החלטה כללי 1. במרכז החלטה זו עומדת בקשתו של המבקש - מושב זנוח - כי יינתן צו ביניים המורה למשיבה 2 לחדול לאלתר מביצוע עבודות בנייה של המרכז המסחרי החדש (קניון), המבוצעות על ידה בבית שמש, סמוך למושב. במסגרת הבקשה לצו ביניים יש גם בקשה כי יינתן מעין צו עשה זמני המורה למשיבה 1 להפעיל את כל האמצעים העומדים לרשותה, לרבות הוצאת צווי הפסקת עבודה, כדי להפסיק את עבודות הבנייה המבוצעות על ידי משיבה 2, והכל עד למתן פסק דין בעתירה המנהלית שהוגשה על ידי המבקש. הצדדים 2. המבקש הוא האגודה השיתופית של המשוב זנוח, מושב עובדים של פועלי אגודת ישראל להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן - "המבקש" או "המושב"). המושב נמצא סמוך לעיר בית שמש, דרום מזרח לה. קרקעותיו של המושב והמשקים של חברי המושב גובלים במקרקעין נשוא העתירה והבקשה. בעניין זה היו חילוקי דעות מסוימים, אך לאחר שהוצגו בפניי המפות, שאלה זו אינה שנויה יותר במחלוקת (ראה גם פיסקה 50 להלן). 3. משיבה 2 הינה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בבית שמש (להלן - "הוועדה המקומית" או "העירייה"), אשר אחראית, על פי חוקי תכנון ובנייה לכל הקשור למתן היתרים ולפיקוח על חריגה מהם, בתחומי פעילותה. 4. משיבה 2 הינה חברה קבלנית העוסקת בבנייה ובנדל"ן. חברת מצפה בית שמש בע"מ היא בעלת הזכויות במגרש 383 בגוש 5231 (להלן - "המגרש" או "המקרקעין") הנמצאים בתחום השטח המוניציפאלי של עיריית בית שמש, וממילא בתחום אחריותה של הוועדה המקומית. המשיבה 2 - שקיבלה היתר בניה על המגרש הנ"ל - היא חברת אחות של חברה אחרת, שלה 50% מניות בחברת מצפה בית שמש בע"מ (ראה הפרטים המדוייקים של החברות המובאים בפתח תגובתה של המשיבה 2 מיום 2.8.05). אך, על כל פנים, בענייננו מוסכם כי הן משיבה 2 והן מצפה בית שמש בע"מ (המיוצגים על ידי אותו משרד עורך דין), הם בעלי הזכויות במגרש הנ"ל והם הבונים של המרכז המסחרי על המגרש, ועל כן הם הנמענים הנכונים של העתירה (להלן יכונו - "משיבה 2" או "הקבלן"). תמצית ההליכים 5. ביום 21.7.05 - בעיצומה של פגרת בתי המשפט - הגיש המושב עתירה מנהלית (עת"מ 616/05) ובה מבקש הוא כי בית המשפט יצהיר כי הוועדה המקומית אינה רשאית להתיר לקבלן לבנות מרכז מסחרי בשטח של כ-15,500 מ"ר במקרקעין הנ"ל, כאשר על פי תוכנית המתאר ניתן לבנות במקום בתי מגורים בשטח של 6,240 מ"ר בלבד. כמו כן, מבוקש בעתירה לקבוע כי ההיתר לשימוש חורג, שניתן לקבלן על ידי הוועדה המקומית, הינו שלא כדין, איננו חוקי ובטל מעיקרו. פועל יוצא מכך הוא בקשה להצהיר כי עבודות הבנייה של הקבלן במקרקעין מכוח ההיתר לשימוש חורג, הינן עבודות בנייה בלתי חוקית שיש למונעם. בנוסף להצהרות האמורות מבוקש בעתירה (ולעניין זה יש זהות לבקשות שבצו הביניים, מבחינת התוכן, אך לא מבחינת הזמן) כי יינתן צו האוסר על הקבלן לבצע עבודות בנייה ובצו עשה לוועדה המקומית לפעול לאלתר ולאכוף את חוקי הבנייה באופן אפקטיבי, כולל: הריסה מהירה של המבנים שכבר נבנו. 6. הבקשה לצו ביניים - שהעתירות המבוקשות בה תוארו בפתח החלטה זו - הוגשה אף היא באותו יום. 7. השופט התורן באותו שבוע, סגן הנשיא כב' השופט דוד חשין, נתן החלטה ביום ט"ו תמוז תשס"ה (22.7.05), שבה ציין כי הבקשה אינה חתומה חתימתו של המצהיר לא אומתה, וכי יש לתקן דברים אלה. החלק האופרטיבי בהחלטתו של סגן הנשיא הוא זה: "לאור הזמן שחלף מאז יום 10.6.05, שבו הודע לעותרת כי המשיבה 2 קיבלה היתר לבניה ולשימוש חורג במגרש וכי הבניה נמשכת (נספח א' לבקשה), לא ראיתי להוציא צו ארעי על פי צד אחד". כב' השופט חשין קבע מועד לדיון בתיק בפני השופט התורן הבא, ליום 3.8.05, כאשר קודם לכן על המשיבות להגיש את תגובותיהן. 8. לאחר הגשת תשובה של שתי המשיבות לבקשה למתן צו ביניים (כולל השלמה מטעם משיבה 1), הגיש המבקש תגובה לאותן תשובות. 9. הדיון התקיים בפני כבוד השופט אהרון פרקש, ולאחר ששמע את הצדדים וניהל פרוטוקול של 4 עמודים הודיע המבקש כי הוא מוכן לחזור בו מן הבקשה. לאור זאת, ניתנה החלטה בו ביום, כ"ז תמוז תשס"ה (3.8.05), בדבר מחיקת בש"א 1599/05. 10. המבקשת הגישה למחרת היום, 4.8.05, בקשה בהולה לעיון מחדש בהחלטה הנ"ל. היא הסבירה כי היא הסתמכה על הצהרת המהנדס הראשי של הקבלן, ששימשה בסיס להחלטת השופט פרקש למחוק את הבקשה. אך לאחר בדיקה במקום, התברר למבקשת כי הצהרותיו אינן נכונות, וכלשון הבקשה, "אין מדובר בבניין בן שתי קומות אלא במבנה ענק בן 4-3 קומות מסחריות המשתרעות על שטח עצום". 11. השופט פרקש הורה למשיבות להגיב על בקשה זו עד ליום 8.8.05 וקבע דיון לפני השופט התורן ליום 10.8.05 (ראה החלטה מיום 4.8.05). 12. המשיבות הגיבו במועד, ולאחר תגובותיהן הגיש המבקש תשובה מטעמו. 13. הדיון ביום 10.8.05 התנהל בפניי שעה ארוכה. בסיום נקבע כי הצדדים ינסו להסדיר ביניהם את העניין מחוץ לכותלי בית המשפט (ראה החלטה מיום ה אב תשס"ה (10.8.05)). 14. לאחר מכן ביום 14.8.05 הודיע ב"כ המבקש כי ההידברות בין הצדדים נכשלה, ועל כן ביקש שתינתן החלטה בעניין. להודעה זו צירף - ללא רשות בית המשפט - חוות דעת של אדריכל. כמו כן, הגיש ב"כ המבקש, לאחר מכן, בקשה דחופה למתן החלטה. 15. 15. לצערי, עקב תורנות נוספת שהוטלה עלי בשבוע הראשון של חודש ספטמבר (החל מ-4.9.05), שחייבה קיום דיונים כל השבוע עד שעות הערב, ואף גלשה לשבוע שלאחר מכן, התעכבה החלטה זו. (אפילו היום, יום שישי, שמעתי תיק מעצר, כחלק מספיחי התורנות,ולכן החלטה זו ניתנת רק צהרי היום) אני מביע צערי והתנצלותי על כך. העובדות 16. ניתן לומר כי אין כמעט מחלוקת עובדתית בתיק זה, אך היה קושי להגיע לעובדות הרלוונטיות, וחלקן התגלה או נחשף אט אט. 17. תוכנית המתאר הרלוונטית החלה על המגרש נשוא העתירה והבקשה (תוכנית מתאר מי/ 853א; נספח ב לבקשה) קובעת כי המגרש מסווג במסגרת אזור מגורים ג מיוחד. הנתונים המופיעים בטבלה ביחס למגרש שלפנינו הם אלה: שטח מגרש - 6,620.85 מ"ר; מספר יחידות מירביות במגרש - 78 מ"ר; שטח עיקרי ממוצע ליחידת דיור - 80 מ"ר; שטח בנייה מירבי עיקרי - 6,240 מ"ר; מספר בתים מינימאלי במגרש - 3; בהערות נאמר: "שטח עיקרי 800 מ"ר למסחר בקומת הקרקע + 750 מ"ר שטחי שירות". בטבלה הנ"ל יש טור הכולל מספר קומות מירבי , אך קשה להבין מן הטבלה את המספרים, שכן הכתיבה אינה בדיוק מתחת למילים. מכל מקום, ניתן להסיק כי מעל הכביש מותרת בנייה של 7 קומות, ומתחתיו קומת מסחר, ובסך הכל 8 קומות, וזאת לפי פרשנות אחת. לפי פרשנות אחרת או לפי חלופה אחרת, המופיעה בשורה שמתחתיה, ניתן לבנות סך הכל 9 קומות, מתוכם 7 קומות מעל הכביש 2 קומות מתחתיו. בתוכנית נקבעו הוראות נוספות ביחס לדרך חישוב השטחים (העיקרי והמשני), ואין כאן המקום להאריך. 18. לאחר שהקבלן רכש את המגרש, ביקש הוא לשנות את ייעוד השטח לאזור מסחר ומשרדים, וזאת במסגרת תוכנית מתאר מפורטת בש/853ז, אשר אושרה בוועדה המקומית, כאשר ההחלטה היתה להעבירה לאישור הוועדה המחוזית (החלטה מיום 3.9.03; נספח ג לעתירה), הועברה לוועדה המחוזית ביום 9.11.04 ונמצאת בשלבי הכנה לקראת דיון בוועדה המחוזית. המבקשת בסעיף 18(י) לבקשתה מציינת - תוך הדגשה - כי ביום 6.12.04 דחתה הוועדה המחוזית את התוכנית בשל אי קיום תנאי סף, כאשר היא מפנה לדף מאתר האינטרנט (נספח ד לבקשה). מאותו דף לא ברור כי אכן היתה החלטה כזו, אלא התיק עדיין בבדיקה, כפי שנכתב בסעיף 22 לתגובת הוועדה המקומית. משיבה 2 מציינת כי התב"ע האמורה נמצאת "בשלב של עדכונים קלים בהתאם להנחיות הועדה המחוזית, כאשר ישנו קשר שוטף בין חברת מצפה בית שמש לועדה המחוזית" (סעיף 5.6 לתגובת משיבה 2). 19. על כל פנים, בחודש נובמבר 2004, הופיעו פרסומים בשלושה עיתונים (הארץ; כל העיר; הצופה), מטעם הוועדה המקומית, ובכל אחד מהם יש הודעה כי בהתאם לסעיף 149 לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965, מצפה בית שמש הגישה לוועדה בקשה להקלות, אשר מהות הבקשה מוגדרת במודעה כך: "בקשה לשימוש חורג ממגורים/ מסחר למסחר בלבד". תיאור הנכס הוא המגרש שלפנינו. באותה מודעה ניתנה אפשרות להגיש התנגדויות תוך 14 יום. המבקש לא הגיש כל התנגדות בכתב. 20. בוועדת המשנה לתכנון ובנייה לבית שמש שהתכנסה ביום 9.3.04, נציג המבקש, שכאמור לא הגיש התנגדות בכתב, גם לא בא לדיון. בישיבה הוחלט כדלקמן: "לאשר היתר בנייה עבור שתי הקומות התחתונות בכפוף לחתימת היזם על אישור והתחייבות כי כל התאמה שתידרש על ידי הוועדה המחוזית תבוצענה על ידו ועל חשבונו ולא תהיינה כל טענות ותביעות מצדו כלפי כל גורם שהוא עקב דרישות כאמור" (פרוטוקול ההחלטה מופיע כנספח ב לתגובת משיבה 1). 20. בהמשך להחלטה זו ובעקבותיה חתמה העותרת ביום 8.3.05 על כתב התחייבות, מאושר על ידי עו"ד (בנוסח של תצהיר), שבו נאמר, בין היתר, כדלקמן (נספח ג' לתגובת משיבה 1): "1. ... 2. הננו מצהירים בזאת כי ידוע לנו כי היתר הבניה המוצא מכוחה של תכנית מי/853א, למגרש 383 על פי בקשתנו, מותנה בכך כי נבנה על המקרקעין על פי הוראות תוכנית מי/583א, ואך ורק על פי תכנית זו, ואין בהיתר לשימוש החורג שניתן לנו לגבי מקרקעין אלו כדי לגרוע מהתחייבות זו. 3. הננו מצהירים כי ידוע לנו כי בכל מקרה, לא יינתן לנו אישור לאכלוס המבנים (טופס 4) על פי תקנון התכנון והבניה, אלא לאחר אישור התכנית החדשה, המכונה בש/853 ז (להלן: התכנית החדשה) המשנה את יעוד המגרש מיעוד מגורים ומסחר ליעוד מסחרי בלבד, והננו מתחייבים בזאת שלא לדרוש טופס איכלוס אלא לאחר מועד זה. 4... 5. הננו מצהירים כי ידוע לנו שיתכנו שינויים בהוראות הבינוי של המבנה בעקבות אישור התכנית החדשה בועדה המחוזית. במקרה כאמור, הננו מתחייבים להתאים את המבנה לכל הוראות התכנית החדשה, והננו מוותרים על כל טענה בעניין זה כנגד הועדה המקומית. 6. התחייבות זו מהווה חלק בלתי נפרד מהיתר הבניה, תנאיו מהווים חלק מתנאי ההיתר, והינם מקובלים עלינו." 21. לאחר חתימת העותרת על המסמך האמור, הוצא היתר הבניה מטעם משיבה 2, נושא תאריך 17.3.05 (נספח א' לבקשה). בהיתר נאמר במפורש כי היתר זה מתייחס ל"מסחר ומשרדים - בניה חדשה ועבודות עפר", כאשר מיד לאחר מכן נכתב בהיתר כדלקמן: "שימוש חורג עבור מסחר ומשרדים. ההיתר ניתן בכפוף להתחייבות מיום 8.3.05". בחלק המתייחס לחישוב שיעור אגרת הבניה, מפורטים שטחי הבניה, המחולקים לחמישה סוגים: בנין עזר לבנין מגורים או תעשיה - 7589 מ"ר; מקלט - 242 מ"ר; מחסן או מרתף - 782 מ"ר; בית עסק, בית קפה, מלון, בית מרגוע - 6,130 מ"ר; תוספת יציאה לבית עסק - 961 מ"ר. 22. ממכתב מנהל הפיקוח על הבניה של עירית בית שמש (נספח א' לבקשה) עולה כי בשלב ראשון הקבלן החל בעבודות בניה ללא היתר כחוק במגרש, ובשל כך הוצא נגדו צו הפסקת עבודה, אך לאחר מכן בתאריך 17.3.05 ניתן היתר הבניה הנ"ל ועקב כך הבניה נמשכה . ממכתב אחר של מהנדס העיר, מר דניאל צרפתי, מיום 27.7.05 (ראה נספח ה' לתשובת משיבה 1) עולה כי הבניה בשטח מבוצעת בהתאם להיתר הבניה הקיים. יחסי הצדדים 23. במסגרת תשובת המשיבים, ובמיוחד משיבה 2, התגלה כי יש קשר בין המושב לבין הקבלן. מאחד מהמכתבים שהוחלפו בין עורכי הדין של הצדדים (נספח ב' לתשובת משיבה 2) עולה כי נחתמו הסכמים בין המושב לבין חברת מצפה בית שמש בע"מ בקשר להקמת פרוייקט מגורים ומסחר. חוזה ראשון נכרת ביום 5.12.95, ושני ביום 30.10.96. חוזים אלה - שלא הוצגו בפניי - מתייחסים גם למגרש נשוא בקשה זו. 24. באחד מן המכתבים, מיום 27.2.05, טוען עו"ד זבולון, ב"כ המושב (גם בהליך שלפניי), כנגד הקבלן כי הוא חייב למושב סכום כולל של כ- 4.5 מליון דולר, כאשר סכום זה מורכב מכמה סכומי משנה המתייחסים ליחידות דיור ושטחי מסחר אשר אושרו לבניה או נבנו על ידי הקבלן. 25. מכתב מאוחר יותר, מיום 28.3.05 (נספח ג' לתשובת משיבה 2), נושא כותרת זו: "מושב זנוח - מצפה בית שמש בע"מ; דרישת תשלום - התראה טרם נקיטה בהליכים משפטיים". באותו מכתב, חוזר עו"ד זבולון על הדרישות הכספיות של המושב מאת הקבלן ומציין כי אם לא ישולם הסכום המגיע למושב, כי אז יפנה המושב לערכאות מתאימות כדי לחייב את הקבלן בתשלום מלוא החוב (סעיף 6 רישא למכתב). בהמשך אותו סעיף במכתב נאמר: "כן מתעתד מרשי להגיש לוועדה המחוזית ולוועדה המקומית לתכנון ולבנייה עירית בית שמש את התנגדותו לניוד זכויות הבניה ו/או לשינוי היעוד במקרקעי מרשי בבית שמש". הקטע האחרון באותו סעיף (ראש עמ' 2 למכתב), הוא הנוגע באופן ישיר לבקשה שלפנינו. וכך נאמר שם: "בנוסף לכך יעתור מרשי לקבלת צווי מניעה, ככל שיידרשו כנגד המשך ביצוע עבודות בניית הקניון...". 26. התכתבות נוספת בין עורכי הדין של הצדדים מתייחסת למינוי בורר על פי ההסכמים ביניהם. התכתבות זו תחילתה ביום 13.7.05, ומכתב התשובה האחרון של עו"ד מוזר, ב"כ הקבלן, מיום 21.7.05, הוא כי הוא מקבל את הצעת הבורר מטעם המושב (השופט בדימוס וינוגרד). לא למותר לציין כי העתירה שלפנינו והבקשה לצו מניעה הוגשה באותו יום ממש - 21.7.05 (ראה פיסקה 5 לעיל). תמצית טענות הצדדים 27. המבקש, הן בבקשה והן בעתירה, טוען כי עצם הבניה של הקניון הינה הפרת חוק ופגיעה בשלטון החוק. הבניה, לטענת המבקש, חורגת מתוכניות הבניה הקיימות. ההיתר לשימוש חורג שניתן לקבלן על ידי הועדה המקומית, הוא פסול ובלתי חוקי. לטענתו, מדובר בהיקף בניה של 15,497 מ"ר, מרכז מסחרי בעוד שעל פי תכניות המתאר הקיימות מותר לבנות בניה למגורים בשטח מירבי של 6,240 מ"ר בלבד. לטענת המבקש, העלימו ממנו את ההיתר לשימוש חורג והוא קיבל אותו רק בשלב מאוחר יותר ביום 7.6.05, ומאז ניסה לפעול כדי למנוע את המשך הבניה, ומשלא עלה הדבר בידו, פנה לבית המשפט ביום 21.7.05. המבקש מצביע על כך כי מאזן הנוחות נוטה לטובת העותר - המבקש, וזאת כמי שמייצג את טובת הציבור וטובת תושבי המושב זנוח. לטענת המבקש יש ליתן צו מניעה דחוף ובהקדם, כי העבודה מתקדמת בכל יום. ככל שמדובר בבקשה לשינוי ההחלטה בפני השופט פרקש בדבר מחיקת הבקשה, מסביר המבקש כי הוטעה וכי אין הצדקה "לתפוס" אותו בטעות זו. ושוב, גם לעניין זה, עקרון שלטון החוק הוא אחד מנימוקיו של המבקש, כדי שבקשתו לביטול המחיקה תתקבל, ובעקבות זאת יינתן צו המניעה המבוקש. 28. עיריית בית שמש הסבירה בתשובתה ובטענותיה בעל פה, מפי עו"ד מ' ברקוביץ', כי פעלה כדין. מאחר, ומנקודת מבט העיריה, אנו נמצאים בתקופת הביניים שבסיומה יכול שתתקבל תוכנית התב"ע החדשה של הקבלן, הרי, כדי לחסוך בזמן ולקדם את הבניה, הפתרון שבחרה הוא הגיוני, צודק וחוקי: היתר הבניה שניתן אינו חורג מהתוכניות הקיימות, ככל שמדובר בקונטורה, דהיינו: המסגרת החיצונית של המבנה. הקבלן הוא זה שנטל על עצמו את הסיכון בכך שאם יבנה באופן פנימי שטח מסחרי, ולבסוף התוכנית לא תאושר, הוא זה שיצטרך להפוך את המקום למגורים, כאשר כל העלות על הקבלן. העיריה שומרת לעצמה את מנגנון הפיקוח בדרך של טופס 4 וההיתר לשימוש חורג. ככל שמדובר בהיקף הבניה, טענת עו"ד מ' ברקוביץ היא כי הבניה על פי ההיתר אינה ... מ-6,240 מ"ר , שכן מה שקובע הוא השטח העיקרי, שהוא 6,130 מ"ר בלבד (ראה פירוט בסיפא של פיסקה 21 לעיל). עיריית בית שמש העלתה בתגובתה גם טענות מקדמיות של העדר זכות עמידה ושיהוי. 29. 29. הקבלן, מאמץ, בעניין תוקף ההיתר, את טענות העירייה, ומרחיב. ב"כ הקבלן, עו"ד יואב מוזר, הדגיש בטענותיו את חוסר נקיון הכפיים של המבקש, אשר באמצע מו"מ כספי שבין הצדדים, מנסה להשתמש במנגנון של בית המשפט לעניינים מנהליים, ומגיש צו מניעה כדי להפעיל לחץ על מרשתו הוא צרף לתגובתו את אותה התכתבות שהוצגה לעיל (פיסקאות 26-23). ככל שמדובר בטענות לגופן, עמדת משיבה 2 היא כי היא פעלה כדין. לטענתה, אין חריגה בהיקף הבניה, שכן היא בונה שטח עיקרי הנופל מ-6,240 מ"ר המותרים לה על פי התב"ע הקיימת. בנוסף לכך, מעלה המשיבה 2 טענות כנגד עצם הבקשה לצו מניעה ומציינת כי מאזן הנוחות פועל לטובתה. לחילופין, מבקשת משיבה 2 כי אם יינתן צו מניעה, כי אז יש לחייב את המבקש בערבות נוספת בסכום שלא יפחת מ-0.5 מיליון דולר. כן חוזר הוא על טענת השיהוי. דיון 30. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי בנסיבות שלפנינו, יש מקום לדחות את הבקשה בשל שתי טענות הסף של חוסר ידיים נקיות ושיהוי. אוסיף לבסוף מספר מילים על טענות המבקש לגופם של דברים. חוסר נקיון כפיים 31. בית המשפט לעניינים מנהליים הוסמך לפעול באותם נושאים שבעבר דן בהם בית המשפט הגבוה לצדק. סעיף 1 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000, הקובע את מטרת החוק, אומר כי "מטרתו להסמיך באופן הדרגתי את בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים לדון בעניינים מנהליים הנדונים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק...". 32. סעיף 8 לחוק האמור, שכותרתו "עילות, סמכויות וסעדים" קובע כי: "בית המשפט לעניינים מנהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מנהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים המחוייבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי". 33. האם עקרון נקיון הכפיים, שחל בבג"ץ, חל גם בבית המשפט לעניינים מנהליים? בענין זה ניתן על ידי פסק דין מפורט, סמוך לחקיקת החוק, שבו השבתי בחיוב על שאלה זו (עת"מ 604/02 יעדים תיור בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד החינוך, מרכז ההסברה, פ"מ מנהליים (תשס"ב) 495; אושר בבית המשפט העליון - עע"מ 8562/02, ביום 2.2.03). באותו ענין (עמ' 512 ואילך), הסברתי את הצורך בהפעלת עקרון נקיון הכפיים במערכת בתי המשפט המנהליים, כפי שהיה הדבר נהוג - ועד היום נהוג - בבג"ץ, ואין צורך לחזור על כך. הדגשתי באותו מקרה כי חובתם של עורכי הדין להציג בפני בית המשפט תמונה מלאה של כל הדברים הקשורים להליך השיפוטי, וכי אם לא יעשו כן, יש חשש שעורכי הדין יגרמו לפסק דין מוטעה (עמ' 514-513). 34. במקרה שלפנינו, יש לראות בחומרה את המצג של המבקש, הן בבקשה והן בעתירה. כל הקורא מסמכים אלה - לבדם - מקבל את הרושם כי מדובר בחברי מושב החרדים לאיכות חייהם, ולפתע גילו כי מוקם קניון סמוך למושב בו הם גרים. והנה, כמוסבר לעיל, עצם הקשר בין הצדדים (המושב והקבלן) מבוסס על חוזים עוד משנת 1995, כאשר עורך הדין המייצג את המבקש, לא הזכיר זאת בבקשה ובעתירה, וגם כאשר הנושא עלה, עד היום לא הוצגו בפני בית המשפט חוזים אלה. 35. אין מדובר בענין שולי וצדדי, אלא בנושא מהותי ביותר. כאשר עותר פונה לבית המשפט לעניינים מנהליים ורוממות שלטון החוק בגרונו, ההנחה היא כי אכן נימוקי איכות החיים,טובת הציבור ושמירת הנוף, הם אלה שעומדים ביסוד בקשתו, במיוחד כאשר הם מוזכרים בבקשה (ראה סעיף 38 ואילך לבקשה). והנה, לאחר שמוצגת בפנינו התמונה המלאה על ידי הקבלן, התברר שאותו מושב זכאי, לשיטתו, לכספים בהיקף רב (כ- 4.5 מליון דולר) בגין הקמת הפרוייקט. 36. ער אני לכך כי המושב טוען שמדובר במקרה שלנו בסטיה מן הבניה המוסכמת, אך הדברים שלובים זה בזה. הא ראיה, כי המושב עצמו, במסגרת התכתבותו עם הקבלן, באותם מכתבים הכוללים את הדרישה הכספית, הן בתוכנם והן בכותרתם, מתייחסים לחוב הכספי ולבניית הקניון. הדוגמא הקיצונית והבולטת לקשר ולזיקה שבין הבקשה שלפנינו לבין המחלוקות הכספיות שבין הצדדים הוא סעיף 6 למכתב עו"ד זבולון לחברת מצפה בית שמש בע"מ מיום 28.3.05, שבו בחדא מחתא, הדרך שבה המושב מתכוון לאכוף את זכותו לקבלת 4.5 מליון דולר, היא פניה לבתי משפט לתשלום כספי, פניה לוועדה המחוזית ולוועדה המקומית כדי להתנגד לניוד הבניה או לשינוי היעוד של מקרקעי הקבלן בבית שמש, והחלופה השלישית באותו סעיף (המופיעה תחת ההקדמה "בנוסף לכך") היא, למעשה, הבקשה שלפנינו, שכן כך נאמר שם: "בנוסף לכך יעתור מרשי לקבלת צווי מניעה, ככל שיידרשו, כנגד המשך ביצוע עבודות בניית הקניון" [נשוב לענין זה גם לצורך טענת השיהוי]. ניתן לומר כי בעצם הגשת הבקשה, עושה המבקש שימוש לרעה בהליכי משפט, קרי: ניסה להפעיל את מערכת בתי המשפט המקובלים, לצורך לחץ כלכלי בין שני צדדים לחוזה, זאת לא ייעשה במקומותינו. 37. לא ראיתי צורך להביא פסיקה מפורטת ביחס להיקף חובת הגילוי, כחלק מהחובה לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים בנקיון כפיים (ראה במפורט בפסק דיני הנ"ל). לפי כל מבחן שהוא, העלמת המידע על הקשר העסקי שבין הצדדים, אי הצגת החוזה ביניהם, אי ציטוט המכתבים שבין הצדדים, כולם מהווים חוסר נקיון כפיים המצדיק מחיקה על הסף של הבקשה. 38. במקרה שלפנינו, יש להוסיף לכך את הנתון הבא, ובענין זה מקבל אני את טענת עו"ד מוזר: העיתוי להגשת העתירה והבקשה דווקא ביום 21.7.05, היה במהלך ההתכתבות של מינוי הבורר בין הצדדים, כאשר ההסכמה על מינויו, ניתנה מטעם הקבלן ביום 21.7.05 (כנראה לאחר שהבקשה כבר הוגשה לבית המשפט). על פני הדברים נראה הדבר כהפעלת לחץ במהלך מו"מ. בכל מקרה, חוסר נקיון הכפיים של המושב התגלה באופן בולט ביום 20.7.05: באותו יום נשלח מכתב ובו דרישה אחרונה לצד שכנגד להביע הסכמה בדבר מינוי הבורר , ולמחרת היום - 21.7.05 מוגשת העתירה והבקשה, והכל ללא המתנה לתשובה על המכתב בדבר מינוי הבורר . אם התשובה של יום 21.7.05, כבר הגיעה, כי אז המצב חמור יותר כי כבר היתה הסכמה לבוררות, ומדוע לפנות לבית המשפט?! שיהוי 39. הפסיקה דנה ביסוד השיהוי כטענת סף המאפשרת אי קיום דיון בבית משפט גבוה לצדק, וכך גם בבית המשפט לעניינים מנהליים. יש אבחנה בין שיהוי אובייקטיבי לשיהוי סובייקטיבי (ראה, למשל, פסק דינו של השופט י' זמיר בבג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עירית פתח תקווה, פ"ד מח(5), 630, בעמ' 640 ואילך). 40. גם בענין זה לא ראיתי צורך בהבאת פסיקה מרובה, שכן המצב בתיק שלפנינו - ברור ביותר. 41. 41. על פי החומר בתיק, העותר ידע מעצם הקמת הקניון כבר בתחילת הקמתו בחודש מרס 2005, לכל המוקדם. אם היה המבקש מתאמץ קצת יותר, היה מצליח לדעת על כך עוד בנובמבר 2004, כאשר פורסמו המודעות בעיתון (ראה פיסקה 19 לעיל), או למצער ביום 9.3.04, אם היה מתייצב לדיון שהתקיים בוועדת המשנה לתכנון ולבנייה בבית שמש (ראה פיסקה 20 לעיל). אף כי לעניין אחרון זה, יש להתחשב בכך שלא הומצאה למשיב הזמנה אלא רק פורסמה מודעה בעיתון (וראה גם פיסקה 51 להלן). 42. ברם, לכל הדעות, המחמירות ביותר, קיבל ב"כ המבקש, עו"ד טובול, לידיו את היתר הבניה ביום 7.6.05, ואילו את העתירה והבקשה הגישו ב"כ המבקש ביום 21.7.05. מדובר, אפוא, בתקופה של 44 יום, שהיא הקצה של משך הזמן הסטטוטורי להגשת עתירה, שהיא 45 יום מיום שהעותר קיבל הודעה על ההחלטה (ראה תקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א- 2000). יש לזכור כי תקנה 4 לאותם תקנות מסמיכה את בית המשפט לדחות עתירה "אם ראה כי בנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של 45 ימים". 43. במקרה שלפנינו, ניתן לקבוע באופן ודאי כי המבקש ידע על הקמת הקניון עוד ביום 28.3.05, המועד שבו נכתב אותו מכתב התראה של עו"ד זבולון לקבלן (נספח ג' לתשובת משיבה 2), שבו הוזכר במפורש כי בכוונת המושב לפנות לבית המשפט כדי לקבל צווי מניעה כנגד ביצוע המשך עבודות הבניה בקניון. מכאן, שבאותו יום ידע המושב שמדובר בקניון. 44. לא זו אף זו, ראיתי את המפות של אתר הבניה. אתר זה נמצא ממש בצומת שבין הכביש הראשי לבין כביש הכניסה למושב. מכאן, שכל בני המושב, ראו את הבניה, יום יום שעה שעה, ולכן לא יוכלו לומר כי הדבר לא ידוע להם או נעשה במסתרים. 45. גם לשיטתו של המבקש, כאילו נודע לו הדבר באופן וודאי רק ביום 7.6.05, לאחר שקיבל ממנהל הפיקוח על הבניה את היתר הבניה, עדיין, איחור של 44 יום בהגשת עתירה, כאשר, כאמור, אנשי המבקש רואים כיצד מתקדמת הבניה בקצב, והגיעה להקמת מספר קומות מצדיקה הפעלת תקנה 4 הנ"ל, שכן במקרה כזה השיהוי זועק (והשווה לעניין זה את החלטתלו הראשונה בתיק, של סגן הנשיא השופט ד' חשין, אשר סיכם ליתן צו ארעי במועד צד אחד בשל אותו פער זמנים; ראה ציטוט ההחלטה בפיסקה 7 לעיל). 46. כאשר רואים פרוייקט בניה בהיקף כזה, חזקה על כל בר דעת כי יבין שמדובר במערכת חוזים שבין הקבלן המבצע לבין קבלני משנה וספקים, וכי כל יום איחור בהגשת בקשה לצו מניעה, יוצר נזק נוסף לקבלן ומחוייבות רבה יותר כלפי הצדדים שלישיים, תמי לב. במקרה כגון זה, ניתן אפילו לומר שאיחור של ימים בודדים ייחשב כשיהוי, לא כל שכן 44 יום, כמו במקרה שלפנינו (לשיטת המבקש; אנו קבענו כי הוא ידע על כך חודשיים וחצי לפני כן). 47. הדבר משתלב גם עם תשובת ב"כ המבקש, כאשר טען לפניי בדבר הבקשה לצו מניעה, ונדרש להצביע על בטחון הולם להפסדים ולנזקים שייגרמו לקבלן, והשיב כי די בהתחייבות עצמית או בערבות צד ג'. דבר זה מעיד על אי הבנה של המשמעות של צו מניעה ביחס לפרוייקט בניה והצורך לפנות לבית המשפט בהקדם, כדי למנוע נזקים לבונה ולצדדים שלישיים. 48. מסקנתי היא כי יש לקבל את טענות הסף של המשיבות, הן ככל שהדבר נוגע לנקיון הכפיים (בענין זה הטענה היא של המשיבה 2) והן ביחס לשיהוי (אותו טענו שתי המשיבות). העדר זכות עמידה 49. עו"ד מ' ברקוביץ' טען בשם עירית בית שמש לטענת סף נוספת והיא כי למבקש אין זכות עמידה, כי לא הוכיח את זכותו להגשת העתירה ולא צירף מסמך אשר יעיד על זכויותיו במקרקעין (סעיף 7 לתגובת המשיבה 1). 50. אינני מקבל טענה זו. על פי המפות שהוצגו לפניי, וגם על פי הצילומים, הקניון נמצא סמוך לבתים הקיצוניים של מושב זנוח. אומנם, לא הוצג בפניי חוזה החכירה שבין המושב לבין מנהל מקרקעי ישראל (ואכן, מן הראוי כי מסמך כזה היה מצורף לבקשה ולעתירה), אך כאשר העובדות ברורות על פניהן, ואין חולק ביחס למיקומו של מושב זנוח ביחס לפרוייקט הנבנה, לא מן הראוי כי ב"כ גוף ציבורי, כמו עירית בית שמש, יעלה טענה זו. שמח אני לציין כי במהלך הדיונים בעל פה, חזר בו, בפועל, עו"ד ברקוביץ' מטענה זו. 51. בהקשר זה אציין כי עירית בית שמש לא ראתה לנכון לשלוח למושב זנוח את ההודעה על כינוס הועדה ביחס לשימוש החורג, והסתפקה בפרסום בעיתונים. בענין זה טען עו"ד ברקוביץ (סעיף 47 ואילך לתגובתו) כי לא מדובר בקרקעות גובלים, ולא הוכח הדבר בשל העדר מפה. גם בענין זה אינני רואה את הדברים עין בעין עם עו"ד ברקוביץ. לטעמי, במקרה כזה בולט וברור של הקמת קניון הסמוך למושב, לא יכולה להיות מחלוקת כי המושב הינו בעל הזכויות במקרקעין הגובלים, וככזה זכאי הוא על פי סעיף 149(א)(2א)(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 לקבל את ההודעה על הבקשה לשימוש חורג ועל זכותו להגיש התנגדות לועדה המקומית. מבין השיטין הבנתי כי קיים מתח בין העיר בית שמש לבין המושבים הסמוכים לה, אך עדיין הזכויות המוענקות לחוק לבעל מקרקעין גובלים, עומדות בעינם, גם בנסיבות אלה. 52. על כל פנים, העדר משלוח ההודעה למושב, אין בה כדי לשנות את המצב המשפטי, ובענין זה אני מקבל את טענתו החלופית של עו"ד ברקוביץ' (ראה סעיף 49 לתגובתו הנ"ל), במיוחד כאשר המבקש יכול היה לנקוט בהליכים משפטיים מהרגע שראה את התחלת העבודה, ולא כל שכן כאשר ראה את התקדמותה המהירה. הערות נוספות 53. לאחר שקבעתי כי הבקשה נדחית בשל טענות הסף של חוסר נקיון כפיים ושיהוי, לא יהא זה מן הראוי שאביע עמדתי ביחס לעתירה לגופה או ביחס לטענות הצדדים. 54. כל אשר אומר הוא כי בנסיבות שנוצרו, לא נפגעו זכויות המושב, המבקש. התב"ע המאפשרת הקמת קניון (ב"ש 3853... - טרם הופקדה וממילא אושרה. למושב תהיה אופציה לטעון את טענותיו במוסדות התכנון המתאימים. לעניין זה, הצהירו שתי המשיבות כי לא יעלו כל טענה בפני מוסדות התכנון כי יש לקבל את התוכנית החדשה בגלל עצם הקמת המבנה, שכן ניתן להתאימו למגורים או לשימוש מסחרי. אינני מקבל את הטענה כאילו, מבחינה פסיכולוגית, רשויות התכנון יביאו בחשבון נתון עובדתי זה, שכן הצהרת הקבלן והתחייבות העיריה, יחדיו, משמעם שכל מוסדות התכנון ידונו בתוכניות החדשות בראש פתוח, ללא כל אילוץ של המצב בשטח. המושב יהיה רשאי, כמובן, להציג החלטה זו בפני רשויות התכנון, כראיה נוספת להצהרה זו של המשיבות. 55. יש לזכור כי לא רק שאין במצב הקיים כדי לשנות את תוכניות הבניה הקיימות, אלא שגם האכלוס של המקום, מותנה בטופס 4, שיינתן רק לאחר אישור התוכנית החדשה. גם בכך יש למבקש בטחון נוסף כי הנושא אינו "סגור" עד תומו. 56. למותר לציין - ובכך מתייחס אני לראש השני של הבקשה (ראה פיסקה 1 סיפא לעיל) - כי חזקה על משיבה 1 שהפקחים מטעמה לא יאפשרו למשיבה 2 כל סטיה מן ההיתר הקיים, ובכל מקרה של סטיה כזו, יפעלו בהתאם לדין, ויפעילו את סמכויותיהם, ובהם: צו הפסקה מינהלי; הגשת כתב אישום. התוצאה 57. הבקשה נדחית בשל טעמי הסף האמורים (חוסר נקיון כפיים ושיהוי). 58. טענת הסף הנוספת בדבר העדר מעמד - לא התקבלה. 59. לא דנתי בטענות הצדדים לגופן, אך הדגשתי כי זכויות המושב להעלות את טענותיו לפני מוסדות התכנון - בעינם עומדות. 60. המבקש ישלם שכר טרחת עורך דין כדלקמן: (א) למשיבה 1 - 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין (סכום נמוך יחסית זה נקבע, בין היתר, בשל אי המצאת ההזמנה לדיון בוועדה למושב, כמוסבר בפיסקה 51 לעיל). (ב) למשיבה 2 - 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. בניהצווים