זהו פס"ד בתביעת התובע (להלן: "התובע" או "מר X"), להכיר בו כ"יתום" על פי כל דין, ולפיכך לחייב את הנתבע, לשלם לו דמי מחיה עבור תקופת לימודיו האקדמיים אותם למד בפועל, ולהצהיר על זכותו לתשלום דמי מחיה עבור לימודים אקדמאים עתידיים. הרקע לתביעה התובע, יליד 1981, התגייס, לאחר לימודיו התיכוניים, לשירות צבאי בחטיבת הצנחנים, במסגרת ישיבת ההסדר "כרם ביבנה". ביום 9/9/03, בהיותו חייל כבן 23 שנים, אירע פיגוע רצחני של מחבל מתאבד, בו נרצחו אביו של התובע, ד"ר דוד X, ואחותו, הכלה נאווה X, זיכרם לברכה. הנתבע הכיר בתובע כיתום בגין אירוע איבה וזאת על פי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל- 1970. ביום 6/9/07, פנה ב"כ התובע לנתבע בבקשה להכיר בתובע כ"יתום" לצורך זכאות לדמי מחיה, במסגרת זכויות מימון השכלה גבוהה. במכתבו מיום 1/1/08, דחה הנתבע את בקשת התובע, שכן, לטענת הנתבע, התובע אינו נכנס לגדר הזכאים לכך. ביום 1/6/08, הוגש כתב תביעה זה לבית הדין, כאשר המחלוקות שבתיק אינן עובדתיות אלא משפטיות, ועל כן הוגשו לעניין זה סיכומים בכתב (ללא קיום הוכחות בתיק). דיון: סעיף 32 להוראות אגף השיקום מס' 73.02, בנושא מימון השכלה גבוהה ועל תיכונית, קובע כי הזכאות לדמי מחיה ומימון השכלה גבוהה, ניתנת ליתום, המוכר לפי חוק על ידי משרד הביטחון, שהתייתם לפני מלאת לו 21 שנה. סעיף 1 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י- 1950 (להלן: "החוק"), הגדיר, בין היתר, מי נכלל בגדר "יתום" על פי חוק זה: "ילדו של הנספה - ובכלל זה ילד חורג או ילד מאומץ - שלא מלאו לו 21 שנה, או שמחמת מום גופני או שכלי לא עמד ברשות עצמו במות הנספה או בהגיעו לגיל 21 אחרי מותו, וכל עוד אינו עומד ברשות עצמו מסיבות אלה, אך למעט ילד שבמות הנספה מלאו לו 21 שנה ואותה שעה לא היה סמוך על שולחנו, וכן למעט ילד חורג שלא היה בשעת מותו של הנספה סמוך על שולחנו ושהיה מוחזק על ידי קרובו מלידה שלא היה בן-זוגו של הנספה (להלן - יתום)" (ההדגשה לא במקור - י.ש.). מלשון סעיף 1 עולה, כי התובע, שהוא ילדו של נספה, לא נכנס בגדר "יתום"- כמשמעו בסעיפים שלעיל, לצורך חוק זה, וזאת מהטעם שהתובע היה בן למעלה מ-21 שנים במות אביו. ברם, ב"כ התובע מפנה בסיכומיו לפרוטוקולים של ועדת העבודה וטוען כי הטעם בגינו נקבע רף 21 השנים להגדרת "יתום" נקבע בשל היותו מועד תום השירות הצבאי, אשר במהלכו אין ה"יתום" עצמאי באופן כלכלי. עיקרון זה נקבע, לטענת ב"כ התובע, מבלי שניתנה הדעת לתלמידי ישיבות ההסדר, אשר מסיימים את שירותם הצבאי רק לאחר גיל 23. על כן, לטענתו, יש לראות גם בתובע, כתלמיד ישיבת הסדר אשר שירותו הצבאי טרם הסתיים, כמי שלא היה עצמאי כלכלית עד תום תקופת ההסדר, ולפיכך יש לכלול אותו, בפרשנות מרחיבה, במסגרת ההגדרה "יתום" ע"פ החוק. כמו כן, טוען ב"כ התובע, כי סעיף 1 לחוק קובע כי "יתום" הוא גם מי "שמחמת מום גופני או שכלי לא עמד ברשות עצמו במות הנספה או בהגיעו לגיל 21 אחרי מותו, וכל עוד אינו עומד ברשות עצמו מסיבות אלה". לטענת ב"כ התובע, במועד בו נספה אביו של התובע, לא היה התובע במעמד של "העומד ברשות עצמו", שכן סעיף 1 לחוק קובע כי "עומד ברשות עצמו" פירושו- "אדם שמלאו לו 18 שנה ואינו נצרך", ו"נצרך" הוגדר כמי- "שאינו מסוגל להשתכר למחייתו ואין לו הכנסה כדי מחייתו". לטענת ב"כ התובע, משעה שהוסכם כי התובע היה תלמיד ישיבת הסדר, הרי שלא יכול היה, על פי חוק, להשתכר למחייתו במועד הרלוונטי ולפיכך הינו נכלל בגדרי "נצרך" שאינו "עומד ברשות עצמו" ויש לראותו כ"יתום", גם במועד מאוחר מהגיעו לגיל 21. עוד טוען ב"כ התובע, כי פרשנותו זו , עולה בקנה אחד עם מטרת החוק ותכליתו, כפי שזה נמצא בפסיקה ובדברי הכנסת. על כן, לטענת ב"כ התובע, על בית הדין לאמץ פרשנות מרחיבה ביותר אשר תאפשר, לכלול את התובע בגדר "יתום" על פי סעיף 1 לחוק ולקיים בכך את רוח החוק ותכליתו. עוד נטען כי מבחינה מעשית, יתום שהתייתם לאחר גיל 21 בתקופת שירותו הצבאי הסדיר, ניצב בפני קושי כלכלי למימון הוצאותיו השוטפות באופן זהה למי שהתייתם בתקופת השירות הצבאי ולא מלאו לו 21 שנה, וכי המצב הקיים מהווה אפליה פסולה. ב"כ הנתבע מתנגדת לפרשנות זו ודבקה בכך שיש לפעול על פי האמור בחוק, ככתבו וכלשונו, ובתקנות הרלבנטיות. לאחר עיון בסיכומי הצדדים ובסעיפי החוק הרלבנטיים - אין מקום לקבל את טענות התובע, אשר סותרות את ההגדרות הקבועות בחוק. יתרה מכך, אפילו הייתה מתקבלת טענת ב"כ התובע, כי יש לראות בתובע כמי שאינו "עומד ברשות עצמו", הרי שסעיף 1 לחוק קובע כי המדובר רק במי: "שמחמת מום גופני או שכלי לא עמד ברשות עצמו במות הנספה" (ההדגשה לא במקור, י.ש.). על כן, משאין טענה כי לתובע מום שכזה, הרי שלא יהא לתובע כל תועלת בפרשנות מרחיבה, אשר תראה בו, במועדים הרלוונטיים, כמי שלא "עמד ברשות עצמו". אין ספק כי נסיבותיו האישיות של התובע, נוגעות ללב באופן יוצא דופן, ולא ניתן להישאר אדיש לנסיבות אלו, ולו היה מקום לפרשנות המיטיבה עימו - ראוי היה לעשות זאת. ברם, כאן, אין הדבר ניתן. טענות ב"כ התובע, בכל הנוגע לפרשנות המרחיבה אותה יש לנקוט במקרה זה, ודברי הרקע לחקיקה שהביא, טובים ומועילים כל עוד ניתן להרחיב בפרשנות דבר חקיקה, אך אין הם מועילים בכדי לסתור את האמור בו. במקרה שבפנינו אין מדובר בלקונה או בהגדרה לא ברורה שניתן לפרשה בהתאם לרוח או תכלית החוק. סעיף 1 לחוק קבע בלשון מפורשת את גיל 21 כקו גבול להגדרת "יתום" על פי החוק, ואין בהצגת נסיבות יצירת החקיקה בכדי לעקור דבר מין הכתובים. על כן, מקום בו לשון החוק כה ברורה וחד משמעית לא ניתן לקבוע בדרך של פרשנות את שינוי ההגדרה שבחוק. ככל שהתובע מבקש לתקוף את צדקת ההגדרות הקבועות בחוק או בתקנות, אין בית דין זה המקום המתאים לכך. מכל האמור לעיל, ומשעה ששוכנענו שהוראות החוק הינן חד משמעיות, וכי הנתבע פעל כנדרש על פי החוק, אין מנוס מדחיית התביעה. 6. סוף דבר: התביעה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לידי הצד המבקש לערער. דמי מחיהתגמול נצרך / נכה נצרךיתומים