הפרשות לא תקינות לקרן פנסיה

הפרשות לא תקינות לקרן פנסיה רקע כללי 1. התובע עבד בנתבעת 2 ובהמשך בנתבעת 3, חברות שבשליטת וניהול הנתבע 1, בתקופה מ- 8/02 ועד 2/06. 2. בתביעתו זו טוען התובע כי פוטר מעבודתו וכי זכאי הוא ליתרת תשלומים בגין תקופת עבודתו וסיומה לרבות פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה והבראה, דמי נסיעות, ביגוד, הפרשות לקרן השתלמות, גמול שעות נוספות ופיצויי הלנה. לטענת התובע יש לחייב גם את הנתבע 1 בתשלום הזכויות המגיעות לו מכוח היותו מעסיקו בפועל ו/או מכוח דיני הרמת מסך. 3. לטענת הנתבעים, התובע הועסק בנתבעת 2 ובהמשך בנתבעת 3 תוך שמירת רצף זכויותיו, ודין התביעה כנגד הנתבע 1 להדחות. לגופה של תביעה טוענים הנתבעים, כי התובע לא פוטר אלא התפטר ללא מתן הודעה מוקדמת ולפיכך, אינו זכאי לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת אלא עליו היה לתת הודעה מוקדמת לנתבעים. עוד טוענים הנתבעים בכתב הגנתם, כי לתובע שולמו מלוא זכויותיו כדין וכמשתקף בתלושי השכר שנמסרו לו, כי אינו זכאי לתשלום בגין נסיעות, ותביעתו לביגוד הינה תביעה לזכות נלווית שמתיישנת עם ניתוק יחסי עובד מעביד. 4. בישיבת הדיון המוקדם ביום 26/11/07 קבע בית הדין את הפלוגתאות בתיק זה כדלקמן: "א- האם חל על הנתבעת צו ההרחבה בענף ההובלה. ב- האם התובע זכאי לדמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, דמי נסיעות, ביגוד, לפיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי נסיעות פיצויי בגובה הפרשות המעביד לקרן השתלמות, הפרשי שכר וגמול עבודה בשעות נוספות בגין תקופת עבודתו בנתבעות מס' 2 ו- 3 וסיומה, באיזה סכום וממי. בכפוף להכרעה ברכיבים כאמור לעיל, האם התובע זכאי לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת שכר. ג- האם יש מקום בנסיבות המקרה שבנדון להורות על הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעות מס' 2 ו- 3 כלפי הנתבע מס' 1 תוך חיובו ביחד עימן בכל סכום שיפסק לתובע אם יפסק. לחילופין האם יש לראות בנתבע מס' 1 מעבידו האמיתי של התובע במשך כל תקופת העבודה נשוא כתב התביעה וסיומה". הכרעה חלות צו הרחבה בענף ההובלה 5. התובע טען לזכויות שונות המגיעות לו בהסתמך על צו הרחבה זה ובכללן, ביגוד, תוספת 50% מהשכר המשולב עבור פדיון חופשה שנתית והפרשות בגובה 6% מהשכר לקרן השתלמות. 6. על פי צו ההרחבה בענף ההובלה, הוראות הצו יחולו על כל המעבידים בעלי מפעלי הובלה ועובדיהם שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים, למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם. 7. הצדדים לא התייחסו באופן מפורש בסיכומיהם לסוגיה זו של חלות צו ההרחבה עליהם. מעדויות הצדדים שבאו בפנינו, וכן מעדות הנתבע 1 עולה, כי הנתבעות 2-3 הן חברות שעיסוקן בהובלות. הנתבע 1 הצהיר כי הנתבעות הן חברות העוסקות במתן שרותי משלוחים והובלות. הנתבע 1 העיד כי לחברות היו רכבים בליסינג שכן "זו מהות העבודה של הובלות, לא מבנים. היו לחברה בין 5-7 רכבים" (עמ' 14 לפרוטוקול). הנתבעים אף טענו כי התובע עבד על משאית שהייתה צמודה אליו באופן קבוע לצורך ביצוע עבודתו, חלוקה ואיסוף של סחורות לפי קו חלוקה שנקבע לו. לנוכח האמור קובעים אנו כי צו ההרחבה בענף ההובלה חל על הצדדים. נסיבות סיום עבודתו של התובע ושאלת הזכאות לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת 8. לטענת התובע בתביעתו ובתצהירו, פוטר מעבודתו ללא הודעה מוקדמת כחוק. התובע לא פרט, לא בתביעה ולא בתצהיר, את מועד הפיטורים המדוייק, סיבת הפיטורים ונסיבותיהם. בחקירתו הנגדית, משנשאל על כך, העיד: "סיימתי עבודתי בשנת 2006, סיימתי בחודש פברואר, לא זוכר תאריך מדוייק. לא זוכר את האירוע...לשאלתך האם אני זוכר יום אחרון לעבודתי אני משיב שלא זוכר איזה יום". באשר לנסיבות וסיבת הפיטורים השיב התובע בחקירתו הנגדית: "לשאלתך איך סיימתי יום אחרון שלי אני משיב שעשינו חלוקה במשאית ויצאנו לכוון תל אביב, באותו יום נתן לי לעשות חלוקה סיימתי לחלוקה בצפון וחזרתי, אמר לי להחזיר את האוטו למגרש, מאותו יום לא עבדתי. הוא לא פיטר את כולנו אך פיטר כל הפועלים. ריאן אמין אמר לי להחזיר את האוטו למגרש וסיימנו את העבודה, הוא מכר את העסק, הוא אמר שמכר את העסק. לשאלתך מה אמר באותו יום אני משיב שאמר שמכר את העסק באותו יום, הוא אמר שסיימנו לעבוד. לשאלתך אם הוא אמר לי שבאותו יום מכר את העסק ופיטר העובדים למה לא ציינתי זאת באף מקום אני משיב שאני לא ידעתי מתי הוא מכר את העסק, אמרתי שהוא פיטר אותנו ומכר את העסק, זה לא כתוב....". (עמ' 2 לפרוטוקול). התובע אף טען כי יחד עמו פוטרו כל הפועלים: "לשאלתך שהוא ביקש שאחזור עד שימצא נהג מחליף אני משיב שלא נכון, הוא פיטר את כולנו, את כל הפועלים פיטר, יש לי שני עדים בחוץ" (עמ' 3 לפרוטוקול). 9. עדי התובע, אשר מסרו תצהירים, לא התייחסו בעדותם לנסיבות סיום עבודתו של התובע או שלהם עצמם. העדים- מר אבדאח מוחמד ומר אברהים חג'אזי כלל לא זכרו את תקופת עבודתם, ולא אישרו גרסת התובע כי פוטרו בכלל, או יחד עם התובע בפרט, מסיבת סגירת העסק או מכל סיבה שהיא. העד מר חג'אזי אף סתר את גרסת התובע משהעיד כי "סיימנו כמעט ביחד את העבודה", דהיינו, לא פוטר יחד עם התובע כפי שטוען התובע ובשל סגירת העסק. 10. לעומת גרסתו זו של התובע, טען הנתבע 1 כי התובע לא פוטר אלא עזב את העבודה מיוזמתו ללא מתן הודעה מוקדמת ואף החל באופן מיידי לעבוד בחברת הובלות מתחרה. התובע מצידו, הודה, כי החל לעבוד בחברה אחרת מייד עם סיום עבודתו, אולם, לטענתו, את העבודה החדשה מצא מייד לאחר פיטוריו, באותו היום בערב: "אני ישבתי בבית, יצרתי קשר עם שחר בערב באותו יום כשאמר שלא עובדים יותר מצאתי עבודה אחרת". 11. מעדיפים אנו את גרסת הנתבע, כי התובע לא פוטר, על פני גרסתו של התובע שלא הייתה מהימנה. התובע לא מסר למעשה כל גרסה בדבר מועד ונסיבות פיטוריו לא בכתב התביעה ולא בתצהיר. רק בחקירתו הנגדית העלה את הטענה כי פוטר עקב סגירת או מכירת החברה, וכי יחד עמו פוטרו כל העובדים. טענה חדשה זו לא נתמכה בתצהירי העדים מטעמו, אשר בחקירתם לא זכרו כלל את מועדי תחילת וסיום עבודתם. הטענה כי החברה נמכרה וחדלה לפעול באותו המועד אף היא לא הוכחה והעובדה כי כבר למחרת היום החל התובע בעבודה במקום אחר תומכת בגרסת הנתבעים. אשר על כן, תביעת התובע לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, נדחית. התביעה לפדיון חופשה 12. התובע תבע פדיון 49 ימי חופשה. התובע מודה כי קיבל תשלום עבור חופשה בסך 1527 ₪, אותו יש לקזז מהסך המגיע לו. גם הנתבעים בסיכומיהם מודים למעשה במספר ימי החופשה המגיע לתובע. לנוכח האמור, ומשקבענו כי על הצדדים חל צו ההרחבה בענף ההובלה הקובע, בסעיף 57, כי על דמי חופשה ופדיון חופשה תשולם תוספת של 50% מהשכר המשולב, דין תביעת התובע ברכיב זה להתקבל, והוא זכאי לפדיון חופשה שנתית כדלקמן: 49 יום X 154 ש"חX 1.5 = 11,319 ₪. מתוך כך יש להפחית סך של 1527 ₪ שהתובע קיבל ובסה"כ, היתרה המגיעה לתובע הינה 9792 ₪. דמי הבראה 13. על פי צו ההרחבה, זכות הצבירה של דמי ההבראה היא לשנתיים. משכך, ומשלא שולמו לתובע דמי הבראה והנתבעים כלל אינם מתייחסים לרכיב זה בסיכומיהם, זכאי התובע ל- 14 ימי הבראה עבור 2 שנות עבודתו האחרונות, בסך של 4,298 ₪. הוצאות נסיעה 14. בתביעתו תבע התובע החזר הוצאות נסיעה בסך של 10 ₪ ליום לכל תקופת עבודתו. לטענתו, הגיע לעבודה וממנה בכוחות עצמו. התובע טען עוד בישיבת הדיון המוקדם כי יגיש פירוט אפשרות ההגעה בתחבורה ציבורית ממגורי התובע למקום העבודה ועלות הנסיעה. התובע לא הגיש כל פירוט כאמור. 15. בכתב ההגנה לא הועלתה כל טענה באשר לתביעה לדמי נסיעות. בישיבת 5/11/07 נטען כי לתובע הייתה משאית צמודה מטעם הנתבעים ולכן לא שולמו לו נסיעות. בתצהיר הנתבעים נאמר כי התובע אינו זכאי לסכום כלשהוא בגין נסיעות. 16. עדי התובע אישרו כי הגיעו לעבודה וממנה בכוחות עצמם, לעיתים יחד עם התובע. עד התובע מר אבדאח מוחמד העיד כי עלות הנסיעה היתה 2.5 ₪ לכל כוון. 17. מקבלים אנו את עדות התובע כי נדרש להגיע מביתו לעבודה ומהעבודה חזרה לביתו בכוחות עצמו. משכך, זכאי היה לתשלום הוצאות נסיעה. ואולם, התובע לא הוכיח את עלות הנסיעה, כפי שהתחייב לעשות, והעד מטעמו העיד כי זו עלתה 2.5 ₪ בלבד לכל כיוון. אשר על כן, יפסקו לתובע החזרי הוצאות נסיעה על יסוד עלות זו, של 2.5 ₪ לכל כוון, סה"כ 4981.5 ₪. התביעה לביגוד 18. התובע ביסס תביעתו לביגוד על צו ההרחבה בענף ההובלה. התובע אישר כי קיבל חולצה מהנתבעת, אחת לשלוש שנים (עמ' 5). תשלום עבור רכיב זה אינו בגדר תמורה ישירה עבור ביצוע העבודה, כי אם "זכות נלוות", אשר אם לא ממשים אותה תוך כדי העבודה לא ניתן לפדות אותה בכסף, ללא מקור נורמטיבי, הקובע במפורש זכות כזו (ראה: דב"ע לז/131-3 ד"ר פאולינה קלר - האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע ט 305, 313 בסעיף 10 לפסק הדין). משלא הצביע התובע על הוראה המאפשרת פדיון "דמי ביגוד", שלא מומשו באופן שוטף, קרי, מקור עליו ניתן לבסס את הזכות להחזר בגין רכיב זה ולא צרף גם כל ראיה התומכת בסכום הנתבע - נדחית התביעה בגין רכיב זה. הפרשות לקרן השתלמות 19. התובע תבע בתביעתו, הפרשות בשיעור 6% לקרן השתלמות, כמתחייב בצו ההרחבה, לכל תקופת עבודתו. בסיכומיו, חוזר בו התובע מתביעתו לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות ותובע הוא, לראשונה, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה. המדובר בהרחבת חזית מה גם, שהתובע לא ביסס זכותו להפרשות לקרן פנסיה. צו ההרחבה עליו מתבסס התובע אינו מחייב מעביד בהפרשות לתגמולים לקרן פנסיה אלא בהפרשות לקרן השתלמות בלבד, ומתום תקופת נסיון בת 11.5 חודש לפחות. אשר על כן, התביעה להפרשות לקרן פנסיה נדחית. אי תשלום שכר מינימום ושעות נוספות 20. התובע תבע סך כולל של 17,500 ₪ בגין עבודה בשעות נוספות לפי מתכונת קבועה מהשעה 6:00 בבוקר ועד 19:30-20:00 בערב. התביעה בעניין זה לא פורטה, לא כומתה ולא חושבה. 21. מתלושי השכר שהוגשו לתיק עולה כי לתובע שולמה תמורת עבודה בשעות נוספות בסכומים משתנים מידי חודש. התובע העיד: "לשאלתך שכל מה שכתוב בתלושים נכון אני משיב שכן. הייתי עובד שעות נוספות ביום. לשאלתך עבור כל השעות הנוספות שעבדתי קיבלתי אותם אני משיב שכן. לשאלתך את הסכומים עבור שעות נוספות קיבלתי ואתה מפנה לתלושים שיש לי, החברה שילמה עבור שעות נוספות אני משיב שלא, הייתי מתחיל בשש בבוקר עד שבע וחצי שמונה בערב כל יום... לשאלתך כמה צריך לשלם עבור כל חודש וחודש אני משיב שאני אשב לעשות חשבון עכשיו. לשאלתך בתצהיר לא עשיתי חשבון אני משיב שלא זוכר. לא זוכר כמה שעות נוספות עשיתי". 22. לא שוכנענו כלל ועיקר כי התובע עבד במתוכנת עבודה קבועה. אפילו כך היה, בהעדר כל רישום או חישוב באשר לשעות העבודה בפועל, השכר המגיע והפרש (אם קיים) אל מול השכר שנתקבל בגין עבודת השעות הנוספות, התביעה ברכיב זה נדחית. פיצויי הלנת שכר 23. התובע טען כי משכורתו שולמה לו באיחור שבין חודש לחודשיים. התובע אישר כי משכורתו שולמה בשיקים. באפשרות התובע היה להציג את צילומי השיקים או דפי חשבון הבנק להוכחת טענתו זו ואולם לא עשה כן. משביקש להציג ראיות בתום חקירתו הנגדית של הנתבע 1 - לא אפשרנו לו לעשות כן. בקשת רשות ערעור שהגיש התובע בעניין זה נדחתה, וכך נכתב בהחלטה: "על מנת שבית הדין יוכל להתייחס להמחאות, לקבוע ממצא עובדתי לגביהן, עליהן להתקבל לתיק בית הדין כראיה. על כן, היה על ב"כ התובע לפעול כנדרש בדין, להציג את הראיה ולא להסתיר את דבר קיומן עד לנקודת הזמן הנוחה לו בחקירה הנגדית של המשיב 1. משלא פעל כנדרש בדין , אין למערער אלא להלין על בא כוחו אשר במקרה דנן, על פני הדברים, פעל שלא בטובתו". משלא הוכח בפנינו האחור הנטען בתשלום השכר, התביעה לפיצויי הלנה נדחית. האם הנתבע 1 הינו מעסיקו של התובע? 24. לטענת התובע, מעסיקו האמיתי הינו הנתבע 1 אשר קלט אותו לעבודה, נתן לו הוראות, הנחיות וסידורי עבודה והתחייב לשלם לו שכרו וזכויותיו על פי חוק. לטענת הנתבע, התובע הועסק בנתבעות 2 ו- 3 אשר הוא משמש כבעל שליטה ומנהל בהן ובמסגרת זו קיבלו לעבודה. זכויותיו של התובע שולמו מהנתבעות שהינן אישיות משפטית עצמאית ונפרדת. השכר שולם בשיקים מחשבון הנתבעות, והתובע קיבל תלושי שכר של הנתבעות. התובע עבד על רכב של הנתבעות ולא של הנתבע 1. הנתבע מעולם לא התחייב לשלם לתובע כל תשלום הנובע מעבודתו בנתבעות. 25. מהראיות שבפנינו עולה כי התובע הועסק במסגרת הנתבעות אשר ספקו שירותי הובלות ומשלוחים. ההובלות התבצעו באמצעות רכבי החברות. החברות הן אשר שילמו לתובע שכרו מחשבון החברות והנפיקו לו תלושי שכר. בעובדה כי הנתבע 1 שימש כמנהל בחברות, קיבל התובע לעבודה וחילק לו הוראות, אין כדי להפכו למעסיקו של התובע שאם לא כן, נעקור מתוכן את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברות המתנהלות, תמיד, באמצעות אורגנים שונים. 26. לא הוכח בפנינו כי ניתנה התחייבות אישית כלשהי מצד הנתבע 1 לתשלום המגיע לתובע עקב עבודתו. התשלומים בוצעו מחשבון החברות ותלושי השכר הונפקו ע"י החברות. קובעים אנו על כן, כי אין לראות בנתבע 1 כמעסיקו של התובע. הרמת מסך 27. שאלה אחרת, ונפרדת, הינה, האם התקיימו התנאים להרמת מסך בין החברות ובין הנתבע 1 כך, שיש לחייב גם את הנתבע 1 בחיובי החברות כלפי התובע. בסוגיה זו פסק בית הדין לעבודה: "הכלל הוא כי חברה היא תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין מנהליו". (דב"ע נג/205-3 מוחמד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כז', 345, 350). "מסך ההתאגדות יוצר הפרדה בין זכויות וחובות החברה כגוף משפטי עצמאי לבין זכויות וחובות בעלי מניותיה, מנהליה ועובדיה. עיקרון יסוד זה בדיני התאגידים נועד לקיים חיי מסחר תקינים, בכך שהוא מאפשר לבעלי מניות לקחת סיכונים מסחריים סבירים מבלי שיחששו להיתבע אישית בגין פעולתם שלא צלחה. המחוקק מאפשר לבעלי מניות, למנהלים ולעובדי החברה ל"הסתתר" מאחורי מסך ההתאגדות לצורך ניהול תקין ושוטף של החברה, כאשר פעולות אותם אורגנים בחברה הנהנים מהגנת מסך ההתאגדות לא תעשינה לסיכול כל דין". "הרמת מסך ההתאגדות אינה דבר של מה בכך, אין היא שכיחה במשפט החברות בהיותה משנה סדרי מסחר תקינים. לפיכך, החריגה מהשמירה המקודשת על עצמאותה המשפטית של החברה כתאגיד במדינת ישראל תעשה באותם מקרים מיוחדים וחריגים ומטעמים מיוחדים {רע"א 1759/93 שמעון כהן ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מח(2) 143, בעמ' 153-152} הזועקים לעשיית צדק וסדר משפטי בכל הנוגע להטלת חבויות, כאשר בעלי משרה מסתתרים בפעולותיהם מאחרי מסך ההתאגדות ובכך דואגים להתחמק מחבותם כלפי צדדים שלישיים שהתקשרו עם החברה, בין אם הם נושי החברה, ספקיה או עובדיה. הפסיקה התייחסה למעמדם המיוחד של עובדי החברה כלפי החברה וכלפי מנהליה. אין עובדי החברה, לעניין חבות החברה כלפיהם, מהווים נושים ומתקשרים רגילים בשוק המסחרי. הם אינם רואים את החברה כצד להתקשרות עסקית, אלא כהתקשרות לצורך העסקה המוליד יחסי עבודה בין העובד לחברה. התקשרות העובדים עם החברה נועדה כל כולה ליצור לעצמם תעסוקה כלשהי שתבטיח להם ולניזונים מהם משענת כלכלית יציבה לאורך זמן. בשל מטרה זו התקשרותם עם החברה יוצרת אמון רב כלפיה. עוצמתה הכלכלית של החברה אל מול העובד שהינו כבורג קטן במכונה גדולה ומשומנת היטב יוצרת מצג בפני העובד לפיו יציבות החברה תעניק לאורך זמן ביטחון כלכלי לו ולמשפחתו. העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד. לפיכך, מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת כלפיו (א. פלדמן, דיני חברות בישראל הלכה למעשה, כרך א' עמ' 103). חובה זו נגזרת בעיקר מעקרון תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה ולא רק מתוך הוראות ההסכם האישי או הקיבוצי של העובד מול החברה (אלישבע ברק, עקרון תום הלב במשפט העבודה, ספר ברנזון, עמ' 499 ואילך; וכן, מיכל הורוביץ, בחינת מעמדה הנורמטיבי של זכות העובדים לבטחון תעסוקתי, עבודה חברה ומשפט, כרך ח' עמ' 127, 143 ואילך). 28. השאלה העומדת להכרעה בפנינו היא איפוא, האם המקרה שבפנינו הינו בגדר המקרים החריגים בהם ראוי להרים את מסך ההתאגדות? 29. "בהתאם להלכה הנוהגת בבית הדין לעבודה, במקרים הראויים ירים בית הדין את מסך ההתאגדות מעל זהותו של המעביד-תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי מניות או מנהלים, אך זאת ייעשה בזהירות הראויה, ושעה ששוכנע בית הדין בדבר קיומה של פעילות שלא בתום לב או בכוונה להונות עובדים או נושים של תאגיד, וכן מקום בו החברה המנהלת את העסק מתחלפת חדשות לבקרים, אך המנהל למעשה של העסק הוא אותו אדם, ושכרו של העובד משולם על ידי החברה שהיא בעלים של העסק באותה עת, אך ממנה לא ניתן לגבות את חוב שכר העבודה ופיצויי פיטורים המגיעים לעובד (מנחם גולדברג, דיני עבודה, כרך שלישי, שער 14 עמ' 22 והאסמכתאות שם). "משכך הם פני הדברים, "בחינת קיומן של העילות היא, ביסודו של דבר, תולדה של תשתית עובדתית הנפרשת בפני בית הדין אשר ממנה עולה תמונת מצב של שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה למטרות בעלי העניין בחברה, תוך ניצול וקיפוח הנושים ותוך פגיעה בעשיית הצדק" (ראה: ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ, בעמ' 6 לפסק הדין והאסמכתאות שם). 30. לאחר שבחנו את חומר הראיות שהובא בתיק לא שוכנענו כי מתקיימת עילה להרמת מסך ונבאר: טענתו המרכזית של התובע, לפיה, הנתבעת 3 הוקמה לשם הברחת נכסי הנתבעת 2 ועל מנת לרוקנה מנכסים בכדי להתחמק מתשלום חובות -לא הוכחה. לא הונחה בפנינו כל תשתית ראייתית לתמיכה בטענה זו, אשר נטענה בעלמא. גרסתו של התובע נתמכת אך ורק בעובדה שאינה שנויה במחלוקת, ולפיה שבשנת 2003 הוקמה הנתבעת 3, על ידי הנתבע 1. הא ותו לא. 31. בתצהירו טען התובע, כי הנתבע 1 עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברות שהקים והמדובר בחברות משפחתיות, שהוקמו תחת שמות זהים, בשינוי קל בשם, במתכוון ותוך ערוב נכסים וניצול חוק החברות. התובע טען כי בפועל לא מדובר באישיות משפטיות נפרדות אלא באישיות משפטית אחת אשר מתפצלת ומשכפלת את עצמה בכל פעם לפי הצורך וכשנדרש במטרה להתחמק מתשלומים שלא כדין. אלא, שהוכח בפנינו שהחברה השנייה הוקמה בבעלות שונה, שכן החברה הראשונה הייתה בבעלות התובע ואישתו והחברה השנייה הוקמה על ידי התובע לבדו. עוד עלה מהראיות כי החברה השניה, אשר הוקמה כבר בחודש 03/03, הייתה פעילה במשך תקופה ארוכה לפחות עד יום 02/06, מועד בו סיים התובע את עבודתו ולפיכך, לא ניתן לטעון כי הוקמה במטרה להתחמק מתשלומים. עצם הקמת חברה לצורכי מס או מטעמים עסקיים ועל מנת להשתחרר מחבות אישית הינה לגיטימית ומוכרת. ועיין בענין זה בדב"ע תש"ן/76/3 מחמוד גוליס נ. אשכנזי את גליקו פד"ע כב' 31, בעמ' 33 שם נאמר: "בהעדר נסיבות אחרות, הקמת חברה, על סמך יעוץ של בעלי מקצוע (רואה חשבון ועו"ד), לצורכי מס ומטעמים עסקיים, ועל מנת להשתחרר מחבות אישית הינה לגיטימית. לא הוכח כי חברה הוקמה למטרה פסולה, משום שהעסק נקלע לקשיים כספיים ומכיוון שהמשיבים ידעו שיתעוררו קשים כספים כאלה בעתיד. כמו כן, לא הוכח, ואין זה מתקבל על הדעת, כי החברה הוקמה כדי שלא לשלם למערער את מלוא שכרו." יתרה מזאת, על אף הרישום בתלושי השכר, הנתבע 1 לא כפר בתקופת עבודתו של התובע בחברה הראשונה אלא הודה כי יש רציפות זכויות בשתי תקופות העבודה. 32. עוד טען התובע בתצהירו, כי לא התקיימה כל הפרדה בין עסקי החברות לבין עסקיו הפרטיים של הנתבע, ועל כן ניתן לראות כי ניהול כל החברות ועסקיו הפרטיים היה בפועל ניהול אחד. אלא, שבחקירתו הנגדית לא עמד התובע מאחורי טענות אלו. מעדותו של התובע בפנינו עלה כי החליט לתבוע את הנתבע 1 באופן אישי מאחר והוא זה ש"לקח אותו לעבודה": "לשאלתך האם ידעתי על עסקים פרטיים של ריאן אני משיב שהיה בחברה, הוא היה המעביד שלי והוא אמר לי לבוא לעבודה. ...לשאלתך מי אני רוצה שיקח אותי לעבודה אני משיב שריאן לקח אותי לעבודה בחברה. יש הרבה חברות שיש לנם מנהל עבודה שהוא מקבל והכל, בעל הבית לא עושה כלום. לשאלתך בגלל זה תבעתי אותו באופן אישי אני משיב שכן ..." כאשר נשאל לגבי עירוב הנכסים שטען לגביו השיב: "לשאלתך מה שכתוב בסעיף 24 לתצהירי האם יש הפרדה בין ריאן לחברות, מה הייתי מבקש ממנו כדי שלא תהיה הפרדה אני משיב שלא היה לו עסקים פרטיים הוא לקח אותי לעבודה ונתן לי העבודה הזו, בגלל זה אני תובע אותו. לשאלתך לגבי סעיף 22, איך אני יודע שעבר לחברה השניה מבלי ששולמה כל תמורה אני משיב שהוא לא החליף ציוד, לא יודע אם שולמה תמורה. לשאלתך מי ביקש מיני לציין דבר כזה בתצהיר אני משיב שאין לי הסבר. לשאלתך אני ביקשתי מהעו"ד שלי לציין דבר כזה אני משיב שלא ביקשתי ממנו שירשום זאת. זה לא העו"ד שרשם זאת, לא זוכר מה שהיה. " בחקירתו החוזרת העיד: "לשאלת בית הדין בסעיף 23 לתצהירי בקשר לשתי החברות שפעלו תוך עירוב נכסים אני משיב ש (לאחר עיון ממושך בתצהיר) לא יודע להסביר. " 33. לא הוכח כי סגירת החברה הראשונה פגעה באופן כלשהו בתובע או בעובדים או כי החברה השניה הוקמה במטרה כזו. מעדותם של עדיו של התובע לא עלה גם כי הנתבע עשה כדי להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי לחמוק מחובותיו. מר עבדאח מוחמד העיד בפנינו כי תביעה שהגיש כנגד הנתבע נסגרה בפשרה (ע' 12 ש' 8-9 לפ') והוא קיבל את רוב הכסף. מר אברהים חגאזי העיד בפנינו כי תביעתו כנגד הנתבע מתעכבת מאחר והוא "צריך כסף לשלם לעו"ד" ולא מאחר ואין לו את מי לתבוע (ע' 13 ש' 14-16 לפ'). 34. התובע לא הביא כל ראייה ממשית אשר יש בה כדי להעיד כי הנתבע 1 הבריח נכסים או עירב נכסים וזאת במטרה להתחמק מתשלום חובותיו כלפי הנושים, ובהם התובע עצמו. בהיעדר כל ראייה לתמוך בטענה זו, הרי שאין כל מקום להרים את מסך ההתאגדות. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בהקשר דומה: " אין די בהקמת חברה חדשה ו/או נוספת ע"י אותם בעלי מניות כדי לייחס מעשי תרמית לבעלי החברה, בלא שטענה זו הוכחה באופן ברור ומפורש. יכול ושיקולים עסקיים כלכליים עמדו בפני הבעלים ומנהל החברות הללו וכל עוד לא הוכח אחרת אין בעצם הקמתה של החברה הנוספת כדי לעמוד לנתבע 2 לרועץ." (ראה ע"ב (ת"א ) 301538/93 אהרון מאיר נ' ידגר שחר ואח', עב-אזורי (טז ) 284). וכן: "היות ולא הוכחה הברחת הנכסים, אין להרים את המסך אך ורק לשם הבטחת יכולת הפירעון של התובע." (עב 8688/01 (ת"א) מירון עדי נ' רייבי אלקטרוניקס בע"מ, עב-אזורי (כג), 972). 35. משלא שוכנענו בקיומן של העילות אשר יכולות להצדיק הרמת מסך, דין התביעה בעניין זה להידחות. קיזוז הודעה מוקדמת 36. משדחינו גרסת התובע באשר לנסיבות פיטוריו וקיבלנו גירסת הנתבעת, הרי שמקבלים אנו תביעתה לקזז מכל סכום המגיע לתובע תמורת הודעה מוקדמת, שלא נתן, בסך של 4000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/3/06 ועד התשלום המלא בפועל. לסיכום: 37. התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2 נדחית. התביעה כנגד הנתבעת 3 מתקבלת בחלקה. על הנתבעת 3 לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: א. פדיון חופשה בסך 9792 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/3/06 ועד התשלום המלא בפועל. ב. דמי הבראה בסך 4,298 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/3/06 ועד התשלום המלא בפועל. ג. החזר הוצאות נסיעה בסך 4,981.5 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/3/06 ועד התשלום המלא בפועל. יתר תביעות התובע נדחות. מהסכומים דלעיל תקוזז הודעה מוקדמת בסך 4000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום1/3/06 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת 3 לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא סך זה הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. 38. באפשרות הצדדים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. פנסיהקרן פנסיה