שכר עבור סגירת עסקאות מכירה

שכר עבור סגירת עסקאות מכירה 1. התובע עבד אצל הנתבעת כמתווך דירות בשתי תקופות עבודה נפרדות במהלך השנים 2004 ו- 2005. תביעתו של התובע בתיק שבפנינו הינה תביעה להפרשי שכר עבודה, לתשלום עבור עמלות, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה והחזר דמי נסיעות. נציין כי התובע הגיש תביעה קודמת בתיק עב' 3151/05 אשר נמחקה על ידי מותב בראשות כב' הנשיא כהן בתאריך 9.7.06. במסגרת פסק הדין שניתן על ידי מותב בראשות כב' הנשיא כהן נפסק כי על התובע לשלם לנתבעת הוצאות בסך 1500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, כאשר הנתבעת הסכימה כי אם התובע לא יגיש תביעה חדשה היא לא תגבה סכום זה. משהגיש התובע תביעה חדשה, ברור הוא כי הנתבעת זכאית להוצאות בסך 1500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק בגין ניהול הדיון במסגרת תיק עב' 3151/05. 2. בכתב התביעה בתיק שבפנינו טוען התובע כי עבד אצל הנתבעת 3.5 חודשים מ- 5.04 ועד אמצע 8.04 ולאחר מכן 4 חודשים נוספים מ- 24.2.05 ועד 26.6.05. התובע טוען כי היה אמור לקבל משכורת המבוססת על שכר המינימום במשק בתוספת 30% מדמי התיווך ששולמו בגין כל עסקה שבוצעה בתיווכו. התובע תובע בתביעה שבפנינו הפרשי שכר הכוללים הן שכר עבור שעות עבודה רגילות והן גמול עבור עבודה בשעות נוספות, תשלום עבור עמלות, תמורת הודעה מוקדמת, חיוב הנתבעת בקנס (כנראה נעלם מעיני התובע שאין המדובר בפנינו בהליך פלילי) פדיון חופשה, תשלום עבור נסיעות במהלך העבודה מעבר לעלות כרטיס חופשי חודשי, וכן ניכוי בגין שיק לחתונה. בתצהיר העדות הראשית מטעם התובע בסעיף 24.4 ציין התובע כי ההחזר הכספי בהתייחס לשיק של החתונה שולם לאחר הגשת התביעה, כך שלמעשה מעילת תביעה זו חזר התובע מתצהירו. 3. הנתבעת בכתב הגנתה טענה כי תקופות העבודה להן טען התובע אינן מדויקות, כי סוכם עם התובע שבתחילת עבודתו יעבוד על שכר בסיס של 1500 ₪ בתוספת 20% עמלה ולאחר מכן בתקופת עבודתו השניה סוכם כי כל שכרו של התובע יהיה מבוסס על עמלות בשיעור 30% מדמי התיווך שישולמו בגין כל עסקה שתבוצע בתיווכו. לטענת הנתבעת שולם לתובע מלוא שכרו ועובדתית, למעט מקרים חריגים, לא עבד התובע מעבר לשעות העבודה בהן המשרד פתוח. הנתבעת אף טענה כי התובע עזב ללא מתן הודעה מוקדמת לאחר שמצא עבודה אחרת במשרד תיווך מתחרה. הנתבעת הוסיפה וטענה כי אין זה סביר שהתובע חזר לעבוד במקום עבודה שלא שילם לו את מלוא השכר בתקופת העבודה הראשונה וכי התביעה בתיק שבפנינו הינה בגדר "מקצה שיפורים" לתביעה הקודמת שהוגשה ושנמחקה על ידי מותב בראשות כב' הנשיא כהן בתיק עב' 3151/05, כאשר השיפורים הוספו לאור ההערות המתייחסות לתביעה הקודמת. הנתבעת טענה כי בתביעה הראשונה לא תבע התובע כלל גמול עבור עבודה בשעות נוספות והנה בעקבות הערות במהלך הדיון בפני כב' הנשיא כהן, הופיעו בתביעה כרטיסי נוכחות שלא היו קיימים שנה קודם לכן. הנתבעת טוענת כי כרטיסי הנוכחות הידניים, מולאו לאחר התביעה הקודמת ולא היו קיימים בזמן אמת דהיינו בשנים 2004-2005 ואף לא בזמן התביעה הראשונה שהוגשה על ידי התובע, והכרטיסים אף לא תואמים את תביעתו הראשונה של התובע. הנתבעת טוענת כי בתביעה הראשונה טען כי עבד 14 שעות ביום כמסגרת עבודה קבועה, ובתביעה שבפנינו הוא טוען לשעות ספציפיות עליהן לא דיווח לנתבעת ולא קיבל אישור לעבוד בהן ואף לא דרש תשלום עבורן. 4. בתיק זה העידו בפנינו התובע ומטעם הנתבעת מר משה יעקב (להלן - משה) העובד אצל הנתבעת כמתווך וכן מר אבי בן הרוש (להלן - אבי) שהינו בעל המניות ומנהל הנתבעת. 5. תקופת העסקתו הראשונה של התובע אצל הנתבעת: א. בכתב התביעה בתיק שבפנינו טען התובע כי החל לעבוד אצל הנתבעת בתחילת חודש 5.04 ועבד עד אמצע חודש 8.04 (סעיף 4 לכתב התביעה). הנתבעת בכתב הגנתה מאשרת כי תחילת עבודתו של התובע היתה ב- 2.5.04 וטוענת כי לאחר שלכתב התביעה הקודם הגישה כתב הגנה אליו צרפה טופס 101, תיקן התובע את גירסתו והגיש כתב תביעה חדש ובו צויין מועד תחילת העבודה כ- 2.5.04, המועד בו חתם התובע על טופס 101. נציין כי למרות שזו הגירסה העולה הן מכתב התביעה והן מכתב ההגנה לגבי מועד תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעת, העלה התובע במעמד הדיון גירסה על פיה החל לעבוד קודם לכן אלא שתקופת עבודתו הקודמת חופפת ככל הנראה תקופה בה קיבל דמי אבטלה ועל כן תיקן את תביעתו והפעם הגיש תביעה המתייחסת למועד תחילת עבודה כ- 2.5.04 (עיין גירסת התובע בעמ' 2 שורות 20-11 לפרוטוקול). מאחר והתובע עצמו בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית מטעמו לא טען כי החל לעבוד לפני 2.5.04 ועילות תביעתו אינן מתייחסות לתקופה קודמת, הננו קובעים כי מועד תחילת העבודה הרלוונטית לתביעה שבפנינו הינה 2.5.04. ב. בכתב התביעה טוען התובע כי תקופת עבודתו הראשונה אצל הנתבעת הסתיימה במחצית 8.04. בתצהירו העיד התובע כי תקופת העבודה הסתיימה ב- 16.8.04 (סעיף 4 לת/1). ג. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי תקופת עבודתו הראשונה של התובע הסתיימה ב- 25.7.04. ד. התובע מבקש להסתמך, לצורך הוכחת גירסתו באשר למועד סיום עבודתו, על רישומי הנוכחות בכרטיסיות שהוא ערך. נציין כבר עתה, ונרחיב בענין בהמשך, כי הכרטיסיות שנרשמו על ידי התובע אינן מהימנות עלינו ואינן מהוות הוכחה לביצוע העבודה במועדים ובשעות הרשומים בהן. הצדדים לא המציאו לתיק בית הדין תלוש שכר כלשהו המתייחס לחודש 8.04, הגם שיתר תלושי השכר המתייחסים לתקופות העבודה הרלוונטיות לתביעה שבפנינו, צורפו לכתב התביעה. כמו כן נציין כי מבין העתקי ההתחייבויות שצרף התובע לתצהירו, והמדובר בהתחייבות לקוח לתשלום דמי תיווך במידה והעסקה תשולם, התחייבות עליה חותם הלקוח במועד בו הוא רואה את הנכס, אין התחייבות הנושאת תאריך כלשהו בחודש 8.04 (והתובע העיד כי צילם העתק מ- 99% מההתחייבויות של לקוחות שהוא הראה להם את הדירות על מנת לדעת מי הלקוחות שלו ועל מנת שיהיו לו הפרטים של כל לקוח - עמ' 7 שורה 11 לפרוטוקול). על כל האמור לעיל נוסיף כי לכתב ההגנה צורף גם תלוש שכר שהונפק בחודש 12.04 בגין הפרשים עבור עסקה ופדיון חופשה ובו מצויין כי התובע עבד אצל הנתבעת בחודשים מאי יוני ויולי, וחודש דצמבר מצויין אף הוא כאינדיקציה להוצאת ההמחאה לתובע עבור הפרש עסקה ופדיון חופשה. דהיינו, אין בפנינו ראיה מהימנה כלשהי ממנה ניתן להסיק כי התובע עבד בחודש 8.04, התובע לא הביא עדים כלשהם ואף לא מסמכים למעט הכרטיסיות בכתב ידו שאינן מהימנות עלינו, להוכיח כי עבד בחודש זה. אשר על כן הננו קובעים כי תקופת עבודתו הראשונה של התובע אצל הנתבעת הסתיימה ב- 24.7.04 כטענת הנתבעת. 6. תקופת עבודתו השניה של התובע בנתבעת א. בכתב התביעה טוען התובע כי תקופת עבודתו השנייה החלה ביום 24.2.05 והסתיימה ביום 26.6.05. הנתבעת טוענת בכתב הגנתה כי תקופת העבודה השניה של התובע היתה מ- 15.3.05 ונסתיימה ביום 23.6.05. ב. גרסתו של התובע היא כי ביום ה- 26.6.05 ביקש לדבר עם אבי ולדון בכספים המגיעים לו, אך האחרון סירב, ביקש ממנו לעזוב את המשרד ולקח את הפלאפון שברשותו. אחרי מספר דקות התקשר אליו אחד הסוכנים האחרים, בשמו של אבי, וביקש את מפתחות המשרד. מנגד, טוען אבי, כי ביום 24.6.05 פגש את התובע ברחוב, אך זה כלל לא התייחס אליו ובאותו יום אף לא התייצב לעבודה במשרד. ביום ראשון, ה- 26.6, התייצב התובע לעבודה והודיע כי הוא מסיים לעבוד. אבי טוען כי עוד באותו יום נודע לו כי התובע עבר לעבוד במשרד מתחרה. בהתאם לכך ניכה לו ממשכורת חודש יוני את שוויה של ההודעה המוקדמת, אשר לא ניתנה. כמו כן הגיש תלונה כנגדו במשטרה על גניבת מסמכים. בין אם התובע התפטר כגירסת הנתבעת ובין אם פוטר כגירסת התובע, ברור כי הדבר נעשה ביום 26.6.05 ועל כן זהו מועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים. ג. בנוגע למועד תחילת העבודה בתקופה השניה, מכרטיסי הנוכחות הרשומים בכתב ידו של התובע, ואשר כאמור לעיל, אינם מהימנים עלינו, לא ניתן להסיק דבר. עם זאת, מצאנו כי בין העתקי ההתחייבויות שצירף התובע לתצהירו מצויות גם התחייבויות מתחילת חודש מרץ ואף מצויות שתי התחייבויות מיום 25.2.05. גם מדפדוף בדפי היומן של הנתבעת נמצא כי ביום 24.2.05 נרשם כי מיקי התחיל לעבוד (אח"כ מצויינת הערה דומה גם ב- 15.3). לפיכך אנו מעדיפים את גרסת התובע לענין זה, דהיינו כי התובע התחיל לעבוד ב- 24.2.05. יצויין כי בתלושי השכר לא מצוין מועד תחילת ההעסקה אך לא קיים תלוש לחודש 2/05. דווקא מטענותיה של הנתבעת בכתב ההגנה ובסיכומיה, ניתן להבין כי יתכן והדבר נובע מן העובדה שהתובע עדיין קיבל דמי אבטלה בחודש 2.05 ועד מחצית 3.05 ועל כן נמנעו הצדדים מלרושמו כעובד קודם לאמצע חודש מרץ (לפי התלוש לחודש 3/05 הוא עבד בחודש זה רק 8 ימים). הנתבעת טוענת כי סירבה להעסיקו קודם לכן ללא תלוש ולטענתה הגיע למספר שעות ספורות ששולמו לו במסגרת משכורת חודש מרץ. אלא שכאמור, לפי ההתחייבויות שהציג התובע בפנינו ניתן להסיק כי הוא עבד לכל הפחות בתאריכים הבאים: 25.2.05, 4.3.05, 6.3.05, 8.3.05, 9.3.05, 10.3.05. הנתבעת לא המציאה לתיק בית הדין רישום מדויק של ימי ושעות עבודתו של התובע בתקופה שלפני 16.3.05 ככל שהמדובר בשעות ספורות בלבד ולא בימי עבודה מלאים, והנטל עליה בענין זה משקבענו כי התובע עבד עבורה החל מ- 24.2.05. ככל הנראה דבר דומה נעשה ביחס לתקופה הראשונה לעבודתו של התובע, כאשר בעדותו בפנינו מיום 7.5.09 הוא מסביר את המחלוקת בנוגע לתחילת מועד העסקתו בתקופה הראשונה: "אם אתה אומר לי שבסה"כ עבדתי תקופה קצרה ולכן כל חצי חודש הוא מאוד משמעותי וכי בתביעה הראשונה הגשתי תביעה כאשר מועד תחילת העבודה הוא לא נכון וכאשר הוצמד לכתב ההגנה טופס 101 שאני חתום עליו בתאריך 2.5. תיקנתי את תביעתי לתאריך 2.5 כי זה התאריך האמיתי שבו התחלתי לעבוד ואני משיב שזה לא נכון, התייעצתי עם עוה"ד שלי, קיבלתי 1300 ₪ לחודש מביטוח לאומי ולכן עורכי הדין אמרו לי שאני לא יכול לקבל בחודש 4/04 גם מביטוח לאומי וגם מהנתבעת. רציתי לגשת לביטוח לאומי ולהודיע להם שעבדתי ושיורידו לי". (ע' 3 לפרו', ש' 15-21). לאור האמור לעיל אנו קובעים כי תקופת העבודה השנייה של התובע בנתבעת החלה ביום 24.2.05 ונסתיימה ביום 26.6.05. המדובר לכן בתקופה של כ- 4 חודשים. ד. לאור מסקנתנו דלעיל וכאשר התובע עצמו טוען כי החל לעבוד אצל הנתבעת ב- 24.2.05 יועבר העתק מפסק דין זה למוסד לביטוח לאומי לצורך בדיקה האם התובע קיבל דמי אבטלה או גימלה אחרת כלשהי אשר עבודתו החל מ- 24.2.05 אמורה להשפיע על זכאותו לגימלה זו. 7. גובה שכרו של התובע: א. הצדדים מסכימים כי שכרו של התובע היה מבוסס על עמלות ואולם התובע טוען כי סוכם על 30% עמלה הניתנת מכל עסקה שנסגרה ובנוסף לכך הוא זכאי גם לשכר המינימום במשק. בדיון מיום 23.12.07 בפני כב' הרשמת דרוקר (עמ' 2 שורות 24-25 לפרוטוקול), ובניגוד לנטען בכתב התביעה, מסביר התובע כי תנאי השכר היו שכר מינימום בתוספת עמלות מעסקאות שנסגרות ונתקבל בגינן תשלום. גם בעדותו בפנינו העיד התובע (עמ' 8 שורה 15 לפרוטוקול) כי קבלת העמלות מותנית בכך שהלקוח שילם לנתבעת, שאם לא כן הוא אינו זכאי לחלקו (ועיין גם עמ' 9 שורות 17-18). ב. הנתבעת מצידה טוענת כי סוכם בין הצדדים על שכר בסיס של 1500 ₪ בתוספת 20% עמלה לתקופה הראשונה, בעוד שבתקופה השנייה שולמו עמלות בסך 30% בלבד. הנתבעת מסבירה כי בחודשי העבודה הראשונים היא נוהגת להבטיח שכר בסיס בשל היקף ההכנסות הנמוך שמביא סוכן בשלב זה, בעוד שבהמשך תשלום 30% העמלות מכלל ההכנסות שמביא סוכן למשרד מבטיח תמיד שכר גבוה הרבה יותר, העולה על שכר המינימום במשק. כמו כן טוענת הנתבעת כי בעסקה בה היו מעורבים יותר מסוכן אחד, נחלקת העמלה בין הסוכנים שהיו מעורבים. ג. בין הצדדים לא נחתם חוזה העסקה בכתב ועל כן אין לנו אלא להסתמך על עדויותיהם של הצדדים בפנינו ביחס לנהוג ולנעשה בפועל בנתבעת ולהעזר בתלושי השכר ככל שיש בהם לסייע, כמו גם לבחון את ההיגיון הכלכלי באופן העסקה שהרי ברור שהנתבעת לא תעסיק את התובע, אם יש לה רק הפסדים מהעסקתו ואם הנתבעת עצמה לא מרוויחה מאומה מהעסקה זו. ד. בתלושי השכר לתקופת העבודה הראשונה מצוי הסכום לתשלום למול הכותרת "עמלות" ומדובר בסכום משתנה מדי חודש, אשר מלבד לו משולמות הוצאות נסיעה בלבד ובחודש 7/03 גם שווי פלאפון. בתקופת ההעסקה השנייה, כינויי התשלום שונים לעתים (בחודש 3/05 שהיה חלקי לכאורה, שולמו 8 ימי עבודה בשכר של 132 ₪ ליום, בחודש 4/05 נרשם "שכר יסוד", בחודש 5/05 נרשם עמלות), אך עדיין מדובר בסכום משתנה מדי חודש. ה. עדותו של התובע כמעט ולא נגעה בנושא זה מלבד חזרתו על כך שעם הגעתו סוכם עימו כי ישולם לו שכר מינימום לשעה בתוספת 30% עמלה המותנית בתשלום שהועבר לנתבעת בפועל (ע' 8 לפרו', ש' 13-16). גם אבי חזר בעדותו על עיקר הדברים המופיעים בכתב ההגנה ולפיהם לסוכן ותיק משולמת 30% עמלה מכל עסקה לפני מע"מ, בעוד שלעובד חדש, בחודשיים שלושה הראשונים משולם שכר יסוד בתוספת 20% עמלות. אבי ציין כי אז עמד שכר היסוד על 1500 ₪ בעוד שכיום הוא כבר משלם שכר יסוד של 2000 ₪. כמו כן הסביר כי כך הוא נוהג עם כל הסוכנים וכי גם עובד חדש יהנה מה- 30% (ללא שכר יסוד) אם סכום העמלות עולה על סכום שכר היסוד בתוספת העמלות בסך 20%. מאידך הסביר כי מקום שהעמלות אינן מגיעות לשכר מינימום הוא מסביר לסוכן כי על פי חוק הוא מחוייב בתשלום שכר המינימום ומותר לו לקזז בגין עסקאות עתידיות. אבי שלל מכל וכול את הטענה כי הוא מגבה את השכר בשכר יסוד גם בשלבי עבודה מתקדמים וציין כי ככל הידוע לו מקומות אחרים אינם משלמים שכר יסוד בכלל והוא עושה כן על מנת למשוך סוכנים. ו. אבי הופנה בעדותו לפרסום מודעת דרושים מטעמו המציינת כי תנאי השכר הם יסוד + עמלות ואישר את הפרסום, אך הוסיף כי אין מקום במודעה לפרסם את המשך תנאי ההעסקה לאחר תקופה מסויימת ואלה מסוכמים עם העובד שמתחיל לעבוד. כמו כן הסביר, כי תלושי השכר אינם מבדילים בין שכר היסוד לחלק העמלות אלא נוקבים בסכום התשלום הכולל. אבי נדרש להסביר את הסכומים הרשומים בתלושים לחודש 5/04 ו- 6/04 והבהיר כיצד חושבו (שכר יסוד של 1500 בתוספת העמלה שנגזרה מעסקה ספציפית לפי 20% עמלה). כמו כן הוסיף כי לעתים מבקשים סוכנים להעביר חלק מתמורת העמלות שלהם לחודש אחר על מנת לא להתחיל אותו בלי כלום. ז. מעדותו של משה, עד הנתבעת, אשר עובד אף הוא כמתווך, עולה כי הוא עובד על בסיס אחוזים בלבד - 30% מדמי התיווך המשולמים בגין כל עסקה - ורק בחודש אשר בו לא נסגרות די עסקאות הוא מקבל שכר מינימום. עם זאת משה העיד כי לעולם אינו נזקק להגנה של תשלום שכר המינימום, וזאת מאחר ומשכורתו נעה בין 5000 ל- 6000 ₪. יצויין כי משה אינו עובד אצל הנתבעת במשרה מלאה אלא כעבודה שנייה בשעות אחה"צ בלבד, וגם בהיקף עבודה חלקי זה, הוא מגיע לשכר העולה על שכר המינימום במשק למשרה מלאה. משה העיד כי לעתים ישנן עסקאות שנסגרות בשעות מאוחרות, אך זה נדיר יחסית. כמו כן ציין כי המשרד נפתח ב- 8:30 ונסגר ב- 19:00 וכי בימי שישי ושבת הוא עצמו אינו עובד בכלל. לכן אם הוא זקוק למשרד בשעות שהוא סגור יש לו מפתח והוא נכנס. כמו כן אין כל משמעות לשעות העבודה בפועל מאחר והעבודה היא באחוזים שתמורתם תמיד גבוהה משכר המינימום. משה הוסיף כי הוא עובד בחברה הנתבעת כ- 12 שנה וכי בחודשים הראשונים אכן קיבל שכר בסיס עד שהחלו להגיע תשלומי העסקאות. לא ברור לבית הדין כיצד טוען ב"כ התובע בסיכומיו כי עד הנתבעת תמך בגירסת התובע על זכאות לקבלת בסיס בגובה שכר מינימום ועליו צירוף של 30% עמלות, כאשר עולה בבירור מעדותו של עד זה כי השכר משולם בגובה של 30% עמלות בלבד ורק אם הסכום בגין העמלות אינו מגיע לשכר מינימום, מתבצעת השלמה לשכר המינימום. בשום מקום לא העיד עד הנתבעת כי הוא מקבל מדי חודש גם שכר מינימום וגם עמלות בשיעור 30%. 8. התובע לא הביא כל תימוכין לגרסתו, בעוד שגרסתה של הנתבעת נתמכת בעדותו של משה וכן תואמת את הסכומים המצויים בתלושי השכר לתקופת העבודה הראשונה. לפיכך אנו מעדיפים לעניין זה את גרסתה של הנתבעת לפיה בתקופת ההעסקה הראשונה סוכם עם התובע כי ישתכר שכר יסוד של 1500 ₪ בצירוף עמלה של 20% מדמי התיווך ששולמו בגין עסקאות שסגר, בעוד שבתקופה השנייה קיבל שכר המבוסס על עמלות בלבד, בשווי 30% מדמי התיווך ששולמו בגין עסקאות שנסגרו. ברור כי יש לבדוק האם בפועל לאור אופן התשלום שסוכם, קיבל התובע שכר לפחות בגובה שכר המינימום במשק, והאם השכר שקיבל תואם את שיעור העמלות על העסקאות שביצע כפי שהוסכם עמו. ככל שגובה העמלות להן היה זכאי התובע עלה על שכר המינימום במשק והתובע קיבל את מלוא העמלות, אין הוא זכאי לתשלום מעבר לכך. ככל שגובה העמלות על עסקאות שביצע בחודש מסוים אינו מגיע לכדי שכר המינימום במשק, יהא זכאי התובע להשלמה עד לגובה שכר המינימום במשק, הכל בהתאם להוראות חוק שכר מינימום והפסיקה על פיו. 9. זכאות התובע לגמול עבור עבודה בשעות נוספות א. התובע טוען כאמור כי בנוסף על עבודתו במסגרת שעות פתיחת משרדה של הנתבעת, ומתוקף אופי עבודתו, לעתים עבד גם בשעות הערב המאוחרות משום שחלק מהלקוחות התפנו לסיור דירות רק בשעות אלה. התובע מכמת תביעתו בהתבסס על רישום שעות שערך על גבי כרטיסיות שהעתקן צורף לכתב התביעה בתיק שבפנינו ובידיו גם אישורים על ביצוע שעות כאלה מלקוחות (על עצם קיומם של סיורי דירות בשעות מאוחרות, לא על השעות הספציפיות). לשאלת ביה"ד בעניין צירוף הרישום רק בהליך הנוכחי, ולא במסגרת התביעה הקודמת שהוגשה בתיק עב' 3151/05, השיב, כי עורך דינו אמר לו כי יהיה ניתן לצרף את הרישומים בשלב ההוכחות ולכן לא צרף ראיותיו ולא פרט טענותיו בהתייחס לשעות נוספות בהליך הקודם. התובע העיד בפנינו כי אשתו היא שניהלה את הרישום בהתאם לנתונים שדיווח לה מדי יום או יומיים. הרישום נעשה על גבי כרטיסיות שנתקבלו לטענת התובע מאת מזכירת הנתבעת (שהוציאה אותן מהאינטרנט), בסמוך לתחילת עבודתו, גירסה זו על פיה הכרטיסים ניתנו לו על ידי מזכירת הנתבעת, לא הופיעה בתצהירו של התובע ואף לא בכתב התביעה, כך שמטבע הדברים לא יכלו עדי הנתבעת להתייחס אליה בתצהיריהם. גירסת התובע בנוגע לכרטיסיות שניתנו לו כביכול על ידי מזכירת הנתבעת הינה בלתי סבירה שכן לצורך מה תתן המזכירה לתובע כרטיסי שעות, כאשר שכרו ממילא אינו פונקציה של שעות עבודה? כמו כן נציין כי אם היו ניתנים כרטיסים לתובע בזמן אמת, מן הסתם היה התובע רושם את השעות מידית בכרטיסים ולא רושם על ניירות שונים כגירסתו ורק אחר כך מעתיק לכרטיסים. התובע הסביר כי הרישום המצוי בפני בית הדין אינו המקור, אלא העתק שנעשה בדיעבד ואילו המקור מצוי בידי עורכת הדין שייצגה אותו בהליך הקודם. המקור הינו הנייר שעליו נערך הרישום ומאוחר יותר הועתק לכרטיסיות. התובע הוסיף כי לא ידע כי עליו להחתים את אחד מאנשי הנתבעת על הכרטיסיות כאישור לשעות עבודתו. אשת התובע שכביכול ערכה את הרישומים בזמן אמת לא הובאה להעיד. עו"ד שכביכול מקור הכרטיסיות נותר אצלה, לא נדרשה על ידי התובע להמציא את המקור לתיק בית הדין. "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני פד"י לה (1) 736, 760 ועל הלכה זו ע"א 2273/90 לימה בע"מ - פרל רוזנברג פד"י מז (2) 615,606. ב. משה העיד כי לעתים ישנן עסקאות שנסגרות בשעות מאוחרות, אך זה נדיר יחסית. כמו כן ציין כי המשרד נפתח ב- 8:30 ונסגר ב- 19:00 וכי בימי שישי ושבת הוא עצמו אינו עובד בכלל. מעדותו של משה עולה בבירור כי הוא אינו מצוי במשרד במשך כל שעות פתיחת המשרד. ג. אבי אישר כי שעות עבודתו של סוכן אכן גמישות מתוקף תפקידו ואולם לטענתו התובע לא עבד בהכרח במקביל למלוא שעות העבודה במשרד. ממילא מבחינתו אין משמעות לשעות העבודה מאחר ותשלום השכר נעשה בהתבסס על עמלות. אבי העיד כי לא ראה את כרטיסיות הרישום הנטענות של התובע וכן העיד כי כלל אינו דורש מהסוכנים שלו לבצע רישום שעות, עדות העולה בקנה אחד עם מהות העבודה ועם העובדה שהמדובר בסוכן שעובד על בסיס עמלות ולא על בסיס יחידת זמן. בתלושי השכר שקיבל התובע נרשם סכום כולל ששולם לתובע עבור כל חודש בלא פירוט האם המדובר בשכר יסוד ובעמלות או רק בעמלות. בין הצדדים נטועה גם מחלוקת בכל הנוגע לשעות פתיחתו של המשרד, אלא שזו מסתכמת בהבדל של 5 שעות שבועיות (התובע טוען ל- 46 שעות בשבוע ואילו הנתבעת ל- 41 שעות), כלומר בהיקף של כמשרה מלאה רגילה שהינה 43 שעות שבועיות, וכפי שנראה בהמשך, אין לנו כל צורך להכריע בה. ד. ההלכה הפסוקה הינה כי תביעה לגמול שעות נוספות הינה מתביעות הממון המוגדרות ואין לפסוק בה על פי אומדן או שכר ראוי ועל התובע גמול עבור עבודה בשעות נוספות להוכיח לא רק שעבד שעות נוספות אלא גם את מספר השעות שעבד (עיין בדב"ע לב/32-3 מרלן פרוימוביץ נ. בראדון, פד"ע ד' 39 וכן בע"ע 300360/98 צמח נ. ש.א.ש. קרל זינגר בע"מ). חריג לכלל נקבע כאשר המדובר בהוכחת מתכונת עבודה קבועה בשעות נוספות ולאחרונה הוגמשו הכללים בענין נטל הראיה (עיין בע"ע 212/06 ימית בטחון בע"מ נ. אלי אפרים). נציין כי לו היה התובע טוען למסגרת שעות עבודה קבועה, היה מקום לבחון את תביעתו בהתאם לקריטריונים שבפסק הדין בענין ימית (ונדגיש כי תיקון 24 לחוק הגנת השכר אינו רלוונטי לתביעה שבפנינו) אלא שלא זו טענת התובע בתביעה שבפנינו והתובע מבקש להסתמך בתביעתו לגמול עבור עבודה בשעות נוספות על רישומים שעשה כביכול בזמן אמת והמשתנים מיום ליום. כפי שציינו לעיל הכרטיסיות שצרף התובע לתצהירו ואשר הוא עצמו העיד כי אינן המקור אלא הועתקו מנייר אחר המהווה את הרישום המקורי ואשר לא הוגש לבית הדין, אינן מהימנות עלינו. הרישומים לא צורפו כלל לתביעתו הראשונה של התובע בתיק עב' 3151/05 ובאותה תביעה לא נטען כלל כי קיימים רישומים כאלה ונטען כביכול למסגרת שעות קבועה (דבר שעל פניו אינו סביר לאור מהות עבודתו של התובע והעובדה שלא כל יום יש עסקאות שהוא צריך לצאת אליהן לאחר שעות סגירת המשרד). התובע כפי שפרטנו לעיל לא הביא לא את אישתו, לא את המזכירה ולא עד אחר על מנת להוכיח כי ערך רישום בזמן אמת. רישום השעות שהגיש התובע ואשר עליו הוא מסתמך בתביעתו לשעות נוספות כולל גם שעות עבודה רגילות ונוספות בתקופה מ- 25.7.04 ועד 16.8.04, תקופה לגביה כבר קבענו לעיל כי התובע כלל לא עבד. תמוה בעינינו כיצד התובע טוען שהיה צריך לעבוד שעות נוספות במהלך 3 שבועות אלה בהם לא המציא לבית הדין ולו ראיה אחת כי החתים לקוח כלשהו על התחייבות (ודוק, החתמה על התחייבות מוכיחה רק כי אותו לקוח הלך לראות דירה באמצעות משרד התיווך בלא קשר לשאלה האם בסופו של דבר בוצעה עסקה אם לאו). האם התובע טוען כי עבד 3 שבועות מ- 25.7.04 ועד 16.8.04 מבלי להחתים לקוח כלשהו על התחייבות ובכל זאת נאלץ לעבוד שעות נוספות?! מדוע קיימות גרסאות שונות בין התביעה הראשונה לתביעה השניה, כאשר בתביעה הראשונה נטען כי המדובר בשעות עבודה קבועות בעוד בתביעה השניה צצו לפתע רישומי שעות המשתנים מיום ליום? כמו כן הנטען בסעיף 32 לסיכומי הנתבעת באשר להעדר מהימנות רישומיה התובע בהתייחס לטענותיו כי עבד בימי מחלה, ביום הזכרון לחללי צה"ל, ביום העצמאות וכד', מקובל עלינו. האם התובע טוען באמת כי עבד ביום העצמאות משעה 08:00 בבוקר ועד 21:00? (עמ' 5 שורות 25-24 לפרוטוקול) והאם התובע טוען כי עבד משעה 08:00 בבוקר ועד שעה 24:00 ברציפות בתאריכים בהם היה חולה והציג תעודות מחלה?! (עמ' 6 רישא לפרוטוקול). על כל האמור לעיל נציין כי התובע כמתווך לא נדרש לשהות במשרד במשך כל השעות בהן היה המשרד פתוח. ה. לאור האמור לעיל, ותוך התייחסות להעדר מהימנות כרטיסיות הרישום שצרף התובע לתצהירו, לאור הסיכום בין הצדדים באשר למהות העבודה ואופן תשלום השכר , נדחית תביעת התובע לגמול עבור עבודה בשעות נוספות. יחד עם זאת יבחן בית הדין בהמשך האם התובע קיבל שכר שאינו נופל משכר המינימום במשק למשרה מלאה שכן ככל שהטענה הינה שהתובע עבד בהיקף הנמוך ממשרה מלאה, הנטל בענין זה הינו על הנתבעת. 10. זכאות התובע לתשלום עבור נסיעות: א. בכתב התביעה, כמו גם תוך העתקה בסיכומי התובע (עיין סעיף 21 לכתב התביעה וסעיף 33 לסיכומי התובע) תובע התובע תשלום בגין הוצאות שימוש ברכבו שלטענתו שילם מכיסו תוך שהוא מבסס זכאותו לתשלום זה על הבטחה של הנתבעת שניתנה לטענתו להחזיר את ההוצאות כל חודש בסכום שלא יפחת מ- 1500 ש"ח. על כל אחד מחודשי העבודה בהם עבד תובע התובע החזר הוצאות שימוש ברכבו בסך של 1500 ש"ח מבלי לפרט ולו ברמה מינימילית כיצד הגיע לסכום זה. ב. בתלושי שכרו של התובע ישנו תשלום בגין נסיעות בסך 150 ₪ לחודש, אלא שהתובע טוען כי מלבד החזר של חופשי-חודשי על נסיעותיו מהבית לעבודה ובחזרה, החזר שאותו הוא קיבל, אף לגירסתו, העיד התובע בסעיף 21 לתצהירו בנוסח זהה לכתב התביעה, כי סוכם בין הצדדים על החזר הוצאות נסיעה ושימוש ברכב במהלך העבודה, בגובה 1500 ₪ לחודש. אבי הכחיש כי ניתנה הסכמה כנטען על ידי התובע ובנוסף לכך העיד כי ההוצאות בגין הנסיעות מגולמות ב- 30% עמלה, כאשר מלבד זאת הוא מחוייב בתשלום החופשי-חודשי בלבד. מלבד זאת העיד כי במקרים רבים נוסע הסוכן עם הלקוח ברכבו של הלקוח ורק כאשר הלקוח מגיע ללא רכב הסוכן מסיע את הלקוח ברכבו. ג. נציין כי בתביעתו הראשונה של התובע בתיק עב' 3151/05 לא הוזכר כלל ענין הנסיעות ואם אכן היתה כביכול התחייבות כזו של הנתבעת, כפי שטוען לה התובע, מן הסתם לא היה התובע שוכח לציינה בתביעתו הראשונה. מעבר לטענה סתמית בדבר התחייבות בעל פה של מאן דהוא מטעם הנתבעת, טענה שכאמור הוכחשה על ידי מנהל הנתבעת, לא הציב התובע תשתית ראיתית כלשהי התומכת בגירסתו לא באשר לעצם ההתחייבות ולא באשר לגובה הסכום שתבע. נציין כי על פי מרבית ההתחייבויות שצרף התובע, עבודתורובה ככולה היתה באזור נהריה ולא ברור כיצד הגיע התובע להחזר הוצאות נסיעה בסך של 1500 ש"ח בחודש בנוסף לעלות כרטיס חופשי חודשי. דין טענת תביעת התובע להחזר תשלום עבור נסיעות להדחות. 11. זכאות התובע לפדיון חופשה: א. התובע טוען בתביעתו כי הנתבעת נותרה חייבת לו 6.67 ימי חופשה. הנתבעת מצידה טוענת כי התובע ניצל את מלוא ימי החופשה המגיעים לו או קיבל את תמורתם באמצעות פדיון חופשה. התובע עבד אצל הנתבעת 6 ימים בשבוע ועל כן הוא זכאי ל- 12 ימי חופשה בשנה. מאחר וע"פ קביעתנו בנוגע לתקופות עבודתו בנתבעת יוצא כי עבד משך כ- 7 חודשים בשתי תקופות העבודה יחדיו, הרי הוא זכאי בסה"כ ל- 7 ימי חופשה, 3 ימים לתקופת ההעסקה הראשונה ו - 4 ימים לתקופה השנייה. ב. בתלושי שכרו של התובע קיים לכאורה מעקב חופשה, כאשר מדי חודש זוקפת הנתבעת לזכותו יום חופש. וכך בחודש 6/04 מצויין כי התובע ניצל 7 ימי חופשה ועל כן למעשה הוא מצוי ביתרה שלילית של 4 ימים בתום שלושת חודשי עבודתו בתקופת העבודה הראשונה. גם אם הרישומים בתלושי השכר בנוגע לניצול חופשה, אינם מדויקים, ומכל מקום לא הומצאו לתיק בית הדין רשימה מסודרת של תאריכים קלנדרים בהם קיבל התובע ימי חופשה בתשלום, הרי מכל מקום קיבל התובע פדיון חופשה בחודש 12/04, יחד עם תשלום יתרת העמלה בגין אחת העסקאות, בגין 3 ימים * 133 ₪ ובסה"כ 400 ₪. נציין כי מנהל הנתבעת היפנה לענין תשלום פדיון חופשה עוד במהלך הדיון המוקדם בפני כב' הרשמת ב- 23.12.07. ג. בתלושי השכר מצוי גם רישום על ניצול חופשה בחודשים 4.05 ו- 5.05, אולם גם בהתייחס לתקופה זו קיבל התובע בתלוש 6.05 פדיון חופשה בסך 534 ש"ח המהווה תשלום עבור 4 ימי חופשה. דהיינו גם אם הרישום על ניצול ימי חופשה אינו מדויק, או אינו מפורט קלנדרית כך שאינו ניתן לבדיקה, הרי קיימת הוכחה על תשלום פדיון חופשה. התובע בסיכומיו כלל אינו מתייחס לענין זה של פדיון חופשה ואינו מתמודד עמו אלא מעתיק באופן סתמי את הנטען לענין חופשה שנתית בכתב התביעה ד. לאור האמור, אין לנו כל צורך להתייחס לרישומי החופשה ביומניו של אבי ולהתייחסות אליהם בעדויות, משקיבל התובע פדיון חופשה עבור כל ימי החופשה להם היה זכאי, ואנו דוחים את תביעתו של התובע גם ברכיב זה. 12. זכאות התובע לתמורת הודעה מוקדמת: א. התובע בכתב תביעתו טען כי מאחר והנתבעת פיטרה אותו הוא זכאי ל- 8 ימי הודעה מוקדמת. התובע לא התייחס כלל בכתב תביעתו לתקופות העבודה השונות בהן עבד ולנסיבות סיום העסקתו בכל אחת מהתקופות, אלא רק לתקופה השניה וזאת למרות שקיימת הפסקה העולה על 3 חודשים בין שתי תקופות העבודה ואין המדובר בזכאות אוטומטית להתייחס לשתי תקופות העבודה כאילו המדובר בתקופה אחת. על מנת להיות זכאי להודעה מוקדמת עבור שתי תקופות העבודה, היה התובע צריך להוכיח כי הוא זה שפוטר הן בתום תקופת העבודה הראשונה והן בתום תקופת העבודה השניה. התובע עצמו בכתב התביעה טוען כי בתום תקופת העבודה הראשונה הוא זה שסיים את עבודתו, לטענתו מאחר ושכרו לא שולם לו במלואו, בנסיבות אלה לא ברור כלל מכח מה טוען התובע כי הוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת עבור תקופת העבודה הראשונה כשהוא זה שסיים את עבודתו. ב. קיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע לנסיבות סיום יחסי העבודה ביניהם בהתייחס לתקופת העבודה השניה. בעוד התובע טוען כי פוטר לאחר שביקש לברר שוב מדוע לא משולם לו שכרו המולן (לכאורה), טוענת הנתבעת כי התובע הוא שהודיע כי הוא מפסיק את עבודתו ועבר לעבוד במשרד מתחרה. התובע לא פרט לא בכתב התביעה ולא בתצהירו איזה תשלום שכר פנה להסדיר ב- 26.6.05 כאשר לטענתו פוטר על ידי מנהל הנתבעת. כל שידע התובע לטעון הינו כי טעה בתאריך המפורט בכתב התביעה, כמו גם בתצהיר, וכי פוטר למעשה ב- 27.6.05 ולא ב- 26.6.05, וזאת לאחר חקירתו הנגדית במהלכה התקשה התובע לקבוע באיזה יום סיים את עבודתו ועומת עם רישומיו על פיהם כביכול עבד ב- 26.6.05 14 שעות וב- 27.6.05 כ- 3 שעות. יתר על כן, גירסתו של התובע על פיה כביכול בעת הגעתו למשרדי הנתבעת ב- 26.6.05 או ב- 27.6.05 פנה למנהל הנתבעת על מנת להסדיר את שכרו ופוטר מידית, אינה עולה בקנה אחד עם רישומיו הוא עצמו על כך שעבד יום עבודה מלא ב- 26.6.05 ו- 3 שעות עבודה ב- 27.6.05. אשר על כן ניסה התובע בחקירתו הנגדית לטעון כי למעשה פיטוריו לא היו בתחילת יום העבודה אלא רק לאחר השעה 11:00 (עיין עמ' 5 רישא לפרוטוקול). ג. ממכתבים שנשלחו על ידי הנתבעת בזמן אמת, דהיינו בסמוך לתום עבודתו של התובע אצל הנתבעת עולה כי לא רק שהנתבעת טענה שהתובע התפטר ושלחה לו מכתב על כך ב- 3.7.05, אלא שהנתבעת אף הגישה תלונה במשטרה כנגד התובע בתאריך 11.7.05 על גניבה ממעביד. התובע בתשובתו לפנית הנתבעת טען כי אין זה נכון שעזב את העבודה בלא הודעה מוקדמת אלא שמנהל הנתבעת הפסיק לדבר עמו ואמר לו לחפש עבודה אחרת. יחד עם זאת לא מציין התובע בתשובתו מפורשות כי פוטר על ידי מנהל הנתבעת. הנתבעת השיבה על מכתבו של התובע במכתבה מ- 7.7.05. איננו סבורים כי הנתבעת היתה טורחת לשלוח המכתב לתובע, כמו גם להגיש תלונה במשטרה, רק על מנת להמנע מלשלם 3 או 4 ימי הודעה מוקדמת, שכן עבור תקופת העבודה הראשונה ממילא התובע לא היה זכאי להודעה מוקדמת שכן התפטר מרצונו, ותקופת העבודה השניה הינה בת 4 חודשים בלבד, כך שהתובע ודאי אינו זכאי לפיצויי פיטורין ולכל היותר ל- 4 ימי הודעה מוקדמת והתכתבות בנוסח המכתבים שצורפו לכתב התביעה של התובע עצמו לא נעשתה על מנת להמנע מתשלום 4 ימי הודעה מוקדמת כפי שמנסה התובע לטעון בסיכומיו כאילו המכתבים נועדו "להכשיר" את הקרקע כנגד תביעת התובע. ברור הוא כי השאלה כיצד הסתיימו יחסי עבודה בין הצדדים אינה רלוונטית לשאלה האם מגיעים לתובע תשלומים עבור עמלות או יתרת שכר עבודה אלא רלוונטית אך ורק בנוגע לזכאות לתמורת הודעה מוקדמת כך שלא ברור על איזה הכשרת קרקע מדבר התובע. על כל האמור לעיל נוסיף כי התובע עצמו העיד שבסמוך לסיום עבודתו אצל הנתבעת החל לעבוד במקום עבודה אחר - תיווך מידע (עמ' 2 רישא לפרוטוקול). לאור כל האמור לעיל הננו קובעים כי התובע לא הוכיח לבית הדין שפוטר ועל כן אין הוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת. 13. זכאות התובע לעמלות: א. התובע מתייחס בתביעתו למספר עסקאות ספציפיות בגינן, לטענתו, לא קיבל את מלוא העמלה המגיעה לו. יצויין כי התובע אינו מסביר כיצד הגיע לסכומים אותם הוא מבקש. בכתב התביעה מתייחס התובע לעמלות בגין דירות ברח' הרצל בנהריה, כאשר לאחר מכן תיקן התובע במעמד הדיון המוקדם מ-23.12.07 וטען כי המדובר בעסקה ברח' בלפור 122 בנהריה, בעסקה ברח' בלפור 77 בנהריה, במכירת דירה לגב' הדס בלזר, במכירת דירה ברח' שי עגנון, במכירת דירה ברח' שקד, במכירת דירה ברח' הרצל 122 ובמכירת דירה ברח' חניתה 16. ב. נציין כי בתצהיר התובע חוזר התובע על פירוט הדירות והסכומים שנתבעו בכתב התביעה תוך צירוף מסמכים חלקיים בלבד כנספחי ה' לתצהירו בהתייחס למכירת דירות אלה. ג. הדירה ברח' בלפור 122 - בגין עסקת השכרת דירה זו דורש התובע תשלום בסך 1950 ₪. הנתבעת טוענת כי לתובע שולמה עמלה בגין עסקה זו בשיק ע"ס 926 ₪ שניתן לו ביום 25.2.05. בצד שיק זה ישנה חתימה של התובע על קבלתו תוך התייחסות לכך שמדובר בהפרשי שכר בגין עסקת השכרה ברחוב בלפור 122 (נספח ה' לתצהיר אבי). יצויין כי בנספח ח לתצהירו של אבי ישנו מסמך בו מאשר התובע כי קיבל מלוא תמורתן של מספר עסקאות, ביניהן העסקה האמורה ברח' בלפור 122. המסמך אינו נושא תאריך והחתימה בסופו נחזית להיות דומה לחתימה על השיק. בעדותו בפנינו טען התובע כי החתימה על השיק היא אכן חתימתו, אך במועד החתימה לא הופיע הכיתוב שמעל לחתימה, הנוגע לאישור קבלת הסכום בגין עסקת בלפור 122. לטענתו הוסף הכיתוב לאחר שהוא חתם. התובע אף הכחיש כי הוא חתום על נספח ח. יצויין כי בשני הניירות דרישת החתימה רשומה (כך נראה על פי כתב היד) ע"י נציג הנתבעת, כאשר החתימה היא בעט אחר (הרישום של האישור בעט שחור והחתימה בעט כחול). קשה לקבל את הטענה כי התובע אינו חתום על נספח ח, כאשר שם לא ניתן לטעון כי הרישום נעשה בדיעבד לחתימה וכאשר מודבר באותה חתימה, שהתובע אישר אותה בנוגע לחתימת השיק. עם זאת, בהמשך חקירתו לא שלל את הטענה כי השיק אכן ניתן לו בגין עסקת בלפור 122 וכדבריו: "אתה אומר לי שהשיק ניתן לי על עסקת בלפור ואני לא אומר שאני שולל את זה, העבודה שלי היתה בכך שהגעתי למשרד ובעיתון היה כתוב שכר בסיס + עמלות... ועל כל עסקה 30% כשאני סוגר אותה". (ע' 8 לפרו', ש' 10-14). הנתבעת מפנה לחשבונית מספר 3151 שהוגשה בדיון (מס' החשבונית היה שגוי ועל כן בהתאם להחלטת ביה"ד הוגשה החשבונית הנכונה - מס' 1351 - במועד מאוחר יותר והיא מצויה כיום בפנינו). בחשבונית - תשלום דמי התיווך בגין העסקה, מאחד הצדדים, בסך 3248 ₪ (לא כולל מע"מ). 20% עמלה בגין סכום זה עומדת על כ- 650 ₪. מובן שבהעדר החשבונית בגין דמי התיווך שהעביר הצד השני לעסקה, אין באפשרותנו לקבוע מה הסכום המדויק המגיע לתובע ואולם התובע עצמו לא השכיל לספק הסבר ברור לחישוב הסכום אותו הוא תובע. הנתבעת עצמה טוענת כי כל התשלום שקיבלה בגין עסקה זו הינו רק התשלום המפורטת בחשבונית שמספרה 1351 והתובע לא הוכיח כי הנתבעת קיבלה תשלום מעבר לכך. במצב הדברים האמור, כאשר הנתבעת הוכיחה כי התובע קיבל עמלה בהתייחס לאותה חשבונית ששולמה לתובעת עבור העסקה, והתובע לא הוכיח כי מגיע לו סכום שונה, אין בידינו לקבל את תביעת התובע להפרשי שכר עבור עסקת ההשכרה ברח' בלפור 122. ד. הדירה ברח' בלפור 77 - בגין עסקת מכירה זו דורש התובע תשלום של 4218 ₪. הנתבעת טוענת כי קיבל את מלוא הסכום המגיע לו. הנתבעת מסבה את תשומת לב בית הדין לכך שבגין עיסקה זו תבע התובע תחילה עמלה בתביעה הראשונה בסך 2160 ש"ח ובתביעה השניה קפץ הסכום ל- 4218 ש"ח בלא כל הסבר. ראשית יש לבדוק מהם הסכומים שקיבלה הנתבעת עבור עסקת התיווך שכן גם התובע מודה כי מגיעה לו עמלה רק מסכומים ששולמו בפועל לנתבעת (עיין עמ' 2 שורה 24-15 לדיון המוקדם מ- 23.12.07). בהתייחס לעסקה זו הוצאה חשבונית על שם פלג דוד על סך 7030 ש"ח (חשבונית מס' 1397 מ- 3.5.05) וכן חשבונית על שם ברלצקי אסתר על סך 3419 ש"ח (לא כולל מע"מ מתאריך 17.5.05. מחומר הראיות שצורף לתיק עולה כי ברלצקי אסתר נתנה לנתבעת שני שיקים האחד על סך 4000 ש"ח והשני על סך 4225 ש"ח, אולם רק אחד מהם נפרע ולגביו הוצאה החשבונית שפורטה לעיל על סך 3419 ש"ח בצירוף 17% מע"מ בסך 581 ש"ח ובסה"כ 4000 ש"ח בעוד השיק השני על סך 4225 ש"ח חזר והשיק עצמו הוגש לתיק בית הדין במצורף לבקשה לביצוע כנ/4. החשבוניות והקבלה צורפו כנספחי ו' לתצהיר מנהל הנתבעת. לטענת הנתבעת קיבל התובע את העמלה המגיעה לו עבור אותם סכומים ששולמו בפועל, למעט עבור השיק שחזר, בשכר חודש 4.05. על הסך של 7030 ש"ח היה זכאי התובע לעמלה בשיעור 30% בסך של 2109 ש"ח. על הסך של 3419 ש"ח היה התובע זכאי לעמלה בשיעור 30% בסך של 1025 ש"ח. בתלוש השכר של חודש 4.05 קיבל התובע שכר בסיס של 3169 ש"ח, שכר המכסה את העמלות עבור עסקה זו. יצויין כי התובע מודע לחזרת חלק מהתשלום ששילמה המנוחה ברלדצקי וכפי שעולה מעדותו בפנינו ברור לו כי מגיע לו סכום נוסף רק ככל שיצלחו הליכי ההוצל"פ שניהלה הנתבעת כנגד המוכר. יצויין עוד כי בדיון בפנינו נתברר כי החייבת נפטרה בינתיים, והנתבעת הודיעה כי אינה מתכוונת להמשיך בהליכי הגבייה (אך גם התנגדה להמחות את החוב לתובע). בהתייחס ליתרת התשלום שלא שולם ואשר הנתבעת הפסיקה לפעול לגביתו עקב פטירת המנוחה הגב' אסתר ברלדצקי ז"ל הננו קובעים כי הנתבעת אינה מחוייבת לשלם לתובע את ההפרש עבור הסכום שלא גבתה אולם עליה לאפשר לתובע לפעול בלשכת ההוצל"פ לגבית החוב, או לפחות חלקו בשיעור 30% מהחוב (לאחר הפחתת מע"מ). הנתבעת אינה יכולה מחד גיסא לומר שאין היא מוכנה להמשיך בהליכי הוצל"פ ומאידך גיסא לא לשלם לתובע את אחוזי עמלתו. אשר על כן תודיע הנתבעת בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה האם בכוונתה לשלם לתובע 30% מהסך של 4225 ש"ח (בהפחתת 17% מע"מ) שאם לא כן על הנתבעת להנחות בדרך חוקית את החוב לידי התובע על מנת שינסה לגבותו. ה. מכירת הדירה לגב' הדס בלזר: בגין עסקה זו דורש התובע סכום של 4962 ₪ ואילו הנתבעת טוענת כי העסקה בוטלה ולפיכך מובן כי לא שולמה כל עמלה בגינה וכי הדבר ידוע היטב לתובע. לתצהיר אבי צורפה ההתחייבות להראות לגב' הדס בלזר את הדירות ועליה מצויין בכתב ידו של אבי כי ההתחייבות בוטלה לאחר שהעסקה לא יצאה לפועל (נספח ז). מה שבוטל אינה עסקת התיווך אלא עסקת המכר בין הצדדים, דהיינו הגב' בלזר לא קנתה בסופו של דבר את התובע הדירה שהתובע הראה לה ולא שילמה דמי תיווך לנתבעת. התובע טוען כי הוא סגר עסקה אך אבי העדיף לבטל אותה ולערוך עסקה אחרת, מאחר ומדובר בחבר שלו ובעקבות הביטול קיבל המשרד פיצוי על ביטול העסקה. אלא שהתובע אינו יכול לומר מהו אותו פיצוי ואין בידיו כל הוכחה לסגירת העסקה מלבד אותה התחייבות, וכאמור, להתחייבות בפני עצמה אין כל ערך בהוכחת עסקה באשר היא מעידה רק על עצם ביצוע סיור דירות. על כן אין בידינו כל אפשרות לקבוע כי בוצעה עסקה ובוודאי אין כל אפשרות להתייחס לסכום אותו דורש התובע. התובע לא ביקש לזמן את הגב' הדס בלזר לעדות בפנינו. אשר על כן תביעת התובע לעמלה בגין עסקה שלא בוצעה, ושהנתבעת לא קיבלה עבורה עמלה, נדחית. ו. מכירת הדירה ברח' שי עגנון: בגין עסקת המכירה של דירה זו דורש התובע סכום של 5476 ₪. הנתבעת טוענת כי התובע קיבל את כל המגיע לו בגין עסקה זו ומפנה לנספח ח, אשר בו כאמור, ולטענת הנתבעת, אישר התובע את קבלת תמורתן של מספר עסקאות וביניהן עסקה זו. הנתבעת מפנה לנספחים ח1 -ח2 אשר הינם חשבוניות קבלת דמי התיווך מהצדדים לעסקה (נושאות תאריכים של יוני ויולי 2004) ומהן עולה כי שולמו דמי התיווך הבאים: מאת המוכר נתקבל סכום של 12,215 ₪, לא כולל מע"מ ומהרוכש נתקבל סכום של 6073 ₪ ללא מע"מ, ובסה"כ 18,288 ₪. מאחר ובמועד זה גובה העמלה לתובע עמד על 20%, שווי העמלה בגין עסקה זו עבורו הינו 3657 ₪ (מהם 1,214 ₪ מדמי התיווך של הקונה ו- 2443 ₪ מדמי התיווך של המוכר). ראוי לציין כי גם עסקה זו מצויה ברשימת העסקאות המפורטת בנספח ח, עליהן חתם התובע כי קיבל את תמורתן, אלא שתחשיב שווי העמלה דלעיל עולה על התשלומים שניתנו לתובע בפועל בתלושי השכר: אבי העיד בפנינו כי שכר חודש 6/04 כולל שכר יסוד של 1500 ₪ בתוספת עמלה של 2443 ₪ על עסקת ש"י עגנון, בהתאם לתשלום דמי התיווך מטעם המוכר. בתלוש השכר של חודש 6.04 קיבל התובע סך של 4150 ש"ח, מתוכם סך של 1500 ש"ח הינו שכר היסוד שסוכם ועל כך יש לצרף 20% עמלה עבור עסקאות. בתלוש השכר של חודש 7.04 קיבל התובע סך של 1850 ש"ח ומאחר ובחודש 7.04 עבד התובע עד לתאריך 24.7.04 כפי שקבענו, היה התובע זכאי לשכר בסיס באופן יחסי של 1200 ש"ח וכן ל- 20% עמלה, כך ששווי העמלה שקיבל בחודש 7.04 הינו 650 ש"ח. בסה"כ בחודשים 6.04 ו- 7.04 קיבל התובע עמלות בסך של 3300 ש"ח (2650 +650) בנוסף לשכר הבסיס שסוכם איתו. מאחר והתובע היה אמור לקבל עבור עסקת שי עגנון עמלה בסך של 3657 ש"ח וקיבל עמלה בסך של 3300 ש"ח בלבד, הוא זכאי ליתרה של 357 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מ- 1.8.04 ועד התשלום המלא בפועל. ז. מכירת הדירה ברח' השקד - בגין מכירת הדירה ברח' שקד דורש התובע עמלה בגובה 4102 ₪. הנתבעת מצידה טוענת כי העמלה לה היה התובע זכאי נתקבלה במלואה במשכורת חודש 6/05, אלא שמאחר והתובע היה שותף לעסקה עם סוכן נוסף, הוא קיבל רק את מחצית העמלה, קרי סכום בשווי 15% מדמי התיווך ששולמו בגין העסקה. הנתבעת לא נקבה בשמו של אותו סוכן אשר עימו חלק התובע את העמלה. ברור הוא כי הנטל על הנתבעת להוכיח שסוכן נוסף היה מעורב בביצוע עסקת התיווך, לנקוב בשמו ואף להביאו למתן עדות או להוכיח מעורבתו בדרך אחרת. התובע מכחיש כי ביצע את העסקה במשותף עם סוכן אחר וטוען כי מעולם לא עבד על אותה עסקה עם סוכן נוסף וכי הם מצויים תמיד במעין מלחמה על קליינטים ואינם משתפים פעולה (ע' 10, ש' 4-9). מחשבוניות תשלום דמי התיווך בעסקה זו (נספח ט לתצהירו של אבי) עולה כי המוכר שילם 6,410 ₪ לא כולל מע"מ ואילו הקונה שילם 7,265 ₪ לא כולל מע"מ (בתחילת חודש 7/05), כך שבסך הכל גובה העמלה בגין עסקה זו, לפי 30%, שווה 4,102 ₪, ומחציתה של העמלה הינה 2,051 ₪. לא ברור אם במועד זה עבד רק הסוכן משה יעקב או שהיו גם אחרים. אם רק הוא - מהעדות שלו אמנם עולה כי לעתים כן היתה חלוקה של העמלה בין סוכנים אלא שאין כל התייחסות ספציפית או עדות ספציפית של סוכן זה שהעיד בפנינו כי הוא היה מעורב בעסקה ברח' השקד. מאחר והנתבעת לא הוכיחה לבית הדין מיהו הסוכן שביצע במשותף עם התובע את העסקה ברח' השקד, ולא פרטה מה היתה מעורבות הסוכן הנוסף מעבר לתובע, ולכאורה אמורה להיות חתימה של הסוכן הנוסף על מסמך כזה או אחר הקשור בעסקה ולא הוצג בפנינו מסמך כזה, אין מקום בנסיבות אלה לקבוע כי מאן דהוא מעבר לתובע ביצע את עסקת התיווך בהתייחס למכירת הדירה ברח' השקד. אשר על כן זכאי התובע בגין מכירה זו למלוא העמלה בסך 4102 ש"ח. בתלוש השכר של התובע לחודש 6.05, שהינו גם חודש העבודה האחרון של התובע אצל הנתבעת, קיבל התובע שכר בגובה 2535 ₪, כאשר מועד סיום ההעסקה הינו 26.6. מאחר ובמועד זה אמור השכר להתבסס על עמלות בלבד, זכאי התובע ליתרת תשלום העמלה ביחס לסכום אשר שולם לו בתלוש, קרי 1,567 ₪ (ההפרש בין מלוא העמלה לה היה זכאי התובע בסך 4102 ש"ח לבין סכום העמלה שקיבל בפועל בתלוש 6.05 בסך 2535 ש"ח). ח. מכירת הדירה ברח' הרצל 122 בגין מכירת דירה זו דורש התובע עמלה בסכום של 4807 ₪. הנתבעת טוענת כי התובע קיבל את העמלה המלאה במשכורת חודש 5/05 ומפנה לחשבוניות דמי התיווך (נספח י) לפיהן נתקבלו סה"כ 18,748 ₪ כולל מע"מ. תמוה בעינינו הכיצד קיבל התובע את העמלה כבר בשכר חודש 5/05 כאשר הקבלות נושאות תאריך של חודש 6/05, ואף נכללים בהם תשלומים שנפרשו עד לחודש 9/05. מאידך התובע אינו מתייחס לנתונים אלה בראיותיו (ובסיכומיו כלל לא מתייחס לנושא זה מלבד הבאת טבלת העמלות אותן הוא דורש כפי שהופיע כבר בכתב התביעה) ועל כן אין לנו אלא לקבל את גרסת הנתבעת לעניין זה. התובע אשר ידע עוד מכתב ההגנה של הנתבעת שהוגש ב- 22.3.07 כי הנתבעת טוענת כי קיבל עמלה עבור מכירת הדירה ברח' הרצל 122 במסגרת שכר 5.05, לא טען בתצהירו או בעדותו בפנינו כי העמלות בתלוש 5.05 מתייחסות לעסקה אחרת. מאחר ושכר חודש 5.05 משולם רק בתחילת 6.05 ויכול להיות משולם עד 9.6.05 ובמועד זה יצאה הקבלה הראשונה בהתייחס לעסקת הדירה ברח' הרצל 122, ניתן להתייחס לתלוש 5.05 כמתייחס לעמלות בגין עסקה זו. עיין לענין זה גם בעדותו של אבי בעמ' 21 שורה 18 לפרוטוקול. נציין כי בתלוש השכר שצורף על ידי התובע לכתב תביעתו ואשר הופק ב- 15.6.05, צויין כי התובע קיבל עמלות בסך של 3202 ש"ח. כך או כך, בתלוש השכר לחודש זה היה שכרו של התובע 3202 ₪, כאשר שווי העמלה המגיעה לו הינו 4,668 ₪ (ביחס לדמי התיווך לא כולל מע"מ שהם 15,561 ₪). לפיכך זכאי התובע לתשלום יתרת עמלה בשווי 1,466 ₪, (כך ששכרו בחודש זה יועמד על 4668 ₪). ט. מכירת הדירה ברח' חניתה התובע טוען כי הוא זה שלקח את הלקוח - אדם בשם אלפי - לסיבוב דירות ושכנע אותו לקחת את הדירה בחניתה על אף שתחילה לא היה מעוניין בה. אלא שאת הסגירה אצל עורך דין אכן ביצעו יום לאחר שהופסקה עבודתו. התובע טוען כי יש בידיו מכתב כי הוא זה שעשה לו את העסקה, אלא שמכתב כזה אינו מצוי בתיק בית הדין והלקוח שביצע את מכירת הדירה ברח' חניתה או הלקוח שקנה את הדירה, לא זומנו לבית הדין על ידי התובע לצורך מתן עדות באשר למוערבותו בביצוע העסקה. התובע גם לא הציג בפנינו התחייבות של אלפי שנחתמה בפניו בקשר לדירה בחניתה. הנתבעת טוענת כאמור כי העסקה בוצעה לאחר מועד סיום עבודתו של התובע בחברה, ביום 27.6.05, ע"י משה, והוא גם זה שקיבל עליה עמלה. משה בסעיף 6 לתצהירו מצהיר כי היה מעורב בעסקה ברח' חניתה 16 בנהריה וכי הוא זה שקיבל עמלה בגין עסקה זו וכי העסקה נסגרה לאחר שהתובע התפטר מעבודתו אצל הנתבעת. גם בחקירתו הנגדית העיד משה כי עשה עסקה הקשורה בדירה ברח' חניתה, אולם מעבר לכך לא נשאל על ידי ב"כ התובע מה היתה מידת מוערבותו בעסקה ואף לא עומת עם גירסתו של התובע, כי התובע הוא זה שביצע את העסקה. מעבר לכך שהתובע לא הוכיח באמצעות עדים או באמצעות מסמכים כי היה מעורב בביצוע העסקה ברח' חניתה ואף לא הוצגה ההתחייבות עליה חתום הלקוח לגבי דירה זו על מנת שניתן יהיה לראות שלפחות ההתחייבות, גם אם לא סגירת העסקה, נחתמה בזמן עבודתו של התובע, הרי הובאו עדים כי סוכן אחר קיבל עמלה עבור עסקה זו והתובע אף לא הציג נתונים כלשהם על שווי העסקה ועל שווי דמי התיווך שקיבלה הנתבעת עבור עסקה זו, כך שממילא לא הובאה בפני בית הדין ראיה כלשהי כיצד ניתן לקבוע את גובה סכום העמלה שלה טוען התובע בכתב התביעה. אשר על כן תביעת התובע לתשלום עמלה בגין מכירת הדירה ברח' חניתה נדחית. 14. נציין כי חלק מאי הבהירות ומהקשיים בבדיקת גובה השכר, איזה חלק מהווה שכר הבסיס בתקופה הראשונה ואיזה חלק מהוות העמלות וכן הבדיקה לאיזה עמלות בהתייחס לאילו עסקאות מתייחס השכר, נובע מאופן ניהול בלתי מסודר של רישומי הנתבעת. אם הנתבעת היתה מנהלת כרטיס מסודר המתייחס לעסקאות שביצע התובע, לסכום שהתקבל בגין עסקאות אלה, לאחוזים שקיבל התובע ולמועד התשלום בפועל של אחוזים אלה במסגרת שכר של חודש זה או אחר, או אם הדברים היו נרשמים מפורשות בכל תלוש, מן הסתם היה מתייתר רוב הדיון ביחס לעמלות. 15. התביעה להפרשי שכר מינימום א. ברור כי ככל שהתובע לא קיבל שכר מבוסס עמלות הגבוה משכר המינימום, הוא זכאי לתשלום שכר המינימום לאותו חודש, כאשר המעביד יהא רשאי לקזז השלמת השכר למול עמלות שיתקבלו בעתיד, מעבר לשכר המינימום במועד קבלתן, ותוך שניכוי השכר נעשה בהתאם להוראות חוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958. גם אבי הודה בכך כלשונו: "אם אני מסכם עם עובד רק על עמלות, והוא לא מגיע לשכר המינימום, אני מחוייב בכל מקרה לשלם לו את שכר המינימום היומי לפי מספר הימים שהוא עבד." (עמ' 19 שורות 26-27 לפרוטוקול). כך נקבע בע"ע 1194/01 דרור עגיב נ' המגן - חברה לביטוח בע"מ: "א. הבדיקה וההתחשבנות עם עובד, ששכרו משתלם על בסיס של עמלות, תיעשה מדי חודש בחודשו. ב. עובד, ששכרו משתלם על בסיס אחר מיחידת זמן (עמלות וכיו"ב), ואשר הכנסתו החודשית מעמלות נמוכה משכר המינימום החודשי על פי חוק שכר מינימום כפי שיהיה מעת לעת (להלן - שכר המינימום החודשי), חייב יהיה המעביד להשלים לאותו עובד את שכרו עד לגובה שכר המינימום החודשי (להלן - סכום ההשלמה). ג. תשלום סכום ההשלמה יעשה במועד הקבוע לתשלום שכר חודשי, על פי חוק הגנת השכר, ואם לא ישולם במועד יחולו לגביו הוראות חוק הגנת השכר וחוק שכר מינימום הנוגעות להלנת שכר. ד. יחד עם זה, יהיה זכאי המעביד לנכות בכל חודש את סכום ההשלמה מסכום העמלות שזכאי להן העובד במועד הניכוי, ובתנאי שלאחר ניכוי סכום ההשלמה יוותר בידי העובד בחודש הניכוי סכום השווה לשכר המינימום החודשי, ובתנאי נוסף, שסכום הניכוי לא יעלה על הסכום המותר לניכוי מקדמות על פי סעיף 25(א)(7) לחוק הגנת השכר. ה. הניכוי יעשה בערך נומינלי כדין כל ניכוי מקדמה על פי חוק הגנת השכר, אלא אם כן הוסכם מראש אחרת, והוא יוכל להתבצע גם מסכומי עמלות, שיגיעו לעובד לאחר סיום יחסי עובד ומעביד, עד לתשלום המלא של סכום ההשלמה ששולם לעובד על ידי המעביד בתקופת עבודתו".(ההדגשות שלי - ע.ו). וראה גם בג"צ 3512/04 מיכל שזיפי נ' ביה"ד הארצי לעבודה, אשר אישר את הלכה זו. ואכן אבי הודה שבמקרים מסוג זה הוא משלם לעובד את שכר המינימום היומי המעודכן לאותה תקופה במכפלת מספר ימי העבודה באותו חודש, אלא שהוא מבצע קיזוזים למול תשלומים שעתידים להתקבל. ב. מאחר והנתבעת אינה מכחישה את זכאותו של התובע לשכר מינימום פר חודש, ומאחר ואין בפנינו כל ידיעה על מספר ימי העבודה שעבד התובע מדי חודש, אנו קובעים כי התובע זכאי לשכר מינימום חודשי להיקף של משרה מלאה לכל אחד מהחודשים המלאים אותם עבד (ובאופן יחסי - לשכר מינימום על חלקי החודשים האחרים). ככל שהנתבעת טוענת כי התובע עבד בהיקף נמוך ממשרה מלאה, הנטל היה עליה להוכיח זאת והיא לא עשתה כן. שכר המינימום החודשי למשך כל התקופה הרלוונטית לתביעה עמד על 3335 ₪ לחודש (133.4 ₪ ליום - לפיו אכן שולמו ימי העבודה של התובע בחודש 3/05). בהתאם לכך נבחן את הפרשי השכר להם זכאי התובע: בחודש 5/04, חודש עבודה מלא, קיבל התובע שכר בסך 1850 ₪. לפיכך הוא זכאי להפרש שכר של 1485 ₪. בחודש 6/04 קיבל התובע שכר בסך 4150 ₪. בחודש זה אין התובע זכאי להפרשי שכר נוספים. עם זאת, שכר העמלות בחודש זה גבוה משכר המינימום ועל כן ניתן לקזז ממנו את השלמת שכר המינימום לחודש הקודם עד לגובה רבע מן השכר, רק מן החלק העודף על שכר המינימום החודשי. במקרה זה רבע השכר הינו 1037.5 ₪ ואולם ההפרש משכר המינימום הינו רק 815 ₪, וזה הסכום המירבי אותו ניתן לנכות מתוך 1485 השקלים החסרים בחודש הקודם (כלומר על חודש 5/04 זכאי התובע להפרש שכר מינימום בגובה 670 ₪ בלבד). בחודש 7/04 בו עבד התובע עד ל- 25 לחודש, קיבל שכר בסך 1850 ₪. כמו כן, בהתאם להכרעתנו בנוגע לעמלה בגין עסקת שי עגנון, יש לצרף לחודש זה סכום בגובה 357 ₪, כך שבסה"כ שכרו של התובע לחודש זה אמור היה לעמוד על 2207 ₪. מאחר ובחודש זה עבד התובע כ- 4/5 מהחודש, הרי הוא זכאי לשכר מינימום בגובה 2689 ₪ בלבד. בניכוי השכר שקיבל (או שאמור לקבל כתוספת עבור עמלה כפי שקבענו לעיל), זכאי התובע ליתרת שכר בגובה 482 ₪. בחודש 2/05 לא קיבל התובע שכר. מאחר ובחודש זה החל לעבוד ביום ה- 24 לחודש זכאי התובע לשכר בסך 778 ₪. בחודש 3/05, קיבל התובע שכר בגין 8 ימי עבודה בלבד (לפי שכר המינימום), בהתחשב בכך שהחל לעבוד, לכאורה, ב- 15 לחודש. מאחר וקבענו כי התובע החל לעבוד כבר בסוף החודש הקודם, זכאי התובע לשכר על מחצית החודש הראשונה, בסך 1506 ₪ (31 ימים/14 ימים * 3335 ₪). בחודש 4/05 קיבל התובע שכר בסך 3169 ₪, אשר כוללים את עמלת עסקת בלפור 77 לפיכך, בהתאם לשכר המינימום זכאי התובע לתשלום הפרש שכר המינימום בגובה 164 ₪. בחודש 5/05 קיבל התובע שכר של 3202 ₪, אלא שלאור קביעתנו בנוגע לעסקת הרצל 122, הועמד שכרו של התובע בחודש זה על 4668 ₪, כך שאין הוא זכאי ליתרת תשלום. בחודש 6/05 עבד התובע כאמור עד ל- 26 לחודש וקיבל 2535 ₪, אלא שבהתאם להכרעתנו בנוגע לעסקת שקד, הועמד שכרו של התובע על 4102 ₪ ועל כן אין הוא זכאי להשלמת הפרשי שכר על חודש זה. יצויין כי מאחר ותביעה זו הוגשה בחלוף למלעלה משנה ממועד סיום יחסי העבודה אין מקום לפסוק פיצויי הלנה, וזאת מעבר למחלוקת בנוגע להפרשים ולאופן ביצוע ההתחשבנות. 16. נציין כי ברור שדין תביעת התובע המתייחסת לקנסות מכח חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) ומכח חוק הודעה מוקדמת, להדחות מבלי להתייחס לשאלה האם יש ממש בטענות התובע שכן קנס ניתן במסגרת הליך פלילי או כקנס מינהלי ולא כחלק מהליך אזרחי. 17. תוצאת פסק הדין הינה, איפוא, כי תביעות התובע לתשלום עבור נסיעות, פדיון חופשה, תמורת הודעה מוקדמת, נדחות. באשר לתביעות התובע המתייחסות לעמלות נדחית התביעה בהתייחס לדירה ברח' בלפור 122, נדחית התביעה בהתייחס לדירה ברח' בלפור 77 בכפוף להתחייבות הנתבעת להודיע כמפורט בסיפא של סעיף 13 ד' לפסק דין זה, נדחית התביעה בהתייחס לדירה של גב' הדס בלזר, התובע זכאי להפרש עמלה בהתייחס לדירה ברח' שי עגנון וזאת בסך של 357 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מ- 1.8.04 ועד התשלום המלא בפועל. התובע זכאי ליתרת עמלה בגין עסקת הדירה ברח' שקד בסך 1566 ש"ח כמפורט בסעיף 13 ז' לפסק דין זה. התובע זכאי להפרש עמלה בגין מכירת הדירה ברח' הרצל 122 בסך 1466 ש"ח וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מ- 1.7.05 ועד התשלום המלא בפועל. נדחית תביעת התובע לתשלום עמלה בגין מכירת הדירה בחניתה. כמו כן זכאי התובע להפרשי שכר מינימום כמפורט בסעיף 15 לפסק דין זה. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. בפסיקת סכום זה לקחנו בחשבון כי התובע הגיש תביעתו על סכום גבוה בהרבה מההפרשים שנפסקו לו בפועל. סגירת עסק