האם עובד שעתי יכול לצבור ימי חופשה ?

צבירת ימי חופשה עובד שעתי: רקע 1. התביעה שלפנינו הוגשה ביום 8.5.06 על ידי אלכסנדר חורושסקי (להלן: המנוח), נגד חברת השמירה בע"מ (להלן: הנתבעת) - מעסיקתו בתקופה הרלוונטית לתביעה. בבסיס התביעה עומדת דרישה לחיוב הנתבעת בתשלומים שונים, בגין הפרש פיצויי פיטורים; אי העברת תשלומים לפנסיה; דמי הבראה; פדיון חופשה; דמי חגים; דמי מחלה ופיצויי הלנה. 2. ביום 1.1.07 נפטר המנוח, ובהתאם לצו ירושה , מיום 11.6.07 [בש"א 4326/07] נקבע, כי יש לראות את בתו - גב' אירנה חורושסקי - כמחליפתו בהליך שלפנינו (להלן: התובעת). העובדות ותמצית טענות הצדדים 3. המנוח הועסק על ידי הנתבעת - חברת שמירה ואבטחה - בתפקידי שמירה ואבטחה בטכניון, החל מיום 22.12.96 [דו"ח נוכחות לחודש 12/96 צורף לתצהיר מנהל סניף חדרה של הנתבעת, שאומץ על ידי מנהלה בחיפה - מר עידו ברק (להלן: ברק) - נ/1, נספח א']. 4. לטענת התובעת, על יחסי העבודה ששררו בין המנוח לבין הנתבעת חל ההסכם הקיבוצי הכללי לעובדים בענף השמירה והאבטחה, ולחלופין - הוראות הסכם זה, כפי שהורחבו בצו הרחבה [צו ההרחבה בענף השמירה (י"פ התשל"ד, עמ' 528), אשר נוסחו צורף לתצהירה של התובעת - ת/1, נספח ב' (להלן: צו ההרחבה או צו ההרחבה בענף השמירה)]. הנתבעת הכחישה זאת, וטענה שחל עליה "ההסכם הקיבוצי עליו היא חתומה בלבד" [כתב-ההגנה, ס' 7], אך, לא הוצג לנו כל הסכם קיבוצי מיוחד, החתום על-ידי הנתבעת. 5. אף שהיינו מעדיפים לשמוע מהנתבעת דברים ברורים יותר, בקשר להסכם קיבוצי, החל עליה, לטענתה - הנה, משעה שהצד להסכם הקיבוצי בענף השמירה הוא "הארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל (אגודה עותומנית רשומה) וכל חבר באותו ארגון ...", ואין לפנינו ראיה, שהנתבעת הייתה חברה בארגון מעבידים זה בתקופה הרלבנטית להעסקת התובע - עובדה זו לא צוינה כלל בתביעה ואף בתצהירה של התובעת לא הייתה התייחסות לכך - לא נרחיב בתמיהה על שהנתבעת לא נגעה בנושא זה בתצהיר מטעמה. במצב דברים זה יש לקבוע, כי משלא הוכח שבנתבעת חל הסכם קיבוצי מיוחד, או שהנתבעת הייתה חברה בארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל, בתקופת העסקת התובע אצלה, אזי, לא הוכחה תחולת ההסכם הקיבוצי בענף השמירה על הצדדים - בתחולה ישירה - ויש לבחון את זכויות התובע רק מכח צו ההרחבה, כנוסחו במועד הרלבנטי, שחל בענייננו, מאחר שמדובר בעובד בענף שמירה ומעבידתו, ללא הסכם קיבוצי אחר [ראו: הפתיח בצו ההרחבה]. 6. המנוח, שעבד 5 ימים בשבוע [ת/1, ס' 7; נ/1, ס' 5], היה עובד שעתי. אין מחלוקת, כי השכר שקיבל בעבור עבודתו היה שכר מינימום [עדות התובעת עמ' 10, ש' 15; נ/1, ס' 5]. שכר זה עמד במועד סיום יחסי העבודה על סך 17.93 ₪ לשעה. היקף עבודתו של המנוח השתנה מחודש לחודש, והצדדים חלוקים באשר לאחוז המשרה לפיו יש לחשב את זכויותיו השונות, כמו גם באשר לגובה המשכורת הרלבנטית לחישוב. 7. במהלך שנות עבודתו פנה התובע אל הנתבעת מספר רב של פעמים, בבקשה לשלם לו בגין זכויות שונות - כגון חופשה, הבראה וחגים [פניותיו, מהתאריכים: 3.12.00, 18.1.03, 12.9.03, 14.12.03, 1.6.04 ו-21.11.04 - ת/1, נספח ח']. 8. בתקופה מיום 11.10.05 ועד 1.2.06 שהה המנוח בחופשת מחלה, כתוצאה מהתקף לב [אישורים רפואיים צורפו לכתב-התביעה ולתצהיר, ת/1, כנספחי ג']. כבר ביום 1.11.05 פנתה התובעת לנתבעת במכתב, בו הודיעה שאביה מאושפז בבית-חולים עקב התקף לב, כשבועיים, צפויה לו החלמה של מספר חודשים והיא תעדכן את הנתבעת באשר למועד חזרתו לעבודה מיד לכשתקבל מידע מהגורמים הרפואיים. כמו כן, כתבה התובעת במכתבה זה, שתישלח לידי הנתבעת את אישורי המחלה וצירפה את האישור לחודש 10/05, תוך שהדגישה, כי תשלום "דמי מחלה", על פי חוק, הינו חיוני להחלמת אביה וחזרתו המהירה לעבודה [ת/1, נספח ד']. 9. ביום 29.12.05 העבירה הנתבעת למנוח תשלום בסך 23,257 ₪, בגין פיצויי פיטורים וגמר חשבון, באמצעות הפקדת המחאה ישירות לחשבונו [אישור ההפקדה - נ/1, נספח ב']; זאת - לטענתה - לאחר שבחודש 11/05 שלחה אליו את הסכום, אך, הוא לא נדרש [נ/1, ס' 7]. אולם, ברק הודה בחקירתו, כי לא קיים כל אישור על כך שההמחאה נשלחה ולא נדרשה, אלא, רק אישור על ביצוע ההפקדה לחשבון הבנק של המנוח [עמ' 19, ש' 27-24]. על כן, טענה זו של הנתבעת לא הוכחה ואנו דוחים אותה. 10. ביום 1.1.06 הודיע המנוח לנתבעת, באמצעות בא-כוחו, כי כפי שמפורט באישורי המחלה שנמסרו לה, המנוח שוהה בחופשת מחלה, מיום 11.10.05 ועד ליום 31.12.05, וזו עתידה להימשך גם במהלך חודש 1/06. בנסיבות אלה, נמסרה באותו מכתב הודעה מוקדמת על התפטרות התובע, שתיכנס בתוקף ביום 1.2.06. עוד ביקשו, בהזדמנות זו, כי ישולמו לתובע זכויותיו בגין יתרת דמי הבראה, חופשה וחגים, יחד עם פיצויי פיטורים [ת/1, נספח ד'1 (להלן: מכתב ההתפטרות)]. מהימנה בעיננו גרסת התובעת, לפיה - במועד שליחת מכתב ההתפטרות, טרם ידעו, היא או אביה ז"ל, כי הנתבעת ביצעה את ההפקדה האמורה לחשבונו של המנוח [עמ' 11, ש' 5-3]. 11. במכתב נוסף לנתבעת, מיום 16.1.06, אישר ב"כ התובע את קבלת התשלום שהופקד בבנק, בסך 23,257 ₪, הבהיר שהסכום שהתקבל הוא על חשבון הסכומים שנדרשו במכתבו מיום 1.1.06, ודרש תשלום של היתרה [ת/1, נספח ט']. 12. הנתבעת השיבה, במכתב מיום 12.2.06, כי התובע אינו זכאי לסכומים אותם דרש, ופירטה את הסכומים, שהצטברו לסכום ששולם לו [ת/1, נספח ה'], כדלקמן: 20,250 ₪ - בגין פיצויי פיטורים; 1,312 ₪ - בגין פדיון חופשה; 1,695 ₪ - בגין דמי הבראה. 13. בעקבות זאת ביקש ב"כ התובע, ביום 5.3.06, הבהרה בדבר אופן חישוב הסכומים על ידי הנתבעת, ובנוסף ביקש אישור בדבר תקופת עבודתו של המנוח אצלה [ת/1, נספח ח']. אישור כזה - אם ניתן - לא הוצג לפנינו. דיון והכרעה 14. נקדים ונאמר כבר עתה, כי בהתבסס על העדויות והראיות בתיק שלפנינו, ככלל, גרסת התובעת עדיפה ומהימנה בעיננו על פני גרסת הנתבעת. לפיכך, קיבלנו את התביעה, הגם שלא בהיקף שנתבע, באשר להפרש פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי ביצוע מלוא ההפרשות לפנסיה, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים ודמי מחלה. להלן נפנה לדון ברכיבי התביעה השונים, בסדר בו הוצגו. א. פיצויי פיטורים מועד סיום יחסי העבודה 15. אין מחלוקת, כי המנוח סיים את עבודתו בפועל, בנתבעת, עת יצא לחופשת מחלה ביום 11.10.05 [עמ' 5, ש' 3]. אבל, נבהיר מיד - ובניגוד לעולה מכתבי בי-דין שהגישה הנתבעת - אין בכך דבר, וחצי דבר, בקשר עם הקביעה בדבר המועד בו הגיעו יחסי העבודה לקיצם, ובודאי שאין להסיק מכך, בלבד, כאילו אלה נסתיימו בחודש 10/05. 16. הנתבעת טענה, בכתב הגנתה, שאשתו של המנוח יצרה עמה קשר, הודיעה שהמנוח לא ישוב לעבודתו וביקשה שייערך לו "גמר חשבון" כיוון שמצבם הכלכלי אינו טוב. לטענת הנתבעת, לאחר שיחה זו באו יחסי העבודה בין הצדדים לכדי סיום, ולמנוח שולמו הכספים המגיעים לו עבור פיצויי פיטורים - שאת זכאותו להם היא אינה מכחישה - וכן עבור הבראה ופדיון חופשה [כתב-ההגנה, ס' 9 ו-11]; ואילו בתצהיר מטעמה נטען, כי בת-זוגו של המנוח, שהציגה עצמה כאשתו, הודיעה לנתבעת שהוא לא יחזור לעבודה, בגלל מצבו הבריאותי, ומאחר שלא היה לה אישור רפואי, המצדיק זאת - היא ביקשה שהתובע יפוטר ויקבל פיצויי פיטורים, והנתבעת נענתה לבקשתה [נ/1, ס' 21-20, 41-40]. נציין, כי על אף ההתייחסות בכתב-ההגנה ובתצהיר מטעם הנתבעת, כמו גם במכתב ב"כ התובע, מיום 1.1.06, אל "בת-זוגו" או "אשתו", כביכול, של המנוח, הובהר במהלך שמיעת העדויות, שהתובעת, בתו של המנוח, היא זו שעמדה בקשר עם הנתבעת [עדות התובעת - עמ' 10, ש' 21-18; עדות ברק - עמ' 16, ש' 32-31; עמ' 17, ש' 2-1, 30-29; עמ' 18 ש' 12-10; עמ' 22, ש' 7-6]. 17. בניגוד לטענה העולה מכתב-ההגנה ומהתצהיר מטעם הנתבעת - בדיון ההוכחות הבהירו ברק וכן ב"כ הנתבעת, כי סיום יחסי העבודה לא נבע מפיטורי התובע על ידי הנתבעת [עדות ברק בעמ' 16, ש' 30-25, ובעמ' 19, ש' 15-14; דברי ב"כ הנתבעת בעמ' 17, ש' 19-18]. משכך, למעשה, אין כל מחלוקת שהמנוח היה זה שהתפטר מעבודתו והביא בכך לסיום יחסי העבודה, והשאלה היחידה הדרושה הכרעה, בעניין נסיבות סיום העבודה, הינה - מהו המועד בו הסתיימו יחסי העבודה והשלכתו על חישוב פיצויי הפיטורים. 18. ברק העיד בחקירתו, לגבי נסיבות סיום יחסי העבודה ובהתייחס לנטען בתצהיר שאימץ, כדלקמן [עמ' 16, ש' 31]: "ש. אתה טוען שהתקשרה אישה כלשהי, שאתה טוען שהיא אישתו של המנוח מי היא אותה אישה, את שמה אתה יודע ת. לי מה שרשום בתיק, ע"י הפקידה שדיברה עם אותה גברת, שמה היה אילנה, למיטב זכרוני, אני לא רואה כעת את הפתק הזה. ... ש. מתקשרת אילך, אישה ואומרת לך שהיא אשתו של פלוני ומבקשת שתפטרו אותו. אתה מפטר אותו ת. אתה שואל אותי בתור מנהל סניף היום או אז ... ש. על יסוד אותה שיחת טלפון, הנתבעת שילמה לתובע פיצוי פיטורים ת. אני מניח שהיתה התגלגלות של דברים מול אותה מתקשרת, מול המנוח, ובסופו של דבר לשלם לו את הפיצויים. אני לא יודע אם היו פגישות כי לא ראיתי תיעוד על כך אבל היו שיחות טלפון. ... ש. מתי היתה שיחת הטלפון ת. לא רשום. ש. אני אומר לך שביום 1.11.05 נשלח לכם ע"י בתו של המנוח מכתב, נספח ד' לתצהיר, שכל כולו המשך של הודעה טלפונית והיא מודיעה לכם, שאביה חולה ומאושפז בביה"ח, קיבלתם את ההודעה הזו ת. לא יודע. ... ש. ס' 40 לתצהיר, מי הודיע שהמנוח לא ישוב לעבודה ת. אני מניח שבאותה שיחת טלפון שהתקבלה, והיום הבנו שזו היתה בתו ולא אישתו. ש. וזה היה בשיחת טלפון ת. כנראה. ... ש. ס' 41 כשאתה אומר התבקשה הנתבעת לפטר את התובע, האם אתה מתכוון לאותה שיחת טלפון, או שהיה מכתב שנשלח אליכם בעניין הזה ת. כמו שכבר אמרתי, אני מניח שהיה דין ודברים בין קרובתו של המנוח לבין הנתבעת ולכן, שולמו פיצויים. חב' השמירה לא התנדבה לשלם פיצויים." 19. ברק הפנה למסמך, ממנו עולה - לטענתו - כי היה דין ודברים, בטלפון ובפקס, בין התובעת לבין הנתבעת, שבסופו הוחלט לשלם למנוח פיצויי פיטורים [עמ' 18, ש' 9-8; נ/2] - איננו מקבלים זאת. מסמך זה הינו פנייה מהתובעת לנתבעת, בבקשה לקבל מספר מסמכים שנדרשו לאביה, למימוש זכאותו לקצבת זקנה, ובהם, בין היתר, אישור שהנתבעת קיבלה את הודעתו המוקדמת על התפטרותו במכתב ששלח אליה. ודאי שלא ניתן ללמוד מכך, שהתובעת ביקשה שאביה יפוטר ויקבל פיצויי פיטורים, והדברים אף לא מתיישבים עם מכתבה הקודם, מיום 1.11.05, בו יידעה את הנתבעת אודות אשפוזו של אביה, הודיעה שתשלח אישורי מחלה נוספים וכן שתעדכן באשר למועד חזרתו לעבודה, מיד לכשיהא בידיה מידע על כך. באותה הזדמנות אף הדגישה שתשלום בגין המחלה חיוני לאביה. 20. יתרה מכך, ברק לא ידע להשיב באיזה תאריך בדיוק הפסיק המנוח את עבודתו בנתבעת [עמ' 16, ש' 24-23], וגם לא מתי בוצעה שיחת הטלפון, לה טען [עמ' 18, ש' 18-13]. הוא אף לא ידע לומר מתי נשלחה פנייתה הנ"ל של התובעת, ואף לשיטתו שלו היה זה לאחר ששולמו פיצויי הפיטורים למנוח, קרי - לאחר יום 29.12.06 [עמ' 22, ש' 14-12]. נציין, כי בפנייה עצמה ישנה התייחסות אל המכתב מיום 1.1.06, על כן, ברי שנשלחה מאוחר למועד זה. לפיכך, גם לו התקיימה שיחת טלפון בה ביקשה התובעת, כי ישולמו לאביה פיצויי פיטורים - ואיננו קובעים כי כך הוא - סביר שהיה זה לאחר מתן ההודעה המוקדמת מצידו על התפטרות מעבודתו בנתבעת, או בסמוך לאחריה, ולא קודם לכן - במהלך חודש 10/05 - כפי שטענה הנתבעת. 21. מן האמור עולה, כי הנתבעת לא הוכיחה את גרסתה לעניין סיום יחסי העבודה - לא באשר לנסיבות סיומם ולא באשר למועד סיומם, ונראה, כי ביקשה לקצר את תקופת העבודה, על מנת להקטין את חובותיה כלפי המנוח, מכוחם של יחסים אלה. מאידך, מהימנה בעיננו גרסת התובעת, לפיה יחסי העבודה באו אל קיצם ביום 1.2.06, בעקבות הודעת התובע על התפטרותו, במכתב מיום 1.1.06, תוך נקיבת מועד הפסקת עבודה מפורש [עמ' 11, ש' 3]. 22. אשר על כן - אנו קובעים, כי יחסי העבודה עם המנוח הסתיימו ביום 1.2.06, עקב התפטרותו. זכאות התובע לפיצויי פיטורים 23. הזכאות לקבלת פיצויי פיטורים, על פי סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים , התשכ"ג-1963, מוקנית לעובד אשר פוטר מעבודתו. בענייננו, כאמור, המנוח הוא זה שהתפטר מעבודתו, אולם, חוק פיצויי פיטורים קובע סוגי מקרים, בהם על אף שהעובד התפטר יראו בו - לעניין חוק זה - כמי שפוטר. במקרים אלה, כגון, התפטרות "לרגל מצב בריאותי לקוי" לפי סעיף 6 לחוק, הרלוונטי לענייננו, יהיה העובד זכאי לקבל פיצויי פיטורים, וכלשון הסעיף: "התפטר עובד לרגל מצב בריאותו ..., ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות הענין היתה סיבה מספקת להתפטרות - רואים לענין פיצויי-פיטורים את התפטרותו כפיטורים." 24. הנטל להוכיח, כי ההתפטרות הייתה בשל מצב בריאותו, מוטל על העובד . כדי להיכנס בגדר סעיף 6, הנ"ל, אין די להוכיח מצב רפואי לקוי ונדרש, שמצב זה יהא הסיבה שהביאה את העובד להתפטר, או אחת הסיבות העיקריות לכך. 25. עוד על העובד להוכיח, כי - "לאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין היתה סיבה מספקת להתפטרות" [ע"ע 523/07 עמותת בית הורים "הדקל" - בורק (11.9.08); ע"ע 1214/02 שיטרית - סטופ אש בע"מ (27.1.03) - שניהם במאגר ממוחשב; דב"ע לג/3-8 טוטנאור בע"מ - לפידות, פד"ע ד 321 (1973)]. 26. ישנם מקרים, בהם מצבו הבריאותי של העובד , לכשעצמו, יהווה סיבה מספקת, כאמור, ואילו במקרים אחרים - בהם ניתן למצוא עבודה חלופית, שתתאים למגבלה הרפואית של העובד , ועל כן יש לאפשר למעביד להציע זאת - לא יהא המצב הרפואי, לבדו, סיבה מספקת להתפטרות [ע"ע 347/03 אופרשיאן - מונדי שירותי כח אדם בע"מ (8.9.05, במאגר ממוחשב); דב"ע לו/13-3 אתא בע"מ - בן חדר (8.3.77, במאגר ממוחשב); דב"ע לב/3-56 נוביצקי - ביאדר, פד"ע ד 259 (1973)]. 27. בענייננו, התובעת עדכנה את הנתבעת על אשפוזו של אביה, עקב התקף לב, והעבירה לידיה את אישורי המחלה, ואין חולק, כי התפטרותו נעשתה עקב מצבו הרפואי. מתוך דו"חות סיכום אשפוז שהציגה התובעת [ת/2], עולה, כי המנוח אושפז לראשונה ביום 11.10.05 עקב כאבים בחזה וביום 14.10.05 בוצע לו צינתור; ביום 16.10.05 שוחרר מהאשפוז, אך, כבר למחרת אושפז שוב ובוצע צינתור חוזר; ביום 21.10.05 חזר שוב לבית-החולים בשל חסימה נוספת בצינתור; מיום 30.10.05 היה מאושפז עקב בעיות שונות (בצקת ריאות, חולשה קשה של השרירים, ועוד), עד ליום 17.1.06. לפיכך, אין ספק, כי התפטרותו של המנוח נבעה ממצבו הבריאותי שהתדרדר, והוא זכאי היה לקבל פיצויי פיטורים מכוח סעיף 6 הנ"ל [ע"ע 300283/98 הרוש - א.ס.פ ייצור ושיווק (27.1.03, במאגר ממוחשב)]. 28. נוסיף, כי הנתבעת טענה, שכיוון שלא הוצג לה כל אישור לפיו המנוח אינו מסוגל לעבוד, אזי כל תשלום ששולם לו בגין פיצויי פיטורים הוא לפנים משורת הדין [נ/1, ס' 19-18]. טענה זו דינה להידחות, וכבר נקבע, כי "לא כל אישור מרופא יספיק, בכל מקרה שהוא, כדי לזכות עובד בפיצויים לפי סעיף 6 לחוק. דרך המלך הינה קבלת אישור מרופא תעסוקתי, שבדק את העובד קודם לסיום עבודתו. אולם אין בכך כדי לשלול אפשרות מהעובד להוכיח את זכאותו בדרכים אחרות. בנסיבות שלפנינו, כאשר בית הדין קמא נתן אמון בעדותה של המערערת, ובסיוע המסמכים שפורטו לעיל, רשאי היה בית הדין לקבוע כאשר קבע" [דב"ע נז/3-57 סנונית הדגמות וקידום מכירות (1989) בע"מ - פרץ, פד"ע ל 364, 369 (1997)]. במקרה זה, שוכנענו, כי הנסיבות הבריאותיות הן שהביאו להתפטרות, כאמור במכתב ההתפטרות [ת/1, נספח ד'1, רישא] על אף שצויין בו סעיף אחר [שם, בסיפא]. 29. לפיכך - המנוח זכאי היה, על פי דין, לקבל פיצויי פיטורים מהנתבעת, בנסיבות התפטרותו. אופן חישוב פיצויי הפיטורים 30. לעניין פיצויי פיטורים, שכרו הקובע של עובד בשכר, אשר שעות עבודתו השתנו מחודש לחודש, הוא השכר הממוצע ב-12 החודשים האחרונים לעבודתו [עניין סנונית, לעיל]. אולם, תקנה 7 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964 (להלן: התקנות), קובעת: "עבר עובד מעבודה מלאה לעבודה חלקית או מעבודה חלקית לעבודה מלאה, יחושב שכרו האחרון לגבי כל אחת מתקופות העבודה לפי שכרו ערב פיטוריו באופן יחסי למידת החלקיות של עבודתו." כבר נפסק, כי "ייתכן גם מצב שבו עובד מועסק דרך קבע על-פי שכר שעה, ומספר השעות שבהן הוא מועסק משתנה, ואז ניתן יהיה ליישם את זכאותו לפיצויי פיטורים על-פי הוראותיה של אותה תקנה" [דב"ע תשן/3-107 מנפאור (ישראל) בע"מ - צפריר גוטרמן, פד"ע כב 138, 141 (1990)]. לפיכך, כאשר היה שינוי ממשי בחלקיות המשרה בתקופות שונות של יחסי העבודה - כמו במקרה דנן - יש לחשב את פיצויי הפיטורים בהתאם לשכרו הקובע של העובד , באופן יחסי לחלקיות עבודתו בכל תקופה ותקופה. 31. בענייננו, כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם באשר לאחוז המשרה בו עבד המנוח והמשכורת לפיה יש לחשב את פיצויי הפיטורים המגיעים לו. התובעת טוענת, כי למעט בחודשים האחרונים, הוא עבד במשרה מלאה [ת/1, ס' 7]. לטענתה, במהלך תקופת עבודתו, הנתבעת הקטינה פעמיים את היקף שעות עבודתו של המנוח וכתוצאה מכך הוקטן שכרו. לפיכך - כך היא טוענת - יש לחלק את תקופת עבודתו של המנוח לשלוש תקופות משנה, לצורך חישוב זכויותיו: תקופה ראשונה, בין השנים 2002-1997 - בתקופה זו עבד המנוח 2,637 שעות עבודה בממוצע לשנה, כאשר ב-12 החודשים האחרונים בה היה שכרו הממוצע 4,207 ₪; תקופה שניה, בין השנים 2004-2003 - בתקופה זו עבד המנוח 1,988 שעות עבודה בממוצע לשנה, כאשר ב-12 החודשים האחרונים בה היה שכרו הממוצע 3,067 ₪; ותקופה שלישית, משנת 2005 ואילך - בתקופה זו עבד המנוח 1,236 שעות עבודה בשנה, ובשנת 2005 היה שכרו הממוצע 2,516 ₪. 32. חישובים אלה, נערכו על ידי התובעת, רו"ח במקצועה, על פי תלושי המשכורת של המנוח [עמ' 10, ש' 12-11, 25-22; עמ' 11, ש' 15-11; תלושי המשכורת של המנוח, מלבד התלושים לחודשים 10/99-8/99 ו-1/06-11/05, צורפו לתצהירה - ת/1, כנספח א'; תלושי המשכורת לחודשים 10/99-8/99 צורפו לכתב התביעה, כנספח א']. אולם, לא ברור כיצד ביצעה התובעת את חישוב השעות החודשי, ועל פי מה נערכה החלוקה לתקופות, ומן התלושים עולה תמונה שונה מזו שהיא הציגה - כפי שנפרט בהמשך. 33. כמו כן, צודקת הנתבעת בטענתה [נ/1, ס' 15], כי על פי תחשיבה של התובעת עצמה - בדבר ממוצע שעות העבודה בכל תקופה - היקף משרתו של התובע בתקופה השניה ובתקופה השלישית היה נמוך מהיקף משרה מלאה (חלוקת שעות העבודה הממוצעות לשנה, בכל תקופה, במספר חודשי העבודה בשנה - 12, ולפי מספר שעות העבודה במשרה מלאה - 186, מביאה לכך שהיקף משרתו של המנוח בתקופה השניה היה רק 89%, ובתקופה השלישית רק 55%. 34. בעייתיות נוספת עם תחשיביה של התובעת, נעוצה בכך, שלא ברור כיצד חישבה את השכר הקובע - לדעתה, ומתוך עדותה עולה, כי ככל הנראה נלקחו בחשבון זה גם שעות נוספות שביצע אביה [עמ' 11, ש' 15-11]. על פי תקנה 1(א) לתקנות , הרכיבים שיילקחו בחשבון כשכר עבודה - לשם חישוב שיעור פיצויי הפיטורים - הינם שכר יסוד, תוספת ותק, תוספת יוקר המחיה ותוספת משפחה. תשלום בגין שעות נוספות, אינו נכלל בשכר הקובע לפיצויי פיטורים, ולפיכך, גם מסיבה זו לא ניתן לקבל את תחשיבי התובעת. 35. הנתבעת, מאידך, הכחישה את תחשיבי התובעת, וטענה, כי חישוב זכויותיו של המנוח צריך להיעשות בהתאם להיקף המשרה בו עבד בשנת העסקתו האחרונה, שהיה לדעתה 78% - על פי חישוב ממוצע שעות עבודתו של המנוח במהלך 12 החודשים האחרונים לעבודתו [נ/1, ס' 13, 31]. זאת, בשונה מכתב התביעה, בו נטען, כי שיעור המשרה של המנוח בשנת עבודתו האחרונה היה 81% [ס' 3, שם]. 36. אבל, כפי שנראה מיד, גם תחשיבה של הנתבעת, אשר אף לגביו לא ניתן כל פירוט כיצד בוצע, אינו תואם את מכלול הנתונים העולים מתלושי המשכורת של המנוח. מה גם, שאין לקבל את טענתה, לפיה, יש לחשב את פיצויי הפיטורים לכל תקופת העבודה על פי שכרו האחרון של המנוח, ששולם עבור חודש 10/05 [נ/1, ס' 14-11] - הוא החודש בו חלה התובע - אלא, בהתאם לאמור לעיל, יש לערוך את החישוב באופן יחסי לשיעור העבודה, בכל אחת מהתקופות בהן היה שינוי בשיעור היקף עבודתו של המנוח. 37. בטרם נציג את מסקנותינו בהתבסס על תלושי השכר, נסביר, כי בחישוב היקף המשרה של המנוח יש לכלול את כל שעות העבודה שביצע המנוח בפועל - לרבות שעות נוספות, שעות שבת ושעות עבודה בחגים [דב"ע מז/3-60 ליפשיץ - בית מרגוע מעלה החמישה, פד"ע יט 169 (1987)]; ובנוסף - יש לכלול גם את השעות בגינן קיבל תשלומים שונים עבור "אי עבודתו" עקב מחלה, חופשה וחגים בהם לא עבד. לפיכך, בחישובנו נלקחו בחשבון גם שעות "השלמה", שבת, חג, מחלה וחופשה. 38. נציין עוד, כי ב"שעות חג" - כוונתנו הן לשעות חג ששולמו עקב עבודה בפועל בחג, והן ל"דמי חגים", המשולמים לעובד בשכר בגין "אי עבודתו" בימי החג - כפי שיוסבר בהמשך, כאשר סכומי התשלום הומרו על ידינו לשעות עבודה, על ידי חלוקתם בשכר השעתי הרלוונטי למועד בו שולמו. 39. כמו כן, לגבי שעות החופשה, נרשם בחלק מן התלושים "פדיון חופשה", אף שהתשלום היה, למעשה, "דמי חופשה" - כפי שעולה הן מהסכמות הצדדים [עמ' 5, ש' 13-12 - ביחס לתשלום בחודש 10/02] והן מתחשיב התובעת [ת/1, ס' 22]). לגבי החלק האחר, נרשם בתלושים "ימי ח." - וגם בכך הכוונה לימי חופשה, או שעות חופשה - כפי שעולה הן מהסכמות הצדדים [עמ' 5, ש' 31-12 - ביחס לתשלום בחודש 8/04] והן מתחשיב התובעת. נוסיף, כי התשלומים בגין חופשה הומרו לשעות, באותו אופן שנעשה לגבי דמי החגים. 40. לעומת זאת, חישוב השכר הקובע לעניין פיצויי פיטורים, כולל רק את השכר בגין השעות "הרגילות" - בהתאם לתקנה 1 הנ"ל. לפיכך, חישוב זה כולל את שעות העבודה, לרבות דמי חגים, דמי חופשה ודמי מחלה, אך, הוא אינו כולל את התמורה בגין עבודה בשעות נוספות, וכן אינו כולל את שכרו של המנוח בגין עבודתו בשבתות וחגים, ככל שהיקף עבודתו עלה על משרה מלאה [ראו עניין ליפשיץ הנ"ל, בו נפסק, כי כל עוד התובע באותו מקרה לא עבד מעל 6 ימים בשבוע, כולל בימי שבת וחג, ימי השבת והחג בהם עבד יבואו במניין ימי עבודתו לצורך חישוב פיצויי פיטוריו, אם כי, בחישוב השכר לא תיכלל התוספת המשולמת בגינם, מעבר לשכר הרגיל]. 41. בהתאם לאמור, מבדיקת תלושי השכר, יש לחלק את תקופת העסקתו של המנוח כדלקמן: א. תקופת העבודה עד סוף 1997 (להלן: תקופת העבודה הראשונה) - בתקופה זו עבד המנוח 153 שעות, בממוצע חודשי, שהן 80% משרה, בעיגול (בחישוב לא נלקח בחשבון חודש 12/96, שהיה חודש עבודה חלקי); ב. תקופת העבודה בשנים 2002-1998 (להלן: תקופת העבודה השניה) - בתקופה זו היקף עבודתו של המנוח היה 244 שעות, בממוצע חודשי, היינו, משרה מלאה; ג. תקופת העבודה בשנים 2004-2003 (להלן: תקופת העבודה השלישית) - בתקופה זו עבד המנוח 175 שעות, בממוצע חודשי, שהן 94% משרה, בעיגול; ד. תקופת העבודה משנת 2005 ועד 1.2.06 (להלן: תקופת העבודה הרביעית) - בתקופה זו עבד המנוח 155 שעות, בממוצע חודשי, שהן 83% משרה, בעיגול (לא הובא בחשבון חודש 10/05, שבחלקו שהה התובע בחופשת מחלה וברק לא ידע לומר כמה ימי מחלה שולמו בו למנוח [עמ' 20, ש' 6-4]; כמו כן, לא נלקחו בחשבון החודשים 11/05, 12/05, 1/06, בגינם כלל לא הוצאו תלושי משכורת ולא שולם למנוח כל תשלום שהוא). יוער, כי חישוב היקף המשרה בכל אחת מהתקופות נעשה על ידי חלוקת ממוצע השעות החודשי ב-186, מלבד בחודשי העבודה שקדמו לחודש 7/00, אשר לגביהם נעשתה החלוקה ב-191 - בהתאם להוראות צו הרחבה, בעניין קיצור שעות העבודה, הרלוונטי לאותה עת [י"פ התשנ"ז, בעמ' 707]. 42. לפיכך, ובהתאם לתקנה 7 הנ"ל, השכר הקובע לעניין פיצויי פיטורים בכל אחת מהתקופות הוא זה: א. תקופת העבודה הראשונה - 2,668 ₪ [ממוצע שכר המינימום החודשי ב-12 החודשים האחרונים להעסקתו של המנוח - 3,335.18 ₪, כפול 80% שיעור משרה]; ב. תקופת העבודה השניה - 3,335.18 ₪ [ממוצע שכר המינימום החודשי ב-12 החודשים האחרונים להעסקתו של המנוח - 3,335.18 ₪, כפול 100% שיעור משרה]; ג. תקופת העבודה השלישית - 3,135 ₪ [ממוצע שכר המינימום החודשי ב-12 החודשים האחרונים להעסקתו של המנוח - 3,335.18 ₪, כפול 94% שיעור משרה]. ד. תקופת העבודה הרביעית - 2,768 ₪ [ממוצע שכר המינימום החודשי ב-12 החודשים האחרונים להעסקתו של המנוח - 3,335.18 ₪, כפול 83% שיעור משרה]. 43. עוד נציין, כי על פי תקנה 10(4) לתקנות, לעניין קביעת סכום הפיצויים לא תבוא במניין "הפסקה מחמת תאונה או מחלה, למעט תקופת הפסקה כאמור שעבורה זכאי העובד לתשלום מכוח היותו עובד, על פי חוק, הסכם קיבוצי, חוזה עבודה או נוהג ושלא תעלה על 30 יום לשנת עבודה, עם זכות צבירה" [ההדגשות הוספו]. המנוח הועסק למעלה מ-9 שנים, במהלכן שולמו לו - על פי תלושי המשכורת שלו - שעות מחלה ספורות בלבד, בחודש 8/04. לפיכך, ונוכח סעיף 4 לחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976, הקובע זכאות ל"דמי מחלה", לתקופה מצטברת שלא תעלה על 90 יום, היה המנוח זכאי לתשלום דמי מחלה בגין 90 ימי מחלה, סה"כ, קרי, החל מיום 12.10.05 ועד ליום 9.1.06. אבל, בגין תקופת המחלה שמעבר לכך - מיום 10.1.06 ועד לסיום יחסי העבודה ביום 1.2.06 - לא היה המנוח זכאי לתשלום מן הנתבעת ועל כן אין לכלול אותה בתקופת העבודה בגינה משולמים פיצויי הפיטורים; כתוצאה מכך - זו עומדת על 108.75 חודשים, בלבד (מיום 22.12.96 ועד ליום 9.1.06). 44. לאור כל האמור, המנוח היה זכאי לפיצויי פיטורים בסך 28,551 ₪, כדלקמן: א. בגין תקופת העבודה הראשונה - 2,779 ₪ [2,668 ₪, כפול 12.5 חודשים חלקי 12]; ב. בגין תקופת העבודה השניה - 16,676 ₪ [3,335.18 ₪, כפול 60 חודשים חלקי 12]; ג. בגין תקופת העבודה השלישית - 6,270 ₪ [3,135 ₪, כפול 24 חודשים חלקי 12]; ד. בגין תקופת העבודה הרביעית - 2,826 ₪ [2,768 ₪, כפול 12.25 חודשים חלקי 12]. 45. אין מחלוקת כי למנוח שולמו פיצויי פיטורים בסך 20,250 ₪ [עמ' 5, ש' 9], לכן - על הנתבעת לשלם לתובעת רק את היתרה, בסך 8,301 ₪, כהפרש פיצויי פיטורים. בנסיבות העניין, לא מצאנו מקום לפסוק על סכום זה פיצויי הלנה, בשל מחלוקת ממשית בדבר עצם הזכאות לפיצויי פיטורים. אשר על כן - לסכום הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, ממועד סיום יחסי העבודה- 1.2.06 - ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. פיצוי בגין אי העברת תשלומים שוטפים לפנסיה 46. לפי סעיף יב' לצו ההרחבה, הייתה הנתבעת מחויבת להפריש לקרן הפנסיה "מבטחים" (להלן: "מבטחים"), לטובת המנוח, 5% מ"השכר היומי המלא" - שיעור שהוגדל ל-6% מהשכר בצו הרחבה כללי במשק, בדבר הגדלת פנסיית יסוד, מיום 12.6.89 [י"פ התשמ"ט, עמ' 3411]. שכר עבודה יומי מלא מוגדר בסעיף זה כ"שכר העבודה המשתלם לעובד בעד שמונה שעות עבודה ביום עבודה רגיל, לרבות תוספת יוקר, משפחה וותק, ולמעט תוספת המשתלמת בעד עבודה בשבתות ובחגים ובשעות נוספות". 47. אין מחלוקת, כי עד לחודש 2/00 לא העבירה הנתבעת את ההפרשות ל"מבטחים", כמתחייב על פי צו ההרחבה [ת/1, ס' 16; נ/1, ס' 27 ו-29; עמ' 5, ש' 17]. התובעת מבקשת פיצוי בגין אי ביצוע ההפרשות במהלך החודשים 1/97 ועד 2/00, בגובה סכום הקרן שלא הופרש על ידי הנתבעת - 6,448 ₪ [על פי תחשיב שצורף ל-ת/1, כנספח ו']. הנתבעת טוענת, כי לזכות המנוח הופרשו כספים לפנסיה למעלה מ-6 שנים, וכיוון שהתביעה הוגשה רק ביום 8.5.06 הוא יכול לתבוע בגין רכיב זה רק את ההפרשות שלא הועברו לאחר יום 8.5.99. לטענתה, על פי תחשיב שלוקח בחשבון רק את רכיבי השכר הרלוונטיים להפרשות לפנסיה, זכאי היה המנוח ל-1,307 ₪, בלבד, בגין רכיב זה. 48. בעניין זה, הצדק עם הנתבעת - שכן, על התקופה שטרם חודש 5/99 חלה התיישנות, מה גם שבהתאם להגדרת "השכר היומי", כאמור לעיל, אין לכלול בשכר הקובע תשלומים בגין שבת, חג ושעות השלמה. יחד עם זאת, לא ברור כיצד חישבה הנתבעת עצמה את הסכום המגיע למנוח, בגין רכיב זה, והוא אינו תואם את הנתונים בתלושי השכר, לפיהם, בגין החודשים 5/99 עד 2/00, היה על הנתבעת לבצע הפרשות ל"מבטחים", לטובת המנוח, בסך 1,664 ₪ (6% מתוך שכר רלוונטי בסך 27,740 ₪). 49. לאור האמור - על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 1,664 ₪, בגין אי ביצוע הפרשות ל"מבטחים"; לשם פשטות החישוב - לסכום זה יצורפו הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, ממחצית התקופה, היינו - מיום 15.10.99, ועד למועד התשלום בפועל. ג. דמי הבראה 50. חובת תשלום דמי הבראה בענף השמירה עוגנה כבר בסעיף יז לצו ההרחבה, אולם, הוחל על הצדדים גם צו הרחבה נוסף, בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, החל מיום 1.7.98 (י"פ התשנ"ט, ע"מ 189) (להלן: צו ההרחבה הכללי), שהוראותיו מטיבות, במקצת, עם העובדים. לפיכך - החישובים בהמשך ייערכו לפי הוראות אלה [לגבי השנה הראשונה - ממילא זהות ההוראות בדבר מכסת ימי הבראה בשני צוי ההרחבה הרלבנטים]. 51. לאחר שהסתיימו יחסי העבודה מגביל סעיף 7(א) לצו ההרחבה הכללי, המאוחר, כאמור, לצו ההרחבה, את זכאותו של העובד לדמי הבראה, וקובע, כי יוכל לדרוש רק את הימים המגיעים לו בגין השנתיים שקדמו למועד סיום היחסים - אם לא קיבל דמי הבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו; יצויין, כי בצו ההרחבה בענף השמירה נקבע, בסעיף יז'(3), כי "... זכות צבירה אינה ניתנת יותר מאשר לשתי שנים". לפיכך, לאחר הפסקת עבודתו זכאי היה המנוח לתבוע דמי הבראה רק בגין התקופה שמיום 1.2.04 ועד ליום 1.2.06. 52. יחד עם זאת, כבר נפסק, כי כל תשלום על חשבון "הבראה", לעובד פעיל, רואים כתשלום עבור תקופת העסקה קודמת, בה לא קיבל זכות זו. הנה כי כן, משעה שהנתבעת שילמה למנוח דמי הבראה, לראשונה, בחודש 8/98, הרי, שיש לזקוף תשלום זה על חשבון שנת עבודתו הראשונה, לפי חלקיות המשרה, ובאותו אופן יש להתייחס לתשלומים האחרים ששולמו לו בגין "הבראה" במהלך תקופת עבודתו בנתבעת, היינו, יש לזוקפם תחילה על חשבון חוב שנותר בגין שנים קודמות. לעובדה שעובד קיבל תשלום "דמי הבראה" בשנים האחרונות לעבודתו, עבור תקופה קודמת, אין נפקות לעניין "התיישנות" זכות התביעה שלו, ברכיב זה, אם כי, עשויה להיות לכך נפקות לעניין חישוב היתרה לתשלום. 53. לאור זאת, לא ניתן לקבל את תחשיב הנתבעת, אשר לא לוקח בחשבון יתרות שליליות שהיה עליה להקדים לשלם למנוח, בגין הבראה עבור שנות עבודה קודמות, מה גם, שתחשיבה נעשה לפי שיעור משרה שגוי. מאידך, גם בחישוביה של התובעת נפלו שגיאות רבות: לא נלקחו בחשבון תשלומים על חשבון שנות העבודה 2000-1997; לא נלקח בחשבון שיעור היקף המשרה, כגורם המקטין את מספר ימי הזכאות השנתית לדמי הבראה, בשנים בהן לא עבד המנוח בהיקף עבודה מלא; לא באה לידי ביטוי העובדה שיחסי העבודה נמשכו גם בחודש 1/06; ונפלו טעויות בתעריפים ליום הבראה. 54. העולה מהמקובץ - שלא ניתן להסתמך על תחשיבי הצדדים ברכיב זה, ולא ניתן לאמץ ולו אחד מהם. עלינו לערוך, אפוא, חישוב חדש והזכאות לדמי הבראה תחושב בטבלה שלהלן. שנת עבודה תקופה זכאות מלאה לימי הבראה שיעור משרה זכאות לימי הבראה ביחס לשיעור המשרה תעריף יום הבראה במגזר הפרטי בסוף התקופה הרלוונטית סה"כ זכאות לדמי הבראה חודש תשלום סכום ששולם יתרה לתשלום פירוט היתרה לתשלום לפי תקופות יתרה בסך: לשנת: 1 1997 * 5 80% 4 245 980 980 980 1997 2 1998 6 100% 6 260 1,560 8/98 1,300 1,240 0 1997 1,240 1998 3 1999 6 100% 6 276 1,656 10/99 1,656 1,240 0 1998 1,240 1999 4 2000 7 100% 7 282 1,974 3,214 1,240 1999 1,974 2000 5 2001 7 100% 7 285 1,995 3/01 1,692 3,517 0 1999 1,522 2000 1,995 2001 9/01 1,995 1,522 0 2000 1,522 2001 6 2002 7 100% 7 301 2,107 3,629 1,522 2001 2,107 2002 7 2003 7 94% 6.58 306 2,013.48 2/03 2,001.65 3,640.83 0 2001 1,627.35 2002 2,013.48 2003 8 2004 7 94% 6.58 306 2,013.48 5,654.31 1,627.35 2002 2,013.48 2003 2,013.48 2004 9 2005 7 83% 5.81 307 1,783.67 2/05 1,992.06 5,445.92 0 2002 1,648.77 2003 2,013.48 2004 1,783.67 2005 11/05 1,695 'גמר חשבון' 3,750.92 0 2003 1,967.25 2004 1,783.67 2005 10 2006 רק ינואר 7/12 (0.583) 83% 0.484 307 148.55 3,899.47 1,967.25 2004 1,783.67 2005 148.55 2006 * "שנת 1996" לא נלקחה בחשבון, שכן, המנוח עבד בה רק 10 ימים, משך זמן זניח, ומאידך - התחשבנות בגינם תסבך מאוד את החישוב. 55. מן הטבלה לעיל עולה, כי בסיום תקופת עבודתו, זכאותו של המנוח לדמי הבראה עמדה על סך של 3,899.47 ₪, לפי החלוקה הבאה: 1,967.25 ₪ בגין שנת 2004, 1,783.67 ₪ בגין שנת 2005 ו-148.55 ₪ בגין חודש 1/06. אולם, על זכאותו לדמי הבראה לתקופה עד חודש 1/04, כולל, חלה התיישנות, על-כן, מהסכום יש להפחית את החלק היחסי בגין חודש 1/04 - בסך 167.79 ₪ [לפי כלל הזכאות עבור שנת 2004 - 2,013.48 ₪, לחלק ל-12 חודשים], בניכוי הסכום ששולם על חשבון חודש זה, בחודש 11/05 - בסך 46.23 ₪ [לפי הפער בין היתרה לשנת 2004, בסוף שנה זו - 2,013.48 ₪, לבין היתרה לשנת 2004 בסוף 2005 - 1,967.25 ₪]. 56. כלומר, היה על הנתבעת לשלם למנוח דמי הבראה, לשנתיים האחרונות, בסך 3,778 ₪: 1,845.69 ₪ חלק יחסי לשנת 2004, 1,783.67 ₪ עבור שנת 2005 ועוד 148.55 ₪ בגין חודש 1/06. החישוב ברכיב זה מביא בחשבון את התשלום בסך 1,695 ₪, ששולם על-ידי הנתבעת במסגרת "גמר חשבון". כתוצאה מכך - על הנתבעת לשלם לתובעת הפרש "דמי הבראה", בסך 3,778 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום סיום יחסי העבודה - 1.2.06 - ועד ליום התשלום המלא בפועל. ד. פדיון חופשה 57. זכאותו של עובד לחופשה שנתית מעוגנת בסעיף 2 לחוק חופשה שנתית , התשי"א-1951 (להלן: חוק החופשה), ובסעיף 3 לחוק זה נקבע האופן בו יחושב אורכה. מכסת ימי החופשה לפי צו ההרחבה בענף השמירה, מיטיבה במקצת עם העובד , כאשר החוק מדבר על "ימי לוח", קרי, כולל המנוחה השבועית, ובצו ההרחבה מדובר במכסת חופשה לפי "ימי עבודה": בכל אחת מהשנתיים הראשונות - 12 ימי עבודה לשנה; בשנה השלישית והרביעית - 13 ימי עבודה לשנה; בשנה החמישית - 14 ימי עבודה לשנה; בשנה השישית, השביעית והשמינית - 19 ימי עבודה לשנה; ובשנה התשיעית ואילך - 26 ימי עבודה לשנה. 58. על פי סעיף 7 לחוק החופשה: "אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעביד, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות". נקודת המוצא שקובע החוק הינה, ככלל, שאין לעובד אפשרות לצבירת ימי החופשה. ערכה של החופשה ליחסי עבודה טובים ותקינים עולה על שוויה הכספי ועל כן נתן המחוקק עדיפות לניצול החופשה על ידי העובד , מדי שנה. אם לא ניצל העובד את זכותו זו במהלך שנת העבודה או בשנה שלאחריה, הוא מאבד אותה, אם לא תבע מימוש בעין, או קבלת דמי חופשה, בעוד מועד (להבדיל מפדיון חופשה צבורה בסיום יחסי העבודה). 59. אולם, האיסור על צבירת חופשה איננו מוחלט, ובסעיף 7 לחוק החופשה נקבע חריג, המאפשר צבירת חופשה בהתקיים שלושת התנאים הבאים: הראשון - ניתנה הסכמה של המעביד לצבירת ימי החופשה; השני - הצבירה מתאפשרת רק באשר לימי חופשה העודפים על 7 ימים לשנת עבודה; השלישי - ניצול ימי החופשה שנצברו בשנת עבודה יכול שיעשה בשתי השנים העוקבות, בלבד. חריג זה פורש בפסיקה, כך שבסיום יחסי העבודה זכאי עובד לפדיון החופשה העומדת לו בגין שלוש השנים המלאות האחרונות, שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת [ראו: ע"ע 547/06 כהן - אנויה, ס' 10 לפסה"ד (8.10.07, במאגר ממוחשב)]; ובאשר לדרישה, כי תינתן הסכמתו של המעביד לצבירה - מאחר והחובה ליתן חופשה מוטלת על המעביד, עליו הנטל להוכיח שנתן לעובד אפשרות לקחתה והעובד הוא שסירב, מסיבה בלתי סבירה, התלויה בעובד. אם לא הוכיח המעביד כאמור - כמו במקרה שלפנינו בו טענה זו כלל לא הועלתה - אזי, אין לראות באי לקיחת החופשה על ידי העובד "צבירה" בניגוד לחוק החופשה , או ויתור על החופשה העומדת לזכותו, ואין לגרוע מימי החופשה של העובד , מכח החוק [דב"ע לא/3-1 בראדון - ג'רד, פד"ע ב 121, 129-128 (1971); ע"ע 197/03 אסייג - חנה גורן הפקות בע"מ (16.6.05, במאגר ממוחשב)]. 60. לאור כל האמור לעיל, לא ניתן לקבל את תחשיבי התובעת, שלא לקחה בחשבון את מגבלת הצבירה, ואף לא חישבה נכון את סך ניצול ימי החופשה, על ידי המנוח, לעומת זכאותו. כמו כן, התעריף ליום חופשה שגוי, ואף לא חושב בהתאם לשיעור משרתו של המנוח. מאידך, גם חישובה של הנתבעת לא התחשב בניצול ימי חופשה על חשבון צבירה משנים קודמות, הוא אינו מפורט, וכלל לא ברור כיצד נעשה. משכך - אין מנוס מחישוב חדש גם ברכיב זה. 61. בכל תקופת עבודתו היה המנוח זכאי ל-149.17 ימי חופשה [בחישוב לפי שנים קלנדריות, כהגדרת "שנה" בצו ההרחבה; ובעיגול 149]. לפי תלושי השכר נוצלו על ידו 98.55 ימים [ובעיגול 99 יום: 7.5 בחודש 2/98; 5 בחודש 8/98; 10 בחודש 2/99; 9 בחודש 10/99; 6 בחודש 4/00; 12 בחודש 1/01; 2 ימים בחודש 6/01; 7 בחודש 9/01; 5 בחודש 12/01; 2.75 בחודש 10/02; 10 בחודש 9/03; 12 בחודש 12/03; 7.5 בחודש 8/04; ו-2.8 ימי חופשה בחודש 2/05]. בשים לב לניצול החופשה, היה המנוח זכאי, בסיום עבודתו, לפדיון חופשה של 50 ימי חופשה צבורים, לא מנוצלים, כולם בגין המכסה ל-3 השנים האחרונות לעבודתו. 62. פדיון זה אמור היה להשתלם לפי ערך שכר המינימום היומי, למי שעבד 5 ימים בשבוע, כמו המנוח, ובהתחשב בשיעור משרתו באותה עת, משמע, 127.76 ₪ ליום חופשה [לפי 153.93 ₪ ערך יום עבודה מלא, כפול 83%, שיעור משרה]. מכאן שבסך הכל היה המנוח זכאי, במועד סיום עבודתו, לפדיון חופשה בסך 6,388 ₪ [לפי 50 ימים כפול 127.76 ₪ ליום]. 63. אין מחלוקת, כי במסגרת גמר חשבון הנתבעת שילמה למנוח 1,312 ₪, בגין רכיב זה. לכן - על הנתבעת לשלם לתובעת את ההפרש, בסך 5,076 ₪, בגין פדיון חופשה, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום סיום יחסי העבודה - 1.2.06 - ועד התשלום המלא בפועל. ה. דמי חגים 64. הלכה פסוקה היא, כי: "דמי חגים נועדו לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים, ואינו מקבל תמורה בעבורם שכן עובד יומי אינו זכאי לשכר עבודה בגין ימים שלא עבד בהם" [עע 300360/98 צמח - ש.א.ש. קרל זינגר (צפון) (1986) בע"מ (30.4.02, במאגר ממוחשב)]. ביצירת הזכות ל"דמי חגים" הושווה, ולו במקצת, מצבו של העובד היומי למצב חברו, העובד החודשי, ששכרו השוטף אינו נפגע עקב יציאתו לחופשת חג והוא מקבל שכר גם על ימים של "אי עבודה" בחגים, ימים שאף אינם מנוכים - דרך כלל - ממכסת חופשתו השנתית. נפסק עוד, כי עובד יומי, שעבד ביום חג, זכאי הן לתשלום עבור עבודתו באותו יום - בצרוף הגמול עבור עבודה בחגים - והן לתשלום "דמי חג" עבור יום החג עצמו [דב"ע מג/91-3 נוהד - חברת אל-וו בע"מ, פד"ע ט"ו 163, 168-167 (1984)]. עשרת ימי החג, בגינם הוסכם, בעבר הרחוק, לתגמל עובד יומי בענף השמירה, כאמור בהסכם הקיבוצי, שהורחב בצו ההרחבה [סעיף יא'], צומצמו ל-9 ימים ב"הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות דמי חגים וימי אבל", אשר הורחב בצו הרחבה אחר, בתחולה מתאריך 1.12.96 [י"פ התשנ"ז, בעמ' 707 (להלן - הצו הכללי)]. הצו הכללי חל, כאמור בתוספת השניה שלו, גם על העובדים והמעבידים בענף "שמירה ואבטחה". 65. בפסק-הדין בעניין עדמ 13/07 , אסלטי - כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (29.10.08, במאגר ממוחשב), נאמר, אמנם, כי בצו הכללי יש קביעה, המסייגת את תחולתו, באופן שלא יחול על "עובדים שלגביהם נקבעו הוראות עדיפות בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם" [סעיף 30 לפסה"ד], אולם, לא נעשתה שם האבחנה המתבקשת - לטעמנו - בין תחולה של הוראות הסכם קיבוצי לבין תחולתן של הוראות צו הרחבה. כאשר חל ההסכם הקיבוצי בענף השמירה והאבטחה, בתחולה ישירה, אכן, מדובר בעובדים שלגביהם נקבעו הוראות עדיפות "בהסכמים קיבוציים", אבל, כאשר מדובר בעובד שהוראות הסכם קיבוצי חלות עליו מכח "צו הרחבה" - כמו במקרה שלפנינו - אין לראותו כעובד שנקבעו לגביו "הוראות עדיפות בהסכמים קיבוציים". אם לא נאמר כך, נמצא, כי לשווא פורט בתוספת השניה לצו הכללי גם ענף "שמירה ואבטחה", כענף שעל עובדיו יחול הצו הכללי, שכן, צו ההרחבה בענף שמירה ואבטחה חל על כל העובדים בתחום זה, שההסכם הקיבוצי הענפי אינו חל עליהם ישירות. 66. מאחר שהמחוקק מצא לנכון להכניס לתוספת השניה לצו הכללי גם את ענף "שמירה ואבטחה", כענף שעל עובדיו יחול הצו הכללי, דעתנו היא, כי כוונתו הייתה לשנות ולצמצם את ההוראות שהורחבו בצו ההרחבה, בענף זה, ולהותיר אותן רק ביחס לעובדים שההוראות העדיפות נקבעו לגביהם בהסכמים קיבוציים, החלים עליהם - ככאלה - ולא מכח הרחבה, בצו נפרד. יש לזכור, כי הדבר נעשה בצו הכללי בכפיפה אחת עם הטבה שקיבלו אותם עובדים, בדמות קיצור מכסת שעות העבודה בשבוע. 67. מאוחר יותר, בוטל הצו הכללי בצו הרחבה נוסף, בתחולה מתאריך 1.7.00, אשר גם בו יש קביעה לעניין "דמי חגים" [י"פ התש"ס, בעמ' 4003 (להלן: הצו המתקן)]. הצו המתקן כולל, בין ההוראות המורחבות, את סעיף 7א' ובו הוראה זהה לזו שהיתה בצו הכללי, האומרת: "עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה, שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת." 68. הצו המתקן חל, כאמור בסעיף 1 שלו - "על כל העובדים והמעבידים בישראל, למעט עובדים שלגביהם נקבעו הוראות עם תנאים עדיפים בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם". כפי שאמרנו לעיל, לדעתנו, הוראות עדיפות, מכח צו הרחבה קודם, אינן בגדר "תנאים עדיפים בהסכמים קיבוציים ...". 69. זה המקום להעיר, כי התובעת עצמה איננה מבקשת פסיקת "דמי חגים" על פי האמור בצו ההרחבה בענף השמירה, ואף לשיטתה - זכאותו של המנוח הייתה ל-9 ימי חג בשנה, בתנאי שעבד יום לפני החג ויום לאחריו, ובתנאי שהחג לא חל בשבת [ראו תחשיבה לעניין זה - ת/1, נספח ז'; וכן ת/1, ס' 27-25; סיכומי התובעת, ס' 61]. 70. עוד נסב תשומת הלב לכך, כי בינתיים, נחתם הסכם קיבוצי חדש בענף השמירה, ביום 2.11.08, והורחב בצו הרחבה מיום 21.6.09 [י"פ התשס"ט, בעמ' 4936]. צו ההרחבה החדש החליף את הוראות צו ההרחבה הקודם בענף השמירה (מיום 25.9.73), שבוטל [ראו בפתיח], ואימץ - בעקבות ההסכם הקיבוצי החדש בענף השמירה - את ההוראות לעניין תשלום דמי חגים, כפי שנקבעו בשאר המשק [בהסכמים קיבוציים שהורחבו, בצו הכללי ואח"כ בצו המתקן]; זאת - הן בדבר הזכאות ל-9 ימי חג בשנה, בלבד, והן בדבר ההתנאה, כי העובד עבד יום לפני החג ויום לאחריו וגם ההתנאה, כי לא ישולם עבור חג החל בשבת. 71. כאמור, על פי הצו הכללי והצו המתקן, זכאותו של העובד לדמי חגים מותנית בעבודה בפועל בימים הסמוכים לחג, אלא אם המעביד נתן את הסכמתו להיעדרות בימים אלה. התובעת מבססת את זכאותו של המנוח לרכיב זה, על טענתה, כי הוא עבד 5 ימים בשבוע, גם בתקופות בהן הופחתו שעות עבודתו, למעט בשבתות, בחגים, בחול המועד, ובשבוע האחרון של חודש אוגוסט, שהיווה חופשה מרוכזת. כמו כן, היא טוענת, שהדבר אף עולה ממספר שעות העבודה שביצע המנוח בחודשי החגים [ת/1, ס' 26]. הנתבעת, מאידך, טוענת, כי התובעת לא הראתה שהמנוח עומד בתנאים לקבלת ימי חג, קרי, עבודה יום לפני החג ויום לאחריו, וכי תחשיבה של התובעת מבוסס על עבודה בהיקף של משרה מלאה. 72. בהקשר זה, קבע בית הדין הארצי, כי - "חזקה על עובד, ועובד יומי בכלל זה, כי הוא מתייצב לעבודתו באופן סדיר, בכל אותם ימים שבהם עליו לעשות כן, אלא אם היתה לו סיבה להיעדרות. על הטוען ליוצא מן הכלל - במקרה שלפנינו המעבידה - הנטל להוכיח, כי נעדר העובד מעבודתו סמוך ליום החג." [עניין נוהד, לעיל, בעמ' 168]. בפסק דין אחר של בית הדין הארצי, בו הוכיח העובד , כי עבד תקופה ארוכה באופן סדיר, הועבר נטל ההוכחה אל המעביד, להוכיח שהעובד לא עבד סמוך ליום החג [ע"ע 778/06 מטיאשצ'וק - שלג לבן (1980) בע"מ, ס' 12-10 לפסה"ד (28.5.07, במאגר ממוחשב)]. לפיכך, בענייננו, בו הוסכם, כי המנוח עבד 5 ימים בשבוע, יש לדחות את טענת הנתבעת, שהמנוח לא עמד בתנאי לתשלום. 73. הנתבעת לא הציגה תחשיב חלופי לזה של התובעת, רק טענה, שלפי התלושים לחודשי העבודה שלאחר 5/99, קרי - התקופה שלא חלה עליה התיישנות - שולמו למנוח 40 ימי חג, המהווים את מלוא זכאותו לימי חג, בתקופה שלא התיישנה. איננו מקבלים זאת. ראשית - משום שמתלושי השכר עולה, כי בתקופה זו שולמו למנוח 36.75 ימי חג ולא 40, כנטען; ושנית - מאחר שבכל מקרה, יש לראות בתשלומים מאוחרים שקיבל המנוח, כדמי חגים, תשלום עבור ימי חג בשנים קודמות, בהן לא שולם לו רכיב זה. לפיכך, יתרת התשלום, בגין ימי חג, שלא שולמו במועדם, הינה בגין התקופה שלא התיישנה. נדגיש, שטענת ההתיישנות של הנתבעת, ביחס לרכיב זה, איננה מוזכרת בכתב-ההגנה, והועלתה לראשונה בתצהיר מטעמה [נ/1, ס' 38]. 74. יחד עם זאת, ישנו קושי לקבל את תחשיבה של התובעת, לעניין תעריפי ימי החג - כיוון שכפי שטענה הנתבעת, שינויי היקף המשרה של המנוח לא נלקחו בו בחשבון. כמו כן, יש להפחית מתחשיב התובעת 5 ימי חג שחלו בחודשים בהם היה המנוח בחופשת מחלה, אחרת יהא זה כפל תשלום, כי בגין אותה תקופה היה המנוח זכאי לדמי מחלה, כפי שיפורט מיד. לפיכך - אנו מקבלים את התביעה ברכיב זה, באופן חלקי בלבד, וקובעים, כי התובעת זכאית לתשלום רק בגין 28 ימי חג, לפי חלקיות המשרה [33 ימי חג שנתבעו, פחות 5 ימי מחלה - סה"כ 28 יום, כפול שכר מינימום יומי אחרון, לפי 83% משרה - 127.76 ₪ ליום]. 75. על הנתבעת לשלם, אפוא, לתובעת 3,577 ₪, בגין "דמי חגים"; לתשלום בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום סיום יחסי העבודה - 1.2.06 - ועד התשלום המלא בפועל. ו. דמי מחלה בגין החודשים 11/05, 12/05 ו-1/06 76. בכתב התביעה נתבע תשלום שכר, עבור החודשים 11/05, 12/05 ו-1/06, בטענה, כי התובע שהה בחופשת מחלה, כתוצאה מהתקף הלב שעבר, ולא קיבל כל תמורה. נתבע סכום שהוא 75% מהשכר שקיבל התובע בשלושת החודשים המלאים שקדמו למחלתו - 7/05-5/05, סה"כ - 6,025 ₪ [ס' 25 לכתב-התביעה; ת/1, ס' 31]. 77. אין מחלוקת, כי ימי העדרותו של המנוח, עקב מחלה, החלו ביום 12.10.05 [יום העסקתו האחרון, בפועל, היה 11.10.05; ראו: עמ' 5, ש' 3]. העדרות זו נמשכה עד סיום יחסי העבודה, לפי קביעתנו בפסק-דין זה, ביום 1.2.06. עוד אין חולק, כי בגין החודשים 11/05, 12/05 ו-1/06, בהם נעדר המנוח מעבודתו, עקב המחלה, לא שילמה לו הנתבעת כל תשלום, משכורת או "דמי מחלה". שעה שאישורי המחלה הועברו אל הנתבעת והיא לא חלקה על תקפותם, הרי, שעל פי סעיף 4 לחוק דמי מחלה, כפי שכבר הוזכר לעיל, היה עליה לשלם למנוח תשלום בעת ניצול ימי מחלה צבורים, החל מיום 12.10.05, עד לתקרה של 90 יום, קרי עד ליום 9.1.06. 78. הנתבעת לא הציגה חישוב חלופי לזה שערכה התובעת. אולם, בסכום שנתבע ברכיב זה לקחה התובעת בחשבון את מלוא תקופת ימי המחלה שניתן לצבור - כשלושה חודשים - בהתעלם מתשלום שהתובע כבר קיבל בחודש 10/05, בגין "מחלה", בסך 736.3 ₪ [ראו: תלוש השכר לחודש 10/05, בין נספחי א' של ת/1]. בהתחשב במגבלה שקובע חוק דמי מחלה, באשר לזכאות המרבית לצבירת ימי מחלה בתשלום, יש להפחית מהסכום שנתבע - 6,025 ₪, את הסכום ששולם, ברכיב זה, בתחילת תקופת המחלה של המנוח - 736 ₪. בהתאם - על הנתבעת לשלם לתובעת סך 5,289 ₪ בגין "דמי מחלה". 79. בסעיף 7 לחוק דמי מחלה נקבע: "דין דמי מחלה המשתלמים מאת מעביד כדין שכר עבודה לכל דבר". בשל כך, נתבעו פיצויי הלנה על רכיב זה (בטעות נרשם "פיצויי הלנת פיצויי פיטורים"), אולם, משהיו בין הצדדים חילוקי דעות בדבר עצם החוב, בעניין זה, לא מצאנו לנכון לפסוק גם תשלום פיצויי הלנה על הרכיב האמור. דמי המחלה ישולמו אף הם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, ממועד סיום יחסי העבודה - 1.2.06 - ועד ליום התשלום המלא בפועל. סיכום 80. התביעה התקבלה, בהיקף קטן משנתבע, ועל הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: הפרש פיצויי פיטורים - 8,301 ₪; הפרשי "הבראה" - 3,778 ₪; פדיון חופשה - 5,076 ₪; דמי חגים - 3,577 ₪; דמי מחלה - 5,289 ₪. הסכומים המצטברים הנ"ל ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, ממועד סיום יחסי העבודה - 1.2.06 - ועד התשלום המלא בפועל. 81. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת פיצוי בסך 1,664 ₪, בגין אי ביצוע הפרשות ל"מבטחים", בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום 15.10.99, ועד למועד התשלום בפועל. 82. בנוסף, הנתבעת תשא בהוצאות התובעת, בתשלום שכ"ט עו"ד בסכום של 3,000 ₪, בצירוף מע"מ, כדין; לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. 83. בשולי הדברים נעיר, כי לא היה מקום להתייחס בפתח סיכומי הנתבעת להצעת פשרה כלשהי, שהוצעה - לפי הנטען - בשלבים ראשונים של הדיון, כאשר ברור, שזו לא התקבלה בשעתה על דעת שני הצדדים. דברים הנאמרים "מחוץ לפרוטוקול", מקומם להשאר שם. 84. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק-דין זה. ניתן היום, 16 ביוני 2010 (ד' בתמוז תש"ע), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לבאי-כח הצדדים, בדואר רשום. לאה קורן, נציג עובדים עמי לוי, נציג מעבידים דלית גילה, שופטת שאלות משפטיותעובד שעתידמי חופשה שנתית