה, שאליה הוסמכו. התאונה 6. אין חולק כי התובע ריחף במועד התאונה שלא במסגרת קורס או בתהליך למידה כי אם לאחר שחלפו מספר חדשים כאמור, לאחר סיום הקורסים. לגרסת התובע היה זה לו ריחוף ראשון, שלא במסגרת קורס. הוא יצא עם בן דודתו ביום שבת ה- 7.3.98 לצנוח באתר הצניחה ליד מלון כרמל שבנתניה (להלן: אתר הצניחה) וזאת לאחר שפנו לנתבע ותיאמו איתו להגיע לאתר. בהגיעם לאתר הנ"ל פגשו את הנתבע ולאחר שטען כי עליהם לתרגל תרגיל הנפות אישר להם להמריא והשיב לשאלה בדבר תנאי מזג האוויר כי הם מתאימים לריחוף. הם סמכו על אמירתו של הנתבע והתובע החל לצנוח. כבר בתחילה היה לטענתו קשה למצנח להתרומם והנתבע סימן לו להתקדם לכיוון צפון, ואז "גיהץ את הרכס" (עמ 54 לפר) משמע- ריחף צפונה אח"כ לדרום והסתובב שוב צפונה. כאשר היה בדרך חזרה לאתר הצניחה החל המצנח לאבד גובה לאחר שהרוח נחלשה והתובע הגיע לגובה הצוק וריחף בסמוך אליו היות וקיווה שהרוח הבאה מכיוון הים תרים את המצנח . משהדבר לא הואיל, פנה לבצע נחיתה על החוף. בהיותו קרוב לקרקע והיות שלא הכיר את המקום לא ידע לאמוד את המרחק מהסלעים שהיו על החוף. כעבור זמן קצר פגע בסלעים במהלך הנחיתה עם ישבנו. לאחר הפגיעה בסלע המשיך המצנח שהיה עדיין באוויר קדימה וחבט את התובע בערמת סלעים נוספת ,שם נחבט בראשו והתעלף. לאחר סיוע של רוכבי טרקטורונים שהיו בשטח ושהזעיקו את בן דודתו, פונה התובע לבי"ח עם אמבולנס שהגיע למקום. 7. הנתבע אישר מתוך הנחה סבירה ולאו דווקא מתוך זיכרון, כי היה במועד המתואר בכתב התביעה בעמדת ההמראה בדשא שבאתר הנ"ל. באותה תקופה גר בסמוך למקום ועסק בהדרכה פעילה במסגרת ביה"ס. הוא לא זכר שיחה שקיים עם התובע וטען כי לא תואם עימו מפגש במקום, הוא לא תרגל, לא אימן ולא הדריך את התובע באותו מועד משום שלא היה עושה כן בשבתות. עוד טען, כי התובע לא הודיעו מעולם כי אינו מרגיש בטוח ברחיפה, שאחרת היה ממליץ לו להמשיך לתרגל, לקיים את הרחיפה בפיקוח לאחר הצטיידות במכשיר קשר וזאת תוך מתן הנחיות ותיקון טעויות באמצעות מכשיר הקשר המוחזק בידו. הוא אישר אמנם קיומו של מעין נוהג של מרחפים המגיעים לאתר ומתייעצים עם המרחף הבכיר המצוי במקום לגבי תנאי מזג אוויר. ברם, לטענתו לא הדריך את התובע במקום ולא הנחה אותו ברחיפה עובר לתאונה. 8. לאחר הצגת ראיות הצדדים ניתן לקבע, כי יש להעדיף את גרסת הנתבע בכל הנוגע למעורבותו מול התובע במועד התאונה. קביעה זו נעשית למעלה מן הצורך הואיל והתובע זנח בסיכומיו את בעילת התביעה בהקשר זה. החיזוק לגרסת הנתבע בא דווקא מעדותו של עד התביעה - בן דודתו של התובע. על פי עדותו גם הוא לא הרגיש בטוח בביצוע הריחוף במיוחד בהעדר ביצוע צניחות עצמאיות לאחר הקורס ראשון ולכן כמו התובע נרשם לקורס השני אצל הנתבעים ואף סיימו. ביום התאונה טלפן לנתבע בשעות הבוקר המאוחרות לשאול מה מצב תנאי הרחיפה והוא הודיעו כי קיימים תנאים לריחוף . בהגיעם למקום ראו את הנתבע ואז רתם התובע עצמו למצנח ונעלם מהרכס. העד לא ראה את התאונה אלא עד שהגיע לפנות את התובע באמבולנס. כאן יאמר, כי גם התובע התרצה ואישר בחקירתו כי לא הוא ששוחח עם הנתבע כי אם בן דודתו. לעומת התובע, שציין כי הנתבע סייע לו ולבן דודתו טרם הריחוף, הסביר העד דדוש כי הוא כלל לא ריחף ואף לא רתם עצמו למצנח. זאת ועוד, לעומת התובע, שלא הצליח לזכור אם מדיניות ביה"ס, שנוהל ע"י הנתבעים הייתה לא להתאמן בשבת,כטענת הנתבעים , אישר העד דדוש כי יש יסוד לדבר. שלא כטענת התובע, אני סבורה כי אין אי ההתאמות הנוספות כפי שפורטו בסיכומי הצדדים בין האמור בכתב התביעה לתצהיר התובע הינן בגדר אי התאמות מינוריות עד כי הן מצביעות על קשיי זיכרון גרידא. יש לציין כי התובע הוא שבחר להגיש תביעתו לאחר כ-6 שנים ממועד הארוע ולהסתמך בעיקר על עדותו גם בכל הנוגע לקיומם של כשלים בהכשרתו ע"י הנתבע. 9. בעילת התביעה מבוססת בעיקרה על טענת התרשלות המיוחסת לנתבעים. ב"כ התובע זנח בסיכומיו, כאמור, את הטענות על פיהן נגרמה התאונה בשל התנהלותו של הנתבע במועד התאונה לרבות הטענות בדבר אישור שנתן לתובע להמריא באותו היום במזג אוויר, שלא התאים לרחיפה בטוחה או כי מכר לו מצנח, שלא סיפק לו הגנה מספיקה בעת הנחיתה. בפועל, צמצם את הטענות בדבר התרשלות הנתבעים בכל הנוגע להכשרתו ולניהול הקורסים שהעבירו לתובע אשר במחדלם להכשרתו כדבעי, נגרמה לטענתו התאונה נשוא התביעה. ב"כ התובע מנה מספר מחדלים שהובילו לטענתו לגרם הנזק. ראשית, אי הדרכתו ותרגולו של התובע ברכיב חיוני ונדרש במסגרת הקורס. שנית, אי תרגול התובע בקורס חיוני ולמרות זאת מתן אפשרות לעבור קורס מתקדם מבלי שיושלמו דרישות הקורס הבסיסי. שלישית, אי העמדת התובע והעברתו במספר נחיתות מינימלי הנדרש להכשרתו של חניך בקורס דרגה 1. חובת הזהירות 10. נוכח בעילת התביעה רובץ על התובע העול להוכיח את יסודותיה שהם, חובת הזהירות, הפרתה- התרשלות וגרם הנזק. כל זאת לרבות הוכחת קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק. (ראה: ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113). שורת פסקי דין הנוגעת לחובת הזהירות של הגורמים המפעילים מועדון צניחה הכירה בקיומה של חובת זהירות מושגית כלפי החניכים בכל הנוגע לחומר הלימוד. במסגרת זו הוכרה החובה להכשיר את מי שנוטל חלק בקורס תוך הנחייתו איך להתמודד עם תקלות אפשריות במהלך הצניחה. ראה: ת.א.(חי) 10148/97 ד"ר רפאל נגלר נ. שלמה פרל, ות.א (ת"א) 2410/00 שעני פזית נ' סקאי קלאב, שצוטטו). חובת הזהירות הקונקרטית טמונה במבחן הציפיות, דהיינו, האם ניתן לצפות שכתוצאה מהפעילות הרשלנית יגרם הנזק שארע בפועל. ב"כ התובע שריכז את כל הטענות לענין ההתרשלות של הנתבעים למחדלים שאירעו לטענתו, במסגרת הקורסים שלמד התובע בשורות הנתבעת, היה ער לעובדה שהתאונה ארעה בפועל כעבור כ-8 חדשים לאחר סיום הקורס השני. לפיכך טען, כי אין כל בסיס להבחנה בין נזק שנגרם במהלך קורס צניחה לבין נזק שנגרם לאחר הקורס ככל שמדובר בנזק כתוצאה מהתרשלות הנתבעים במהלך הקורסים שהעבירו לתובע. על מנת לבחון קיומה של זהירות קונקרטית בנסיבות שבהן התרחשה התאונה, יש להתייחס למהלכי הקורסים שהועברו לתובע ולבדוק באם כשלו הנתבעים בהכשרת התובע וכי יכלו לצפות כי התנהלותם תעמיד אותו במצב שבו נמצא ויגרם לו נזק גוף. ההתרשלות תרגול הנחיתה בחוף 11. ב"כ התובע ביקש למקד את חובת הזהירות שחלה על הנתבעים לחובת תרגול יזום על ידם בנחיתות על חוף ים, שהוא תרגול חיוני ונדרש לטענתו, במסגרת הקורסים, שהועברו לתובע. לטענתו, אמנם נהיר כי לא בכל המצבים האפשריים יתקל חניך במסגרת קורס צניחה ולכן יש מקום לעורר מצבים אלו באופן יזום ובכך לתרגל את החניך באפשרות להמצא בסיכון הנ"ל בעודו תחת פיקוח והדרכה צמודים. לטענת ב"כ התובע התופעה על פיה מתחיל המרחף מהרכס על הצוק בנתניה ומסיים דרכו בקו החוף היא ידועה ונגרמת תדיר. לעיתים היא אמנם מתוכננת ולעיתים נובעת מאילוצי הריחוף או כתוצאה של שינויים במזג אוויר. תופעה זו ככל שהיא באה בפני המרחף המנוסה אין בה כדי להפתיעו והוא יוכל לה ואילו ככל שמדובר בבוגר טרי של קורס ריחוף, שאינו יודע לצפות את עצם הנחיתה על החוף לא ידע להתמודד עם התנאים השונים בנחיתה זו. 12. על פי הראיות ביצע התובע כ-30 נחיתות במסגרת שני הקורסים בהם השתתף. ב"כ התובע ביקש להוסיף הרחבה לחובת הזהירות של הנתבעים ולקבע כי היתה מוטלת עליהם לתרגל את התובע בנחיתה המיוחדת לחוף ים, שמצוי בסמוך לרכס ושממנו יצא התובע עובר לאירוע. לטענתו, לא די בכמות המספרית של הנחיתות שתורגלו עם התובע כדי להכשירו לנחיתה מיוחדת כנ"ל . 13. לטענת הנתבעים לא חלה עליהם חובה לתרגל נחיתות בחוף ים ודי בתרגול מספר רב של נחיתות כמפורט, הגם שעשו כן . הנתבעים סומכים טענותיהם על הוראות ספר העזר המבצעי הרלבנטי אשר לטענתם לא חייבו באותה עת לתרגל באופן יזום נחיתות בחוף ים. יתרה מזה, לטענת הנתבע די בתרגול עצם הנחיתה ואין חשיבות למקום הביצוע. הנתבעים הציגו רישומי מחשב שעלה בידיהם לאתר נוכח הגשת התביעה בחלוף למעלה מ-6 שנים מאז הארוע. רישומים אלה מעידים על מהלך התרגולים בקורסים שהועברו לתובע.על פי הרישומים הנ"ל שלא נסתרו, תורגל התובע במסגרת הקורס הראשון ב- 24 נחיתות ובמסגרת הקורס השני תורגל ב- 6 נחיתות. הפיצול בין שני הקורסים היה כדלקמן: בטיסות בגובה נמוך בחוף מנדרין בוצעו 5 נחיתות ביום 12.6.96 ו-7 נחיתות ביום 15.8.96. בטיסות גובה בוצעו 9 טיסות במועדים שונים. הנתבע הוסיף בעדותו כי בוצע גם תרגול נוסף במסגרת זו, כך שהיו בסה"כ 12 נחיתות. בקורס דרגה 2 ברכס תורגלו 3 המראות ונחיתות ביום 25.6.97 ו- 3 נחיתות ביום 2.7.97. לטענת הנתבעים נעשה הלימוד והתרגול בהדרכתם של מדריכים שונים במצבים ובמקומות שונים וכלל כאמור תרגול הנפות ושליטה קרקעית. 14. התובע נחקר אודות מהלכי ושלבי הלימוד בקורס אצל הנתבעים ובעניין זה נותר לו רק זיכרון חלקי. הוא זכר כי קיבל הרצאה פרונטלית בלווי סרטוני הדרכה טרם תחילת הרחיפות. הוא זכר גם שנערך מבחן עיוני אולם, לא זכר מה נשאל, מה השיב, והאם טעה. הוא לא זכר שמות המדריכים הנוספים, שהדריכוהו מלבד הנתבע ואף לא את שמות מי מהחניכים שעברו איתו את הקורס. כך זכר אמנם, כי עבר תדריך מפורט בשטח בעמדת ההמראה אולם, לא זכר תדריך כנ"ל בשדה הנחיתה. הגם שאישר, כי תודרך בשדה הנחיתה ביבנאל לא זכר את פרטיו . התובע הודה לאחר שנזכר, כי ביצע נחיתות במהלך הקורס הראשון בחוף מנדרין בתל אביב. ברם, לדבריו לא היה זה תרגיל נחיתה כי אם תרגיל להכרת המצנח. בהמשך אישר, כי קיבל תדרוך נחיתה באתר מבוא חמה אולם, לטענתו, מדובר בשטח נקי ללא מכשולים. התובע אישר בחקירתו כי תודרך בביצוע 9 נחיתות, שהן בפועל 9 טיסות גובה וברכס.עוד אישר את נוהל הנחיתה שהוסבר לו לרבות ביצוע שמיניות בפאתי השדה בניצב לכיוון הנחיתה,גישה בטוחה לנחיתה כאשר הידיים אוחזות בברקסים, פניות עדינות ולא חדות וכן הלאה. כן הודה כי לאחר ביצוע אימון רחיפה היה הנתבע מכנס את החניכים לשיחת לימוד מסכמת בענייני רחיפה וזאת עשה משום "שהיה יסודי". (ראה: עמ' 34 לפר'). העדים אסף חפץ ושאול שפי השלימו שלשה קורסים אצל הנתבעים לדרגות 1,2,ו-3. העד חפץ עשה כן במהלך השנים 95-96 והעד שפי במהלך 97-98 . שניהם מרחפים פעילים עד היום וצברו מאות שעות ריחוף בארץ ובחו"ל. על פי הצהרת כ"א מהם, הקפיד הנתבע במהלך הקורסים הקפדה יתרה הן בנושא הבטיחות והן בנושא הקניית מיומנות הטיסה במצנחי הרחיפה. בתחילת כל אימון התקיים תדרוך מפורט שבו חזר ושינן לחניכים את כללי הבטיחות כולל התגברות על תקלות הן בהמראה, הן באוויר והן בנחיתה. עוד הבהירו, כי מצנח הרחיפה נתון להשפעות זרמי אוויר ומערבולות שיכולות להשתנות תוך כדי הרחיפה עד כדי סיכון המרחף. למרות זאת לדבריהם ניתן המצנח לשליטה תוך שהדבר מחייב את המרחף לתכנן את הנחיתה לאור התנאים באוויר ועל הקרקע. במהלך ההדרכה בביה"ס אצל הנתבעים נעשה שימוש במכשיר קשר על מנת שהחניך יהיה בקשר ישיר עם הנתבע או המדריך שנכח במקום וכך ניתן היה לממש הנחיות לגבי תיקון טעויות בטיסה. על פי עדותו של חפץ התבצעה נחיתה על חוף הים כבר בשלבים הראשוניים של הקורס כמו בתרגול בחוף מנדרין. העדים אייל פלקס, וניר מטוסביץ הדריכו את התובע יחד עם הנתבע לסירוגין. העד פלקס הדריך את התובע בטיסות בגובה נמוך ובטיסות בגובה גבוה ועל פי הצהרתו הדריך את התובע ולימד אותו לנחות ולהימנע ממכשול קרקעי . התובע גם הוכן לאפשרות של שינוי מקומי בתנועת הרוח ועצמתה אשר יכול לשבש את הנחיתה והוסבר לו מה יש לעשות במקרה כנ"ל וזאת כבר מההתחלה עת תורגלה הנחיתה בחוף מנדרין. בתום יום הריחוף בוצע תחקיר מפורט שבו ציין הנתבע באזני החניכים את השגיאות שביצעו על מנת לשפר את הביצוע לפעם הבאה. 15. אין חולק כי בקרות התאונה חלה והייתה בתוקף המהדורה הרביעית של הספר המבצעי, שפורסם ביום 1.11.96 ,שחלותו לתקופה שבין 6.97 - 7.97. במאמר מוסגר יצוין, כי ב"כ הנתבעים צרף לכתב הגנתו פרק מספר העזר הנ"ל אולם אף לא אחד מהצדדים טרח להגיש כדין את הוראות הספר המבצעי הרלבנטי כראיה, למרות שמצאו לנכון לאזכרו הן בשלב חקירות העדים והן בסיכומיהם. ב"כ התובע, התייחס להוראות הספר המבצעי הרלבנטי (שצורפו לכתב ההגנה) והעלה שתי טענות לאורן לעניין מידת האחריות של הנתבעים כדלקמן: ראשית, אין עמידה בהוראות והנחיות כגון אלה, מעידה בהכרח על העדר רשלנות וזו צריכה להבחן בנסיבות, תוך מענה לשאלה, באם היה מקום להרחיב את נושאי הלימוד והתרגול מעבר להוראות הספר המבצעי. שנית, השינוי הנסיבתי בין נחיתה על רכס לבין נחיתה על החוף הנובע ממשטר רוחות שונה בתכלית, מחייב תרגול של שני המצבים וזאת תחת פיקוח מנחה במסגרת הקורס. יתר על כן, לא אחת יכול להיווצר מצב שבו מי שיצא לריחוף מקצה הצוק ימצא את עצמו בסופו של הריחוף על קו החוף ולא כפי שתכנן מלכתחילה. שלישית, על פי הוראות עדכניות של הספר המבצעי הוכנסה חובת תרגול יזום של נחיתות בחוף ים במסגרת קורס הרכס. 16. השאלה הראשונה אם כן היא, האם היו חייבים הנתבעים לתרגל נחיתה מיוחדת כנ"ל, באופן יזום ובמסגרת איזה מהקורסים. על פי עדותו של עד התביעה, מר דדוש קיים שוני בין צניחת חוף לצניחת רכס. בעוד שבנחיתה על הרכס מגיעים אל הנקודה המתוכננת מראש ומצליחים לבצע נחיתה לאותה נקודה, הרי על החוף, שהוא מקום צר, יכול שתהיה נחיתה עם רוח גבית והיא בעייתית יותר מהמקרה הראשון. יחד עם זאת אישר, כי מצא מוצא למצב כנ"ל עת שנתקל בו. כדבריו: "ברגע שהנמכתי מתחת לרכס ואני רואה שאין עילוי אני מתכנן את הנחיתה שלי. בודאי." (ראה: עמ' 23 לפר') כך אישר, כי יש להסתכל קדימה לצורך התכנון ובמקרה והמרחף מגיע לסלע אזי, למרות הבעייתיות יש לברוח ממנו אפילו אם יש צורך להיכנס לים. הוכח מפי עדי ההגנה כי רצועת החוף בנתניה אינה רחבה מאד היא נעה בין 5 עד 30 מ' והיא משתנה במצבי גאות ושפל, כאשר בגאות אין כמעט שטח חוף ואילו בשפל מגיע רחבה ל 30 - 20 מ'. מעדותו של העד פלקס ניתן להבין כי במהלך נחיתה על החוף יש רלבנטיות לכיווני הרוחות. לדבריו, הונחו החניכים למצבים כנ"ל ,כך שכאשר מתבצעת נחיתה עם רוח גב, שאז יש למשוך ברקסים ולהגביר את הריצה . עוד אישר, כי קיים הבדל בין זרמי האוויר על הרכס לבין אלה שבין הרכס לגובה החוף, יחד עם זאת, עצמת העילוי תלויה בעצמת הרוח. למרות תנאי רצועת החוף בנתניה יש מקום לדעתו, לביצוע נחיתה באמצעות שמיניות עדינות, ולמרות הרוח שמגיעה מהים ניתן לנחות ללא שום בעיה. הגם שאישר, כי קיים שוני בגובה המצוק בחוף מנדרין לחוף הכרמל בנתניה, שם ארעה התאונה הרי לדעתו, גם אזור חוף מנדרין מיועד לתרגול ונחיתה ואין שוני בין מהות ואופי תהליך הנחיתה ביניהם. העד מטוסביץ הצהיר, כי הדריך את התובע באתר מבוא חמה. במסגרת ההדרכה הנ"ל תדרך את החניכים יחד עם הנתבע באשר להוראות בטיחות הנחיתה תוך שימת דגש על המכשולים הקיימים וכיצד להיזהר מהם. במסגרת תהליך זה הודגש נוהל הנחיתה הכולל ביצוע שמיניות בפאתי השדה וגישה בטוחה לנחיתה כאשר הידיים אוחזות בברקסים ושומרות על מצנח מאוזן ולא מטלטל. התובע נשאל באם יכול היה למנע את התאונה לו היה פועל במשיכת הברקס לשמאל והודה מחד, כי ניתן היה "לברוח" מהסלע אולם הסביר, כי לא הצליח להעריך נכונה את הדרך להימנע מהפגיעה בסלע שמצא מולו, זאת מכיוון, שהוא תורגל בנחיתה איטית ובשקיעה איטית למול מצב שונה של נחיתה על חוף ים, שאז בשל קיומה של רוח צד נוצר מצב שבו מהירות המצנח ומהירות השקיעה גבוהות יותר. גם הנתבע אישר למעשה כמו יתר עדי ההגנה כי תנאי נחיתה על חוף שונים מנחיתה על הרכס. עוד העיד כי בעת שהנחיתה מתוכננת והמרחף עומד לנחות כנגד כיוון הרוח אז עליו להאט את מהירותו ואילו כאשר הנחיתה היא עם כיוון הרוח המהירות האופקית והאנכית תהינה מהירות יותר. לדבריו, תודרכו החניכים לגבי כל נוהלי הנחיתה. כך במקרה של שדה רחב כשהרוח מול המרחף, אין צורך לדבריו, בביצוע שונה משדה נחיתה מצומצם ובמקרה שבו הוא נתקל ברוח גב תודרך בנקיטת האמצעי הדרוש לנחיתה בטוחה. עוד טען, כי התובע קיבל הסבר על התמודדות במצבי חירום וגם בקלטת הוסבר במפורש מהן ההוראות בקשר להתקרבות למצוק. על פי הוראות אלו יש להזהר מהתקרבות יתר למצוק ויש לשמור מרחק בטיחות מאחר וזיזים בולטים מהמצוק ותנודות הרוח יכולות לגרום לכך שקצה המצנח יתפס במצוק ויגרום לתאונה. 17. לאחר הצגת הראיות בידי הצדדים הוכח כי חלה על הנתבעים חובה להדריך ולתרגל במהלך הקורסים שהועברו לתובע תרגילי נחיתות בין היתר גם על חוף ים. למעשה לא הייתה מחלוקת כאמור על כך שהתובע תורגל מספר רב של פעמים בנחיתות באתרים שונים. לכן, ניתן לקבע כי הוכחה גרסת הנתבעים בדבר ביצוע כ-31 תרגולי נחיתה. הנתבעים כאמור, בקשו לשכנע כי די בתרגול נחיתות אלה כשלעצמן כדי למלא אחר חובת הזהירות כלפי התובע. לשיטת הנתבע, על פי עדותו, הדגש אינו על נחיתה בחוף כי אם תרגול הנחיתה. הוא לא ראה יחוד בנחיתת חוף הגם שלדבריו,תורגלו החניכים בכך בקורס בטיסות בגובה גבוה ונמוך. כדבריו: "מבחינה של מצנחים ישנן מקומות בעולם באין בהם חופים ,המילה חוף היא לא הנושא פה,המילה היא נחיתה,יש מקומות שאין חופים ומלמדים שם אנשים לנחות עם מצנחי רחיפה לנקודה מדויקת ,להיזהר ממכשולים ובוודאי שצריך לתרגל נחיתות ,תקרא לזה חוף ,תקרא לזה תרגול נחיתה , תקרא לזה מכשולים, תקרא לזה חוף באיזה שם שאתה רוצה,ולכן תרגול נחיתה הוא חשוב ומר רן כהן קיבל הרבה תרגולי נחיתות בטרם הוא נאלץ לצערי הגדול להיחבל." (ראה: עמ' 93 לפר') גרסה זו לא נסתרה וחלק מעדי ההגנה האחרים גם תמכו ואישרו אותה. ברם, שעה שגם הנתבעים מודים כי ראו מקום לתרגל גם בחוף מנדרין, ניטל עוקצה של טענת ההגנה המבקשת לצמצם את החובה לתרגול נחיתה באשר היא. 18. לטענת ב"כ הנתבעים לא נכללה כל דרישה בספר העזר המבצעי לתרגל במסגרת קורס רכס נחיתות על שפת הים והעובדה כי הוראה כנ"ל הוכנסה כעבור 5 שנים אינה רלבנטית. הנתבע שהדגיש בעדותו, כי לא הייתה קיימת חובה מיוחדת לתרגול נחיתה על חוף ים בעת הרלבנטית, הודה, כי כעבור חמש שנים הוכנסה לספר המבצעי הוראה המורה אחרת. עד ההגנה מר פלקס, שימש בתפקיד הטייס הראשי באגודה הישראלית לרחיפה, ובתוקף תפקיד זה היה אחראי על עריכת רשימת הדרכות של חניכים וחבר בועדת בטיחות והדרכה. בין היתר, היה אחראי יחד עם אחרים לעדכונו של הספר המבצעי. העד הודה, כי בשלב מסוים טרם תחילת תפקידו נעשו שינויים לגבי הנחיתה על החוף על מנת לשפר את הטיסה ורמת המיומנות. השינוי שהוכנס מתייחס לנחיתות יזומות בחוף ים במסגרת קורס טיסת רכס. כאן המקום לציין, כי אמנם יש יסוד לטענת ב"כ התובע כי אין העובדה שההוראה בדבר ביצוע נחיתות יזומות נעדרה מהספר המבצעי התקף במועד הרלבנטי יכולה לפטור את הנתבעים במידה והוכח כי היה מקום לכלול את תרגול הנחיתה הנ"ל במסגרת הקורס. יחד עם זאת, יש להדגיש כי עצם הכנסת ההוראה לספר המבצעי כעבור 5 שנים לאחר התאונה אינה מעידה בהכרח על כי העדר תרגול כנ"ל בזמנו בקורס המסויים שצויין, מהווה סטיה מסטנדרט התנהגות סבירה. 19. למרות שקבעתי כי חלה על הנתבעים חובת התרגול בנחיתת חוף, אינני סבורה, כי עלה בידי התובע להוכיח את העובדה כי חובת הזהירות הופרה כלפיו ע"י הנתבעים. התובע הודה כאמור, כי תורגל כבר בראשית הקורס הראשון בנחיתה בחוף מנדרין. לטענת ב"כ התובע אושר מפי עדי ההגנה, כי אין בין תרגול נחיתות חוף לבין התרגול שנעשה בחוף מנדרין קשר מחייב ואין בו כדי למלא אחר דרישת התרגול, ההכשרה והלימוד של נחיתות חוף המתבקשות במסגרת לימודי קורס הרכס. ב"כ הנתבעים טען כי התובע החל את לימודי הרחיפה בתרגול המראה ונחיתה בחוף מנדרין. בהגינותו הודה, כי המצוק שם אינו גבוה אולם, טען כי הרוח שם היא מערבית,ועל כן גם שם מתבצעת המראה ונחיתה לכיוון צפון או דרום ברוח צד. הנתבע בעדותו השווה את טענת התובע הנ"ל למצב שבו יכול נוהג ברכב להמצא כשהוא חייב לנהג בצד שמאל של הכביש ויבקש להטיל על מדריך הנהיגה גם חובת תרגול מצב זה במהלך שיעורי הנהיגה .כמו שם גם כאן, די לטענתו בתרגול בסיס הפעילות הדרושה להכשרת החניך. אני סבורה כי משעלה בידי הנתבעים להוכיח כי התובע תורגל בנחיתת חוף עובר אל התובע עול ההוכחה כי הנתבעים סטו מסטנדרט הזהירות עת שהתובע הודרך לנחיתות במצבים שונים לרבות בחוף אך לא תורגל באופן נפרד בנחיתה בחוף שליד מקום התאונה. יצויין ,כי כבר בקלטת שהוצגה, הכוללת מצגת אודות חומר הלימוד ,יש התייחסות לשלל אפשרויות ומצבים בהם יכול להתקל המרחף ולרבות הסיכונים הכרוכים בכך. אני סבורה ,כי חובת תרגול מעשי של מירב מצבי הנחיתה האפשריים טעונה הוכחה לפחות על פי מאזן ההסתברויות ולא די בנסיון המגמתי של התובע לתת לנחיתה בחוף מנדרין משקל נמוך בהכשרתו. גם ב"כ התובע הודה בסיכומיו כי גדריה של חובת הזהירות שחלה על הנתבעים אינם יכולים להכיל את חובת התרגול בכל המצבים הפוטנציאליים בהם יתקל המרחף. כאן המקום לציין, כי זכרונו המהתל של התובע הנעוץ בסלקטיביות שהותאמה לבעילת התביעה לא יכול להעמיד תשתית ראייתית מספקת, שאף לא הורחבה דיה בעדות עדי ההגנה כדי להטות את הכף בענין זה לטובתו. תרגול ה- Touch go 20. לטענת התובע בשל מחדל הנתבעים לא הועברה לו בניגוד לאחרים, תירגולת הנקראת Touch-go (להלן: TG) אשר במסגרתה מתרגלים עליה לאוויר וירידה לקרקע לסירוגין. לטענתו, תרגיל זה היה חלק מהקורס וכל המשתתפים בקורס זכו לתרגלו, מלבדו. לטענת ב"כ התובע עלה בידו להוכיח מפי עדי ההגנה כי התובע לא תורגל בתרגיל הנ"ל וכי תרגיל זה נדרש ומהותי וקשור סיבתית לקרות התאונה. ב"כ הנתבעים קרא בסיכומיו לקבע כי לא הייתה רשלנות באי לימוד תירגולת זו ואין קשר בינה לבין לימוד הנחיתה בבטחה, אותו למד התובע בשני הקורסים אצל הנתבעים. עפ"י הצהרת התובע השלב שלא תורגל בו מהווה שלב תרגול במסגרת הקורס הראשון שהועבר לו. הדבר גם הוצג לו כחלק משלבי הקורס ע"י הנתבע אשר התנצל בפניו על כי לא הצליח לתרגלו בנושא והבטיחו כי יעשה כן באופן אישי כלפיו בעתיד אולם, למרות זאת לא קיים את הדבר. הנתבע בעדותו לא זכר אם תרגל את התובע בתרגיל TG, אבל לדבריו גם לא הייתה זו חובתו. לטענתו, מעולם לא נהג לעשות השלמות של קורס. שכן: "מי שגמר אצלי ידע לטוס". (ראה: עמ' 104 לפר') העד פלקס אישר דבר קיומו של התרגיל הנ"ל וכך הסביר: "נוגעים בחלק העליון של משטח הנחיתה, חלק שהוא יחסית גדול,..ובעזרת שניים שלשה צעדים ממשיכים עם הטיסה וממריאים חזרה לאוויר." (ראה: עמ' 76 לפר') לדבריו, אין בתרגיל הנ"ל כדי לסייע לחניך לתרגל נחיתה וממילא תרגול כנ"ל מתבצע בטיסות בגובה גבוה ובטיסות בגובה נמוך. בטיסה מהסוג האחרון, שהיא טיסה שמתבצעת בשלבים הראשוניים, כלולה גם נחיתה על חוף ים. וכפי שאמר: "נחיתה זה נחיתה, זה לא משנה אם זה מתבצע בגובה או ברכס" (ראה: עמ' 79 לפר') גם העד מטוסביץ הכיר את התרגיל של TG ואישר כי, כל תרגול וגם זה, מסייעים לצניחה, יחד עם זאת , הצביע על כך כי ככל שהמרחף רוכש ניסיון כך תעשה הנחיתה באופן מוצלח יותר. 21. אני סבורה כי על מנת שיעלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות כלפיו בענין תרגול התרגיל הנ"ל היה עליו להתאמץ יותר מלהסתמך על עדותו של העד מטוסביץ אשר העיד כי כל תרגול יכול להיטיב עם המרחף. לא הובאה על ידי התובע ראיה, לרבות עדות שבמומחיות, המצביעה כי התרגול הנ"ל דרוש באופן הכרחי לביצוע נחיתה בכלל, ובחוף הצוק הסמוך לאתר הצניחה בפרט, ובלעדיו יכול שהחניך ימצא ללא מוצא בעת ביצוע הנחיתה. הכשל בהכשרה מלאה לקורס דרגה 1והקידום לקורס דרגה 2 22. לטענת ב"כ התובע, כשלו הנתבעים בקידומו של התובע לקורס מתקדם טרם עמידה מוחלטת בדרישות הקורס הבסיסי. בנוסף לא וידאו בניגוד לדרישות הספר המבצעי, כי התובע השלים את תקופת החניכה. כלומר לא בדקו אם התובע ביצע 10 ריחופים לפחות מתם קורס דרגה 1 וטרם תחילת קורס דרגה 2. כ"כ הוכח כי הנתבע לא עמד בהכשרת התובע במסגרת קורס דרגה 1 במספר הריחופים המינימלי הנדרש לשם הכשרתו. לפיכך, נטען כי במצב שנוצר לא היה התובע מוכשר דיו על מנת להכלל בקורס דרגה 2 ולא היה בעל המיומנות הנדרשת לשם הכשרתו כמרחף דרגה 2. ב"כ התובע תולה יהבו בעדות התובע שטען כי לא ריחף לאחר גמר קורס דרגה 1 ובעדות הנתבע כי הניח שהתובע ריחף וצנח, שהרי לשם כך ביקש לעבור קורס דרגה 2. משכך, טען ב"כ התובע, כי עלה בידו להוכיח שחלה חובה על הנתבעים לנקוט פעולה פוזיטיבית לשם בירור העובדה אם צנח התובע אם לאו, טרם תחילת הקורס השני וחובה זו הופרה על פי הודאת הנתבע. לטענת ב"כ הנתבעים העלה ב"כ התובע טענות שלא נטענו בכתב התביעה, והן מהוות הרחבת חזית ואף אינן מבוססות על תשתית עובדתית נכונה. ראשית, לא היתה קיימת דרישה מקדמית כנ"ל בזמנו, למעבר בין שלבי הקורס. שנית, יש להבחין בין סיום קורס בבי"ס ללימוד ספורט הרחיפה לבין קבלת דרגה ע"י האגודה הישראלית למצנחי רחיפה. 23. אין חולק כי תכלית הקורסים שהעבירו הנתבעים לתובע היתה להכשירו לריחוף באמצעות המצנח. מובן שתכלית זו כוללת בחובה את חובת הזהירות להכשירו כי הריחוף ייעשה בביטחה במיוחד נוכח סיכוניו האינהרנטיים של ספורט הרחיפה. ב"כ התובע שטרח להפנות לספר המבצעי הרלבנטי, היה ער לכך כי הדרישות עליהן הצביע בכל הנוגע לאי השלמות הקורס הבסיסי טרם תחילת ביצוע הקורס המתקדם, הונהגו ע"י האגודה למצנחי רחיפה. לטענתו, עצם הדרישה הנ"ל הטילה חובה על הנתבעים לוודא ולדעת אם התובע השלים את כל התנאים הנדרשים ע"י האגודה למצנחי רחיפה. משלא עשו כן יצרו אצל התובע אשליה כי בידיו הוקנו כל הכלים להתמודד עם הסכנות והאתגרים הצפויים לו וכי הוא מיומן דיו לרחף בכוחות עצמו. זאת ועוד, לטענתו משלקחו על עצמם הנתבעים את הוראות הספר המבצעי עפ"י הודאת הנתבע, אין הם יכולים להתחמק מביצוען. מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעים כי יש לקבוע שלפחות חלק מהטענות הנ"ל חורגות מכתבי הטענות. בהוראות הספר המבצעי נקבע תקופת חניכה כתנאי לקבלת דרגה 2 . חניכה זו צריכה להתבצע לאחר סיום דרגה 1 בסמיכות לאחד בבתי הספר ובמהלך 6 חודשים מסיום הקורס. מלשון ההוראה עצמה וההקשר שבו נקבעה ניתן להבין כי התנאי הנ"ל נקבע כתנאי לחברות באגודה וקבלת דרגת המרחף. יתר על כן, לשון ההוראה מעיד כי ההוראה בדבר תקופת החניכה מתייחסת בהתניה לטיסה בהרים בשונה מהמקרה שבפני. 24. הלכה היא כי אין אחריותו של מי שחב חובת זהירות חלה בכל מקום שנגרם נזק לניזוק . אין ללמוד מעצם קרות הנזק שחובת הזהירות הופרה .לפיכך נקבע כי אחריותו של המזיק כלפי הניזוק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים ורק אם לא נקט בהם ובשל כך נגרם הנזק ,ניתן לקבע כי התגבשה אחריותו של המזיק. (ראה: ע"א 437/87 כהן נ. חב' החשמל, פ"ד מד(1) 807 ) משהוכח כי התובע תורגל במספר רב של נחיתות לרבות תירגול בחוף נמצאים הנתבעים כמי שנקטו אמצעים סבירים להכשרתו לריחוף כמתחייב. אני סבורה כי גם אם מסקנה זו היתה אחרת, לא עמד התובע בנטל הוכחותו של הקשר הסיבתי. הקשר הסיבתי 25. יש להדגיש כי בחינתו של הקשר הסיבתי רלבנטית אכן שעה שנקבע כי הופרה חובת הזהירות שאז יש לבדוק אם היא שגרמה לנזק. כמצוין לעיל, ניתן היה לקבע כי לו היה התובע מתורגל במקום התאונה יכול שהיה מטיב להתמודד עם המצב אליו נקלע . לטענת ב"כ התובע, יש לקבע כי מקום שבו נמנע מדריך לתרגל ולהכשיר חניך ברכיב נדרש במסגרת קורס שהוכח כריב חיוני ,ברור שהנזק שהתרחש הינו צפוי ונופל במסגרת הסיכונים שההתרשלות יצרה. לטעמי, גם אם הייתי קובעת כי הנתבעים הפרו חובת זהירות כנ"ל לא עלה בידי התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בינה לבין גרם הנזק. לא הובאה ע"י התובע, כאמור, כל ראיה המצביעה כי תרגול התרגיל המיוחד הנ"ל היה בו כדי להכשיר את התובע באופן שיכול היה למנע את הנזק כפי שארע. לא הוכח כי היה בו כדי להקנות לתובע כלים לנחיתה מיטיבה יותר בתנאי נחיתת חוף או כי התרגיל הנ"ל יכול למנוע התרחשות התאונה בנסיבותיה המיוחדות. נראה כי דווקא נוכח הוכחת הגזרה הצרה של החוף במקום התאונה, נדרשה ראיה כי תרגיל זה היה חיוני, יכול להתבצע במקום ויש בו כדי לסייע למרחף לנחות בבטחה במצב שאליו נקלע התובע. מבלי לגרע מכל האמור הוכח בדברי התובע כי לא עשה מאמץ כלשהו מצידו לבקש את הנתבעים להשלים את התרגיל הנ"ל בהזדמנות כלשהי וענין זה נזקף לחובתו לא רק בתרומתו לאירוע, כמובהר להלן. הוא הדין בכל הנוגע לגבי הטענות בדבר מחדלי הנתבע לעמוד בהוראות הספר המבצעי. כפי שקבעתי, הוכח ע"י הנתבעים מועדי תרגולי הטיסות של התובע ואילו עמדו בסטנדרט הסביר, ואילו התובע שסיים את שני הקורסים לא בחר לתרגל ולרחף לא בין הקורסים ולא לאחריהם. מכאן, שקשה מאוד לקבל את טענתו שהיה נתון באשליה כי הוא מוכן וכשיר בחלוף 8 חודשים מאז סיום הקורס לצאת לרחיפה ראשונה במקום שאותו לא הכיר. 26. כל האמור מחייב את המסקנה, כי לא עלה בידי התובע להוכיח את התרשלות הנתבעים כלפיו. לכן אין צורך להדרש לטענות בדבר האשם התורם והסתכנות מרצון, אולם, הואיל והצדדים עשו כן אתייחס בקצרה לעניין. האשם התורם 27. אין חולק כי בהיות ספורט הרחיפה ספורט אתגרי, משלבת הפעילות הנ"ל סיכון גבוה עד כדי סכנת חיים. לטענת ב"כ התובע, גם אם קיבל על עצמו התובע מרצונו החופשי את הסכנות הגלומות בספורט האתגרי, הרי לא קיבל על עצמו את הסכנה הגלומה ברשלנותם של הנתבעים ואת תוצאותיה. צבר הראיות מלמד כי התובע ידע שתורגל בנחיתות לרבות בחוף מנדרין. הוא גם שידע לשיטתו כי לא תורגל בתרגיל ה-TG והנתבע הבטיחו כי יתרגל איתו את התרגול בעתיד ולא עשה כן. התובע אישר,כי הגם שהקורס הסתיים לא הרגיש בטוח לצנוח ואילו הנתבע סירב לקיים הדרכות נוספות אולם, הבטיחו, כי אם ירצה לצנוח בעתיד הוא מוזמן לתאם צניחה באתר והוא יודרך על ידו. לכשנשאל מתי פנה אל הנתבע על מנת שישלים כלפיו את התרגול השיב: "כשסיימתי את הקורס אז בעצם הרגשתי שאני לא כשיר,ודני אמר לי שהוא ימשיך לתרגל אותנו ,הנחתי שזה יקרה חלק מתרגול העתידי, כי גם ידעתי שאני לא אקפוץ עם המצנח מהרכס.....דיברנו עם דני ניסינו לתאם איתו באותה שבת זה הצליח, שבתות קודמות זה לא הצליח." (ראה: עמ' 41 לפר') כמתואר לעיל, הובררו נסיבותיה של השיחה שנוהלה ,אם בכלל וזו לא מתיישבת כלל עם ההצהרה הנ"ל. זאת ועוד, לשיטת התובע ידע כי לא הושלם כלפיו לטענתו מלא הנדרש לקבלת ההסמכה, הוא שידע כי לא ריחף מאז סיום הקורס וכי חש חוסר בטחון. לעומת כל אלה ידע כי בעת שבוצעו הנחיתות ביבנאל ומבוא חמה בוצע הדבר באמצעות קשר אלחוטי או מגפון בינו לבין המדריך, וכי אפשרות זו יכולה לחזק את בטחונו ולמנוע חשיפתו לסיכונים מיותרים ומניעת פגיעה הרת אסון. לפיכך, קשה לקבל את הטענה כי לא ידע להעריך את המצב לאשורו ולא חשף עצמו למצב זה מרצונו. אני נותנת אמון מלא בגירסת הנתבע כי התובע לא הודיע לו מעולם ובוודאי שלא עובר לתאונה כי חש כמי שאינו בטוח בביצוע הרחיפה. מובן שהעדרה של הודעה כנ"ל מהווה אשם תורם גבוה, אולם, אני סבורה כי יש בה יותר מכך. התובע בחר לסמוך על עצמו ובכך יש כדי להעיד על מוכנותו המלאה ליטול את הסיכון שיגרם מהתנהלותו. לא מדובר כאן רק באדישות התובע למידת הכשרתו, בקיאותו, ובטחונו בביצוע הריחוף כי אם, במודעות לכך כי הסיכון במצב כנ"ל יכול להסתיים במוות. נסיונו לשכנע כי לא בחר ליטול על עצמו את הסיכון של התרשלות הנתבעים נדון לכשלון הואיל וגם לשיטתו היה מודע להתנהלותם עובר לריחוף ולסיכון שהוא חושף עצמו לרחיפה מבלי לבקש להעזר במי שיכול היה לסייע לו. הסתכנות מרצון 26. הלכה היא כי כדי להנות מהגנת ההסתכנות מרצון על הנתבע להוכיח כי הנפגע נטל על עצמו סובייקטיבית את הסיכון המשפטי של הנזק. (ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ. מועצה מקומית בית שמש, לז' 1 113). ההגנה עפ"י סעיף 5 לפקודת הנזיקין מחייבת מצב שהתובע ידע והעריך את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו למצב מרצונו. מלבד העובדה כי הובא לידיעת התובע הסיכון הגבוה שבפעילות הספורטיבית הנ"ל הן בחתימה על מסמך ההרשמה והן בקלטת שבה חוזרת האזהרה לעיתים תכופות בהקשרים שונים לרבות במצב של סטיה מהנחיות הביצוע, ניתן לקבוע, כי התובע הבין שהוא עוסק בענף ספורט בר סיכון, כפי שאישר, והיה מודע לאפשרות הפגיעה וקיבל זאת על עצמו בעצם השתתפותו בפעילות האתגרית. בעניין טיבה של המודעות היפנה ב"כ התובע לפסה"ד בעניין אושרי שם הובהר מפי כב' הש' פלפל כי המודעות הנ"ל קיימת ובתנאי: "שעובר לנטילת סיכונים חבויים אלה, הוא בטוח שנעשו כל הפעולות הנחוצות ע"י הגורמים המפעילים אותו כדי לגרום למזעור סיכוניו ולהבטחת הביצוע הנאות של הספורט האתגרי". (ראה: ת.א. (ת"א) 1758/00 נועם אושרי נ. סקאי קלאב ואח'). ב"כ הנתבעים היפנה גם הוא לפסיקה שעסקה בספורט הצניחה והדגיש את הסיכון הטבעי המתלווה אליו. לטענתו, מי שמשתתף בפעילות הספורטיבית עשוי להפגע מהסיכון הכרוך בפעילות הנ"ל לאחר שלמעשה קיבל והפנים את הסכנות הטמונות בו. התובע לא חלק על העובדה כי נחשף והיה מודע לסיכונים המתלווים לספורט הנ"ל והיה מודע להם. לשיטתו, דווקא בשל כך נצמד מאד לכללים שלמד ולא יכול היה לפעול מקום שלא הונחה כראוי למצב אליו נקלע. התובע הודה כי ידע, הבין וקרא את הוראות האזהרה לרבות בקלטת ההדרכה לגבי ספורט הרחיפה. לטענתו, הסביר לו הנתבע כי הספורט הנ"ל הוא בטוח ובלבד שמקוימות ההוראות והכללים. הוא גם אישר, כי אזהרת הסיכון היא גם למקרה של מוות אולם, לדבריו אין באזהרה זו כדי לשחרר את הנתבעים מחובת הזהירות כלפיו בנוגע ללימוד כל ההוראות והכללים הנדרשים למניעת הסיכון. כמובהר לעיל,שוכנעתי כי בנסיבות האירוע נשוא התביעה נטל על עצמו התובע סיכון במודע שאליו היה חשוף ובחר להתעלם מאפשרויות התממשותו הודאית.המסקנה כי סמך על כך שהדברים יסתדרו מאליהם נכונה יותר מזו שהוא מבקש לקבע ,כי הנתבעים אחראים לקרות האירוע . לסיכום 27. לאור האמור, אני דוחה את התביעה. בנסיבות הפגיעה בה נפגע התובע אינני עושה צו להוצאות. דיני ספורטתאונות ספורטתאונות צניחה