מבוא 1. התובעים (להלן: "פולק") והנתבעים (להלן: "רחמים") הינם שכנים שבתיהם נמצאים ברחוב השומרון בראשון לציון ושוכנים זה מול זה. כל אחד מהבתים מהווה חלק מבניין ובו 4 יחידות דיור הרשום כבית משותף. הן לגבי בית התובעים והן לגבי בית הנתבעים רשומה הצמדה של קרקע, לרבות בחזית בתיהם, באופן ששתי ההצמדות הנ"ל גובלות זו בזו. בין שני בתי בעלי הדין מפריד שטח מרוצף ברוחב של מספר מטרים, כשבערך במחצית המרחק בין שני הבתים עובר קו הגבול בין שתי החלקות (שייקרא להלן גם: "גבול החלקה"). שטח זה הוא נשוא המחלוקת בין הצדדים. 2. לכאורה, כל אחד מבעלי הדין יכול לעשות בשטח הרשום בבעלותו כרצונו (בכפוף למגבלות שבדין), כך לפי דיני הקניין. ואולם, בענייננו, הוטלו על שטח זה מגבלות, שכן שטח זה מהווה מעבר לכלי רכב ל-4 בתים ברחוב השומרון ובהם גם שני בתי בעלי הדין, בחלקו מהווה הוא גם מקום חניה למכוניות, גם מקום מעבר להולכי רגל וגם נגר עילי. 3. בתשריט המהווה חלק בלתי נפרד מהיתר הבניה (ת/1) נרשם לפני הכניסה לשטח זה "כניסה משותפת למגרשים 50, 51 עם זכות מעבר" (מגרשים אלה הם ככל הנראה המגרשים עליהם מצויים הבתים המשותפים הנ"ל). בערך באמצעו של שטח זה נרשם באותו תשריט: "מעבר משותף ללא גדר". כמו כן נרשמה בלשכת רישום המקרקעין הערה לפי תקנה 27 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) תש"ל-1969 (להלן: "תקנות המקרקעין") על חלקות התובעים והנתבעים בדבר מעבר משותף לכלי רכב בין חלקה מס' 50 לבין חלקות 49, 51 (ת/3) (להלן: "המעבר המשותף"). גם בתקנון המוסכם של שתי החלקות נרשם כי ידוע לבעלי המקרקעין על ההערה לפי תקנה 27 לתקנות המקרקעין בדבר המעבר המשותף, וכן נכלל סעיף האוסר על בניה בשטח המוגדר כזכות מעבר. התביעה וטענות הצדדים 4. התובעים טענו בתביעתם כי הנתבעים יוצרים הפרעה במעבר המשותף, בכך שמכוניתם חונה מערבית ודרומית למיקום חנייתם המסומנת בתשריט המצורף להיתר הבניה, וזאת עקב מיקום גומחת האשפה של הנתבעים על מקום החניה המיועד של הנתבעים, במקום אחר מזה המיועד בתשריט לגומחת אשפה. הם טענו גם כי שער העץ לגומחת האשפה נותר פתוח לרווחה על המעבר המשותף ומקשה על מעבר המכוניות. כן טענו התובעים כי הנתבעים מניחים חפצים שונים כגון מלונה ומיטת שיזוף ישנה על המעבר המשותף, דרומית לגדר האבן של ביתם, ומקשים ומונעים בכך את הגישה לחניות התובעים. כן טענו כי הנתבעים מבקשים להקים גדר בגבול חלקתם בתחום המעבר המשותף. לטענת התובעים, המעבר המשותף כולל שטח ברוחב 4 מ', 2 מ' לכל צד מהגבול בין החלקות, וזאת לאורך כל הגבול המשותף בין חלקות התובעים והנתבעים, למעט שטחים המיועדים בהיתר הבניה לייעודים אחרים (כגון חניות). לכן עתרו התובעים בתביעתם לצו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים "לבצע כל פעולות בניה מכל סוג שהוא לרבות העמדת ו/או הקמת גדר ו/או מתקני קבע אחרים ו/או כל שימוש של חניה ו/או בניה ו/או הנחת חפצים בדרך קבע....בשטח המסומן כ"מעבר משותף ללא גדר" בתשריט שצורף להערה לפי תקנה 27..." 5. הנתבעים התנגדו לצו המבוקש וטענו כי מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית. הנתבעים טענו כי המעבר המשותף הינו עד ולא כולל חניית הנתבעים והתובעים, ואינו ממשיך מעבר לכך, וכי אין כל מניעה כי יעשו ברכושם כאוות נפשם, לרבות הנחת חפצים. כן טענו כי לא נוצרת כל הפרעה לתובעים להחניית ותנועת מכוניותיהם וכי החניית מכונית הנתבעים מערבית למקום החניה המסומן בהיתר הבניה אך מיטיבה עם התובעים, שכן אחרת מכוניתם היתה חונה במקביל למכונית התובעים, דבר שהיה מקשה על פתיחת דלת הנהג. עוד טענו כי מיקומה הנוכחי של גומחת האשפה הוא מיקום שהיה קיים עת רכשו את ביתם וכי לא ביצעו כל פעולת בניה בביתם מאז קיבלו את החזקה בו, מזה תקופה של 10 שנים ויותר. שער העץ נפתח ונסגר רק לצורך הוצאת האשפה, וגם כשהוא פתוח, מדובר בשטח הנתבעים ואין הפרעה לתובעים. כן טענו הנתבעים כי מדרגות התובעים נבנו במעבר המשותף, ואם יש הפרעה למעבר מכוניותיהם, נובעת היא מכך. ההליכים התכנוניים 6. באשר להקמת הגדר, מדובר בבקשה של הנתבעים לקבלת היתר בניה, בין היתר בנושא זה. בקשה זו אושרה על ידי ועדת המשנה לוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון חרף התנגדות התובעים, אך לאחר מכן בוטלה החלטה זו על ידי ועדת המשנה בדיון מחודש שקיימה, ונדחתה בקשת הנתבעים להקמת הגדר. הנתבעים הגישו לוועדת הערר המחוזית ערר על החלטה זו, אך ערר זה נדחה בהחלטה מיום 19.5.08. ברור, אפוא, כי נושא הקמת הגדר הסתיים בכך שלא ניתן היתר להקמת הגדר, וזו איננה עוד על הפרק. גם הנתבעים אינם טוענים כי הם רשאים לבנות גדר בהעדר היתר בניה לכך. הסלמה ונסיון לפתרון 7. המחלוקות בין בעלי הדין השכנים הסלימו ועברו לפסים של הגשת תלונות הדדיות במשטרה ובקשה לצו הגנה. כמו כן עושים הצדדים שימוש ניכר במצלמות לצורך הוכחת טענותיהם בדבר מעשי הצד שכנגד, וכן להוכחת הטענות בדבר ההפרעות מחד ולהזמת הטענות הנ"ל מאידך. 8. סברתי כי המחלוקות בין בעלי הדין אינן בלתי פתירות וכי אין מניעה להגיע להסכמה משותפת בדבר פתרונן, תחת ניהול מאבקים משפטיים והפיכת חיי שני הצדדים לבלתי נסבלים, אך למרות שנעשו מאמצים בכיוון זה, לא הגיעו הצדדים לפתרון מוסכם של המחלוקות ביניהם, וחבל, שכן גם הכרעה שיפוטית במחלוקות אלה אינה מבטיחה תמיד את סיום המחלוקות. פעמים הרבה, ובמיוחד במקרים כגון דא, נוצרות מחלוקות חדשות לאחר ההכרעה השיפוטית, והצדדים נאלצים לשוב ולהתדיין, כשאיכות חייהם מוסיפה להיות ירודה עקב כך. 9. מכל מקום, משלא הגיעו הצדדים לפתרון מוסכם, יש ליתן את פסק הדין בתביעה זו, וכך אעשה. דיון והכרעה כללי 10. אבהיר כי פסק הדין לא יעסוק בתקריות השונות שאירעו בין הצדדים ואשר יצרו אוירה עכורה ביניהם, שכן אינן רלבנטיות לתביעה זו. כפי שהבהרתי בהחלטה בישיבת ההוכחות הראשונה ביום 5.11.08, השאלה המרכזית היא מהו אותו מעבר משותף המופיע בתשריט שצורף להערה שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין לפי תקנה 27 לתקנות המקרקעין, דהיינו מהו גודלו וגבולותיו, ואיזה שימוש ניתן או לא ניתן לעשות במעבר המשותף. בשאלות אלה יש להתרכז. 11. עוד לפני שמיעת ההוכחות ביקרתי עם הצדדים ופרקליטיהם בשטח המריבה, נשמעו שם דברים מפי הצדדים וכן נרשמו מידות שונות שנמדדו (ר' פרוטוקול מיום 28.2.08). התשריטים ונתוני מידות מתוכם 12. התשריט המהווה חלק מהיתר הבניה (ת/1) זהה לתשריט שצורף להערה שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין לפי תקנה 27 לתקנות המקרקעין (ת/3). יצויין כי הנתבעים חזרו בהם בסעיף 2.1 לסיכומיהם מהטענה כי ת/1 איננו זהה לתשריט המקורי (תשריט שלא נמצא בתיק הבניין). שני התשריטים הזהים הנ"ל ייקראו להלן: "תשריט היתר הבניה". מובן שההתייחסות לתשריטים אלה תהא ללא תוספות שהוספו עליהם, למעט אלה שהוספו ברשות בזמן שמיעת הראיות. 13. בתשריט היתר הבניה מסומנים שני מקומות חניה לתובעים ושני מקומות חניה לנתבעים. מקומות החניה של התובעים הם בתחום חלקת התובעים, בקצהו הדרום-מזרחי של השטח שבמחלוקת. מקומות החניה הם האחד אחר השני בשטח של 5 מ' X 2.8 מ' כל אחד, ומגיעים עד מרחק של כחצי מ' מגבול החלקה. מקומות החניה של הנתבעים (בתחום חלקת הנתבעים) הם כדלקמן: מקום חניה אחד מקורה, בניצב לבית הנתבעים, ואיננו נמצא כלל בשטח שבמחלוקת. מקום חניה שני, במקביל לבית הנתבעים, כאשר קצהו המערבי מסתיים בקצה מדרגות הכניסה לבית הנתבעים. הצלע הדרומית של מקום החניה מסתיימת בגבול החלקה, או קרוב מאד אליו. לפי הרישום על גבי תשריט היתר הבניה, מידות מקום חניה זה הן 3.99 מ' X 2.60 מ', אך מדידת גבולות מקום חניה זה על התשריט הצביעה על כך שאורכו זהה לאורך חניות התובעים, דהיינו מידותיו הן 5 מ' X 2.60 מ' בחלק הצפון מזרחי של התשריט מסומנת גדר (קיימת) של בית הנתבעים באורך של כ-8 מ', המרוחקת כמטר אחד מגבול החלקה. המעבר המשותף קיים בתשריט היתר הבניה, ויש רישום לגביו, כפי שפורט לעיל ויפורט להלן, אך אין סימון מוחלט שיזהה מעבר זה (כגון סימון בקווים או בצבע). המחלוקת לגבי שטח המעבר המשותף והתויית אופן הבדיקה 14. מוסכם על הצדדים כי רוחבו של המעבר המשותף הינו 4 מ' - 2 מ' לכל צד מגבול החלקה. כך גם העידה מהנדסת הרישוי של עיריית ראשון לציון, הגב' אנג'י ברקוביץ (להלן: "המהנדסת ברקוביץ") הצדדים אינם מסכימים על אורכו של המעבר המשותף, האם מתפרס הוא לכל אורך הגבול בין החלקות או רק בחלקו, עד תחילת חניית הנתבעים (בין אם עד תחילת חניית הנתבעים שאיננה מקורה, המקבילה לביתם שסומנה במס' 1, ובין אם עד תחילת חניית הנתבעים המקורה הניצבת לביתם, שסומנה במס' 2). 15. ב"כ התובעים חילק את השטח שבמחלוקת לשני חלקים: א. החלק המערבי, מרחוב השומרון ועד צידה המזרחי של חניית הנתבעים מס' 1 לפי תשריט היתר הבניה. ב. החלק המזרחי, שאורכו כ-8 מ' המתחיל בצד המזרחי של חניה מס' 1 של הנתבעים ומסתיים בגבול המזרחי של חלקות הצדדים. 16. החלוקה לשני חלקים לצורך הדיון מקובלת עלי, אך הייתי משנה את הקו המפריד בין שני החלקים, באופן שקו זה יהא צידה המערבי של חניה מס' 1 של הנתבעים, ולא צידה המזרחי. הטעם לבחירת קו מפריד זה, הוא שמאותה נקודה ומזרחה, אין מתקיימת עוד בפועל רצועה פנויה ברוחב של 4 מ' שיכולה להוות מעבר משותף, אלא רצועה קטנה מכך, וזאת עקב מיקום חניות הנתבעים והתובעים. החלק המערבי 17. באשר לחלק המערבי, לא יכולה להיות מחלוקת כי רצועת השטח ברוחב 4 מ' מרחוב השומרון ועד הקצה המערבי של חניה מס' 1 של הנתבעים מהווה מעבר משותף. לפני תחילת המעבר המשותף נכתב "כניסה משותפת למגרשים 50, 51 עם זכות מעבר". סמוך לאחר הכניסה למעבר בוצע סימון של 2 מ' מכל צד של גבול החלקות שהוא רוחבו של המעבר. רוחב המעבר (4 מ') נתחם בין שתי חניותיהם של שכניהם של בעלי הדין (אלה שבתיהם סמוכים יותר לרחוב השומרון). משם, ועד תחילת חניה מס' 1 של הנתבעים (זו שאיננה מקורה) אין כל מניעה או מכשול לקיומו של המעבר המשותף. בתוך תחום זה נכתב גם "מעבר משותף ללא גדר", סמוך לקו הגבול בין החלקות. 18. הבעיה הפרקטית המרכזית בחלק מערבי זה היא כי מכוניתם של הנתבעים חורגת ממקום החניה המסומן במס' 1 בתשריט היתר הבניה וחונה מערבית ממנו. הדבר נובע מכך שגומחת האשפה שמיקומה בתשריט היתר הבניה הינו מערבית למקום החניה המקורה (מס' 2) של הנתבעים, הועברה (עוד לפני שהנתבעים קיבלו חזקה בבית) מזרחה משם, על חלקו המזרחי של מקום החניה, כך שחלק זה "נתפס" על ידי הגומחה. בנוסף, לעתים, מונח פח האשפה של הנתבעים מערבית לקיר הגומחה דבר המרחיק את רכבם עוד יותר מערבה. התובעים טענו כי חניית הנתבעים זזה בפועל לא רק מערבה, אלא גם 22 ס"מ דרומה לעומת תשריט היתר הבניה (ר' תשריט הקומפילציה נספח "ב" לכתב התביעה), אך טענתם זו לא הוכחה . לא התובע ולא בנו שערך את תשריט הקומפילציה אינם מודדים, והם לא הניחו תשתית מספקת לטענתם זו (ר' חקירת התובע בעמ' 26-27 לפרוטוקול). אין בכך כדי לשלול היתכנות קיומה של תזוזה זו, אך לצורכי תביעה זו, הדבר לא הוכח. 19. הנתבעים טוענים כי המעבר המשותף מסתיים עוד לפני תחילת חניה מס' 2 שלהם, אך לטענה זו אין בסיס. הגב' ברקוביץ לא ידעה לומר בעדותה היכן נגמר המעבר המשותף, והעלתה שתי השערות, כי הוא מסתיים לפני חניה מס' 2 של הנתבעים או לפני חניה מס' 1 שלהם, אך אין הגיון בסיומו לפני חניה מס' 2, שכן בהמשך, מזרחה, קיים קטע שהינו מול מדרגות התובעים, שבו נדרש במיוחד המעבר לצורך תמרון ויציאת רכבי התובעים בנסיעה לאחור. 20. לחלופין טוענים הנתבעים כי אם השטח בו חונה מכוניתם הוא מעבר משותף, אזי שטח זה נועד לצורכי תמרון מכוניתם של הנתבעים בלבד (זו האמורה לצאת מחניה מס' 2), ולכן אין מניעה שרכבם יחנה בשטח זה. אף טענה זו אין לקבל, שכן המעבר המשותף, כשמו כן הוא, נועד לצורכי מעבר משותף של שני בעלי הדין. התובעים יכולים להשתמש בחלק המעבר המצוי בשטחם של הנתבעים לצורכי המעבר, והנתבעים יכולים להשתמש בחלק המעבר המצוי בשטחם של התובעים לצורכי המעבר, ועל שני הצדדים לדאוג לכך שהמעבר המשותף יישאר פנוי. כפי שציינתי לעיל, יש חשיבות ניכרת למעבר המשותף המצוי בקרבת מדרגות הכניסה לבית התובעים, שכן בהיותו פנוי, הוא מאפשר מעבר בטוח ורחב דיו של מכוניות התובעים הנאלצות לצאת מחנייתן בנסיעה לאחור. בביקור במקום נמדד מרחק של כ-2.5 מ' בין המקום בו עמדה מכונית הנתבעים לבין מדרגות התובעים, זאת כשהמכונית מרוחקת 61 ס"מ מקיר מדרגות הנתבעים (כדי לאפשר פתיחת הדלת). מעבר של 2.5 מ' מאפשר מעבר מכונית התובעים ברווח שתואר לעיל, אך בהתחשב בכך שמדובר כמעט תמיד בנסיעה לאחור, ולאו דווקא בקו ישר, וכאשר לשני כלי הרכב יש מראות בולטות לצדדים, המעבר איננו נוח. משמדובר בפעולה יום יומית, ולעתים מספר פעמים ביום, ולא בפעולה חד פעמית, אי הנוחות גוברת והופכת למטרד של ממש. ועדיין לא תיארנו מצב אפשרי גם הוא, בו מכונית הנתבעים חונה באופן שהמרווח מצטמצם עוד יותר והמעבר קשה במיוחד (התובעים תיארו מצב של מרווח של 2.13 מ'). אין כל סיבה מדוע המעבר לא יהיה מעבר חופשי הרבה יותר, כפי שתוכנן בתשריט היתר הבניה, כאשר המרווח האלכסוני בין הקצה המערבי של חנייה מס' 1 של התובעים ממדרגות הנתבעים עולה על 3 מ'. לכן, אין בסיס לטענה כי הנתבעים יכולים להחנות את מכוניתם בתחומי המעבר המשותף. אין מקום גם לבחון האם שטח המעבר המשותף משרת יותר בעל חלקה זה או אחר. המעבר משותף לכל בעלי החלקות הנהנים, כאשר במקרה ספציפי זה, כבר נקבע כי שטח זה דרוש בהחלט לתובעים לצורכי מעבר רכבם. זאת ועוד, חניה מס' 2 (החניה המקורה) איננה משמשת כבר שנים רבות כחניה לנתבעים, וכיום סגורה היא בגדר ומשמשת כמלונה לכלבם, יש, אפוא, קושי בהעלאת טענת הנתבעים כי השטח שבמחלוקת משמש לצורכי תמרון רכבם היוצא מחניה מס' 2 (שאיננה משמשת בפועל כחניה), מה גם שכאמור, אין הם היחידים הנזקקים למעבר המשותף. 21. תקנה 27 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל-1969 קובעת כי "לפי בקשת יושב-ראש מוסד תכנון ירשום הרשם הערה על היעוד או על השימוש שנקבע למקרקעין פלונים מכח חוק התכנון או הוראות של תכנית או תנאי בהיתר שניתנו לפי חוק התכנון". נוסח הבקשה לרישום ההערה לפי תקנה 27 הנ"ל הינו כי השטח הספציפי של המעבר המשותף מיועד לשמש את בעלי הדירות או מרביתם ויהווה רכוש משותף. גם כאשר מדובר בשטח הנמצא בבעלותם של הנתבעים, הרי משנרשמה לגביו הערה כי הוא משמש כמעבר משותף, נגרעות זכויותיהם של הנתבעים בשטח זה (כשם שנגרעות זכויות התובעים משטח המעבר המשותף המצוי בשטחם) ואין הם יכולים לנהוג בו מנהג בעלים מלא. בעלותם כפופה לזכות בעלי החלקות האחרים למעבר בשטח זה. 22. גם הטענה כי השימוש במעבר המשותף כחניה הוא "שימוש רגיל וסביר" (באנלוגיה לחניה ברכוש משותף), דינה להידחות. גם אם ניתן היה להשתמש באנלוגיה מעין זו, השימוש במעבר משותף לצורכי חניה איננו יכול להיחשב כשימוש רגיל וסביר, שכן להבדיל מרכוש משותף שייעודו כללי, מעבר משותף מיועד לצורכי מעבר, וחניה על השטח המיועד למעבר, סותרת את ייעודו לשמש כמעבר. 23. טענה נוספת של הנתבעים היא כי מקום החניה בפועל תואם את תשריט הבית המשותף (נספח "ז" לכתב התביעה) כי המהנדסת ברקוביץ מטעם העירייה אף חתומה עליו, וכי יש ליתן עדיפות לסימון זה על פני הסימון הבלתי ברור של המעבר המשותף בתשריט היתר הבניה. אכן, תשריט הבית המשותף מציב את חניית הנתבעים מס' 1 במקום שונה מזה המופיע בהיתר הבניה, דהיינו החניה זזה כ-2 מ' מערבה למיקומה בתשריט היתר הבניה. ואולם, אין בכך כדי לגרוע מתוקפם המחייב של תשריט היתר הבניה וההערה לפי תקנה 27 לתקנות המקרקעין. סעיף 60(ב)(2) לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל-1969 קובע כי יש לצרף לבקשה לרישום בית משותף: "תשריט הבית, מאושר על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה, או תשריט אחר הנותן, להנחת דעתו של המפקח, תמונה נאמנה של הבית ודירותיו" מכאן עולה, כי על התשריט לשקף את מצבו של הבית המשותף בעת הרישום, כאשר אם ניתן אישור הוועדה המקומית לתכנון ובניה חזקה היא כי כך הדבר, ואם לאו, צריך המפקח להשתכנע בכך. מטרת תקנה זו היא למנוע מצב בו יירשם בית משותף שלא לפי המצב בפועל, אולם אין ברישום זה כדי לגרוע מתוקפם המחייב של היתר בניה ואף לא מתוקפה של הערה לפי תקנה 27 לתקנות המקרקעין. תשריט הבית המשותף (משנת 2002) אמור היה לשקף את המצב בשטח ובכלל זה את מיקומה של חניית הנתבעים באותה עת ותו לא (ואגב, משום מה אין מצויינת בו גומחת האשפה שהיתה קיימת באותו מועד לאחר ששינתה את מיקומה לעומת המיקום בתשריט היתר הבניה). חתימתה של המהנדסת ברקוביץ מטעם העירייה על התשריט, אין בה כדי לשנות את היתר הבניה וגם לא את ההערה לפי תקנה 27. אנו יודעים כי שניהם לא השתנו וכי לא חל שינוי בהגדרת המעבר המשותף, כך שמיקום חניית הנתבעים המסומנת בתשריט הבית המשותף הינו על המעבר המשותף. 24. הנתבעים מעלים טענה נוספת והיא כי מאזן הנוחות מחייב דחיית עתירתם של התובעים. לטענתם, התובעים לא יינזקו עקב אי מתן הצו המבוקש, אך מהנתבעים תישלל האפשרות להחנות את מכוניתם במקום בו חנתה מאז ומעולם בלא שהתובעים מחו על כך שנים רבות, או שהנתבעים יצטרכו להרוס את גומחת האשפה הקיימת בביתם ויזיזו את חנייתם 2.3 מ' מזרחה, באופן שלא יקל על חניית התובעים אלא יקשה עליה, שכן מכונית הנתבעים ומכונית התובעים יהיו מקבילות זו לזו וקרובות. אף טענה זו אין לקבל. זכות הנתבעים למעבר המשותף הרשומה בלשכת רישום המקרקעין לפי תקנה 27 הינה זכות הדומה לזכות קניינית ולשאלות של מאזן הנוחות יש חשיבות משנית, אם בכלל. בנוסף, כבר עמדתי לעיל על הנזק שייגרם לתובעים, אם יוותר המצב בעינו. את הנזק שייגרם לנתבעים אם ייאלצו להחנות את מכוניתם במקום החניה לפי היתר הבניה יכולים היו הם למנוע אילו היו בודקים לפני רכישת הבית את התאמתו להיתר הבניה. הוברר גם כי לנתבעים מכונית אחת, וקיימת גם אפשרות כי יחנו את מכוניתם בחניה המקורה (חניה מס' 2) שהוסבה למלונה, והמלונה תועבר למקום אחר. באשר לאי מחאת התובעים משך שנים, הסביר התובע בעדותו (עמ' 28), שעוד לפני פרוץ הסכסוך נאלצו לפנות פעמים רבות אל הנתבעים על מנת שיזיזו את רכבם שהפריע למעבר, אך מאז שהחלו ההליכים בנושא הגדר שביקשו הנתבעים להקים דרומית לגדר הקיימת החלו ההפרעות למעבר להיות תכופות יותר. עדותו זו מקובלת עלי. כפי שנוכחנו לדעת, יחסי הצדדים הסלימו ומבלי להפנות אצבע מאשימה למי מהצדדים, הרי לכל היותר ניתן לומר כי לשניהם חלק בכך, ובוודאי שאין בכך כדי להקנות לנתבעים עדיפות על התובעים מבחינת מאזן הנוחות. 25. לגבי הטענה בדבר בניית מדרגות הכניסה לבית התובעים בתחום המעבר המשותף, טענה זו לא נטענה עוד בסיכומי הנתבעים ולפיכך נזנחה. לבד מכך, המדרגות הנ"ל מופיעות בתשריט היתר הבניה, דהיינו הן נבנו בהיתר ולא הוכח כי נבנו בחריגה הימנו. בנוסף, המדרגות מרוחקות למעלה מ-2 מ' מגבול החלקות, כך שבכל מקרה אינן יכולות להימצא בתחום המעבר המשותף. 26. השימוש במעבר המשותף הינו לצרכים המוסברים בסעיף 34 להלן, והמסקנה הנובעת מכך היא כי הנתבעים לא יוכלו להחנות את רכבם בתחומי המעבר המשותף אלא בחניותיהם המסומנות בתשריט היתר הבניה. החלק המזרחי 27. באשר לחלק המזרחי של השטח שבמחלוקת, שטח זה מתחיל כאמור בצידה המזרחי של חניית הנתבעים מס' 1. מכאן ואילך, מצפון לגבול החלקה, מסומנת חניית הנתבעים באורך של 5 מ' וברוחב המגיע כמעט עד גבול החלקה, כשבהמשך החניה, מסומנת גדר בית הנתבעים באורך של 8 מ', המרוחקת כמטר אחד מגבול החלקה. מדרום לגבול החלקה, מסומנות בקצה הדרום-מזרחי שתי חניות התובעים, בזו אחר זו, שאורכן הכולל 10 מ' ורוחבן מגיע עד מרחק של כחצי מטר מגבול החלקה. 28. השטחים שיכולים לשמש כמעבר משותף הם, אפוא כדלקמן: מצפון לגבול החלקה שטח באורך של כ-8 מ' וברוחב של כ-1 מ' במקביל לגדר בית הנתבעים. מדרום לגבול החלקה שטח באורך של כ-10 מ' וברוחב של כחצי מטר המקביל לחניות התובעים, ובנוסף שטח ברוחב של כ-2 מ' מדרום לגבול החלקה שאורכו כ-3 מ' והמקביל לחניית הנתבעים מס' 1. 29. השאלה היא אם שטח המעבר המשותף כולל גם שטחים אלה. רוחב השטח הנזכר לעיל קטן מרוחב המעבר המשותף שהוא 4 מ', אך לאחר בחינת מטרתו ותכליתו של המעבר המשותף, בחינת תשריט היתר הבניה, החלטות גופי התכנון השונים והתייחסויות הצדדים עצמם, הגעתי למסקנה כי המעבר המשותף כולל גם את השטחים הנזכרים בסעיף הקודם לעיל. 30. בטרם אסקור את הטעמים דלעיל, אציין כי מטעם הנתבעים הוגשה תעודת עובד ציבור של המהנדסת ברקוביץ, שהיא כאמור מהנדסת רישוי ופיקוח על הבניה במינהל ההנדסה בעיריית ראשון לציון. בתעודת עובד הציבור נכתב כך: "בשנת 1997 ניתן היתר בניה להקמת בית 4 יח"ד בגוש 3923 חלקה 371. בין החלקות 371 ו-372 לכיוון דרום ו-370 לכיוון צפון אושרו מעברים משותפים לצורך כניסה לחניות. רוחב המעברים ב-2 הצדדים: 4 מ', 2 מ' מכל חלקה. המעבר המשותף משמש לתמרון מכוניות לצורך כניסה ויציאה. בתיק הבניין לא נמצא היתר הבניה עבור המבנה (תכנית). לפי הצילום המצורף למעבר המשותף בין חלקות 371 - 372 לא נרשם אורך, אלא רק רוחב: 4.0 מ'. החניות המסומנות בתכנית לא נכללות במעבר המשותף מאחר והן מקומות חניה לרכבים ולא לתמרון". 31. בתעודת עובד הציבור נכתב, אפוא, כי לא נרשם אורכו של המעבר המשותף אלא רק רוחבו, ומהתוספת בסוף תעודת עובד הציבור ניתן היה לסבור כי כל מה שאיננו חניות הוא מעבר משותף, אך משהגיעה המהנדסת ברקוביץ להעיד התברר כי עמדתה היא שהמעבר המשותף לא נמשך עד הגבול המזרחי של חלקות שני הצדדים, אלא הוא מסתיים קודם לכן, ואותו חלק מזרחי שהוגדר לעיל איננו מהווה לטעמה מעבר משותף, אלא נגר עילי בלבד (עמ' 39 ש' 24, עמ' 41 ש' 19-24). המהנדסת ברקוביץ הסבירה עמדתה בעניין זה כך: "....המקום ההוא לא משמש מעבר לשום מקום. לא עוברים משם לאן שהוא. זה לא מעבר" (עמ' 41 ש' 23-24). טענה זו של המהנדסת ברקוביץ איננה מקובלת עלי. ייעודו של המעבר המשותף הוא כאמור בדבריה לכניסת וליציאת מכוניות ולתמרון לצורך זה, כשה"מעבר" הוא הייעוד הכללי, אך פרטיו הם כאמור לעיל. המהנדסת ברקוביץ לא יכולה היתה אפילו להגדיר היכן מסתיים שטח המעבר המשותף ונתנה שתי אלטרנטיבות לצורך זה, כפי שנזכר בסעיף 19 לעיל (ור' עמ' 44 ש' 20-26). בנוסף, הטילה המהנדסת ברקוביץ ספק בחיוניות המעבר המשותף בדבריה הבאים: "ברור שהמעבר המשותף הוא ברוחב 4 מ' מההתחלה ועד הכניסה לחניות, אבל זה לא מציאותי שמישהו ישתמש במעבר בצד הצפוני חוץ ממש' רחמים כי זה הכניסה לחניה שלהם. כמו שבמעבר בהמשך מצד דרום, המעבר כאן שמסומן כמשותף אף אחד לא ישתמש חוץ ממש' פולק" (עמ' 38 ש' 8-10). מדבריה אלה של המהנדסת ברקוביץ עולה ספק בצורך במעבר המשותף, שכן לשיטתה, כל אחד מבעלי הדין אמור להשתמש בשטח הנמצא בתחום חלקתו ולא בתחום חלקת שכנו, ואם כך אין צורך במעבר זה. בכך נתפסה המהנדסת ברקוביץ לכלל טעות, שכן כניסה ויציאה כוללת תמרון כלי הרכב ובשטח הספציפי עליו עדיין אעמוד להלן, תמרון זה נדרש תוך הסתייעות בכניסה לתחום חלקת השכן בתחום המעבר המשותף. לא היה, אפוא, מקום להטיל ספק בחיוניות המעבר. 32. מעבר לאמור לעיל, הרי דברי המהנדסת ברקוביץ עומדים בסתירה לדברים אחרים שנכתבו על ידה לצורך הדיון בוועדת המשנה לתכנון ולבניה ראשון לציון שם הוגדרה על ידה בקשת הנתבעים כך: "בניית גדר עץ בגובה 1.20 מ' בגבול הדרומי של החלקה, בתוך המעבר המשותף עם חלקה 372 ובמרכז נגר עילי" (סעיף 1 המתאר את בקשת הנתבעים להיתר בניה בנספח נ-3 לתצהיר הנתבע). משהתבקשה המהנדסת ברקוביץ להסביר זאת, השיבה כך: "...זה לא החלטת הועדה, זו הגדרה משלי כדי להסביר לועדה איפה מקימים את הגדר, אני לא יכולה להפוך מקום למעבר משותף בעצמי. אני לא שיניתי את ההגדרה למעבר משותף. כנראה שהתכוונתי להסביר לועדה באיזה מקום רצו למקם את הגדר. זה לא קובע" (עמ' 41 ש' 9-12). תשובתה זו של המהנדסת ברקוביץ מעוררת תמיהה, במיוחד נוכח הסתירה בין תיאורה במסמך הכתוב את הגדר שמבקשים לבנותה, כגדר שתוקם במעבר המשותף, בעוד שדבריה בעדותה היו כי מיקום מיועד זה של הגדר שביקשו לבנותה אינו במעבר המשותף. אם התכוונה להסביר לוועדה היכן רצו למקם את הגדר, הסבירה זאת כפי שהבינה את הדברים אז, דהיינו כי מבקשים להקים את הגדר במעבר המשותף, ולא ניתן על ידה הסבר מספק מדוע שינתה את עמדתה בעניין זה. 33. העובדה כי בחלק המזרחי רוחב השטח שבמחלוקת איננו 4 מ' אלא פחות מכך, איננה מעלה ומורידה לעניין השאלה האם עסקינן במעבר משותף אם לאו. רוחב של 4 מ' נקבע כל עוד מתאפשר הדבר, וראינו כי הדבר מתאפשר עד צידה המערבי של חניית הנתבעים מס' 1. מכאן והלאה, עקב אילוצי חניות הצדדים וגדר הנתבעים (הקיימת) רוחב 4 מ' איננו אפשרי, אך הבחינה אם השטח הנותר ברוחב קטן יותר מהווה מעבר משותף, היא בחינה הנגזרת מתנאי השטח ומתכליתו וממטרתו של המעבר המשותף. 34. ייעודו של המעבר המשותף (הן בחלק המערבי והן בחלק המזרחי) הינו להבטיח אפשרות כניסת כלי רכב אל בתי בעלי הדין (ושכניהם שבתיהם מצויים בחלקו המערבי של המעבר המשותף) וביצוע תמרונים של כלי הרכב, במעבר לא רחב זה, לצורך כניסה ויציאה לחניות, פריקה וטעינה. כניסת ויציאת כלי רכב כוללת גם כניסת ויציאת יושביהן ומעבר בטוח אל כלי הרכב ומהם. 35. כלל השטח שבמחלוקת הוא שטח צר המקשה עד מאד על כניסת ויציאת מכוניות. בדרך כלל, המכוניות הנכנסות צריכות לצאת בנסיעה לאחור. חניית שתי מכוניות של התובעים בזו אחר זו יוצרת גם מצב בו המכונית האחת חוסמת את המכונית האחרת ויש לעתים להזיזה על מנת שהמכונית האחרת תוכל לצאת. כפי שהוסבר לעיל, כניסת ויציאת מכוניות כוללת גם כניסת ויציאת יושביהן ומעבר בטוח אל המכוניות ומהן. מדובר בפעולות יום יומיות המתבצעות בתדירות גבוהה יחסית, והמעבר המשותף נועד להקנות לבעלי הדין, כמו גם לשכניהם, את מקסימום הנוחות האפשרית בנסיבות העניין ובתנאי השטח הצפופים והקשים, שתאפשר להם לבצע פעולות יום יומיות אלה בבטחה ולא תוך טרדה, הסתכנות והתעצבנות מכך שפעולה שגרתית פשוטה הופכת למסובכת וקשה. בתנאי השטח שתוארו לעיל היותם של השטחים המזרחיים הנ"ל חלק מהמעבר המשותף הינה מסקנה מתבקשת ומחוייבת המציאות, שכן מדובר בשטחים המיועדים לשמש הן לצורך תמרון כלי הרכב (וניתן להעלות על הדעת גם תמרון שיאפשר לרכב להסתובב ולצאת שלא תוך נסיעה לאחור אלא בנסיעה לפנים, אך גם תמרון של נסיעה אלכסונית לאחור תוך שימוש במעבר המשותף, והתיישרות לאחר מכן) והן לצורך פתיחת הדלתות ומעבר אל המכונית וממנה וכניסה ויציאה מהמכונית. הנחת חפצים על ידי הנתבעים בשטח הצפון מזרחי של המעבר המשותף, בתחום חלקתם אמנם, אך גם בתחום המעבר המשותף, מקשה ומפריעה לביצוע הפעולות דלעיל ומנוגדת לתכליתו של המעבר המשותף ולייעודו. כך גם הותרת שער גומחת האשפה הממוקמת מול חניות התובעים פתוח לפרק זמן העולה על פרק הזמן הנדרש לצורך הוצאת פח האשפה או הכנסתו. גם השטח הדרום מזרחי שבתחום המעבר המשותף, דהיינו זה המצוי בתחומי חלקת התובעים ואיננו משמש כחניה הינו שטח היכול לשמש את הנתבעים לצורכי הפעולות האמורות לעיל, אך גם אם אין להם צורך בכך, אין הדבר משנה. ייתכן שלנתבעים אלה אין צורך בכך, אך אם ביום מן הימים תעבור הבעלות בבית הנתבעים לאחרים, יכול ויחפצו הם לנצל את המעבר המשותף לצרכים להם הוא נועד. מהות והגדרת המעבר המשותף אינם תלויים ברצונו של פלוני בעל הזכות ליהנות ממנו, אלא בייעוד שנועד לו מלכתחילה. 36. כבר הוסבר, הן בתעודת עובד הציבור והן בפסק דין זה, כי תשריט היתר הבניה שהינו גם התשריט לצורך רישום ההערה לפי תקנה 27 לתקנות המקרקעין לא סימן בסימון מיוחד את שטח המעבר המשותף ולא ציין את אורכה של רצועת קרקע זו. נראה כי ניתן לצאת מנקודת הנחה שאם היה מבקש עורך התשריט לקבוע כי המעבר המשותף איננו מסתיים בגבול המזרחי של החלקות, דהיינו כי איננו משתרע לאורך מלוא הגבול בין החלקות, היה הוא מוצא לנכון לסמן זאת באופן כלשהו על גבי התשריט, אך משלא עשה כן, היה זה בשל כוונתו כי המעבר המשותף ישתרע לכל אורך הגבול בין החלקות. 37. הראינו לעיל כי המהנדסת ברקוביץ הגדירה במסמך נ-3 את החלק המזרחי של השטח שבמחלוקת בו חפצו הנתבעים להקים גדר עץ כחלק מהמעבר המשותף, אך גם ועדת הערר המחוזית התייחסה לשטח זה כאל מעבר משותף, שכן בהחלטתה מיום 19.5.08 קבעה כך: "אנו מוצאים כי נכון פעלה הועדה המקומית בסרבה להקמת הגדר המבוקשת. זאת ועוד, מדובר במבננים צפופים אשר כפי שעולה גם מבדיקתנו אינם מאפשרים תנועת רכב סבירה, ועל כן אנו מוצאים כי גם בנימוק זה שהועלה על ידי הוועדה המקומית יש ממש. כך גם לעניין חדר האשפה אשר מיקומו גוזל מאותו מעבר משותף" (הנתבעים ביקשו למקם את חדר האשפה בתחום הנגר העילי שהינו רצועה ברוחב 2 מ', מטר אחד מכל צד של גבול החלקות - י.ק.). גם מכאן עולה כי גופי התכנון היו בדעה כי המעבר המשותף משתרע גם על פני החלק המזרחי של השטח שבמחלוקת. 38. בכתב הגנתם של הנתבעים נטען אמנם כי "מעבר משותף ללא גדר" מתייחס "לשטח המעבר עד ולא כולל מקומות החניה של התובעים והנתבעים..." (סעיף 7 לכתב ההגנה), אך במקומות שונים בכתב ההגנה קיימת הודאה של הנתבעים כי המעבר המשותף כולל שטחים נוספים, כולל השטח המזרחי: בסעיף 10(א) לכתב ההגנה נכתב: "הקמת הגדר בתחום המעבר המשותף אושרה ע"י עיריית ראשל"צ..." בסעיף 10(ב) לכתב ההגנה נכתב: "הקמת הגדר בתחום המעבר המשותף אושרה פה אחד ע"י ועדת המשנה..." בסעיף 39(א) לכתב ההגנה נכתב: "כאשר הכלבה היתה בקצה המעבר המשותף" (כלבת הנתבעים היתה בזמנו בקצה הצפון מזרחי של המעבר המשותף). בסעיף 49 (ה) (2) לכתב ההגנה נכתב: "הוא הדין "במיטת השיזוף" הנמצאת בקצה המעבר המשותף". מכאן עולה כי גם הנתבעים מתייחסים אל החלק המזרחי כאל חלק מהמעבר המשותף. לעומת זאת ההפניה של הנתבעים אל סעיף 9 לכתב התביעה בו צוטט תקנון הבית המשותף הקובע כי מעברים הנזכרים שם יישארו חופשיים למעבר ולא ייחסמו בדרך כלשהי והוספה תוספת של ב"כ התובעים כי: "הכוונה למעברים עד לחניית התובעים", איננה מלמדת על הסכמת התובעים לטענות הנתבעים כאילו המעבר מסתיים בנקודה מוקדמת יותר, שכן ההפניה היתה לתקנון הבית המשותף של בית התובעים ולא הנתבעים. בנוסף, ההתייחסות היתה שם למעברים לפי הוראות סעיפים התקפים ביחסים שבין בעלי הדירות באותו בניין לבין עצמם (דהיינו ללא התייחסות לנתבעים), וללא התייחסות להוראות לפי תקנה 27 לתקנות המקרקעין, הוראות הנזכרות מאוחר יותר באותו תקנון. 39. כלל האמור לעיל תומך בכך שהמעבר המשותף משתרע לאורך כל הגבול המשותף בין החלקות לרבות חלקו המזרחי של גבול זה, ואיננו מסתיים בנקודה מוקדמת יותר. 40. למעלה מהצורך אוסיף כי משלא ניתן היתר לבניית גדר לנתבעים בחלקו המזרחי של הגבול בין החלקות, אינני סבור כי השטח שמדרום לגדר האבן שלהם ברוחב 1 מ' עד לגבול החלקה, שטח המהווה חלק מהמעבר המשותף, הינו שטח בעל משמעות או חשיבות רבה, שכן הוא נמצא מחוץ לתחומי חצר התובעים, ללא גידור, והשימוש שניתן לעשות בו הוא שולי, אם בכלל. ודאי שהנחת חפץ זה או אחר שם איננה חיונית, ולעתים יש אכן בכך רק כדי להציק לתובעים ולהקשות עליהם. הנזק שנגרם, אפוא, לנתבעים, אם בכלל, כתוצאה מצו המניעה שיינתן הינו שולי, אפוא. 41. האמור בסעיפים 21 ו-22 לעיל לגבי החלק המערבי יחול בהתאמה גם לגבי החלק המזרחי, ונוכח האמור באותו פרק ובפרק הנוכחי, ייאסר השימוש במעבר המשותף לצרכים אחרים, כפי שייקבע בהמשך, בפרק הסעד האופרטיבי. סיכום וסעד אופרטיבי 42. סוף דבר, אני קובע כי המעבר המשותף הרלבנטי לצורך תביעה זו משתרע לאורך כל הגבול בין חלקת התובעים לבין חלקת הנתבעים, ברוחב של 2 מ' לכל צד, למעט בקטע המזרחי, בו המעבר המשותף משתרע ברוחב קטן יותר משני צידי הגבול, דהיינו ללא השטחים המסומנים בתשריט היתר הבניה כשטחי חניות התובעים והנתבעים, וללא השטח שמצפון לגדר הנתבעים המסומנת בתשריט זה. כלל השטח הנ"ל ייקרא המעבר המשותף. המעבר המשותף, כשמו כן הוא, מיועד למעבר כלי רכב, לכניסתם, ליציאתם ולתמרוניהם, ובכלל זה לשימושים הקשורים לכלי הרכב, כגון פריקה וטעינה, כניסת ויציאת נוסעי כלי הרכב הגעתם אל כלי הרכב ויציאתם מכלי הרכב לבתים הרלבנטיים. לפיכך פעולות בניה ופעולות אחרות המהוות הפרעה לייעוד המעבר המשותף, לרבות לשימושים להם הוא נועד, הן פעולות אסורות. 43. כפועל יוצא מהאמור לעיל, אני אוסר על הנתבעים לבצע כל פעולת בניה בתחום המעבר המשותף, וכן אוסר עליהם לעשות שימוש במעבר המשותף המפריע לשימושים בו כפי שהוגדרו לעיל, ובכלל זה נאסר על הנחת חפצים כלשהם או בעלי חיים דרך קבע, פתיחת שער גומחת האשפה הקיימת לפרק הזמן העולה על הנדרש לצורך הוצאת או הכנסת פח האשפה והחניית כלי רכב. 44. למותר לציין כי כשם שהתוצאה הנובעת מכך היא כי על הנתבעים להחנות את כלי רכבם רק במקומות המיועדים לכך בתשריט היתר הבניה ולא בתחום המעבר המשותף, כך גם על התובעים להקפיד ולהחנות את כלי רכבם בתחום חניותיהם המסומנות בתשריט היתר הבניה, ולא לחרוג לתחום המעבר המשותף. אין בפני תביעה נגד התובעים, ולכן הצו שניתן בפסק דין זה הוא נגד הנתבעים בלבד, ואולם האמור בסעיף זה לעיל הינו ברור ומובן מאליו. 45. הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד לתובעים הוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ ובתוספת מע"מ. 46. צו המניעה שניתן בסעיף 43 לעיל ייכנס לתוקף מיידי למעט איסור חניית כלי רכב בתחום המעבר המשותף שייכנס לתוקף ביום 20.6.09. עד אותו מועד, לא יפחת המרחק בין כלי הרכב של הנתבעים לבין מדרגות התובעים מ-2.5 מ'. דחייה זו בכניסת הצו האמור לתוקף בעניין כלי הרכב ניתנת על מנת לאפשר לנתבעים להתארגן לצורך הסדרת מקום החניה החליפי, אך גם על מנת לאפשר לצדדים לנהל מו"מ כדי להגיע להסדרים אלה או אחרים. פסק הדין ניתן בהתאם לדין, אך בית המשפט סבור עדיין כי יש מקום לכך שהצדדים יבחנו הסדרים אחרים, אשר יכול ויהיו עדיפים על כל פסק דין, וסבור כי גם לאחר פסק דין זה יש מקום כי שני הצדדים ישקלו זאת בחיוב, על אף המשקעים ביניהם, ורצוי אף כי יסתייעו בשירותי גישור לצורך זה, ויפה שעה אחת קודם.סכסוך שכניםסכסוך