##מהו בסיס סמכותו של בית המשפט להפעיל ביקורת שיפוטית בישראל ? ## בית המשפט פסק כי התשובה לשאלה זו מבוססת בראש ובראשונה על העובדה כי מדינת ישראל היא דמוקרטיה חוקתית. חוקי-היסוד - המהווים נורמה חוקתית על-חוקית - קובעים מהן רשויות השלטון ומהם היחסים בינן ובין עצמו; הם מעגנים את זכויות האדם ויחסי הפרט עם השלטון. כל אחת מרשויות השלטון - המחוקקת, המבצעת והשופטת - היא יציר חוקי היסוד וכפופה להוראותיהם של חוקי היסוד והחקיקה על פיהם. "כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה" (סעיף 11 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). סמכותה ושיקוליה של כל רשות שלטונית קבועים בחוקי היסוד או בחקיקה (הראשית או המשנית), ואסור לה לרשות השלטונית לפעול שלא על פיהם. אשר על כן, חוקי היסוד עצמם הם המעגנים את סמכותו של בית המשפט לבחון אם פעולותיהן של רשויות השלטון האחרות, עולות בקנה אחד עם הוראות החוקה. כך נובע, למשל, מעצם עיגונה של סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, בחוק יסוד: השפיטה (סעיף 15(ג) ו-(ד)). כך נובע גם, מהוראות שבחוקי היסוד עצמם (סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; סעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק, בנוסף, מבוססת סמכותו של בית המשפט להפעיל ביקורת שיפוטית על פעולות הכנסת מעצם היותו הערכאה המוסמכת לפרש את הוראות הדין - החוקה והחוק (הראשי והמשני), במדינה. עוד צוין בפסיקה כי פרשנותם של דינים אלה - אגב הכרעה בסכסוך - היא מסמכותה של הרשות השופטת. "במשטר דמוקרטי, המבוסס על הפרדת רשויות, הסמכות לפרש את כל דברי החקיקה - החל בחוקי-יסוד וכלה בתקנות ובצווים - היא סמכותו של בית המשפט. אחד מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הוא עקרון הפרדת הרשויות וכנגזרת ממנו, הרעיון לפיו לכל רשות מרשויות השלטון ישנו "מרחב מחיה" משלה, ביחסיה עם רשויות אחרות. בה בעת, עקרון שלטון החוק ועליונות החוקה קובע, כי אסור לה לרשות שלטונית לפעול שלא כדין בגדרי רשותה. הפרדת רשויות אין משמעותה דיקטטורה של הרשויות, הפרדת רשויות משמעותה "איזון ובקרה הדדיים בין הרשויות השונות. לא חומות בין הרשויות, אלא גשרים מאזנים ומפקחים. ##ביקורת שיפוטית בישראל - סמכות: ## מפסיקת בית המשפט עולה כי ההפרדה בין הרשויות אין משמעותה דווקא יצירתו של חיץ, המונע החלטית כל קשר ומגע בין הרשויות, אלא ביטויה בעיקר בקיומו של איזון בין סמכויותיהן של הרשויות, להלכה ולמעשה, המאפשר אי-תלות תוך פיקוח הדדי מוגדר. תפישה חוקתית זו מובילה למסקנה, כי פעולותיה של כל רשות מרשויות השלטון - ובהן גם פעולות של הכנסת או של אחד האורגנים שלה, אינן חסינות מפני ביקורת שיפוטית. הביקורת השיפוטית לפי סעיף 15 לחוק-יסוד: השפיטה חלה גם על פעולותיהן של רשויות הכנסת. הרשות המחוקקת אינה פטורה מעולו של החוק, ומשקבעה את תוכנו והקנתה לו חיות ולא פטרה עצמה - בנוסחו - מתחולתו, הרי היא חבה בכבודו בכל אתר. משהולבשה ההוראה בלבושו של חוק, חייבים הכל, לרבות רשויות הכנסת, בכיבודה, ואין משנים מתוכנה ומהיקף תחולתה אלא בדרך שבה מתקנים כל דבר חקיקה של הכנסת. הסמכות לקיים ביקורת שיפוטית על פעולות הכנסת מסתברת גם מתפיסות היסוד החוקתיות, אשר לפיהן קיומה של הביקורת השיפוטית על חוקיות פעולתה של כל רשות היא תנאי יסוד לשלטון החוק, ואשר מבחינתן ההפרדה שבין הרשויות אינה מתבטאת בסגירת הדרך בפני הביקורת השיפוטית. כך הדבר, לגבי חוקים של הכנסת, אשר חייבים לקיים את מצוותם של חוקי היסוד, והנתונים לעניין זה לביקורת שיפוטית (ראו פרשת בנק המזרחי). כך הדבר לגבי פעולות של הכנסת או אחד האורגנים שלה, שאינן בגדר "חוק", והחייבות להתבצע בגדר חוקי היסוד, החוקים והתקנות והנתונים לביקורת שיפוטית. על כן, חקיקת משנה נתונה לביקורת שיפוטית. הוא הדין בהחלטות כעין שיפוטיות של הכנסת או אחד האורגנים שלה. ##ביקורת שיפוטית בישראל - שיקול הדעת:## שאלת היקפו של שיקול הדעת בקיום ביקורת שיפוטית בישראל שונה משאלת הסמכות. שיקול דעת זה מבוסס, בין היתר, על בחינה עקרונית של הרשות השלטונית בה מדובר. שאלת קיום הביקורת השיפוטית על פעולותיה של הכנסת כרוכה במעמדה המיוחד של הכנסת, הכנסת היא "בית הנבחרים של המדינה" (סעיף 1 לחוק יסוד: הכנסת). היא המוסד הנבחר על ידי הריבון, שהוא העם. בידה מצוי כוח החקיקה (ואף הסמכות המכוננת לחקיקת חוקי היסוד עצמם). הממשלה, שהיא הרשות המבצעת, מכהנת מכוח אמונה של הכנסת (סעיף 3 לחוק-יסוד: הממשלה). על רקע זה נקבע, כי הגם שלבית המשפט הסמכות לבטל חוק של הכנסת - העומד בניגוד לפסקת ההגבלה שבחוקי היסוד - לא על נקל יעשה כן. בית המשפט פסק כי מעמדה המיוחד של הכנסת, כפי שהוא מעוגן בחוקי היסוד ובמבנה הדמוקרטיה שלנו, מחייב כי בית המשפט יפעיל את שיקול דעתו לקיים ביקורת שיפוטית על פעולותיה, בזהירות ובריסון. היקפה של הביקורת השיפוטית קשור לא רק לרשות בה המדובר אלא גם לסוג הפעילות העומדת לבחינה. היקף הביקורת השיפוטית משתנה על פי מהותה של פעולת הכנסת. בעניין הפעלת הסמכות לקיים ביקורת שיפוטית נוהג בית המשפט לתת דעתו לאופיה המשפטי של הסוגיה מבחינת סיווגה המהותי. בית המשפט מגלה ריסון עצמי רב, תוך שהוא נמנע מהפעלת מלוא היקף הביקורת השיפוטית על מלוא היקף פעולות הכנסת. בית המשפט עושה הבחנה בין סוגים שונים של פעולות הכנסת. כך, למשל, לא הרי היקף הביקורת השיפוטית על מעשה החקיקה הסופי של הכנסת כהרי היקף הביקורת השיפוטית על הליכי החקיקה עצמם. לא הרי היקף הביקורת השיפוטית על החלטות כעין שיפוטיות של הכנסת (כגון נטילת חסינות), כהרי היקף הביקורת השיפוטית על החלטות מינהליות המהוות עניין של ניהול פנימי של ענייני הכנסת (כגון קביעת סדר יומה של המליאה או ועדה) ולא הרי פעולה בכנסת הפוגעת בזכות המעוגנת בחוק-יסוד, כהרי פעולה הפוגעת בהוראות תקנון הכנסת או בסדרי מינהל. ##ביקורת שיפוטית בישראל - ריסון עצמי:## האם רשאי בית המשפט הגבוה לצדק לרסן את עצמו, ולהימנע מהפעלת ביקורת שיפוטית מקום שנטען כלפיו כי הכנסת או אחד האורגנים שלה פעלו שלא כדין? האין שלטון החוק ועליונות החוקה מחייבים את בית המשפט הגבוה לצדק להפעיל בכל מקרה את מלוא סמכויותיו לגבי כל פעולות הכנסת, תהא מהותן ויהא סיווגן אשר יהיו? האם ריסון עצמי זה אינו נוגד את תפישות היסוד החוקתיות? שאלה זו עלתה בפסיקה בעבר. בית המשפט ציין בפסיקתו כי ריסון עצמי זה אינו מובן מאליו. הוא מניח פעולה בלתי חוקית של הכנסת, בלי שתוקפה נפגם בשל אי-חוקיותה. ריסון עצמי זה מניח איפוא פגיעה בחוק הכנסת על ידי הכנסת. שאלה לא קלה היא, מה הצידוק לריסון עצמי זה של בית המשפט, שתוצאתו השארת פעולה בלתי חוקית על כנה. במספר דמוקרטיות חוקתיות מקובלת הגישה העקרונית לפיה כל פעולה של הפרלמנט, יהא סיווגה אשר יהא, נבחנת לגופה על ידי בית המשפט, בלא שמוכר ריסון עצמי א-פריורי, הדוחה תביעה כנגד הפרלמנט בשל איפיונה, בלא לבחון את חוקיותה לגופה. כך הוא הדבר למשל בגרמניה ובספרד. בית המשפט העליון בישראל נקט בדרך שונה. כפי שראינו, ההלכה הינה כי היקף הביקורת השיפוטית על פעולות הכנסת משתנה על פי מהותה של הפעולה. בכל הנוגע להחלטות בעניינים מינהליים-פנים-פרלמנטריים. ההלכה הינה כי בית המשפט לא יבקר את ההחלטה הפנים-פרלמנטרית (ותחול כלפיה אי שפיטות מוסדית), אלא במקרים חריגים. מפסיקת בית המשפט עולה כי האיזון הראוי בין הצורך להבטיח את שלטון החוק במחוקק לבין הצורך לכבד את ייחודה של הכנסת בהחלטותיה בענייניה הפנימיים, יובטח, אם נאמץ לעצמנו אמת מידה, המתחשבת במידת הפגיעה הנטענת במירקם החיים הפרלמנטריים ובמידת השפעתה של הפגיעה ביסודות המבנה של משטרנו החוקתי. אמת מידה מרכזית, המשמשת כעזר להכרעה בין שיקולים נוגדים אלה, היא, מהי במקרה הקונקרטי מידת הפגיעה בעקרונות המשטר המדיני שלנו ובתפיסות ובחירויות המונחות ביסודו, ובתוך כך, מהי ההשפעה על תקינות פעולתו של הפרלמנט. הנה כי כן, פעולה מנהלית פנים-פרלמנטרית של הכנסת או אורגן שלה היא שפיטה (מוסדית) אם יש בה כדי לפגוע באופן ממשי במירקם החיים הדמוקרטיים וביסודות המבנה של המשטר. מהו הבסיס להלכה זו? האם היא ראויה? מהן תוצאותיה לעניין המקרה שלפנינו? עוד צוין בפסיקה כי הבסיס לקביעה כי בית המשפט יקיים ביקורת שיפוטית על פעולות מינהליות פנים פרלמנטריות של הכנסת רק בהינתן פגיעה ממשית במרקם החיים הדמוקרטי הוא הרעיון, לפיו לא בכל מקרה בו מוסמך בית המשפט לפסוק, ראוי הוא כי יפסוק. במיוחד כך לעניין בית המשפט הגבוה לצדק, אשר סמכותו היא "שיקול דעתית". לא כל סמכות הנתונה לבית המשפט הגבוה לצדק הוא חייב בהפעלתה. יש לו לבית המשפט שיקול דעת בהפעלת הסמכות. סכסוך הוא שפיט מוסדית, אם ראוי לו לסכסוך שיוכרע על פי המשפט בבית המשפט. סכסוך אינו שפיט מוסדית, אם ראוי לו לסכסוך שלא יוכרע על פי אמות מידה משפטיות בבית המשפט. השפיטות המוסדית עוסקת איפוא בשאלה, אם המשפט ובית המשפט הם המסגרות הראויות להכרעה בסכסוך. השאלה אינה אם ניתן להכריע בסכסוך על פי המשפט ובבית המשפט; התשובה על שאלה זו היא בחיוב. השאלה הינה אם רצוי להכריע בסכסוך - שהוא שפיט נורמטיבית - על פי אמות מידה משפטיות בבית המשפט. האם ריסון עצמי זה ראוי הוא? נמתחה עליו ביקורת משני כיוונים. יש הטוענים כי הריסון העצמי אינו מספיק. לפי גישה זו כל ההחלטות המינהליות הפנים-פרלמנטריות צריכות להיות בלתי שפיטות. אחרים טוענים כי הריסון העצמי הוא רחב מדי. על פי גישה זו החלטות מינהליות פנים-פרלמנטריות צריכות להיות שפיטות, אם כי אופיין המיוחד צריך להשפיע על היקף שיקול הדעת של נושאי המשרה השונים בכנסת. ביקורת שיפוטית