תביעת לשון הרע בפרשת ארומה

מבוא 1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 1,000,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע על התובע. 2. התובע, עו"ד במקצועו, ייצג בשעתו אישה בשם מלי שלו, שהגישה תביעת לשון הרע נגד אחד מבעלי רשת בתי הקפה "ארומה", על שהשתמש כלפיה בביטויים גסים, בוטים וגזעניים, שאין צורך לחזור עליהם כאן (להלן: "פרשת ארומה"). ביום 6.11.2006 התקבלה התביעה במישור החבות, ועוד בטרם נדרש בית המשפט להכריע בשאלת הנזק, נחתם הסכם פשרה בין בעלי הדין ולפיו שילם X X למלי שלו את מלוא סכום התביעה, סך של 100,000 ₪. 3. לאחר שהוכרעה שאלת החבות לטובתה של מלי שלו, זכתה הפרשה לפרסום רב באמצעי התקשורת השונים, וגררה שורה של כתבות, טורים ותגובות רבות מאוד ברשת האינטרנט. 4. בגליון חודש פברואר 2007 של בטאון לשכת עורכי הדין בישראל, היא הנתבעת 1 (להלן: "הלשכה"), פרסם הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), טור דעה שכותרתו "לא רק הקפה הפוך". במסגרת פרסום זה, הנתבע הביע את דעתו כי עורכי דין צריכים לעשות שימוש רב בתקשורת, שכן זירת הקרב של עורכי הדין היא לא רק בבית המשפט אלא גם באמצעי התקשורת. להמחשת עמדתו זו הוא הביא את פרשת ארומה, וטען כי מרגע שהצדדים הכניסו לתמונה יועצי תקשורת, הפרשה כולה הסתיימה תוך 48 שעות עם "לחיצת יד מחוייכת וצ'ק אחד שמן". 5. הנתבע מתח ביקורת על התנהלותו התקשורתית של התובע, והשתמש בין השאר במספר ביטויים, שבגינם הוגשה התביעה שבפניי. 6. הביטויים שלטענת התובע מהווים פרסום לשון הרע לגביו הם הביטויים הבאים: "ברגע שפורסמה פרשת ארומה בתקשורת מיהר הבעלים X X לפצות את התובעת ב- 100,000 ₪. אם היה לה עורך דין חכם- ייתכן שהיה גורם לפרסום כבר מזמן וחוסך מהלקוחה שלו שנתיים של הליכים משפטיים מתישים." (ההדגשה אינה במקור) "עבודה טובה של עורך הדין? לא! אבל ממש לא." "כנראה שעורך הדין של התובעת היה לא רע בבית המשפט, אבל חלש בהבנת מגוון הכלים העומדים לרשותו במאה ה- 21 ..." "לסיום, ישנם תיקים שבהם אי שימוש בתקשורת גורם נזק ללקוח." בסיכומיו הרחיב התובע את החזית וציין כי גם המשפט "מעט מדי ומאוחר מדי מבחינת המתלוננת, אשר בזבזה שנתיים במשפט מיותר" מהווה פרסום לשון הרע לגביו. יש להתעלם מהרחבת חזית זו. 7. התובע טוען כי הפרסומים הללו גרמו לו פגיעה תדמיתית קשה ונזק ממון ממשי, שבא לביטוי בירידה חדה בהיקף הכנסתו השנתית, משום שבגלל הפרסום עורכי דין חדלו להעביר אליו תיקים של לקוחות לטיפולו. 8. הנתבעים טענו להגנתם מספר טענות הגנה מרכזיות. לדידם, הפרסום כלל איננו מהווה לשון הרע על התובע, שכן שמו איננו נזכר בפרסום וממילא לא ניתן לדעת כי הכוונה אליו. כמו כן, הפרסום איננו מהווה לשון הרע משום שמדובר במאמר דעה, ועל כן מדובר בפרסום הראוי להגנה מוגברת של חופש הביטוי, משום שהקורא נוקט גישה ספקנית לגבי תוכנם של מאמרי דעה, בשונה ממאמרי עובדה. לטענת הנתבעים, העדים שזימן התובע עצמו העידו כולם כאחד כי תדמיתו של התובע כלל לא נפגעה בעיניהם מחמת הפרסום. הנתבעים הוסיפו וטענו כי עומדת להם הן הגנה של אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק") והן הגנה של הבעת עמדה בתום לב וחובה חוקית לפרסם לפי ס' 15 לחוק. לבסוף טענו הנתבעים כי התובע לא הוכיח את הנזק הנטען על ידו. דיון 9. השאלה הראשונה שיש לדון בה היא האם הפרסום מהווה לשון הרע. 10. לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול, בין השאר, להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצידם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו וכן לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו (ראה ס' 1 לחוק). המבחן לענין זה הוא מבחן אובייקטיבי, קרי, כיצד מפרש האדם הסביר את הדברים שנאמרו ביחס לנפגע: "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים." ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני , בעמ' 337 (1989) - . "הגדרת "לשון הרע" הקבועה בחוק הינה הגדרה רחבה, הנבחנת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר ..." ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי , בעמ' 13 - . 11. במקרה הנוכחי, הוצג התובע, בלא נקיבה בשמו, כעורך דין שאיננו חכם, כמי שאיננו מבין את חשיבותם של אמצעי התקשורת בזירה המשפטית וכמי שגרם בכך להתנהלות משפטית מיותרת שנמשכה שנתיים ימים. אכן, מקובלת עלי טענתם של הנתבעים כי האמירה שאדם מסויים איננו חכם, אין פירושה בהכרח שהוא טיפש, אך ברור כי הצגתו של עורך דין כאדם שאיננו חכם, כמי שלא ביצע מלאכה טובה וכמי שלא חסך ממרשתו שנתיים של הליכים משפטיים מתישים, היא דבר שעלול להשפילו ולפגוע בתדמיתו בעיני הציבור הרחב בכלל ובעיני ציבור עורכי הדין הקוראים את בטאון הלשכה, בפרט. על כן, הדברים שפורסמו על התובע מהווים לשון הרע כמשמעה בחוק. 12. השאלה הבאה היא האם מדובר בפרסום אודות התובע, במובן זה שהקורא עלול לזהות את התובע עם אותו עורך דין ששמו לא נזכר בטור. טענתם של הנתבעים לפיה כלל לא הזכירו את שמו של התובע אינה מועילה להם, שכן המבחן בדבר קיומה של לשון הרע לגבי נפגע מסויים הוא מבחן האדם הסביר, לאמור, האם האדם הסביר היה עלול לחשוב שהפרסום מתייחס לנפגע. לענין זה אין כל חשיבות לשאלה האם המפרסם התכוון לנפגע, או האם הנפגע סבור שהפרסום מתייחס אליו, ומה שקובע הוא אך ורק כיצד האדם הסביר מפרש את הפרסום. כפי שמציין המחבר א' שנהר בספרו דיני לשון הרע (1997): " המבחן שעל פיו ייקבע האם ייחס הפרסום מעשים פסולים למי שטוען כי הוא הנפגע הוא המבחן האובייקטיבי, ובעניין זה יישם בית-המשפט את הכללים הרגילים בנוגע לפרשנות הפרסום. לעתים "האדם הסביר" עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש וגם אם שמו של אותו אדם מופיע בפרסום בצורה משובשת או חלקית. ... מסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע עולה, כי כאשר שמו של האדם אינו מוזכר מפורשות בפרסום או שהוא אינו מוזכר מפורשות כמי שלשון הרע מתייחסת אליו, התייחסותה של לשון הרע לאדם הטוען שנפגע ממנה יכולה להשתמע מהפרסום, מנסיבות חיצוניות או משילובם של השניים." (ע' 123- 124) ראה גם ת.א. (ת"א) 54621/06 ‏משה זר נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (2009)- . לעתים, "האדם הסביר" עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש (ע"פ (ת"א) 2025/92 אבן ואח' נ' רוטר ואח', פ"מ תשנ"ד (1) 309, 311). ראה גם ת.א. (ת"א) 11455/07 ‏עו"ד עופר נתנאל נ' בוינס משה (2009)- . במקרה דנן, לא נדרש מאמץ רב על מנת לדעת במי מדובר, שכן בעת בה פרסם הנתבע את טור הדעה, כבר היו פרסומים רבים בכלי התקשורת השונים אודות פרשת ארומה, בהם הוזכר שמו של התובע כבא כוחה של מלי שלו. על כן, הקורא הסביר, במקרה הנוכחי עורך הדין הקורא את בטאון הלשכה, בהחלט עלול היה להבין כי הכוונה היא אכן לתובע, הגם ששמו כלל לא נזכר בפרסום. 13. הנתבעים טענו להגנתם כי כל העדים שזימן התובע, בלא יוצא מן הכלל, הודו כי תדמיתו של התובע כלל לא נפגעה בעיניהם בעקבות הפרסום, ומכאן שלא הוכח כי הדבר שפורסם היה לשון הרע. אינני מקבל טענה זו. יפים לעניננו הדברים שנאמרו בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' תק-על 2008(3), 2030: "אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע ... לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו ..." על כן, אין זה משנה כלל שהעדים מטעם התובע לא הוXו בפועל מן הפרסום לחובתו של התובע. די בכך שהדברים שפורסמו היו עלולים להשפיל את התובע בעיני ציבור רחב יותר. 14. סיכומו של דבר, הביקורת שנמתחה על התובע מהווה אכן פרסום לשון הרע לגביו. 15. השאלה הבאה היא האם עומדת לנתבעים הגנה כלשהי על פי החוק. הנתבעים טענו כי עומדת להם הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק, הגנה של חובה מוסרית לעשות את הפרסום לפי ס' 15(2) לחוק והגנה של הבעת דעה על התנהגות התובע לפי ס' 15(5) לחוק. הואיל ועסקינן בטור של דעה אישית, ולא במאמר המתיימר לקבוע עובדות, ראוי למקד את הדיון בהגנה לפי ס' 15(5) לחוק. 16. ס' 15(5) לחוק קובע כי תהא זו הגנה טובה אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב במסגרת "הבעת דעה על התנהגות הנפגע- כבעל דין, כבא כוחו של בעל דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5) ...". השאלה הראשונה המצריכה הכרעה בהקשר זה היא האם ניתן לסווג את הפרסום הפוגע כהבעת דעה, ולא כקביעת עובדה. 17. המלומד אורי שנהר מציין בספרו דיני לשון הרע כי: "פרסום עובדה הוא פרסום האמור לשקף את המציאות האובייקטיבית. פרסום של דעה, לעומת זאת, משקף הליך מחשבתי סובייקטיבי. דעה יכולה להתייחס לעניינים שב"טעם ובריח", אשר אינם יכולים להיות מסווגים כאמת או שקר, כמו דעה על רמתה של מוזיקה, יצירה ספרותית או מדיניות ידועה. עם זאת, הבעת דעה איננה מוגבלת למתן ביטוי ערכי לעניינים מסוימים (כמו טוב, רע, יפה, מכוער וכדו'), והיא יכולה גם לתאר מצב עובדתי אובייקטיבי ובלבד שתנוסח כדעה. ... בית-המשפט יקבע כי פרסום הוא בגדר הבעת דעה אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום, כפי שאדם רגיל היה מבין אותו, או במילים אחרות: פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו" (ע' 309- 310) במקרה דנן, אין ספק כי מדובר בהבעת דעה מצידו של הנתבע ולא בקביעת עובדה, שכן האדם הסביר מבין היטב שאמירה של בעל טור לפיה אדם מסויים איננו חכם היא הבעת דעה סובייקטיבית של הכותב, ולא קביעת עובדה. הוא הדין באמירה לפיה עורך דין מסויים לא ביצע את עבודתו כהלכה וכי איננו בקיא בהפעלה של אמצעי התקשורת. 18. ודוק: גם להבעת דעה יש מגבלות מסויימות. אמנם, ההגנה אינה מותנית בכך שהתוכן המשמיץ יהיה אמת, אך כאשר הדעה מבוססת על עובדות מסויימות, נדרש שיהיו אלה עובדות אמת: "הגנות הבעת הדעה אינן מותנות בכך שתוכן הפרסום המשמיץ היה אמת, והן אף אינן מותנות בכך שבפרסום היה "עניין ציבורי". תנאים אלה, המאפיינים את הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק, הומרו בתנאים אחרים. כמעין תחליף לדרישה שהפרסום יהיה אמת קיימת דרישה שהפרסום יובן כדעה גרידא, וכי יסתמך במקרים המתאימים על עובדות אמת;" (א' שנהר, ספרו הנ"ל, בע' 308). ראה גם ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337, 350 וכן ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843, 856. 19. התובע טוען כי עובדות הרקע שעל יסודן פרסם הנתבע את דעתו לא היו עובדות אמת, שכן הוא דווקא רתם את השימוש באמצעי התקשורת לטובת עניינה של מרשתו כבר בעת הגשת התביעה. כראיה לכך הוא הצביע על שני פרסומים בלבד של עיתונאי בשם אלי סניור שנעשו באחד העיתונים עובר להגשת התביעה. התובע צירף אמנם כנספח ה' לתצהירו פרסומים רבים מאוד בהם דווח על פרשת ארומה, אלא שרובם ככולם של פרסומים אלה נעשו רק לאחר שבית המשפט כבר הכריע בשאלת החבות לטובתה של מלי שלו, וכל שנותר היה עדיין להכריע הוא בשאלת הנזק. פרסומים מאוחרים אלה אינם מוכיחים את דבר קיומם של פרסומים קודמים בעת הגשת התביעה, והרי על כך בדיוק כתב הנתבע כאשר חיווה את דעתו שניתן היה לקצר את ההליך המשפטי לו נעשה שימוש מאסיבי באמצעי התקשורת מיד עם הגשת התביעה, כפי שקרה בסופו של דבר לאחר שבית המשפט הכריע בשאלת החבות. יצויין כי התובע עצמו כתב בס' 22 לכתב התביעה את הדברים הבאים: "ועל מה תוקף הנתבע 2 את התובע? על כך שהתובע בחר לנהל את ההליך המשפטי בהגינות ותוך שמירת כבוד המקצוע בתוך כותלי בית המשפט כפי שצריך להיות ולא בתקשורת כפי שהדבר נעשה במקרים רבים בתקופה האחרונה ...?!" אכן, דברים נכוחים המקובלים עליי לחלוטין, אלא שהדבר רק ממחיש כי התובע מודה בהודאת בעל דין שלא עשה שימוש מאסיבי באמצעי התקשורת בעת הגשת התביעה. ודוק: לטעמי, התובע דווקא ראוי לשבח ולא לגנאי על שבחר לנהל את העימות המשפטי בזירה הראויה באמת לכך- בית המשפט, ולא באמצעות אמצעי התקשורת כמנהג הקלוקל שרווח לאחרונה במקומותינו, אלא שאין עסקינן בשאלה מהי הדעה "הנכונה", אם יש בכלל מושג כזה, אלא אם עובדות הרקע, שעל יסודן הביע הנתבע את דעתו השנוייה במחלוקת, היו אכן נכונות. במקרה דנן יש לקבוע כי אכן בתחילת הפרשה, לא עשה התובע שימוש מאסיבי באמצעי התקשורת לקידום עניינה של מרשתו, ואם עשה שימוש כזה, הדבר לא הוכח. על כן, עובדות הבסיס שעמדו ברקע הבעת הדעה מצידו של הנתבע- היו נכונות. באשר לשימוש המאסיבי שנעשה באמצעי התקשורת לאחר ההכרעה בשאלת החבות- הרי שזה כלל איננו רלבנטי לשאלה שבמחלוקת. מטעם זה גם לא התרתי ללשכה הבאת ראיות חדשות לאחר תום המשפט, המוכיחות כי התובע נהג לאחרונה ברוח המלצתו של הנתבע ועשה שימוש מאסיבי בכלי התקשורת במסגרת הליך משפטי מסויים שיזם נגד אישיות ציבורית מפורסמת, ואשר זכה להד תקשורתי רב במיוחד. 20. על מנת שהמפרסם ייהנה מהגנת ס' 15 (5) לחוק, לא די בכך שהפרסום יסווג כהבעת דעה, שכן תנאי נוסף לתחולת ההגנה הוא שהפרסום נעשה בתום לב. לענין זה נקבעו בס' 16 לחוק שתי חזקות, חיובית ושלילית. ס' 16(א) לחוק קובע כי אם הוכיח הנתבע שהפרסום לפי ס' 15 לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות- חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. זוהי החזקה החיובית. מנגד, ס' 16(ב) לחוק קובע חזקה הפוכה של חוסר תום לב, היא החזקה השלילית, אם נתקיים בפרסום אחד מאלה: הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים כדי להיווכח אם אמת הוא אם לאו; המפרסם התכוון לפגוע במידה גדולה מזו הסבירה להגנת הערכים לפי ס' 15 לחוק. במקרה דנן, אני סבור כי עומדת לנתבעים חזקת תום הלב הפוזיטיבי לפי ס' 16(א) לחוק, שכן הגם שהדעה שהביע הנתבע בדבר הצורך בעשיית שימוש באמצעי התקשורת לצורך ניהול הליכי משפט היא שנוייה במחלוקת, שלא לומר מקוממת בעיניו של מי שכבוד מקצוע עריכת הדין לנגד עיניו, לא ניתן לקבוע כי אופן הבעת הדעה חרג מתחום הסביר. הנתבע לא השתמש בביטויים חריפים או קיצוניים יתר על המידה כלפי התובע, וגם הקפיד שלא לנקוב בשמו, מה שמלמד כי מבחינתו מה שעקרוני היה הענין עצמו, ולא זהותו האישית של עורך דין כזה או אחר. כמו כן, לא שוכנעתי כי מתקיימת כאן חזקת חוסר תום הלב לפי ס' 16(ב) לחוק, שכן הגם שאין חולק כי הנתבעים כלל לא טרחו לברר עם התובע את אמיתות העובדות שהיוו את הבסיס להבעת הדעה של הנתבע, הרי שבפועל, עובדות הבסיס היו אמת ביסודן, או לפחות, קרובות מאוד לאמת, ואין ספק שהנתבע האמין באמיתותן. 21. חשוב לציין כי תום הלב הנדרש לפי ס' 15 הוא תום לב מהותי שיש להכריע בשאלת קיומו לגופו של ענין, ואילו ס' 16 לחוק קובע אך ורק חזקות ראייתיות. מקובלים עליי בהקשר זה דברי המלומד א' שנהר בספרו דיני לשון הרע: "יש להדגיש, כי תום הלב הנדרש בסעיף 15 הוא תום לב מהותי, וכי הוראות סעיף 16 לחוק אינן מהוות הגדרה או מרכיב של דרישת "תום הלב". החזקות הקבועות בסעיף 16, על כל חשיבותן, קובעות כללים ראייתיים גרידא, ובין אם החזקות מתקיימות ובין אם לאו, בית-המשפט אינו פטור מלהתייחס לשאלה האם "תום הלב" המהותי, הנדרש בסעיף 15, התקיים או לא התקיים בפרסום". (ע' 255). במקרה דנן אני סבור כי הפרסום נעשה בתום לב מהותי, בלא קשר לחזקה כזו או אחרת לפי ס' 16 לחוק, שכן הוא נעשה כחלק מן הויכוח שהתנהל ועודנו מתנהל בציבור הרחב בכלל, ובקרב ציבור עורכי הדין בפרט, בדבר השימוש הנעשה על ידי עורכי דין באמצעי התקשורת במקביל לניהול הליכים משפטיים, תוך נסיון להפעיל לחץ של דעת קהל על הצד שכנגד (ויש מי שיאמר, נסיון להשפיע על בית המשפט). כמו כן, ההמנעות מציון שמו של התובע בגוף הפרסום, הגם שלא מנעה את זיהויו האפשרי בציבור, מעידה אף היא על תום ליבם של הנתבעים. 22. העובדה שהנתבעים לא טרחו לבקש תגובה של התובע קודם לפרסום, אינה שוללת את תום ליבם בנסיבות הענין, שכן מדובר בטור של דעה אישית, ובטור כזה לא מקובל לבקש תגובה של נשוא הפרסום. הוא הדין בנוגע לטענה לפיה היה לנתבע אינטרס אישי להאדיר את פועלו כיועץ תקשורת. אינני סבור כי יש בכך כדי לשלול את תום ליבו, שכן מן הסתם דווקא מי שעוסק בייעוץ תקשורתי, הוא שיביע עמדות כמו אלה שהובעו בפרסום. הנתבע לא הסתיר את עיסוקו באסטרטגיה תקשורתית, עובדה הנזכרת בשולי הטור שכתב, כך שכל מי שקורא את הטור יכול לעמוד מיד על האינטרס של הנתבע ולהבין כי לא מדובר בכותב אובייקטיבי. 23. התובע טוען בסיכומיו כי הגנת תום הלב לא תעמוד לנתבעים שכן הלשכה נדרשה לפי ס' 17 לחוק לפרסם תיקון או הכחשה לפרסום, אך סרבה לכך. אינני מקבל טענה זו. הדרישה ששלח התובע לנתבעים לא היתה דרישה לפרסום תיקון או הכחשה לפי ס' 17 לחוק, אלא דרישה לפרסום התנצלות וכן לתשלום פיצויים בסך של שני מליון ₪ (ראה מכתב בא כוחו מיום 20.2.2007). דרישה כזו אינה באה בגדרו של ס' 17 לחוק, שכן לא הרי פרסום התנצלות, בה מודה המפרסם בטעות ומביע צער וחרטה על כך, כהרי פרסום תיקון או הכחשה מצידו של הנפגע, שאין בה כל הודאה בטעות מצידו של המפרסם אלא רק מתן במה לנפגע למסור את גרסתו. המחוקק לא דורש מהמפרסם "להכות על חטא" כדי שיוכל ליהנות בבוא היום מהגנת תום הלב, אלא כל שנדרש ממנו היא הגינות בסיסית שבאה לביטוי בכך שניתנה לנפגע הזדמנות למסור את גרסתו שלו לתוכן הפרסום. זאת ועוד, לגופו של ענין, הלשכה דווקא הציעה לתובע, במכתב תשובה מיום 28.2.2007, לפרסם טור תגובה משל עצמו בגודל ובמיקום דומים בבטאון הלשכה, בו יוכל לפרוס את משנתו ולהגיב על הדברים שפורסמו לגביו. משום מה, התובע לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו. מכאן שהלשכה קיימה את הנדרש לפי ס' 17 לחוק על מנת שלא תישלל ממנה הזכות להתגונן בהגנת תום הלב לפי ס' 15 לחוק. 24. סיכומו של דבר, עומדת לנתבעים הגנה לפי ס' 15(5) לחוק, ומכאן שדין התביעה להדחות. 25. למעלה מהצורך אציין כי אין תחולה במקרה דנן להגנה לפי ס' 15(2) לחוק שעניינה קיומה של חובה מוסרית או חוקית לעשות את הפרסום. בתי המשפט הכירו בקיומה של חובה מוסרית וחברתית לפרסם דברי לשון הרע רק במקרים בהם הדבר היה דרוש לשם מניעת פגיעה בחיי אדם, בריאותו או רכושו. ראה למשל את ע"א 213/69 חברת החשמל נ' עיתון הארץ פ"ד כג(2) 87, 94, שם נקבע כי עיתון יוכל ליהנות מהגנתו של ס' 15(2) לחוק רק כאשר קיים צורך "להזהיר את הציבור מפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו". ברור שהמקרה הנוכחי איננו כזה. הוא הדין בהגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק, שמקומה לא יכירנה כאשר מדובר בהבעת דעה ולא בקביעת עובדות. מקובלים עליי בענין זה דברי המלומד א' שנהר בספרו דיני לשון הרע, לפיהם: "כאשר הדעה המתפרסמת אינה ניתנת לסיווג כאמת או כשקר, יוכל הפרסום להיות מוגן רק על פי הגנת סעיף 15, שכן הגנת סעיף 14 אינה יכולה לחול על פרסומים כאלה." (ע' 310) 26. לנוכח דחיית התביעה בשל קיומה של הגנה לפי ס' 15(5) לחוק, אין צורך לדון בשאלת הנזק שנגרם לתובע מחמת הפרסום. יחד עם זאת, ולנוכח העובדה שבעלי הדין ייחדו חלק נכבד מסיכומיהם לשאלה זו, אציין כי לא עלה בידי התובע להוכיח את הנזק הנטען על ידו, שעל פניו הוא מופרז ביותר. אין זה מתקבל על הדעת כלל ועיקר כי פרסום כה איזוטרי דוגמת הפרסום שבמחלוקת, יגרום לתובע אובדן הכנסות בשיעור של לא פחות מ- 1,000,000 ₪. ראשית לכל, עורכי הדין שהעידו מטעמו של התובע דווקא טענו בלהט כי הפרסום לא השפיע על הכבוד וההוקרה שהם רוכשים לתובע וליכולותיו המקצועיות. זאת ועוד, הירידה בהכנסות של השותפות בה חבר התובע, בגין תיקים שהופנו אליה על ידי עורכי דין אחרים בשנת 2007 לעומת שנת 2006, יכולה היתה להגרם מחמת שורה ארוכה של סיבות, ולאו דווקא מחמת אותו פרסום. כך למשל, ניתן לייחס את הירידה בהכנסות לחובתו של השותף או לכך שדווקא ההכנסה לשנת 2006 היתה החריג, ואילו שנת 2007 משקפת את ההכנסה הרגילה, או למצב הכלכלי במשק וכו'. כמו כן, אני מתקשה להאמין כי עורך דין שנהג עד לפרסום להעביר תיקים לתובע, מן הסתם מתוך הכרה ביכולותיו וכשרונו, הפסיק להעביר תיקים רק משום שלמד תוך הטור האישי של הנתבע כי התובע לא עושה שימוש באמצעי התקשורת כחלק מההליך המשפטי. ואכן, לא עלה בידי התובע לנקוב בשמו של עורך דין אחד שהפסיק להעביר לו תיקים בשל הפרסום (ע' 48 לפרוטוקול). סביר מאוד להניח כי רק מתי מעט מעורכי הדין שהיו נוהגים קודם לפרסום להעביר לטיפולו של התובע תיקים, הוXו עד כדי כך לרעה מן הפרסום עד שבגינו החליטו שלא להעביר אליו תיקים. הנזק שנגרם לתובע בגין מקרים אלה בוודאי אינו עולה על סכום הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק של 50,000 ₪. זאת ועוד, גם לשיטתו של התובע עצמו, אובדן ההכנסות ממנו סבל בשנת 2007 מסתכם בסכום של 248,000 ₪, וכדי להצדיק דרישה לפיצוי בסך 1,000,000 ₪ טען התובע כי הנזק צפוי להמשך לא פחות מחמש שנים, הנחה שהיא מופרכת לחלוטין, שכן נשאלת השאלה מי בכלל צפוי לזכור את הפרסום כעבור חודשיים שלושה, שלא לדבר על תקופה של שנה או שנתיים. נזכיר גם את העובדה שלצד הפרסום השלילי נשוא התביעה, היו הרבה מאוד פרסומים אוהדים מבחינתו של התובע בכלי התקשורת השונים (ראה ס' 9 לסיכומי התובע, בו הוא מציין עשרות פרסומים במסגרת כתבות בהן צויין שמו, פרסומים ברשת האינטרנט בו נזכר התובע כמי שייצג את מלי שלו וראיונות בטלויזיה וברדיו שנערכו עימו בקשר לפרשת ארומה). על כן, אין זה מתקבל על הדעת כי דווקא הפרסום השלילי הבודד, האפיל על כל עשרות הפרסומים החיוביים, מה גם שהתובע עצמו טוען בס' 10 לסיכומיו כי רבים מחבריו למקצוע החלו להפנות לטיפולו תיקי לשון הרע בעקבות הפרסום הרב לו זכה באמצעי התקשורת. כמו כן, בצדק טוענת הלשכה בסיכומיה כי ככל שנגרם לתובע נזק ממון, הרי שניתנה לו ההזדמנות להקטינו על ידי פרסום תגובה כפי שהציעה הלשכה מיד לאחר פנייתו של התובע אליה, דבר שהתובע סירב משום מה לעשות. לבסוף יש לציין כי עוד במכתב הדרישה הראשון של התובע אל הנתבעים הוא נקב בסכום דמיוני של 2,000,000 ₪ כסכום הפיצוי הנדרש בגין נזקיו, מה שמלמד כי כבר בתחילה נורה החץ המגדיר מהו הנזק, ורק לאחר מכן סומנה המטרה בדמות תחשיב הנזק. בנסיבות הענין, דבר לא היה נגרע מן התובע אם היה מסתפק בדרישה לתשלום הפיצוי הסטטוטורי בסך 50,000 ₪. 27. סוף דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל התביעה נדחית. אינני עושה צו להוצאות, שכן לא ראוי בעיני הטיעון לפיו עורך דין שמנהל את ההליך המשפטי בין כותלי בית המשפט ולא בזירה התקשורתית, איננו חכם ואיננו מבצע את מלאכתו כהלכה, במיוחד כאשר טיעון כזה מקבל במה דווקא בבטאון של הלשכה, שאמורה לעודד התנהלות אחרת של חבריה ושמירה על כבודו של מקצוע עריכת הדין. לשון הרע / הוצאת דיבה