בפניי תביעה ותביעה שכנגד, שעניינן הפעלת גן-ילדים בבית דו-משפחתי ברחוב החרוב ברחובות. התביעה הראשונית, אותה הגישו שכני גן-הילדים בעקבות הפעלת הגן במקום, עניינה עוולות המטרד ליחיד, הפרת חובה חקוקה, רשלנות והפרת החוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961 (להלן: "התביעה הראשונית"). התביעה שכנגד, אותה הגישו מפעילי גן-הילדים, עניינה נזקים שנגרמו לכאורה למפעילי הגן בשל התנהגות השכנים במסגרת הסכסוך שנתגלע בין הצדדים (להלן: "התביעה שכנגד"). הצדדים התביעה הראשונית הוגשה על-ידי מר X (להלן: "התובע 1"), אשתו (להלן: "התובעת 2"), ובנם, מר רועי (להלן: "רועי") (שלושת התובעים יחד ייקראו להלן: "התובעים"). התובעים הינם בעלי הזכויות בבית ברחוב החרוב 1 ברחובות (להלן: "בית התובעים"). הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), ובעלה (להלן: "הבעל" או "התובע שכנגד"), הינם בעלי הזכויות בבית ברחוב החרוב 3 ברחובות (להלן: "בית הנתבעים"). הנתבעת הייתה מפעילת הנתבע 2, הוא גן הילדים שפעל בבית הנתבעים (להלן: ""הגן" או "גן-הילדים"). הנתבעת 3 הינה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רחובות (להלן: "הוועדה המקומית"), אשר הוציאה היתר לשימוש חורג להפעלת גן-הילדים בבית הנתבעים. הנתבעת ובעלה הגישו את התביעה שכנגד, המופנית כלפי שלושת התובעים. רקע עובדתי בית התובעים ובית הנתבעים יחדיו מהווים בית דו-משפחתי, ולהם קיר משותף (גוש 3699, חלקה 323 - להלן ביחד: "הנכס"). הנתבעת ובעלה רכשו את הזכויות בביתם ביום 21.6.01 (נספח א' לתצהירים מטעם הנתבעים). לטענת הנתבעת ובעלה, גן-הילדים החל לפעול בבית הנתבעים ביום 1.9.01. התובעים, מצידם, טענו כי במועד זה הגן פעל במתכונת חלקית ביותר, אם בכלל, וכי פעולת הגן במתכונת מלאה החלה רק שנה לאחר מכן, בחודש ספטמבר 2002. התובעים טענו כי רכשו את ביתם ביום 15.8.01 (נספח ב'(1) לתצהיר רועי), אך בינם לבין מוכר הבית נחתם הסכם רכישה נוסף בשלב מאוחר יותר, ביום 27.2.02 (נספח ב'(2) לתצהיר רועי). על כל פנים, התובעים טענו כי בפועל אכלסו את הבית רק בחודש אוגוסט 2002 (ראו סעיף א' לחוות-דעת השמאי מטעמם של התובעים - נספח י' לתצהיר רועי; דבריו של רועי בעדותו בעמ' 23 לפרוטוקול מיום 12.3.09, שורות 13-12; ובעמ' 27 לפרוטוקול מיום 12.3.09, שורות 21-20; דבריו של X בעדותו בעמ' 33 לפרוטוקול מיום 12.3.09, שורה 12). על הנכס חלה תוכנית המתאר רח/3/2103, המייעדת את הנכס למגורים (נספח ב' לכתב-התביעה; נספח ד' לתצהיר רועי). בחודש דצמבר 2001 הגישה הנתבעת בקשה לוועדה המקומית לשימוש חורג בקומת הקרקע של הנכס למעון/גן-ילדים. ביום 30.1.02 החליטה ועדת המשנה של הוועדה המקומית (להלן: "ועדת המשנה") לאשר את בקשת הנתבעת (נספח ג'(1) לכתב-התביעה; נספח א' לכתב-ההגנה; נספח ג' לתצהירים מטעם הנתבעים). ביום 18.2.03 הוצא ההיתר לשימוש חורג לנתבעת (נספח ג'(2) לכתב-התביעה; נספח ב' לכתב-ההגנה; נספח ד' לתצהירים מטעם הנתבעים; נספח ה' לתצהיר הראל, להלן: "ההיתר"). ההיתר הוצא לחמש שנים וללא הגבלה של מספר הילדים בגן. בהקשר זה יצוין עוד כי על אף שדרישה זו הופיעה בהחלטת ועדת המשנה, הרי שבפועל לא נתקבל אישור משרד הבריאות להפעלת הגן וההיתר ניתן מבלי שהוצג אישור זה. בשלב זה הגישו התובעים התנגדות לוועדה המקומית. ביום 8.1.04 החליטה ועדת המשנה לשוב ולדון בנושא, וביום 23.6.04 דנה בעניין והחליטה לדחות את הדיון בחודש נוסף (נספח י' לכתב-התביעה; נספח ט' לתצהיר הראל). בד בבד הגישו התובעים ערר לוועדת הערר המחוזית במחוז המרכז (להלן: "ועדת הערר") (ערר מס' 64/04). בערר נטען כי בהחלטת הוועדה המקומית לאשר את השימוש החורג נפלו פגמים מהותיים, לרבות אי-קיום ראוי של ההליכים הנדרשים לפי סעיף 149 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"), כגון מתן הודעה לבעלי הזכויות בנכסים הגובלים ופרסום הבקשה לשימוש חורג. כן הצביעו התובעים במסגרת הערר על העדר אישור משרד הבריאות להפעלת הגן. ביום 29.8.04 ניתנה החלטת ועדת הערר (נספח י"ג(1) לכתב-התביעה; נספח י'(1) לתצהיר הראל). הוועדה נמנעה מלקבוע כי לתובעים עומדת זכות ערעור, אך החליטה בכל זאת להשיב את הדיון בבקשה לוועדה המקומית לצורך בחינת הטענות בנושא בריאות הסביבה והתנאים האלמנטאריים הנדרשים לילדים, וכן לצורך בדיקת חוקיות ההיתר מן ההיבט של השימוש במרתף בית הנתבעים כחלק מגן-הילדים. ביום 2.9.04 התקבל אישור משרד הבריאות להפעלת הגן, תוך הגבלת מספר הילדים בגן ל-28 ילדים בלבד (נספח ז' לתצהירים מטעם הנתבעים). ביום 12.9.04 הוגשה התביעה הראשונית. ביום 19.12.04 ניתן אישור מחודש לשימוש חורג על-ידי ועדת המשנה ב' של הוועדה המקומית, וזאת בתנאים שנקבעו באישור משרד הבריאות ובפרט הגבלת מספר הילדים בגן כאמור לעיל (נספח ח' לתצהירים מטעם הנתבעים; נספח י'(2) לתצהיר הראל). התובעים הגישו ערר נוסף לוועדת הערר (ערר מס' 34/05 - נספח ט' לתצהירים מטעם הנתבעים; נספח י"ב לתצהיר הראל). ביום 10.4.05 דחתה ועדת הערר את הערר על הסף בנימוק כי טענות התובעים נדונו כבר בערר מס' 64/04 וכי הם מנועים מלהעלותן פעם נוספת. ועדת הערר אף דחתה את טענות התובעים לגופן והצביעה על "הפסיקה הרבה בענייני שימוש חורג לפעוטונים וגני ילדים, ובהם הנטייה להקל בבקשה לשימוש חורג מעין זו שכן מדובר באינטרס ראשון במעלה במציאות החיים המודרנית אשר אין לו פתרון מאורגן על ידי הרשות המקומית. על כן מטבע הדברים נדרשת הוועדה המקומית לאיזון בין האינטרס של הציבור לבין האינטרס של בעלי המקרקעין הסמוכים, דבר שיכול ויגרום אי נוחות מסוימת לסביבה". התובעים לא השלימו עם החלטת ועדת הערר, והגישו עתירה מנהלית לבית-המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו (עת"מ 1891/05). ברם, בהמלצת בית-המשפט נמחקה עתירתם ביום 7.12.06 (נספח י' לתצהירים מטעם הנתבעים). להשלמת התמונה יצוין כי אין מחלוקת בין הצדדים כי גן-הילדים הפסיק את פעולתו בחודש ספטמבר 2007. ההליכים כבר עתה ייאמר כי הדיון בתובענה זו התמשך מעל ומעבר לזמן הראוי וכי ההליך צבר היקף ונפח חסרי כל פרופורציה ביחס למהותו של הסכסוך. בהקשר זה יש להצטער צער רב על כך שהצדדים לא נענו בחיוב להצעות הסדר שונות, שהוצעו להם על-ידי המותבים השונים שדנו בתיק זה, וכן לא השכילו להשלים בהצלחה הליך גישור שהתקיים ביניהם. בפרט אמורים הדברים לגבי התובעים, שעל אף הפסקת פעולתו של הגן בשנת 2007 ולמרות פטירתו של התובע 1 עוד קודם לכן, הוסיפו לנהל מאבק יוקד ואובססיבי נגד הנתבעים, אשר גלש לעתים להתנהגות בלתי-חוקית (כפי שיפורט להלן במסגרת הדיון בתביעה שכנגד) ובוודאי בלתי-ראויה בכל הקשור לאופן ניהול הדיון המשפטי. זאת, תוך החלפת שלושה באי-כוח במהלך שנות ניהול הדיון בתובענה וסירוב להצעות הסדר, אשר האחרונה שבהן - מפי מותב זה - כללה גם מרכיב של פיצוי נאה לתובעים. במיוחד יש לציין בהקשר זה את בנם של התובעים 2-1, X (להלן: "X"), אשר למרות העובדה כי מעמדו בתובענה זו היה של עד בלבד, מילא תפקיד מקצין עמדות בכל הקשור לניהול התובענה על-ידי התובעים, וזאת תוך אי-הקפדה על אמירת אמת בעדותו בפניי, כפי שיפורט להלן. כאמור, התביעה הראשונית הוגשה ביום 12.9.04. הסעדים שהתבקשו בגדרה על-ידי התובעים היו: צו מניעה שיאסור על הפעלת גן-הילדים. הצהרה כי החלטת הוועדה המקומית וההיתר לשימוש חורג שניתן בעקבותיה הינם בניגוד לדין ובטלים מעיקרם. לחילופין ביקשו התובעים כי תינתן להם זכות טיעון והתנגדות בפני הוועדה המקומית. פיצויים בסך של 350,000 ₪ לפי החלוקה הבאה: (1) 150,000 ₪ בגין ירידת ערך ביתם של התובעים; (2) 150,000 ₪ בגין נזקי מטרדים; (3) 50,000 ₪ בגין עגמת נפש, הוצאות ונזק נפשי. ביום 28.10.04 הוגשה התביעה שכנגד, שבה נתבע סעד כספי בסך של 302,000 ₪ לפי החלוקה הבאה: (1) 100,000 ₪ בגין כאב וסבל כתוצאה מתקיפה פיסית; (2) 100,000 ₪ בגין עגמת נפש עקב איומים; (3) 100,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע; (4) 2,000 ₪ בגין פגיעה בגדר גן-הילדים. בד בבד עם הגשת כתב-התביעה הגישו התובעים גם בקשה למתן צו מניעה זמני שימנע את המשך הפעלת הגן (בש"א 2636/04). הבקשה הועברה לטיפולו של כבוד השופט ה' פינשטין והתקיימו בה חמישה דיונים בשנים 2005-2004, שבגדרם ניסו הצדדים להגיע להסדר. משכשלו ניסיונות אלה נקבע התיק העיקרי לקדם-משפט והועבר לטיפולה של כבוד סגנית-הנשיא א' שטמר. ביום 28.9.05 התקיים קדם-המשפט הראשון בתיק, שבעקבותיו הופנו הצדדים (ללא הוועדה המקומית), בהסכמתם, לגישור אצל מגשר. ניסיון הגישור נכשל ולאחר שני דיוני קדם-משפט נוספים בשנים 2007-2006 - לרבות עיכוב הדיון עד למתן החלטה בעתירת התובעים לבית-המשפט לעניינים מנהליים - נקבע התיק לדיון הוכחות בפניי. בין לבין, ביום 24.2.06, נפטר כאמור התובע 1. ביום 18.7.06 נתן בית-הדין הרבני האזורי ברחובות צו קיום צוואה , לפיו התובעת 2 הינה היורשת הבלעדית של התובע 1 (הצו נמסר לבית-משפט זה ביום 3.2.08). לאחר עיכוב נוסף, שנגרם בשל איחור בהגשת תצהירי הנתבעים, החל שלב ההוכחות במשפט ביום 11.3.09. מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של רועי ושל X. בנוסף לכך, לתצהירו של רועי צורפו כנספחים שתי חוות-דעת - האחת, של מר רפאל בן-זיקרי, צלם ומומחה בעיבוד וריטוש תמונה (להלן: "מומחה עיבוד התמונה") (נספח ד'(1) לתצהיר רועי); והשנייה, של מר גיל לזר, שמאי מקרקעין (להלן: "השמאי") (נספח י' לתצהיר רועי). מטעם הנתבעים 2-1 והתובע שכנגד הוגשו תצהיריהם של הנתבעת ובעלה; מר יעקב אבידור, אביה של הנתבעת (להלן: "אבי הנתבעת"); מר דן כהן, מתווך מקרקעין שהציג את בית התובעים בתחילה לנתבעת ובעלה ולאחר-מכן לתובעים (להלן: "המתווך"); ושל מר אורן אולמן, המתגורר בשכנות לגן-הילדים ובתו למדה בגן (להלן: "אולמן"). כן הוגשה מטעם הנתבעים 2-1 והתובע שכנגד חוות-דעת של הצלם דניאל בכרי. מטעם הוועדה המקומית הוגשו תצהיריהם של גב' דלית הראל, מנהלת אגף לתכנון ורישוי בעיריית רחובות (להלן: "הראל"), ושל מר ירון כהן, מפקח על הבנייה בעיריית רחובות (להלן: "המפקח"). בפתח שלב ההוכחות התברר כי לאור הפסקת פעילותו של הגן בשנת 2007 כאמור לעיל, הרי שהתובעים אינם עומדים עוד על תביעתם לקבלת צו מניעה וכן ויתרו הם על תביעת הפיצוי בגין ירידת ערך ביתם (150,000 ₪ כאמור לעיל). בנסיבות אלה הגדירו הצדדים בהסכמה את גדר המחלוקת ביניהם כדלקמן: מוסכם עלינו שהשאלות השנויות במחלוקת הינן כדלקמן: האם התובעים ידעו בטרם חתמו על הסכם הרכישה, כי עומד להיפתח או כי מצוי גן ילדים בשכנות להם? האם היה מטרד? מי אחראי למטרד? מה גובה הנזק? כיצד יש לחלק את הנזק בין הנתבעים? באשר לתביעה שכנגד מוסכם עלינו שהשאלות השנויות במחלוקת הינן כדלקמן: האם אכן הנתבעים שכנגד עשו את המעשים המיוחסים להם בכתב התביעה שכנגד? אם כן, איזה נזק נגרם לכל אחד מהתובעים בגין המעשים הנ"ל ומה שוויו? [עמ' 18 לפרוטוקול מיום 11.3.09.] ראו גם החלטתי בעמ' 17 לפרוטוקול מיום 12.3.09 בנוגע למחיקת הסעדים המופיעים בסעיפים 61 א', ב' ו-ה' לכתב-התביעה. כאמור, הצדדים הביאו עדים רבים להוכחת טענותיהם וחקרו את עדי הצד השני בחקירות נגדיות ארוכות ורצופות התנגדויות. כפועל יוצא מכך השתרע שלב ההוכחות במשפט על פני לא פחות מששה דיונים שונים: ביום 11.3.09 נחקר בפניי מומחה עיבוד התמונה על חוות-דעתו, אך לא התרתי את חקירתו הנגדית של השמאי, הואיל והתביעה בגין ירידת ערך ביתם של התובעים הוסרה כאמור לעיל. למחרת היום, בתאריך 12.3.09, נחקרו בפניי רועי וX על תצהיריהם. ביום 18.5.09 העידו בפניי מטעם התובעים מר חובב גמליאל, הקבלן שבנה את בית התובעים ומכר להם אותו (להלן: "הקבלן"), וגב' ורד כחלון, בעלת הזכויות בבית אחר שבו הפעילה הנתבעת גן-ילדים עובר להפעלתו בנכס (להלן: "כחלון"). בזאת תמה פרשת התביעה הראשונית. בהמשך הדיון ביום 18.5.09 העידה בפניי הנתבעת בחקירה ראשית משלימה ובחקירה נגדית על תצהירה. ביום 20.5.09 נחקר בפניי המתווך על תצהירו. לאחר מכן העיד בפניי הבעל, אשר עדותו לוותה בהקרנת קלטת וידאו (נ/3, סומנה מחדש נ/7, להלן: "קלטת הווידאו"). למחרת היום, בתאריך 21.5.09, החלה חקירתו הנגדית של הבעל, אשר הסתיימה בדיון שלאחר מכן, ביום 25.11.09. במועד אחרון זה נחקרו בפניי על תצהיריהם גם הראל, אבי הנתבעת והמפקח, ובכך בא לסיומו שלב ההוכחות במשפט. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב, כאשר הסיכומים האחרונים הוגשו ביום 5.5.10. אדון אפוא בדברים על-פי סדרם. ראשית, אדון בתביעה הראשונית, ולאחר מכן אדון בתביעה שכנגד. התביעה הראשונית - הטענות כאמור, התובעים העלו בתביעתם שתי מערכות של טענות - האחת, המופנית כלפי הנתבעים 2-1, יסודה בעצם הפעלת גן-הילדים בנכס ובאופן ההפעלה של הגן; והשנייה, המופנית כלפי הוועדה המקומית, יסודה במתן שלא כדין של ההיתר לשימוש חורג להפעלת הגן וכן בהעדר פיקוח ראוי על פעילות הגן. לטענת התובעים, שתי מערכות שונות אלה של התנהגויות ומחדלים התלכדו לכדי תוצאה אחת - היא הנזקים שגרמה לכאורה הפעלת הגן לרכושם ולאיכות חייהם ושלומם של התובעים - ולפיכך הנתבעים אחראים ביחד ולחוד למלוא הנזקים שנגרמו להם. אשר להתנהגות הנתבעים 2-1 טענו התובעים כי הפעלת הגן גרמה לרעש והמולה בביתם, החל משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות אחר-הצהריים המאוחרות, ולעיתים אף לעת ערב, בימים בהם נערכו מסיבות ואירועים בגן וכן בימים שבהם הנתבעת הפעילה חוג "פילאטיס" בביתה. עוד טענו התובעים כי הפעלת גן-הילדים גרמה למטרדים תברואתיים בסביבת ביתם, שכן במקום היה פח-אשפה אחד בלבד המיועד לבית מגורים ולא לגן-ילדים, ועל כל פנים הנתבעים 2-1 לא שמרו על הסדר והניקיון סביב גן-הילדים ויצרו לכלוך וזוהמה בסמוך לנכס. לבסוף טענו התובעים כי הפעלת הגן יצרה גם מטרדים תחבורתיים, הואיל ורחוב החרוב, שבו ממוקם הנכס, הינו רחוב צר ללא מוצא. בנסיבות אלה יצרו מכוניות ההורים של ילדי הגן עומס ברחוב, אשר גרם לחסימת הרחוב והחניות הפרטיות המצויות בו ומנע את הגישה של התובעים אל ביתם. כמו כן טענו התובעים כי הדבר גרם לריח רע, פיח וזיהום אוויר. התובעים הדגישו טענות אלה בפרט על רקע מחלתו הקשה של התובע 1, שלטענתם חיפש לעצמו מרגוע ושלווה בערוב ימיו ולא יכול היה למצאם בשכנות לגן-הילדים. אשר להתנהגות הוועדה המקומית, הרי שהתובעים העלו טענות דומות לאלו שהועלו בפני ועדת הערר, קרי כי הוועדה הפרה את הוראות סעיף 149 לחוק התכנון והבניה, דהיינו לא פרסמה כדין את הבקשה לשימוש חורג ולא מסרה הודעה כנדרש לבעלי הזכויות בנכסים הגובלים, ובכך פגעה בזכותם של התובעים להגיש התנגדות לבקשה לשימוש חורג. על כל פנים, התובעים טענו כי החלטת הוועדה המקומית לאשר את הבקשה לשימוש חורג הייתה החלטה בלתי-סבירה ובלתי-מידתית. בנוסף לכך שבו התובעים וטענו כי מעבר למתן ההיתר נכשלה הוועדה המקומית גם בפיקוח על אופן הפעלת הגן בנכס, ובפרט בנוגע לעובדות הבאות: (א) הפעלת הגן ללא היתר לשימוש חורג מחודש ספטמבר 2001 ועד למועד מתן ההיתר בחודש פברואר 2003; (ב) הפעלת הגן ללא אישור משרד הבריאות עד לסוף חודש אוגוסט 2004; (ג) הפעלת הגן במרתף הבית ולא רק בקומת הקרקע כאמור בהיתר; (ד) מספר הילדים בגן. מבחינה משפטית עילות התביעה הראשונית נגד הנתבעים 2-1 הן, כאמור, עוולות המטרד ליחיד והפרת חובה חקוקה הקבועות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). (כאמור, התובעים ציינו בכתב התביעה גם את הפרת החוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961, אך נראה כי זנחו עילה זו). לעומת זאת, עילות התביעה הראשונית נגד הוועדה המקומית הן עוולות הפרת חובה חקוקה ורשלנות. אדון אפוא בנפרד בשתי מערכות הטענות - זו המופנית לנתבעים 2-1 וזו המופנית לוועדה המקומית - וזאת על-פי סדר העילות. התביעה הראשונית נגד הנתבעים 2-1- עוולת המטרד ליחיד כידוע, המבחן לקיומו של מטרד ליחיד, הקבוע בסעיף 44 לפקודה, הינו "הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם". בפסק-הדין המנחה בעניין אתא (ע"א 44/76 המ' 101/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ, פ"ד ל(3) 785, 796-795 (1976)) נקבעו שני מאפיינים עיקריים להפרעה העולה כדי מטרד: ההפרעה חייבת להיות מוחשית ולא קלת ערך, מהותית ולא חולפת. מידתה של ההפרעה, כמוחשית או כקלת-ערך, נמדדת על-פי אמת המידה של זכותו של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם, כאשר הזכות לשימוש "סביר" במקרקעין נבחנת לפי אמות-מידה אובייקטיביות ביחס לתוצאות המעשה לגבי האדם המוטרד, ולא ביחס לטיבו של המעשה עצמו. כמו כן נקבע בפס"ד אתא כי ההכרעה בדבר קיומו של מטרד מחייבת בחינה של האינטרסים המתנגשים של שני הצדדים, תוך יצירת איזון ביניהם: אך מובן הוא כי האינטרסים של המחזיקים במקרקעין, השוכנים זה לצד זה, אינם זהים בהכרח, גם כאשר כל אחד מהם אינו חורג מן השימושים המותרים, מתחייבת על-כן מעין התאמה ואף פשרה - המותירה מקום לפעלו של כל צד, ובלבד שאינו חורג מעבר לסביר ואינו מגיע כדי "הפרעה ממשית". [שם, בעמ' 796.] במלים אחרות, זכותו של הנפגע איננה מוחלטת, ולצד מידת ההפרעה הנגרמת לו, יש לבחון גם את זכות השימוש וההנאה הסבירים של הפוגע. כך מתאפשר האיזון בין אינטרס התובע ליהנות מן השימוש במקרקעין בלא הפרעות, לבין אינטרס הנתבע יוצר ההפרעה, לעשות שימוש במקרקעין שלו בלא מגבלות. בהקשר זה יש לציין עוד כי שאלת הידיעה או אי-הידיעה של התובעים בנוגע לקיומו של גן-הילדים עובר לרכישת הנכס על ידם - בה אדון בהמשך - אינה מעלה ואינה מורידה לעניין המטרד, שכן נקבע במפורש בסעיף 46 לפקודה כי "בתובענה על מיטרד ליחיד לא תהא הגנה בכך בלבד שהמיטרד היה קיים לפני שהתובע תפש או רכש את המקרקעין הנדונים". עם זאת, במאמר מוסגר יצוין כי העובדה שההפרעה הייתה קיימת שעה שהתובע תפש או רכש את המקרקעין מהווה עובדה רלוונטית בבחינת סבירות ההנאה שמבקש התובע להפיק מרכושו, ועשויה לשמש אחד מן השיקולים המובאים בחשבון בבחינת מאזן האינטרסים של התובע והנתבע. ראו ד' קרצ'מר "מטרדים" דיני הנזיקין - העוולות השונות (ג' טדסקי עורך, תש"ם), בעמ' 69. האם התנהגותם של הנתבעים 2-1 ואופן הפעלת הגן הגיעו כדי יצירת מטרד לתובעים, היינו הגיעו כדי הפרעה של ממש בהקשר של בעיות רעש, תברואה ותחבורה? אני סבורה כי התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. ראשית, יש לציין כי התובע 1 נפטר, כאמור, עוד בטרם החל שלב ההוכחות במשפט ולפיכך לא הוגש תצהיר מטעמו ולא ניתן היה לשמוע את עדותו בבית-המשפט. בנוסף לכך, גם התובעת 2, שהתגוררה יחד עם התובע 1 בבית התובעים, לא הגישה תצהיר וממילא לא העידה בפניי. התובעים סמכו אפוא את עיקר תביעתם על תצהירו של רועי לבדו. זאת ועוד, התובעים לא הציגו בתמיכה לטענותיהם עדויות של גורמים נוספים, כגון שכנים אשר התגוררו בסמיכות לגן-הילדים, הורים של ילדי-הגן וכיו"ב, אשר היו עשויות לשפוך אור על טיבו של המטרד. בעובדות אלה לבדן יש אפוא כדי להחליש במידה משמעותית את טענותיהם של התובעים בשאלת המטרד. אשר למטרד הרעש, הרי שמקובלת עלי טענתם של התובעים כי מגן-הילדים בקע רעש מסוים, והדבר אף ברור וידוע לפי ניסיון החיים. ברם, התובעים לא צירפו לתביעתם חוות-דעת של מומחה או ראיה אחרת כלשהי, ממנה ניתן היה ללמוד על עוצמתו של הרעש ולבחון אם מדובר היה ב"הפרעה של ממש" וכיצד הדבר עומד באיזון בין האינטרסים המתנגשים של שני הצדדים. בנוסף לכך, התובעים לא ערכו כל הבחנה בין השעות והפעילויות השונות בגן ולא ציינו אם היה קיים הבדל כלשהו ביניהן, למשל בשעות המשחק בחצר. בהקשר זה יש לציין עוד כי הצדדים נחלקו בדעותיהם לגבי השאלה, אם משחקיהם של ילדי הגן התקיימו בחצר הקדמית של הנכס, הגובלת בחצרם של התובעים, או בחצר המזרחית, המרוחקת יותר מבית התובעים. בהקשר זה הגעתי למסקנה, על-פי העדויות שבאו בפניי, כי משחקיהם של הילדים בחצר הקדמית היו במקרים בודדים בלבד וכי המשחקים התקיימו דרך שגרה בחצר המזרחית. יש לציין כי חצר זו הייתה מאובזרת, מוצלת, בטיחותית ומותאמת לייעוד זה (ראו תמונה ת/6 (עליונה)), וזאת בניגוד לחצר הקדמית, אשר בשטחה אף מצוי גרם מדרגות המוביל לבית, אשר היה עלול לסכן את הילדים (ראו תמונה ת/7 (עליונה); עדות הנתבעת בעמ' 78 לפרוטוקול מיום 18.5.09, שורה 15 ואילך). אשר למטרד התברואתי, הרי שטענות התובעים בעניין זה נסמכו על חמש תמונות בלבד - התמונות ת/5 (אמצעית ותחתונה - הופיעו גם כנספח י"א(2) לתצהיר רועי), י"א(3) לתצהיר רועי (עליונה) ות/6 (אמצעית ותחתונה). בארבע מתמונות אלה נראה פח-אשפה גולש על גדותיו ולצידו מערום נוסף של אשפה, ובחמישית נראה שטח פתוח ובו מוטלות גרוטאות. ואולם, הנתבעת, שאישרה בעדותה כי בארבע התמונות הראשונות אכן צולם פח-האשפה של הגן, טענה כי תמונות אלה צולמו ביום של שביתת עובדי התברואה. עוד טענה הנתבעת כי בתמונה החמישית צולם שטח שאינו בבעלותה או בחזקתה, כי אם בבעלות פרטית של אדם אחר, וכי מרבית דיירי הרחוב נהגו להשליך את האשפה "הכבדה" בשטח זה. עוד טענה הנתבעת כי, על כל פנים, כל האשפה של הגן נאספה בצורה מסודרת ומאורגנת בפח-אשפה גדול יותר מאשר פח-אשפה רגיל של בית מגורים (פח-אשפה ירוק לעומת שחור), אשר פונה באופן סדיר שלוש פעמים בשבוע, וכי במקום לא נוצר לכלוך כטענת התובעים. כן טענו הנתבעת ובעלה כי בדרך כלל פח האשפה של הגן נמצא במסתור בנוי מאחורי גדר הגן וכלל אינו חשוף לרחוב. בנסיבות אלה אני סבורה כי התובעים לא השכילו להוכיח, במידה הדרושה במשפט האזרחי, כי הגן ייצר מטרד תברואתי "מוחשי ולא קל ערך, מהותי ולא חולף", כנדרש בעוולת המטרד ליחיד. אשר למטרד התחבורתי, הרי שגם בעניין זה נסמכו התובעים על ארבע תמונות ספוראדיות, אשר המחישו לכאורה את המטרד שנגרם עקב ריבוי כלי-הרכב ברחוב (ת/5 (עליונה), ת/7 (אמצעית ותחתונה - הופיעו גם כנספח י"א(3) לתצהיר רועי) ונספח י"א(2) לתצהיר רועי (תחתונה)). הנתבעים, מצידם, טענו כי חלק מן הרכבים המצולמים בתמונות אינם של הורי ילדי הגן, כי אם של דיירי הרחוב, כי התמונות ת/7 צולמו בשעה שהתקיים אירוע משפחתי אישי של הנתבעת ובעלה וכי התמונה י"א(2) צולמה בשעה שהתקיים אירוע בגן - מצב חריג אשר התרחש פעמים בודדות בלבד במהלך שנת הלימודים ולא שיקף את ההתנהלות היום-יומית במקום. אין ספק בעיניי כי פעילות של גן ובו עשרות ילדים ברחוב ללא מוצא אכן גורמת ללחצים תחבורתיים מסוימים בשעות מוגבלות ומצומצמות של הבוקר ואחרי-הצהריים, וכן באירועים מיוחדים של גן-הילדים. ברם, למרות זאת, מסקנתי בהקשר זה הינה זהה לזו שאליה הגעתי ביחס ליתר טענות המטרד, קרי כי התובעים לא השכילו להציב תשתית ראייתית מדוקדקת ומספקת אשר תוכיח כי מדובר היה בהפרעה העולה כדי הגדרת ה"מטרד" בחוק ובפסיקה, וזאת על רקע איזון האינטרסים הנחוץ והדרישה להפרעה של ממש, מהותית ובלתי-חולפת. עוד יצוין בהקשר זה כי הנתבעת העידה - ועדותה בעניין זה הייתה מהימנה עליי - כי בעקבות תלונותיהם של התובעים בעניין זה היא פנתה לעיריית רחובות בבקשה להסדיר את סימוני החניה ברחוב וכן ביקשה מהורי הגן להקפיד על חניה נאותה ועל אי-חסימה של הרחוב (עמ' 77 לפרוטוקול מיום 18.5.09, שורות 27-6). אשר לטענות בדבר ריח רע, פיח וזיהום אוויר, הרי שטענות אלה נטענו בעלמא ולא הובאה להם ולו ראשית ראיה. למסקנות פרטניות אלה בנוגע לעוולת המטרד יש להוסיף גם את ההתבוננות הכללית על הדברים. אכן, קיים קושי בהפעלתו של גן-ילדים בבית מגורים, ובפרט בבית מגורים המשותף לדיירים נוספים, והדבר יוצר במקרים רבים התנגשות אינטרסים בלתי-נמנעת תוך פגיעה באינטרסים של הדיירים במקום. ואולם, מן המפורסמות הוא שהרשויות המקומיות אינן מעניקות פתרונות לטיפול והשגחה על ילדים מתחת לגיל מסוים (ראו גם עדותה של הראל בעניין זה, בעמ' 47 לפרוטוקול מיום 25.11.09). כפועל יוצא מכך הנושא של מעונות וגני-ילדים לגיל הרך (כפי שהדבר גם בענייננו) נותר פתוח באופן כמעט בלעדי ליוזמות פרטיות, הנשענות על הפעלה של מעונות, משפחתונים וגני-ילדים בבתי-מגורים. לכך יש להוסיף את העובדה הידועה על-פי ניסיון החיים כי ישראל היא מדינה צפופה ביותר (לפחות בכל הקשור למרכז הארץ), אשר כמעט כל פעולה הנעשית בה כרוכה בחיכוך כזה או אחר עם הזולת. מכלל האמור לעיל, ועל אף שהאינטרסים של התובעים נפגעו בשל קיומו של הגן וניתן להבין ללבם באופן עקרוני, ובפרט לאור מצבו הרפואי של התובע 1, הרי שבמסגרת איזון האינטרסים עליו אנו מצווים בעילת המטרד ליחיד, אין מנוס מאשר לאפשר את קיומם של גני-ילדים בבתי מגורים, אף אם מצב זה אינו אידיאלי. עמד על כך, למשל, כבוד השופט ע' מודריק בעת"מ 1155/00 צעירי נ' ועדת ערר מחוז מרכז ואח' (פורסם במאגרים, ניתן ביום 16.4.01): אכן פעוטון הממוקם בבית פרטי, בשכונת מגורים, הוא בגדר שימוש החורג מייעוד הבנייה למגורים. החריגה אינה סתמית-וירטואלית. יש לה ביטויים והשלכות מעשיים על איכות החיים של דיירי הסביבה ועל ערך נכסיהם. ריכוז גדול של פעוטות בני יומם עלול להפריע את הרגיעה המאפיינת אזור מגורים שקט. אם בעל הבית השכן... אינו צעיר כל כך עלולים קולות הזאטוטים ומר בכיים (לעתים) להיות לו להפרעה של ממש וכן לשמש עילה לרוכשים פוטנציאליים של ביתו "ללחוץ" להורדת מחיר. מנגד, בשכונת מגורים, במיוחד שכונה שחתך הגילים של יושביה צעיר, עשוי להתהוות צורך של ממש לקיים פעוטון באחד הבתים (לפעמים יותר מאחד). כל כך מפני שתחום הגילים הצריך לשירותי פעוטון אינו נתון לאחריות גורמי החינוך הממלכתיים או המוניציפליים. לכן, לא יימצאו מבנים יעודיים לפעוטונים ויש הכרח לשכנם - על דרך היתר לשימוש חורג - בבתים פרטיים. צורך הרבים הוא וצורך הפרט נדחה מפניו עד גבול מסוים. מדברים שאמרתי עד הנה יוצא ששיכונו של פעוטון בבניין מגורים פרטי הוא הכרח לא יגונה, אך ברור שבכל מקום שבו ימצא פעוטון כזה את משכנו, שם תהיה הפרעה סביבתית מסויימת. לכן, טענתו של צעירי היא מן הסוג המכונה בלעז NIMBY (NOT IN MY BACK YARD), ובשפת עבר אולי לבא"ש (לא בחצר האחורית שלי). טענה כזאת, בדרך כלל לא תצלח. ראו גם עת"מ 14/98 אוסקר ואח' נ' לוריא ואח' (פורסם במאגרים, ניתן ביום 18.5.98, להלן: "פס"ד אוסקר"); ע"פ (מחוזי-נצרת) 846,942/01 הרצל ואח' נ' ועדה לתכנון ובניה (פורסם במאגרים, ניתן ביום 25.6.02). משוואה זו של איזון אינטרסים מחייבת כמובן את שני הצדדים: גני-הילדים השוכנים בבתי מגורים צריכים להיות מופעלים בצורה סבירה ולהקפיד הקפדה יתרה שלא לגרום למטרד לשכניהם; בעוד שהשכנים צריכים לגלות סובלנות, אורך-רוח והתאפקות על אף אי-הנוחות הכרוכה בכך. במקרה שבפנינו לא הוכח, כאמור, כי גן-הילדים הופעל בצורה בלתי-סבירה אשר יצרה מטרד באופן החורג ממשוואת איזון האינטרסים "הרגילה" במקרים אלה. השוו, למשל, ת"א (שלום-ת"א) 11761/07 בסמן ואח' נ' עיריית קירית אונו ואח' (פורסם במאגרים, ניתן ביום 30.10.08); ת"א (שלום-פ"ת) 3668/04 נורובטי נ' דוידוביץ' ואח' (פורסם במאגרים, ניתן ביום 7.5.06); ת"א (שלום-פ"ת) שרגאי ואח' נ' רקח ואח' (פורסם במאגרים, ניתן ביום 11.9.01, להלן: "פס"ד שרגאי"). מאידך אני סבורה כי התובעים במקרה זה לא מילאו את "חלקם" במשוואת איזון האינטרסים, היינו התובעים הדגישו אך ורק את האינטרסים הסובייקטיביים שלהם, גילו רגישות יתר בנוגע לקיומו של הגן, לא ערכו כל הבחנה בין עיקר לטפל והתייחסו באופן דומה לכל הפרעה, קלה כחמורה, וכפועל יוצא מכך פתחו במאבק אובססיבי וחסר פשרות נגד קיומו של הגן בשכנותם. מכלל האמור לעיל אני סבורה אפוא כי יש לדחות את התביעה הראשונית נגד הנתבעים 2-1 ככל שהיא מבוססת על עוולת המטרד ליחיד. התביעה הראשונית נגד הנתבעים 2-1 - עוולת הפרת חובה חקוקה סעיף 63 לפקודה, שעניינו עוולת הפרת חובה חקוקה, קובע כי: מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו. בנוסף לכך, הלכת ע"א 140/53 אדמה חברה בינלאומית בישראל בע"מ נ' לוי ואח', פ"ד ט' 1666 (1955) (להלן: "הלכת אדמה"), קובעת אף היא כי לתובע יש עילת תביעה נגד נתבע שעשה מעשה בלתי-חוקי, כאשר המעשה גרם נזק כספי לתובע או פגע בנוחיותו או בהנאתו מרכושו, וכאשר הנזק או הפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של מעשהו הבלתי-חוקי של הנתבע. במאמר מוסגר יצוין כי הדעות נחלקו בשאלה אם הלכת אדמה מקימה עילה עצמאית העומדת על רגליה בתחום דיני התכנון והבנייה או שמא היא "נדחסת" למסגרת של עוולת הפרת חובה חקוקה (ראו דברי כבוד השופט מ' חשין בבג"ץ 1921/94 סוקר ואח' נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוזי ירושלים, פ"ד מח(4) 237, 261 (1994)), אך לשם הנוחות אקרא להלן לשתי עילות אלה ביחד "עילת הפרת חובה חקוקה". כידוע, תביעה המושתתת על עילה של הפרת חובה חקוקה שונה ביסודותיה מתביעה המושתתת על עילה של מטרד. בעוד שבעילה של מטרד מוסט, כאמור, הדגש מהתנהגותו של הנתבע לעבר מידת הפגיעה בתובע, הרי שבעילה של הפרת חובה חקוקה מושם הדגש על המעשה הבלתי-חוקי שביצע הנתבע, ועל כן, לכאורה, די לו לנפגע מהמעשה הבלתי-חוקי שיראה כי נגרמה לו אי-נוחות, אף אם זו אינה מגיעה כדי מטרד. ראו, למשל, ר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן ואח', פ"ד לח(1) 281 (1984). ההיפך גם הוא נכון, קרי הפרעה שיסודה בפעילות בלתי-חוקית אינה עולה בהכרח כדי מטרד כמשמעותו של מושג זה בסעיף 44 לפקודה. כאמור לעיל, אני מוכנה להניח כי הפעלת גן-הילדים בנכס אכן גרמה לתובעים אי-נוחות, שאם יתברר כי יסודה במעשה בלתי-חוקי הרי שיש בה משום ביצוע עוולה כלפי התובעים. השוו, למשל, ת"א (שלום-ת"א) 51876/07 ג'רפי ואח' נ' בונה (פרוינד) ואח' (פורסם במאגרים, ניתן ביום 30.10.10); ת"א (שלום-נתניה) 8225/07 אליעז ואח' נ' חג'אג' ואח' (פורסם במאגרים, ניתן ביום 17.8.09); פס"ד שרגאי. השאלות בהקשר זה הן אפוא שתיים אלה: האם מעשיהם של הנתבעים 2-1 היו בלתי-חוקיים? אם התשובה לשאלה הראשונה הינה בחיוב - האם החיקוק שהופר על ידי הנתבעים 2-1, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתם או להגנתם של התובעים, וההפרה גרמה לתובעים נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק (כלשון סעיף 63 לפקודה)? או, במלים אחרות, האם אי-הנוחות שנגרמה לתובעים היוותה תוצאה ישירה וטבעית של מעשיהם הבלתי-חוקיים של הנתבעים 2-1 (כלשון הלכת אדמה)? טענותיהם של התובעים בנוגע לאי-החוקיות שנפלה לכאורה במעשיהם של הנתבעים 2-1 התייחסו, כאמור, לארבעה עניינים אלה: הפעלת הגן עובר לקבלת ההיתר. הפעלת הגן בהעדר אישור משרד הבריאות. הפעלת הגן בקומת המרתף בנוסף לקומת הקרקע, וזאת, לכאורה, בניגוד ללשון ההיתר. הפעלת הגן עם מספר ילדים רב מזה שנקבע בהיתר. אדון אפוא בטענות אלה על-פי סדרן. הפעלת הגן עובר לקבלת ההיתר: כאמור, הנתבעים טענו כי הגן החל את פעולתו בנכס ביום 1.9.01. רק כחמישה חודשים לאחר מכן, ביום 30.1.02, החליטה ועדת המשנה לאשר את בקשת הנתבעת לשימוש חורג וההיתר עצמו הוצא כשנה לאחר מכן, ביום 18.2.03. כלומר, אליבא דנתבעים עצמם גן-הילדים פעל כחמישה חודשים ללא היתר בכלל ועוד כשנה לאחר שהבקשה להיתר אושרה אך בטרם הוצא ההיתר עצמו. כאמור, התובעים אכלסו את ביתם בחודש אוגוסט 2002. מכאן, שעל אף שבחמשת החודשים הראשונים לפעולתו הגן פעל בוודאות ללא היתר חוקי, הרי שכתוצאה מפעולה בלתי-חוקית זו לא נגרמה כל אי-נוחות לתובעים, שטרם התגוררו במקום. ואולם, עדיין נשאלת השאלה אם הפעלתו של גן-הילדים בשנה שחלפה בין מועד החלטת ועדת המשנה לאשר את ההיתר לשימוש חורג (30.1.02) לבין מועד הוצאת ההיתר עצמו (18.2.03) היוותה מעשה בלתי-חוקי? התשובה לכך היא בחיוב, היינו הנתבעים 2-1 הפרו את החוק אף בעניין זה. בהקשר זה ראו גם את הסיפא להחלטת ועדת המשנה לפיה "היתר לא יוצא לפני המצאת כל המסמכים והאישורים לפי דרישת מנהל ההנדסה... אין הודעה זו מהווה היתר בניה"; והשוו לפסק-הדין המנחה בע"פ 75/54 היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' שרייבר ואח', פ"ד ח' 927 (1954). ואולם, למסקנה זו יש להוסיף שתי הסתייגויות חשובות לענייננו: האחת, כי הפרה זו נמשכה לגבי התובעים כששה חודשים בלבד, כלומר ממועד אכלוס הבית בחודש אוגוסט 2002 ועד למועד הוצאת ההיתר בחודש פברואר 2003; והשנייה, כי מדובר בהפרה שולית יחסית, אשר בדרך כלל אין נוהגים להעמיד לדין בגינה (כפי שאף אירע בענייננו), ועל כל פנים היא עשויה להוות נסיבה מקלה משמעותית המביאה לעתים אף לביטול ההרשעה הבסיסית. ראו, למשל, פס"ד שרייבר הנ"ל, אשר הגדיר את העבירה שעברו הנאשמים שם כעבירה "טכנית בלבד" והטיל עליהם קנס סמלי של 1 ל"י בלבד. כן השוו לע"א 292/89 עיריית חדרה נ' עו"ד קריתי ואח' (פורסם במאגרים, ניתן ביום 29.4.92), אשר ממנו עולה, לכאורה, כי בנסיבות מסוימות גם טרם הנפקת טופס ההיתר עצמו אפשר לראות את ההיתר כאילו כבר ניתן. להשלמת התמונה יצוין עוד כי - בניגוד לטענת התובעים - משעה שניתן ההיתר ועד למועד סגירת הגן לא פקע תוקפו של ההיתר, וזאת למרות ההליכים השונים שהתנהלו לאחר מתן ההיתר, לרבות הוראת ועדת הערר להשיב את הדיון לוועדה המקומית. הפעלת הגן בהעדר אישור משרד הבריאות: כאמור, אליבא דנתבעים עצמם, הגן פעל כשלוש שנים ללא אישור משרד הבריאות (מחודש ספטמבר 2001 ועד לחודש אוגוסט 2004), וזאת למרות שדרישה לאישור זה הופיעה עוד בהחלטתה המקורית של ועדת המשנה מיום 30.1.02. בהקשר זה נטען על-ידי הוועדה המקומית כי בסמכותה להעניק היתר לשימוש חורג לגן-הילדים גם ללא אישור משרד הבריאות. אינני משוכנעת בטענה זו, משום שהתנאי בעניין קבלת אישור משרד הבריאות הוצב על-ידי ועדת המשנה עצמה בהחלטתה מיום 30.1.02. ואולם, אין לי צורך להכריע בעניין זה, משום שעניינו של משרד הבריאות התמקד בתנאים סניטאריים וסביבתיים הקשורים בשלומם של ילדי-הגן בלבד ולא בשלומם של שכני הגן (כגון: דרישות להפרדה בין שטח גן-הילדים לשטח דירת המגורים לרבות המטבח והמחסן, בנייה של חדר כניסה מקורה מופרד מחלל הכיתה, התקנה של מחיצות בין האסלות ודלתות בכל תאי השירותים, הפרדת הפעילות של שתי הכיתות בחצר, יצירת תנאי אוורור ותאורה נאותים לילדי הגן, התקנת מתקן לשתיית מים קרים וכיו"ב). במלים אחרות, הדרישה לקבלת אישור משרד הבריאות לא נועדה לטובתם או להגנתם של התובעים, והפרתה של דרישה זו לא גרמה לתובעים נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוונה דרישה זו. במונחים של הלכת אדמה אינני סבורה כי אי-הנוחות שנגרמה לתובעים כתוצאה מהפעלת הגן היוותה תוצאה ישירה וטבעית של אי-מילוי הדרישות שהועלו על-ידי משרד הבריאות. הפעלת הגן בקומת המרתף: כאמור, ההיתר לשימוש חורג התקבל וניתן לקומת הקרקע בלבד, אך התובעים טענו כי בפועל פעל הגן גם בקומת המרתף. טענה זו הסתמכה, בין היתר, על דו"ח ביקור בגן-הילדים של מפקחת מחוזית דרום ונגב מטעם האגף למעמד האישה, מעונות יום ומשפחתונים לגיל הרך במשרד העבודה והרווחה מיום 13.11.03 (נספח ז' לתצהיר רועי). בדו"ח זה נכתב כי כיתת הפעוטות של הגן מצויה בקומת המרתף וכי באותה עת שהו בכיתה זו 17 ילדים לעומת 25 ילדים בכיתת הבוגרים בקומת הקרקע. הנתבעת, מצידה, העידה כי עיקר פעילות הגן הייתה בקומת הקרקע, אם כי הודתה כי קומת המרתף שימשה כאזור שירות וכי מפעם לפעם היו חלק מן הילדים יורדים לקומה זו. בעניין זה אני סבורה כי הנתבעת ניסתה להמעיט בעדותה מן העובדה כי בקומת המרתף אכן התקיימה בחלק מן הזמן פעילות קבועה של גן-הילדים, שלא היוותה רק פעילות טפלה ושולית לפעילות העיקרית של גן-הילדים בקומת הקרקע. ראו בעניין זה גם מכתבי התראה של מפקחי בנייה ממינהל ההנדסה של עיריית רחובות מיום 17.6.04 (נספח א' לתצהיר המפקח) ומיום 2.1.05 (נספח ב' לתצהיר המפקח; נספח י"א לתצהיר הראל). ברם, אף בעניין זה - בדומה לדרישה הנ"ל לאישור משרד הבריאות - אינני סבורה כי הגבלת ההיתר לקומת הקרקע בלבד על-ידי הוועדה המקומית נועדה לטובתם או להגנתם של התובעים, וכי הפרתו של היתר זה גרמה לתובעים נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון ההיתר. במונחים של הלכת אדמה אינני סבורה כי אי-הנוחות שנגרמה לתובעים כתוצאה מהפעלת הגן היוותה תוצאה ישירה וטבעית של הפעלת הגן דווקא בקומת המרתף. אכן, לקומת המרתף בבית הנתבעים קיר משותף עם קומת המרתף בבית התובעים. ברם, מצב זה קיים גם בקומת הקרקע, שבה התנהלה הפעילות העיקרית של גן-הילדים (הכניסה הראשית, כיתת הבוגרים, המטבח והחצר), ואינני סבורה כי דווקא הפעילות בקומת המרתף גרמה לתוספת אי-נוחות לתובעים. על כל פנים, מעבר לאי-החוקיות גרידא שהתובעים טענו לה כפועל יוצא מן הפעילות במרתף, הרי שהתובעים לא הצביעו על אי-נוחות מיוחדת שנגרמה להם כתוצאה מפעילות זו ולא הראו כי אי-הנוחות הכללית שנגרמה להם כתוצאה מהפעלת הגן בכללותו הייתה נמנעת אילו לא הייתה מתקיימת פעילות בקומת המרתף. בהתאם לכך, התובעים אף לא הצביעו על פעילות מיוחדת שלהם שהתקיימה בקומת המרתף שבבעלותם, אשר בהקשר אליה נגרמה אי-נוחות ספציפית כלשהי כתוצאה מן הפעילות במרתף השכן. יתרה מכך, רועי העיד כי המרתף בבית התובעים משמש למגוריו כדירה נפרדת, אך מסר בעדותו כי הוא נמצא כל שעות היום במקום עבודתו, כך שיש להניח כי קומת המרתף עמדה ריקה מאדם במרבית שעות פעילות הגן (עמ' 24 לפרוטוקול מיום 12.3.09, שורה 23; עמ' 26 לפרוטוקול מיום 12.3.09, שורות 17-13). הפעלת הגן עם מספר ילדים רב מזה שנקבע בהיתר: כאמור, החל מיום 29.12.04 הוגבל מספר הילדים בגן ל-28 בלבד. ואמנם, הנתבעת העידה כי בשנים 2005 ו-2006 - דהיינו לאחר שניתן האישור המחודש של ועדת המשנה ביום 29.12.04 אשר הגביל את מספר הילדים בגן - הייתה הקפדה על 28 ילדים בלבד בגן (עמ' 82 לפרוטוקול מיום 18.5.09, שורה 9). עדותה של הנתבעת בעניין זה הייתה מהימנה עליי, ועל כל פנים טענותיה בדבר מספר הילדים בגן בתקופה זו לא נסתרו בדרך כלשהי על-ידי התובעים. לשם השלמת התמונה יצוין כי במועד שבו החליטה ועדת המשנה על הגבלת מספר הילדים בגן הייתה כבר שנת הלימודים בעיצומה ובגן היו באותה עת 33 ילדים (ראו בעניין זה גם את מכתב ההתראה של מפקח בנייה ממינהל ההנדסה של עיריית רחובות מיום 2.1.05 - נספח ב' לתצהיר המפקח; נספח י"א לתצהיר הראל). בנסיבות אלה קשה היה להוציא מן הגן בשלב זה חמישה ילדים. לפיכך פנה בא-כוח הנתבעים 2-1 לוועדה המקומית במכתב מיום 13.3.05, שבו ביקש להאריך את המועד להגבלת מספר הילדים בגן עד לתום שנת הלימודים (נ/6 (סומן מחדש נ/10); עמ' 83 לפרוטוקול מיום 18.5.09, שורות 15-8). בנסיבות אלה לא הוכח כי נפלה אי-חוקיות במעשיהם של הנתבעים 2-1 בכל הקשור למספר הילדים בגן. על כל פנים, הגבלת מספר הילדים בגן נעשתה בעיקר משיקולי הגנה על הילדים ולאו דווקא על התובעים-השכנים, ובכל מקרה אינני סבורה כי ההפרש של חמישה ילדים בהשוואה למספר שננקב בהיתר העלה או הוריד מבחינת אי-הנוחות שנגרמה לתובעים. לסיכום: מכלל טענותיהם של התובעים בעילת הפרת חובה חקוקה, אשר התייחסו להפעלת גן-הילדים במשך תקופה של כשש שנים, הרי שהטענה בנוגע להפעלתו של גן-הילדים ללא היתר לשימוש חורג במשך כששה חודשים בלבד נותרה לבדה כטענה היחידה המקיימת את יסודות העוולה - דהיינו הפרה של חיקוק אשר נועד לטובתם או להגנתם של התובעים, כאשר ההפרה גרמה לתובעים נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק (כלשון סעיף 63 לפקודה) או אי-נוחות שנגרמה לתובעים כתוצאה ישירה וטבעית של מעשיהם הבלתי-חוקיים של הנתבעים 2-1 (כלשון הלכת אדמה). יתרה מכך, כאמור, אף בטענה יחידה זו מדובר באי-חוקיות טכנית ו"קלה" ביותר, אשר אינני סבורה כי יש מקום לפצות את התובעים בגינה ובכל מקרה הדבר כפוף גם להשתק החל על התובעים, כפי שיתואר בהמשך. על כל פנים, אף אם הייתי סבורה אחרת הרי שהיה מדובר בפיצוי כספי מינימאלי ביותר. התביעה הראשונית נגד הנתבעים 2-1 - מתי נודע לתובעים על קיומו של הגן בנכס? הצדדים הקדישו חלק ניכר מטיעוניהם לשאלה מתי נודע לתובעים לראשונה על דבר קיומו של הגן בנכס ואף הציגו, כאמור, חוות-דעת של מומחים בתחום עיבוד התמונה בהקשר זה. לאור המסקנות שאליהן הגעתי עד כה אין לי צורך של ממש לדון בשאלה זו, אך הואיל והדברים קשורים גם לתביעה נגד הוועדה המקומית, ולשם השלמת התמונה ולאור החשיבות הרבה שהצדדים הקנו לעניין זה, אדון בה בקצרה. גרסתם של התובעים בעניין זה הייתה, כאמור, כי הגן החל את פעולתו המלאה בחודש ספטמבר 2002, דהיינו רק לאחר שהתובעים רכשו את ביתם ואכלסו אותו. עוד טענו התובעים כי עד למועד זה לא היה ידוע להם על כוונת הנתבעים 2-1 להפעיל גן-ילדים בנכס. יתרה מכך, התובעים טענו ל"קונספירציה" של ממש, ולפיה - כלשונו של X למשל - הנתבעים 2-1 הפעילו את הגן במתכונת מצומצמת בין חודש ספטמבר 2001 לחודש ספטמבר 2002 במטרה אחת ויחידה, והיא "להרדים" את התובעים ולהונות אותם: ת. ...הגן במתכונתו המלאה התחיל לעבוד ב-9/02. לאחר שעשינו בירורים עם בעלת הבית הקודם ועם עובדת שלהם לשעבר התברר שהם עשו תרגיל. הם הבינו שקנינו את הבית ב-8/01 והנתבעת מודה בזה בסעיף 9 לתצהירה ואם ראתה את אבי באוגוסט 2001 וידעה שהוא קונה שהוא קנה, אז מה שהנתבעת עשתה בצורה מניפולטיבית, לקחה איזה ילד שניים ממקום המגורים הקודם, שמה בדו המשותף כאילו היה שם גן מ-9/01 אז זה לא נכון. לא היה שם גן במתכונתו המלאה. [עמ' לפרוטוקול מיום 12.3.09, שורות 20-15 .] יש לדון אפוא בעניין זה בשתי שאלות נפרדות: (א) מתי החל הגן את פעולתו בנכס? (ב) מתי נודע לתובעים על כוונת הנתבעים 2-1 להפעיל גן-ילדים בנכס? אשר למועד תחילת פעולתו של גן-הילדים בנכס, הרי שגרסתם של התובעים בעניין זה לא הייתה אמינה בעיניי, וזאת בלשון המעטה. לעומת זאת, עדותה של הנתבעת בעניין זה הייתה אמינה, עקבית והגיונית. לפי גרסה זו, הנתבעת הפעילה במשך מספר שנים את גן-הילדים בבית שכור בכתובת קרובה לנכס (רחוב לסקוב 26 ברחובות). (במאמר מוסגר יצוין כי היו אלה דווקא התובעים שהתעקשו לדון בעברו של גן-הילדים, ואף הזמינו לעדות מטעמם, כאמור, את כחלון, בעלת הזכויות בבית ברחוב לסקוב). בשנת 2001 החליטו הנתבעת ובעלה לרכוש בית בסביבה, אשר ישמש למגוריהם ולהפעלת הגן. ואמנם, כאמור, ביום 21.6.01 רכשו הנתבעת ובעלה את הזכויות בנכס, כאשר מטרתם הייתה להפעיל את הגן בכתובת החדשה בתחילת שנת הלימודים הקרובה, קרי בחודש ספטמבר 2001. בנסיבות אלה, שבהן גן-הילדים פעל כבר במשך כמה שנים באותו אזור, אין כל הגיון בעיניי בגרסת התובעים לפיה הגן הופעל במשך שנה במתכונת מצומצמת רק במטרה להונות את התובעים, שכן בכך היו הנתבעים 2-1 מסתכנים באיבוד משמעותי של המוניטין שצברו וכן בעזיבה של הילדים שהתחנכו באותה עת בגן. מסקנה זו אף נתמכת במספר ראיות חיצוניות, כגון: נספח להסכם הרכישה של הנכס על-ידי הנתבעת ובעלה, אשר נקרא "כתב הפקדה והוראות בלתי חוזרות" (נספח א' לתצהירים מטעם הנתבעים). על-פי נספח זה, 207,500 ₪ מתוך התמורה ששילמו הנתבעת ובעלה למוכר הנכס הופקדו בנאמנות אצל נאמן. העברת סכום זה לידי המוכר הותנתה בקבלת היתר לשימוש חורג לגן-ילדים בנכס, והוסכם בין הצדדים כי אם לא יינתן היתר, הנכס יימכר על-ידי הנאמן עצמו באופן מיידי. פנקס קבלות (נ/2, סומן מחדש נ/6), ובו חלק מן הקבלות שהוציאה הנתבעת בגין תשלום שכר לימוד עבור ילדי-הגן לחודש אוקטובר 2001 (הפנקס מתייחס ל-28 ילדים). עדותו של הקבלן, אשר הנתבעת ובעלה ניהלו איתו בתחילה מו"מ לרכישת הבית אשר לא צלח (לבסוף רכשו הנתבעת ובעלה את הבית השכן והתובעים הם שרכשו את הבית מן הקבלן). הקבלן העיד כי הנתבעת ובעלה אמרו לו מלכתחילה כי הם מחפשים בית למטרת הפעלת גן-ילדים (עמ' 46 לפרוטוקול מיום 18.5.09, שורות 27-18). כן העיד הקבלן כי הנתבעת ובעלה שיפצו את הנכס בקיץ 2001 על מנת להכשירו לייעודו כגן-ילדים (עמ' 48 לפרוטוקול מיום 18.5.09, שורה 3). יצוין כי עדותה של כחלון אישרה את המתווה הכללי של עדותה של הנתבעת, היינו כי הנתבעת ובעלה רכשו בית על מנת להפעיל בו את הגן, וכתוצאה מכך עזבו את ביתה של כחלון לפני תום חוזה השכירות והביאו דיירים חליפיים תחתיהם. אכן, כחלון לא תמכה בעדותה בתאריכים שנטענו על-ידי הנתבעת, אך ניכר היה כי היא התבלבלה בלוחות הזמנים וממילא לא תמכה את עדותה במסמכים, כגון בחוזי השכירות שחתמה עם הנתבעת ובעלה ועם הדיירים החליפיים. השוו גם לעדותה של הנתבעת מיד לאחר מכן, שבה הובהרו התאריכים הנ"ל בצורה משכנעת, בעמ' 59-58 לפרוטוקול מיום 18.5.09. כן ראו את אישור חברת החשמל, לפיו אספקת החשמל בבית ברחוב לסקוב 26 נרשמה על שם הדיירים החליפיים ביום 8.10.01 (נ/5, סומן מחדש נ/9). על כל פנים, אין כל מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת ובעלה עברו להתגורר בנכס בחודש ספטמבר 2001, אלא המחלוקת הייתה לגבי מועד תחילת הפעלתו של הגן במקום, ועדותה של כחלון כלל אינה רלוונטית לעניין זה. לעומת כל זאת, כאמור, טענתם של התובעים בנוגע למועד תחילת פעולתו של גן-הילדים בנכס לא נתמכה בראיות כלשהן, והתרשמתי כי כל כולה הייתה גרסה שהומצאה לצרכי התביעה. (השוו גם לדברים הסותרים שאמר בבית-המשפט בא-כוח התובעים דאז, עו"ד יונגר, בעמ' 7 לפרוטוקול מיום 3.7.07, אשר השמיע במועד זה טיעון משפטי אשר התבסס כולו על הטענה כי גן-הילדים החל את פעולתו בחודש ספטמבר 2001). אשר למועד שבו נודע לתובעים על כוונת הנתבעים 2-1 להפעיל גן-ילדים בנכס, הרי שהנתבעת ובעלה טענו בעדותם כי בחודש אוגוסט 2001 ביקר התובע 1 ביחד עם המתווך בנכס במהלך מגעיו לרכישת הבית. שם פגשו התובע 1 והמתווך את התובע שכנגד ואת אבי הנתבעת. הללו סיפרו לתובע 1 ולמתווך על כוונתם לפתוח גן-ילדים במקום ואף הראו לו את עבודות השיפוץ שנערכו באותו זמן בבית הנתבעים, שנועדו להתאימו לייעודו כגן-ילדים. עוד ציינו הנתבעת ובעלה כי השיחה התנהלה ברוח טובה וכי התובע 1 לא הביע כל התנגדות או הסתייגות מכוונה זו ואף ציין בהקשר זה את עברו כאיש חינוך. עדויות אלו, שעוררו בי אמון, נתמכו בעדויותיהם של אבי הנתבעת, המתווך והקבלן (שהוזמן לעדות על-ידי התובעים עצמם). אף על פי שאבי הנתבעת הינו צד מעוניין, ולמתווך היה ככל הנראה סכסוך כספי עם התובע 1 (לרבות בנוגע לתשלום דמי-תיווך בגין רכישת בית התובעים), וכך גם לקבלן, הרי שלא מצאתי סיבה לפקפק בעדויות אלה, ובפרט בעדותו המפורטת של המתווך. כמו כן טענו הנתבעת, בעלה ואביה כי התובע 1 ביקר בביתם פעם נוספת בסוף חודש אוגוסט 2001, במועד שבו הוכנס הציוד של גן-הילדים לבית. עוד טענו הנתבעת ובעלה כי התובע 1 ביקר בביתם פעמים נוספות במהלך המו"מ שניהל לרכישת ביתו, הן לפני תחילת הפעלת הגן והן לאחר מכן, ועל כל פנים היה מודע היטב לכוונה להפעיל גן במקום. לבסוף טענו הנתבעת ובעלה כי סייעו לא פעם ביד התובעים בהפניה לבעלי מקצוע שונים ובעצות שונות במהלך השיפוצים שהתובעים ערכו בביתם. עוד יצוין כי רועי וX, מצידם, העידו כי ממועד רכישת הנכס ביום 15.8.01 הם ביקרו פעמים רבות בנכס. רועי העיד כי ניהל את שיפוצו של הבית והיה מבקר בו בתקופה זו כמעט מדי יום על מנת להביא פועלים וחמרי בניין (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 12.3.09, שורות 27-22; עמ' 27 לפרוטוקול מיום 12.3.09, שורות 7-2); ואילו X העיד כי מחודש אוגוסט 2001 ליווה את הבנייה והיה אחראי על בעלי המקצוע שעסקו בשיפוץ הבית וביקר במקום כפעמיים-שלוש בשבוע (עמ' 31 לפרוטוקול מיום 12.3.09, שורות 9-6). מכלל האמור לעיל אני קובעת כי המועד שבו נודע לתובעים על הכוונה להפעיל גן-ילדים בנכס קדם למועד שבו, לטענתם, רכשו הם את ביתם, קרי מועד זה קדם ליום 15.8.01. על כל פנים, כאמור לעיל, קבעתי כי גן-הילדים החל בוודאות את פעולתו בנכס ביום 1.9.01 ולמדו בו עשרות ילדים, כך שממועד זה ואילך ודאי שאין התובעים יכולים להתכחש לידיעתם בנוגע לקיומו של הגן, בוודאי לאור טענות המטרד שהעלו בנוגע לפעילותו של הגן. בנסיבות אלה, שבהן התובעים ידעו על קיומו של גן-הילדים בנכס עוד לפני שרכשו את ביתם וזמן רב לפני שעברו להתגורר במקום, הרי שאני סבורה כי התובעים מנועים מלתבוע את הנתבעים 2-1 בעילה של הפרת חובה חקוקה (להבדיל מעילת המטרד החוסה, כאמור, בצילו של סעיף 46 לפקודה). זאת, מכוח דוקטרינת ההשתק (מניעות) וחובת תום-הלב, שכן הנתבעים 2-1 הסתמכו על הסכמתו הלכאורית של התובע 1 לקיומו של הגן בנכס ושינו את מצבם לרעה בשל כך. השוו, למשל, ע"א 815/81 כליפא ואח' נ' שאול ואח', פ"ד לו(3) 78, 84 (1982); ע"א 810/82 זול בו בע"מ נ' זיידה ואח', פ"ד לז(4) 737, 740 (1983). למסקנה זו יש להוסיף גם את העובדה כי במהלך המשפט התברר כי התובעים הגישו תביעה נפרדת לבית-משפט זה נגד הקבלן (ת"א 2273/03, נ/3), שאחד מראשי הנזק בה היה פיצוי בגין מכירת הנכס שבו הופעל גן-הילדים. משמע כי אם התובעים היו זוכים בשתי התביעות במקביל, היה נפסק להם פיצוי כפול בגין אותם נזקים. לפיכך היה מקום כי התובעים ימסרו מיוזמתם לבית-המשפט על קיומו של ההליך המקביל, ומשלא עשו כן יש בכך כדי לחזק את המסקנה בנוגע לחוסר תום לבם. התביעה הראשונית נגד הנתבעים 2-1 - סיכום מכלל האמור לעיל, תביעתם הראשונית של התובעים נגד הנתבעים 2-1 נדחית. התביעה הראשונית נגד הוועדה המקומית כאמור לעיל, התובעים העלו, למעשה, שלוש טענות נגד הוועדה המקומית: הפרת הוראות סעיף 149 לחוק התכנון והבניה ופגיעה בזכותם של התובעים להגיש התנגדות לבקשה לשימוש חורג. חוסר סבירות וחוסר מידתיות בהחלטה לאשר את בקשת הנתבעת לשימוש חורג. כשלון בפיקוח על הגן בכל הנוגע למילוי הוראות הוועדה המקומית ותנאי ההיתר. ראשית יצוין כי, למעשה, הוסכם בין הצדדים כי לאור ההליכים הרבים שכבר התקיימו בנושא הרי שיש לזנוח את שתי הטענות הראשונות, שעניינן תוקפו של ההיתר (ראו גם את ההגדרה המוסכמת של המחלוקת כפי שצוטטה בסעיף 24 לעיל). ואמנם, התובעים זנחו לכאורה טענות אלה בסיכומיהם. אף-על-פי-כן, ולשם שלמות התמונה, אדון בקצרה גם בשתי טענות אלה, ולאחר מכן בטענה השלישית. אשר לשתי הטענות הראשונות, הרי שבעיקרון ניתן לתקוף בתקיפה עקיפה את החלטות מוסדות התכנון במסגרת של תביעה אזרחית. ראו י' זמיר, השפיטה בעניינים מינהליים (הדפסה שלישית, 1987), בעמ' 19 ואילך; ע"א 8080/99 וקס ואח' נ' עיריית תל-אביב ואח' (פורסם במאגרים, ניתן ביום 5.12.05). ברם, נקודת המוצא אשר צריכה להנחות את בית-המשפט האזרחי במקרים אלה זהה לנקודת המוצא המנחה את בית-המשפט לעניינים מינהליים, היינו כי בטענות כגון דא בית-המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות הוועדה המקומית או ועדת הערר. החלטותיהם של מוסדות התכנון, כל עוד הללו מביאים במניין את כל השיקולים הרלוונטיים, אינן חסינות מביקורת אמנם, אך נדרשות סיבות כבדות-משקל על מנת להתערב בהן. ראו את דברי כבוד השופט ע' מודריק בפס"ד אוסקר: ...נקודת המוצא לביקורת שיפוטית על ההליך המנהלי חייבת לנבוע מן ההכרה, כי לא בידי השופט מופקדת מלאכת התכנון והבניה ואל לו להמיר את שיקול דעת הגופים המנהליים בשיקול דעתו הוא. בית המשפט אינו יכול ליטול לידיו תפקיד של גוף תכנוני. מרחב התמרון של בית המשפט מוגבל למקרים של אי סבירות קיצונית ומהותית במעשה המינהלי היורדת לשורשם של דברים. ראו גם, למשל, עת"מ 1568/02 רימרמן ואח' נ' ועדת ערר מחוזית- מחוז מרכז ואח' (פורסם במאגרים, ניתן ביום 7.10.03). כמתואר לעיל, עניינם של התובעים מספר פעמים בוועדה המקומית ופעמיים בוועדת הערר, ולא מצאתי כל מקום להתערב בהחלטות של מוסדות אלה. די אפוא בכך כדי לדחות את שתי הטענות הראשונות שהעלו התובעים נגד הוועדה המקומית. מעבר לדרוש אוסיף עוד, לגופה של הטענה הראשונה, כי על-פי הראיות שבאו בפניי דרישותיו של סעיף 149 לחוק התכנון והבנייה התמלאו במקרה זה: הבקשה לשימוש חורג פורסמה בשלושה עיתונים יומיים ("הארץ", "הצופה" ו"ערים") בתאריכים 3-4.1.02 (נספח ב'(2) לתצהירים מטעם הנתבעים; נספח א' לתצהיר הראל). ביום 16.1.02 נשלחו הודעות בדואר רשום לבעלים ולמחזיקים המנויים בסעיף 149(2א), לרבות לקבלן, שהיה באותה עת בעל הזכויות בבית התובעים (נספח ב'(1) לתצהירים מטעם הנתבעים; נספח ג' לתצהיר הראל). בהקשר זה יצוין כי במועד משלוח ההודעות טרם נרשמו התובעים כבעלי זכויות בנכס ולכן לא הייתה להם זכות לקבל הודעה מהוועדה המקומית (הערת האזהרה לטובת התובעים נרשמה רק ביום 31.7.02). העובדה, כי הנתבעת ובעלה ידעו בשלב זה כי בכוונת התובעים לרכוש את הנכס, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן לא הובהר אם בשלב זה ידעו כבר הנתבעת ובעלה כי עסקת הרכישה של התובעים הושלמה, ועל כל פנים על-פי לשונו של סעיף 149 חובת משלוח ההודעות הינה של הוועדה המקומית ולא של מגיש הבקשה לשימוש חורג. עוד יצוין כי הקבלן הודה בעדותו כי הכתובת שאליו נשלחה ההודעה הינה כתובתו ו/או כתובת הוריו (עמ' 52 לפרוטוקול מיום 18.5.09, שורות 3-1). אשר-על-כן אין לתובעים להלין בעניין זה אלא על הקבלן, ככל שהלה לא מסר להם את ההודעה שנשלחה אליו. פורסמה הודעה ביום 15.1.02 במקום בולט בחזית בית הנתבעים (נספח ב'(3) לתצהירים מטעם הנתבעים; נספח ב' לתצהיר הראל). בעניין זה - שהיה במוקד המחלוקת בין הצדדים, אשר הביאו, כאמור, חוות-דעת של מומחים לעיבוד תמונה אשר ניתחו את תמונת ההודעה - אני מעדיפה ללא ספק את עדותם של הנתבעת, בעלה ואביה, אשר העידו כי תלו במו ידיהם את ההודעה על גדר ביתם, וזאת אף מבלי להידרש לשאלת האותנטיות של התמונה. על כל פנים, כאמור, קבעתי לעיל כי לתובעים נודע על הכוונה להפעיל גן-ילדים בנכס עוד לפני יום 15.8.01, ואף בכך די על מנת לדחות את טענתם זו (השוו גם פס"ד אוסקר למסקנה דומה). עוד יש לציין כי בסופו של יום, אף אם לא ניתנה לתובעים זכות עמידה מלאה, הרי שטענותיהם הנ"ל של התובעים נדונו בוועדה המקומית ובוועדת הערר וניתנה להן התייחסות מלאה בהחלטותיהם של גופים אלה. אשר לטענה השנייה - טענת חוסר הסבירות בהחלטה לאשר את בקשת הנתבעת לשימוש חורג - הרי שכבר התייחסתי לגופה של טענה זו לעיל במסגרת הדיון בטענת המטרד. כאמור, אני סבורה כי החלטות הוועדה המקומית וועדת הערר בעניין זה משקפות את הדין המקובל והראוי בהקשר של גני-ילדים לגיל הרך בסביבת מגורים ואין כל מקום להתערב בהן. אשר לטענה השלישית נגד הוועדה המקומית, היא הטענה בנוגע לכישלון בפיקוח על הגן בכל הנוגע למילוי הוראות הוועדה המקומית ותנאי ההיתר, הרי שלמעשה טענה זו כבר נדונה לעיל במסגרת של טענת הפרת חובה חקוקה נגד הנתבעים 2-1. לפיכך, משמצאתי כי עובדות המקרה אינן מקיימות את יסודותיה של עוולה זו - דהיינו הפרה של חיקוק אשר נועד לטובתם או להגנתם של התובעים, כאשר ההפרה גרמה לתובעים נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק (כלשון סעיף 63 לפקודה) או אי-נוחות שנגרמה לתובעים כתוצאה ישירה וטבעית של מעשיהם הבלתי-חוקיים של הנתבעים 2-1 (כלשון הלכת אדמה) - הרי שאין גם מקום להטיל אחריות נזיקית על הוועדה המקומית בעוולה זו, בכל הנוגע לתביעתם של התובעים, וזאת למרות ההפרות המסוימות של ההיתר שצוינו לעיל. בנסיבות אלה אף אין לי צורך להידרש לשאלה הנכבדה אם לוועדה המקומית חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעים בכל הנוגע לפיקוח על הפרות ההיתר. סיכום: מכלל האמור לעיל, התביעה הראשונית נגד הוועדה המקומית נדחית אף היא. התביעה שכנגד כאמור, התביעה שכנגד הוגשה על-ידי הנתבעת ובעלה בגין נזקים שלטענתם התובעים גרמו להם במסגרת הסכסוך שנתגלע בין הצדדים. על-פי האמור בכתב-התביעה שכנגד, בעקבות הסכסוך בנוגע להפעלת גן-הילדים בנכס התנכלו התובעים לנתבעת ולבעלה וכן להורי הגן, נקטו במעשי אלימות, איומים והפחדה והוציאו דיבתם של הנתבעת ובעלה הן כלפי הורי הגן והן בפניות שקריות לרשויות ולגורמים שונים. כתב-התביעה שכנגד ותצהירי הנתבעת ובעלה הזכירו מספר אירועים ספציפיים בהקשר זה: החניית רכבם של התובעים באמצע הרחוב מול גן-הילדים (רחבת החניה), וזאת על מנת לחסום את דרכם של הורי הגן ולהטריד אותם. פגיעה של התובע 1 במזיד עם מכוניתו במכוניתו של אחד מהורי הגן. גרימת שריטה מכוונת, באמצעות חפץ חד, במכוניתו של אחד מהורי הגן על-ידי התובע 1. יידוי אבנים על-ידי התובע 1 לעבר גן-הילדים, תוך גרימת נזק לגדר העץ של הגן (לעניין זה צורפו גם תמונות כנספח י"א לתצהירים מטעם הנתבעים). הבערת אש על-ידי התובע 1 על הגדר המפרידה בין בית התובעים לגן-הילדים. קללות, יריקות וביצוע תנועות מגונות של התובע 1. איומים של התובע 1 בהעלאת בית התובעים ובית הנתבעים גם יחד באש אם גן-הילדים יוסיף לפעול. פריצה של התובע 1 לחצר גן-הילדים ותקיפה אלימה של התובע שכנגד, שנזקק עקב כך לטיפול רפואי בבית-החולים "קפלן" (בעניין זה הוגש גם תיעוד רפואי מבית-החולים - ראו נספח ט"ו לתצהירים מטעם הנתבעים). בהמשך לכך תקיפה נוספת של התובע 1 את התובע שכנגד בבית-החולים. תלונת שווא של X כלפי סבתו של אחד מילדי הגן בגין תקיפה. נסיעה פראית לאחור בשעות ההבאה או ההוצאה של הילדים מן הגן, במטרה להפחיד את הילדים והוריהם. באחד המקרים נטען כי רועי נסע במהירות לכיוון הילדים והוריהם על מנת להפחידם, ורק ברגע האחרון סטה למרכז הכביש תוך שהוא מקלל את ההורים שהעירו לו על כך ומודיע כי בכוונתו להוסיף ולנהוג באופן זה. טענות שקריות של רועי בפני הורי הגן לפיהן במרתף הגן קיים ריכוז מסוכן של גז ראדון. תלונת שווא שהגיש התובע 1 נגד אחת האימהות של ילדי הגן למקום עבודתה (חברת נס טכנולוגיות), לפיה האם נהגה בפראות ברכבה בקרבת הגן. פגיעה במזיד ברכבו של אבי הנתבעת (בעניין זה הגיש אבי הנתבעת תביעה קטנה לבית-משפט זה נגד התובע 1 (ת"ק 1482/04 - נספח י"ט לתצהירים מטעם הנתבעים), שבגדרה חויב האחרון בתשלום פיצויים). איום של X להכות את אמו של אחד מילדי הגן. נסיעה במתכוון מול מכוניתו של אחד מהורי הגן במטרה לחסום את דרכו. עוד טענו הנתבעת ובעלה כי בגין חלק מן המעשים הללו הוגשו על ידיהם מספר תלונות למשטרת ישראל (נספחים י"ג, ט"ו, ט"ז לתצהירים מטעם הנתבעים). בנוסף לכך ניתן על-ידי בית-משפט זה, ביום 8.9.03, צו מניעת הטרדה מאיימת לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001, אשר הוארך מפעם לפעם עד ליום 30.12.03 (בש"א 2384/03 - נספח כ' לתצהירים מטעם הנתבעים). כן טענו הנתבעת ובעלה כי צו זה הופר לא אחת על-ידי התובע 1. התובעים, מצידם, הכחישו בכתב תשובתם טענות אלה באופן גורף וחד-משמעי. למעשה, חוץ מאשר שלושה מן האירועים שצוינו לעיל, התובעים טענו בכתב התשובה כי כל יתר האירועים מעולם לא התרחשו. אשר לשלושת האירועים שצוינו בכל זאת, הרי שהתובעים הודו למעשה באירוע 69(ב) הנ"ל (פגיעה במכונית של אחד מהורי הגן), אך טענו כי הגיעו להסדר עם ההורה הנפגע וכי הנתבעת ובעלה מנועים כתוצאה מכך מלהעלות טענה זו. כמו כן הודו התובעים בקיומו של אירוע 69(ח) הנ"ל (אירוע התקיפה), אך טענו כי היה זה התובע שכנגד שתקף את התובע 1 ולא להיפך. לבסוף הודו התובעים באירוע 69(יב) הנ"ל (תלונה נגד אחת האמהות), אך טענו כי מדובר היה בתלונת אמת עקב נהיגה מסוכנת של האם. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים, בסיכומים וביתר החומר בתיק, ולאחר ששמעתי את העדויות השונות וצפיתי בקלטת הווידאו, אני סבורה כי יש לקבל את התביעה שכנגד. אף בעניין התביעה שכנגד - כמו ביתר העניינים - יש להעדיף בבירור את גרסאותיהם של הנתבעת ובעלה ויתר העדים מטעמם, אשר היו אמינות, עקביות והגיוניות ולא נסתרו בחקירות הנגדיות, וזאת על פני גרסתם של התובעים, אשר האמת לא הייתה נר לרגליהם, וזאת בלשון המעטה. כמצוין לעיל, התרשמתי כי התובעים ניהלו מאבק יוקד, אובססיבי וחסר פשרות נגד גן-הילדים, שגלש לא פעם להתנהגויות בלתי-חוקיות ובריוניות, אשר יצרו אווירה מאיימת, מטרידה ולעתים אף אלימה סביב גן-הילדים וסביב חייהם היום-יומיים של הנתבעת ובעלה. יש לציין עוד כי חלקים מגרסאותיהם של הנתבעת ובעלה בעניין זה נתמכו בתצהיריהם של אבי הנתבעת ושל אולמן. כן נתמכו גרסאות אלה במכתבים שכתבו חמישה מהורי הגן וצורפו לתצהירים מטעם הנתבעים (נספחים י"ד, י"ז - יש לציין כי במכתבים אלה אף פורטו אירועים נוספים שלא פורטו בכתב-התביעה שכנגד ובתצהירים מטעם הנתבעים, כגון שריפת גומי או עשבים בחצר באופן שגרם לעשן סמיך ולריחות לא נעימים בגן, השמעת מוזיקה בערבית בקולי-קולות במשך שעות ארוכות וצילום ההורים והילדים תוך חדירה לפרטיותם). לכך יש להוסיף את העובדה, כי חלק מהורי הגן חתמו כעדים על מכתב תלונה ששלחו הנתבעת ובעלה ביום 15.4.03 למפקד משטרת רחובות (נספח ט"ז לתצהירים מטעם הנתבעים). אמנם, אין דינם של מכתבים אלה כדינם של תצהירים, וההורים לא הובאו לעדות בפניי. ברם, לא מצאתי בעובדה זו לבדה סיבה לפקפק באמינותם של המכתבים - אשר ממילא מהווים ראיה תומכת בלבד - וניתן להבין ללבם של הורים אשר אינם מעוניינים ליטול חלק בסכסוך כגון דא ולמצוא עצמם נאלצים להעיד בבית-המשפט על כל המשתמע מכך. בנוסף לכך, חלק מן האירועים שפורטו בסעיף 69 הנ"ל אף תועדו בקלטת הווידאו, שצולמו על-ידי התובע שכנגד מחלון ביתו שבקומה השנייה והוקרנו, כאמור, בבית-המשפט במהלך עדותו. בין האירועים שתועדו: 69(א) (חסימת הרחוב במתכוון), 69(ג) (גרימת שריטה מכוונת במכונית של אחד מהורי הגן), 69(ד) (יידוי האבנים), 69(ה) (הבערת האש), 69(יג) (פגיעה במזיד ברכבו של אבי הנתבעת) ו-69(יד) (איום בהכאת אחת מאמהות הגן). בנוסף לכך, את כל האמור לעיל יש לקרוא גם על רקע הכחשתם הגורפת של התובעים, לרבות בנוגע לאירועים שדבר קיומם אינו יכול להיות שנוי במחלוקת - הכחשה שאף בה יש כדי לגרוע באופן בולט מאמינותם של התובעים. אשר לנזק, התרשמתי כי מעשים אלה של התובעים אכן גרמו לנתבעת ולבעלה לנזקים רבים, כגון עגמת נפש וסבל מתמשך עקב הצורך שנכפה עליהם לחיות במשך תקופה ארוכה מאד בתוך מאבק מתמיד ותחת איומים, הטרדה והפחדה, ההשפלה והפגיעה האישית שחווה התובע שכנגד עקב התקיפה הפיזית, וכן הפגיעה בשמם הטוב ובמוניטין של הנתבעים 2-1 והתובע שכנגד, ובפרט מול הורי ילדי הגן. עמד על כך, למשל, התובע שכנגד בחקירתו הנגדית: סבל, אתה צריך להבין שכמעט ביום יום אתה חי במצב שתוקפים אותך, שאתה במתח תמידי, שאתה לא יודע מה מתחיל היום ואתה צריך להיות כל הזמן ליד החלון לצפות לגרוע ביותר. פלוס כל הנושא של אינסוף תלונות שווא. כל זה גורם לך סבל. [עמ' לפרוטוקול מיום 25.11.09, שורות 8-5.] בנסיבות אלה אני סבורה כי יש לפסוק לנתבעת ולבעלה פיצוי גלובלי, על דרך ההערכה, בגין הנזקים הרבים שגרמה להם התנהגותם של התובעים בסך של 100,000 ₪. השוו, למשל, לפסק-דינו של כבוד השופט א' שילה בע"א (מחוזי-מרכז) 5784-10-08 מרזן ואח' נ' שקורי ואח'; ע"א 8655-11-08 (מחוזי-מרכז) רז נ' שקורי ואח', שם נפסק סכום פיצוי גלובלי של כ-300,000 ₪ בגין עניין דומה של אווירה מאיימת ומטרידה שנוצרה במסגרת סכסוך שכנים. עוד יש לציין בהקשר זה כי אירוע הוצאת לשון הרע שפורט לעיל בסעיף 69(יא) הנ"ל (טענותיו של רועי בפני הורי הגן לפיהן במרתף הגן קיים ריכוז מסוכן של גז ראדון), נעשה לדעתי בכוונה לפגוע ולפיכך אירוע זה לבדו עשוי היה לזכות את התובעים שכנגד בפיצוי בסך נומינלי של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק (ראו סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965). סיכום התביעה הראשונית של התובעים נדחית, על כל חלקיה. התביעה שכנגד מתקבלת במובן זה שהתובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים שכנגד סך של 100,000 ₪. התובעים, ביחד ולחוד, יישאו בהוצאות הנתבעים 2-1 והתובעים שכנגד בסך כולל של 35,000 ₪. כמו כן יישאו התובעים, ביחד ולחוד, בהוצאות הנתבעת 3 בסך של 25,000 ₪. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר. ניתן היום, י"ד כסלו תשע"א, 21 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים. קטיניםמטרדגן ילדים / פעוטון / משפחתון