פיטורי עובד בטענת ביצוע עבירה פלילית

1. לפניי תביעה בסדר דין רגיל, במסגרתה ביקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו את הסכומים הבאים: א. סכום של 150,290 ₪ בגין פיצויי פיטורים. ב. סכום של 93,122 ₪ בגין משכורת 13. ג. סכום של 9,634 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת. התובע טען כי עבד אצל הנתבעת מחודש פברואר 1993 עד לתאריך 24/8/08, תאריך בו פוטר מבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת ומבלי ששולמו לו פיצויי פיטורים וזאת תוך שנטען כנגדו כי ביצע עבירה פלילית. התובע הוסיף וטען כי עבד אצל הנתבעת בתפקיד של מהנדס מכונות - מנהל אחזקה, ממונה בטיחות ואחראי רעלים. התובע הוסיף וטען כי בתאריך 5/2/97 נחתם בינו לבין הנתבעת הסכם העסקה, במסגרתו נקבעה, בין היתר, זכאותו למשכורת 13 החל משנת 1998. התובע הבהיר כי העבירה הפלילית שיוחסה לו, והמוכחשת על ידו מכל וכל, היתה גניבת דלק של הנתבעת, אגב שימוש ברכב שהועמד לרשותו. 2. במסגרת כתב הגנתה אישרה הנתבעת כי התובע החל לעבוד אצלה בחודש פברואר 1993 וכן אישרה כי הוא פוטר בתאריך 24/8/08. הנתבעת טענה כי בתקופת עבודתו האחרונה שימש התובע כמנהל מחלקת האחזקה במפעלה וכן כממונה בטיחות ואחראי רעלים. הנתבעת אישרה כי הצדדים חתמו על הסכם העסקה בתאריך 5/2/97, אך הכחישה מכל וכל כי סוכם עם התובע שיקבל משכורת 13 משנת 1998 ואילך תוך שהיא טוענת כי הסיכום בין הצדדים נשוא משכורת 13 היה רלוונטי רק ביחס לשנת 1997. הנתבעת טענה כי בשנת 2005 העמידה לרשות התובע רכב צמוד וכי במהלך שנת 2007 משהתברר כי הרכב הנ"ל צורך כמויות נכבדות של דלק הועלה עניין זה בשיחה שהתקיימה עם התובע, שיחה במסגרתה הועלתה גם סוגיית היעדרויותיו הבלתי מוסברות של התובע. בעקבות השיחה הנ"ל ומשהתובע טען כי הרכב אינו תקין וכי מוטב להחליפו, קיבלה הנתבעת את המלצתו והחליפה את רכבו, ברכב אחר מדגם זהה. במהלך חודש 7/08 הודע לתובע, שוב, כי צריכת הדלק של הרכב השני שהועמד לרשותו, אינה סבירה, אף היא, התובע טען כי גם רכב זה אינו תקין. בהמשך (בתאריך 4/8/08) זומן התובע לשיחה במהלכה נדרש לספק הסברים לצריכת הדלק הגבוהה, במסגרת שיחה זו מסר הסבריו. בהמשך, (בתאריך 14/8/08), לאחר שהנתבעת הגיעה למסקנה כי התובע מוליך אותה שולל, היא זימנה אותו לישיבת שימוע לקראת פיטורים. בסופו של דבר התקיימה ישיבת השימוע, ביום 18/8/08, במהלכה התוודה התובע כי שינה את מחוון הקילומטרים ברכב, מעשה אשר בגינו החליטה הנתבעת לפטרו לאלתר ומבלי ליתן לו פיצויי פיטורים. 3. מהלך הדיון ביום 15/3/09 התקיים לפניי, דיון מוקדם, במהלכו נוסחו רשימות מוסמכות ופלוגתאות. בתאריך 13/5/09 הגיש התובע את תצהיר עדותו הראשית ובתאריך 29/6/09 הגישה הנתבעת את תצהירי העדות הראשית של ארבעת עדיה - גב' אפרת שפירא; מר יששכר (איסי) אהרוניאן; מר עזרא שתיל ומר עומר הרפז. בתאריך 14/9/09 מימש התובע את הזכות שניתנה לו, עת הגיש תצהיר משלים אליו צירף, בין היתר, תמליל והקלטה של שיחה שהתקיימה, לטענתו, ביום 24/8/08. בתאריך, 23/9/09 הגיש התובע בקשה לזימון העד - מר יהושע חלמיש, על מנת שיעיד בקשר לסוגיית הקילומטראז' שברכב. בתאריך 30/9/09, החליט בית הדין, חרף הטעם שמצא בטענות הנתבעת לפיהם "הרעיון לברר באופן מקצועי טכני את אשר נטען על ידי הנתבעת יכול היה לעלות וייתכן שאף עלה, עוד בטרם הגיש התובע תצהיריו", להתיר את זימונו של מר חלמיש. בתאריך 19/11/09 התקיימה ישיבת הוכחות, בתחילתה הוצע לצדדים להסכים שפסק הדין יינתן לפי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט, אך הצדדים דחו הצעה זו. בנקודה זו יצויין כי התיק נדון על ידי כדן יחיד וזאת לאור העובדה שנציגי הציבור שהוזמנו לישיבת ההוכחות, לא התייצבו (ראו עמ' 8 שורות 15-8 לפרוטוקול). 4. להלן רשימת המוסכמות: א. תקופת העבודה של התובע מחודש 2/93 עד 24/8/08. ב. נחתם חוזה עבודה ביום 5/2/97. ג. נספח להסכם עבודה מחודש 5/05 מתייחס לנושא הרכב. ד. שכרו הקובע של התובע הינו 9,634 ₪. ה. הרכב הראשון ניתן לתובע בחודש מאי 2005 והוחלף בתחילת שנת 2008. ו. ביום 18/8/08 התקיימה שיחה בנוכחות התובע ובנוכחות מר עזרא שתיל והגב' אפרת שפירא. ז. בעקבות השימוע שהתקיים ביום 18/8/08 הוצא לתובע מכתב פיטורים הנושא את התאריך 24/8/08. 5. להלן רשימת הפלוגתאות: א. האם זכאי התובע למשכורת 13 (האם החל משנת 98 כפי שטוען התובע, או רק ביחס לשנת 97 כפי שטוענת הנתבעת). ב. האם קיבל התובע סכום כלשהו בגין משכורת 13. (התובע טוען שלא, הנתבעת טוענת כי בגין שנה אחת כן קיבל). ג. האם הרכב הראשון הוחלף ברכב השני בגלל צריכה גבוהה של דלק כטענת הנתבעת או בהתקיימות שני הפרמטרים - חלוף שלוש שנים וסף של 120,000 קילומטר, כטענת התובע. ד. האם השתמש התובע ברכב לשימושו הפרטי. (התובע טוען שלא, הנתבעת טוענת שכן). ה. האם הסיבה לפיטורי התובע היתה שימוש חורג ושלא כדין ברכב שקיבל מהחברה והאם הצדיקה עילת פיטוריו שלילת פיצויי פיטורים (התובע טוען שלא, הנתבעת טוענת שכן). 6. להלן הראיות שהוגשו על ידי הצדדים: ראיות התובע: הסכם העבודה שנחתם בין התובע לבין הנתבעת ביום 5/2/97 (נספח א' לתצהירו הראשון של התובע) - ת/1. העתק הנספח לחוזה העבודה (הנספח מיום 31/5/05) שעניינו הרכב שקיבל התובע (נספח ב' לתצהירו הראשון של התובע) - ת/2. העתק מכתב הפיטורים מיום 24/8/08 (נספח ג' לתצהירו הראשון של התובע) - ת/3. העתק תלושי שכר לשלושת חודשי עבודתו האחרונים של התובע אצל הנתבעת (נספח ד' לתצהירו הראשון של התובע) - ת/4. העתק מכתב משטרת ישראל מיום 24/3/09 (נספח ד' לתצהירו המשלים של התובע) - ת/5. העתק תמליל הקלטת השיחה מיום 24/8/08 וכן העתק תצהירו של עורך התמליל (נספח ה' לתצהירו המשלים של התובע) - ת/6. העתק תעודות מחלה (נספח ו' לתצהירו המשלים של התובע) - ת/7. דו"ח הרכב הנושא את התאריך 17/9/09, אשר הוגש לתיק בית הדין ביום 23/9/09 - ת/8 ראיות הנתבעת: תרשומת מיום 17/8/08 (נספח א' לתצהירה של הגב' שפירא) - נ/1. פרוטוקול ישיבת השימוע מיום 18/8/08 (נספח ב' לתצהירה של גב' שפירא) - נ/2 אישור בדבר הגשת תלונה בתחנת המשטרה בעפולה ביום 26/8/08 (נספח ג' לתצהירה של גב' שפירא) - נ/3. דו"ח הערכת התובע לשנת 2007 (נספח א/1 לתצהירו של מר אהרוניאן) - נ/4. טופס הערכה עצמית שערך התובע לקראת דו"ח 2007 (נספח א/2 לתצהירו של מר אהרוניאן) - נ/5. מפרט טכני ואבזור של הרכב השני שהועמד לרשות התובע (נספח ב' לתצהירו של מר אהרוניאן)- נ/6. סיכום שיחה שנערכה ביום 4/8/08 בין התובע לבין מר אהרוניאן (נספח ג' לתצהירו של מר אהרוניאן) - נ/7. כרטיס הטיפול של מוסך חלמיש מיום 15/7/08 (נספח ד' לתצהירו של מר אהרוניאן) - נ/8. ממצאי בדיקת הקילומטרז' (נספח ה' לתצהירו של מר אהרוניאן) - נ/9. דיווחי הקילומטרז' שהעביר התובע, ביחס לחודשים 3/08 ו- 7/08 - 5/08 (נספחים ו/1 עד ו/5 לתצהירו של מר אהרוניאן) - נ/10 עד נ/14. גיליונות עבודה פרטניים לגבי שלושת הביקורים האחרונים של הרכב במוסך - נ/15. 7. האם זכאי התובע למשכורת 13 ? גרסת התובע במסגרת סעיף 3 לתצהירו, הצהיר התובע כי:"על פי האמור בהסכם העבודה, אני זכאי, בין היתר, למשכורת 13 בממוצע שלושת החודשים האחרונים לכל שנה, החל מסיום שנת 1997, קרי החל מחודש דצמבר 1997 ובכל שנה לאחר מכן". במסגרת סעיף 4 לתצהירו, הצהיר התובע כי:"טענת הנתבעת כאילו התחייבותה למשכורת 13 היתה רק לשנת 1997, טענה מגוחכת היא שהרי השכל הישר אומר שמדובר ב"בונוס" אשר ניתן לעובד ובפרט כאשר לשון הסעיף קושרת בין תשלום ה"בונוס" לבין התמדה, הרי ברור שהתמדה נמשכה, לפחות אצלי, עד סיום העבודה, כאמור". במסגרת סעיף 24 לתצהירו המשלים, הצהיר התובע כי:"..פניתי מספר פעמים אל איסי בשאלה מה עם משכורת 13 שלי, הרבה לפני שנת 2006. ולאחר מספר פניות כאמור הוא הורה לי שלא לפנות אליו יותר ואם אני רוצה משכורת 13 עלי לפנות לעומר שהחתים אותי על הסכם העבודה והבטיח לי משכורת 13 והם לא יתנו לי אגורה". במסגרת חקירתו הנגדית, נחקר התובע, בעניין טענתו לזכאות למשכורת 13, כמפורט להלן: "ש. עומר בתצהירו אומר שבסיכום ביניכם הוסכם על משכורת 13 פעם אחת בלבד בשנת 1997 - האם עומר משקר ת. חיובי. אם הוא אומר שזה פעם אחת אז הוא משקר ש. האם אתה יודע שבנתבעת אין עובד אחד, אחד שמקבל משכורת 13 - ידוע לך על כך ת. לא יודע לי וגם זה לא ענייני. לא התעסקתי בעניינם של אחרים. בכל מקרה אם רוצים לתגמל אדם חד פעמי לא מכניסים את זה לחוזה ולא מציינים את זה במשכורת 13 אלא כבונוס או הטבה או משהו כזה. ש. בסוף שנת 97 שולמה לך משכורת 13 ת. לא. מעולם לא שולמה לי משכורת 13 ש. אתה כול להראות בתצהירך את תלושי השכר של אותה תקופה ת. לא צרפתי. יש לי את זה בבית ש. בסעיף 24 לתצהיר המשלים שלך אתה כותב ש'הרבה לפני שנת 2006 פניתי לאיסי ושאלתי מה קורה עם משכורת 13' מתי היו פניות אלו ת. בכל אותה תקופה לפני 2006. אני חושב שמשנת 1998, פניתי מספר רב של פעמים ש. פעם בשבוע? בשנה? ת. מספר פעמים, כשהיו לנו פגישות עבודה. שאלתי אותו מה עם משכורת 13 ש. והוא, לפי מה שאתה מצהיר בסעיף 24, פשוט נפנף אותך ואמר לך 'עזוב, עזוב, לא תקבל כלום' ת. נכון ש. זה די מעליב לקבל כזה יחס ת. נכון. במיוחד כשאתה עובד נאמן ש. ואני אומר לך שאת הנושא הזה העלית פעם אחת בלבד. רק בשנת 2006 ואיסי הלך בדק וחזר אליך אם תשובה ואתה פשוט עזבת את זה ת. מה היתה תשובתו ש. אני שואל אם מה שסיפרתי נכון ת. לא נכון. איסי גם הגדיל לעשות ואמר לי בצורה סרקזית 'לך לעומר הוא יתן לך את משכורת 13, דיברתי אותו' ואני אמרתי לו אני חתמתי עם הנתבעת עומר היה אז מנכ"ל והוא אמר לי 'לא נראה לך אתה יכול להתפטר', זה היה פזמון שגור מאוד ש. האם אי פעם כתבת לה לנתבעת שאתה מבקש את המשכורת 13 ת. לא. פניתי בע"פ ש. למה? התביישת? ת. לא שאלה של התביישתי. היתה לי תקשורת אישית ולא היה נהוג לכתוב מכתבים ש. לפי מה שאתה מתאר, במשך 10 שנים לא משלמים לך משכורת 13 שאתה טוען שמגיעה לך ואתה הסתפקת בשיחות בע"פ ת. כן" (עמ' 20 שורות משורה 9 עד שורה 32 לפרוטוקול ועמ' 10 משורה 1 עד שורה 11). גרסת הנתבעת מר הרפז תצהירו של מר עומר הרפז, אשר העיד על עצמו כמי ששימש כמנכ"ל הנתבעת משנת 1994 ועד לשנת 1999, התייחס, רובו ככולו, לסוגיית רכיב משכורת 13. מר הרפז העיד על הנסיבות בשלהן הוחלט להחתים את כל העובדים על הסכמי עבודה אישיים (סעיפים 2 ו-3 לתצהיר). במסגרת סעיף 4, לתצהירו, הצהיר מר הרפז כי:"אני ערכתי בכתב יד את התיקונים והתוספות בחוזה העבודה של התובע, לרבות את סעיף 14 הקובע כי:"בסוף השנה במידה ויתמיד עד חודש 12 יקבל משכורת 13 בממוצע שלושת החודשים האחרונים". במסגרת סעיף 5 לתצהירו, הצהיר מר הרפז כי: "זמן רב חלף מאז חתימת חוזה העבודה של התובע ואינני זוכר את הנסיבות המדויקות של הוספת סעיף 14 לחוזה. יחד עם זאת, זכור לי היטב כי באותה עת התובע היה עובד טוב, מקצועי ונחוץ למפעל, ואני מניח שהוא ביקש לקבל הטבה זו ואולי אף התנה בכך את המשך עבודתו כמפעל (כידוע בעת חילופי מעבידים עובד רשאי להודיע על סיום עבודתו תוך שהוא זכאי לפיצויי פיטורים מלאים)". במסגרת סעיף 6 לתצהירו, חזר מר הרפז והדגיש כי סעיף 14 לחוזה, נערך על ידו בתחילת שנת 1997, "קובע כי רק בסוף שנת 1997 זכאי התובע לקבל משכורת 13 ולא מעבר לכך. הדברים ברורים מאוד ואם היתה כוונה אחרת, הרי שהייתי מנסח את הסעיף בהתאם". בהמשך תצהירו, מצהיר מר הרפז כי לא נהוג אצל הנתבעת לשלם לעובדים משכורות 13 וכי לא זכורים לו מקרים נוספים שבהם זכו עובדים להטבה שכזו, וכן מצהיר כי גם אם באופן "תאורטי", זכאי התובע לקבל משכורת 13, הרי שהסכום המגיע לו צריך להיות מחושב על בסיס השכר ששולם לו בכל שנה ושנה, ולא על בסיס משכורתו האחרונה וכי בכל מקרה רכיב זה התיישן ככל שהוא מתייחס לתקופה שקדמה לשבע השנים הסמוכות להגשת התביעה. במסגרת חקירתו הנגדית של מר הרפז הוא נשאל:"מה שאני מבין מתצהירך שכאשר הוספת בכתב יד את סעיף 14 לחוזה של התובע - משכורת 13, אמרת לתובע 'דע לך שמדובר בשנה אחת בלבד', זה נכון" (עמ' 29 שורות 32-31 לפרוטוקול). ותשובתו היתה:"למיטב זכרוני" (עמ' 30 שורה 1 לפרוטוקול). מר הרפז נשאל עוד מספר שאלות בסוגיית ההסכם ומשכורת 13 ומפאת חשיבות הדברים, אביאם להלן: "ש. ממש אמרת לו שזה לשנה אחת בלבד ת. לא יודע. לא זוכר. הכוונה היתה לאותה שנה, אם אמרתי לו בצורה מפורשת כמו ששאלת, אני לא זוכר. ש. בתצהיר שלך אתה נחרץ 'רק בסוף שנת 97' אז אם התובע פנה אליך ודרש ממך את שכר 13 והתנה את הישארותו בעבודה בתשלום שכר זה. מן הסתם הבהרת לו שמדובר במענק חד פעמי. או שלא? ת. אני חושב שכן. בשנת 97 רכשנו ציוד חדש שלגבי המפעל זו היתה רכישה לא פשוטה. המקצוען במפעל באותה עת, היה התובע ואני הייתי צריך אותו לקליטת המכונה ואמרתי לו תישאר עד סוף השנה ותקבל משכורת 13. יש אצלנו מערכת כזו או אחרת של בונוסים - לפי החלטות של דירקטוריון. אבל מונח של משכורת 13 בכלל לא קיים ש. אז אם רצית לתגמל אותו בבונוס, אל היית צריך להוסיף את זה ת. אני מניח שלא, אבל זו היתה הבקשה של התובע ש. כמה זמן היה נדרש לצורך קליטת המכונה החדשה ת. לא זוכר באיזה חודש היתה המכונה צריכה להגיע ואז חודשיים שלושה. בשנה זו עשינו מעבר למבנה נוסף. היה לנו קצת קטע טכני לא פשוט. ממש בתקופה זו. וכשהתובע רצה ללכת לא יכולתי לאפשר ש. ולכן החלטת לתגמל אותו בבונוס חד פעמי ת. לא. אני אמרתי לו 'אם תישאר עד סוף השנה, תקבל משכורת 13'. ש. לשיטתך, 1/1/98 התובע יכול ללכת, לך זה לא היה מפריע ת. לי זה תמיד היה מפריע כי אני תמיד רציתי את התובע אצלנו. ש. אתה אומר שיש מערכת של בונוסים במפעל, אתה גם אומר שהיית צריך את התובע ורצית שהוא יישאר כי זה עושה לך ולמפעל טוב ואתה גם מנסח את סעיף 14 בכתב ידך ואתה כותב:'בסוף השנה במידה ויתמיד עד סוף חודש 12'. ת. אני קורא את הסעיף ש. אתה מודע, לבטח, למשמעות המילה משכורת להבדיל מבונוס, בהיותך מנכ"ל לשעבר ומנכ"ל עכשווי. אתה יודע שמשכורת זה דבר שנכנס לצורך חישובי פנסיה ואחרים ובונוס זה משהו אחר. אז אני שואלת אם יש במפעל מערך תגמול של בונוסים אז למה כתבת משכורת 13, אלא אם התכוונת למה שכתוב 'אם תתמיד תקבל משכורת 13' ת. אני חושב שהמונח של משכורת 13, התובע אמר שהוא רוצה להוסיף את זה ואני התייחסתי לזה כבונוס ש. אתה שימשת מנכ"ל של המפעל ת. כן ש. העובד אומר לך משכורת, אתה רוצה לשלם בונוס, אתה מבין את ההבדל ובכ"ז כותב במשכורת ואתה רוצה שנתייחס לזה כחד פעמי - זה נשמע לך הגיוני ת. לא בהכרח. אם הייתי חושב על זה במינוח משפטי הייתי כותב את מה שאמרת, לא 'משכורת 13' אלא 'בונוס חד פעמי..מתחייב עד סוף השנה..'. ש. ואת מה שאמרת עכשיו לא אמרת גם לתובע בעת החתימה - כלומר שמדובר במשהו חד פעמי ת. לא זוכר ש. ידוע לך אם בשנת 97 קיבל התובע את משכורת 13 ת. אני לא יכול לזכור אבל בד"כ מה שאני מבטיח מתקיים. אפשר לבדוק בתלושים ש. ובשנת 98 ת. לא חושב שמעולם היתה פניה ש. ובשנת 99 עזבת ת. נכון" (עמ' 30 שורות 33-2 לפרוטוקול ועד עמ' 31 שורות 13-1). מר אהורניאן מר איסי אהרוניאן, הצהיר על עצמו, בין היתר, כמי שמחודש יוני 2008 ועד לחודש אוגוסט 2008 שימש כסמנכ"ל חטיבת טכנולוגיות בצוותא עם מר עזרא שתיל. מר אהרוניאן אף הצהיר על עצמו כמי שמכיר את התובע מאז שנקלט לעבודה בשנת 1993 "כאשר במשך שנים רבות שימשתי כמנהל הישיר שלו". בכל הקשור למשכורת 13, הצהיר מר אהרוניאן במסגרת סעיף 3 לתצהירו, כי: :"זכור לי שבשנת 2006 (או בסמוך לכך) התובע פנה אלי וביקש לברר האם מגיעה לו משכורת 13. בדקתי את הסכם העבודה של התובע מיום 5/2/97 ומצאתי בסעיף 14 את ההוראה הבאה:"בסוף השנה במידה ויתמיד עד סוף חודש 12 יקבל משכורת 13 בממוצע שלושת החודשים האחרונים" כלומר - הסיכום לגבי משכורת 13 היה רלוונטי רק לגבי סוף שנת 1997 ולא מעבר לכך. הודעתי על כך לתובע, אשר קיבל את העניין בהבנה ולא הביע כל מחאה ומאותה עת ואילך לא בא בטענה ו/או בדרישה לתשלום משכורת 13, כיוון שידע היטב שהוא אינו זכאי להטבה זו. אבקש להבהיר כי פנייתו של התובע בעניין זה היתה חד פעמית כאמור בסעיף זה". דיון והכרעה אקדים ואציין כי מר הרפז, אשר אינו עובד אצל הנתבעת מאז שנת 1999, הותיר עלי רושם מהימן ביותר. הסכם העסקה בסעיף 14 להסכם העסקתו של התובע (ת/1), נרשם בכתב יד, כך: "בסוף השנה במידה ויתמיד עד סוף חודש 12, יקבל משכורת 13 בממוצע שלושת החודשים האחרונים". מדובר, כפי שניתן לראות בסעיף אשר ניתן לפרשו גם בדרך שמציע התובע אך בהחלט גם בדרך שמציעה הנתבעת. וכפי שציינתי לעיל, מר הרפז אשר הותיר עלי רושם מהימן ביותר, הצהיר והעיד על כך שבאף שלב לא התכוון כי התובע יהנה ממשכורת 13 מסוף שנת 1997 ואילך, אלא:"אני אמרתי לו 'אם תישאר עד סוף השנה תקבל משכורת 13" (עמ' 30 שורה 19 לפרוטוקול). תוך שהוא מבהיר את הסיבה בשלה הסכים להוסיף סעיף זה: "..בשנת 97 רכשנו ציוד חדש שלגבי המפעל זו היתה רכישה לא פשוטה. המקצוען במפעל, באותה עת, היה התובע ואני הייתי צריך אותו לקליטת המכונה ואמרתי לו תישאר עד סוף השנה ותקבל משכורת 13.." (עמ' 30 שורות 10-8 לפרוטוקול). בנקודה זו יש לציין כי דברים ברוח זו הוצהרו גם במסגרת סעיף 8 לתצהירו של מר הרפז. מר הרפז העיד בכנות על כך שאת המינוח "משכורת 13" הוא כתב לבקשת התובע וכי "אם הייתי חושב על זה במינוח משפטי הייתי כותב את מה שאמרת, אל 'משכורת 13, אלא 'בונוס חד פעמי..מתחייב עד סוף השנה". לעדותו המהימנה של מר הרפז מצאתי תימוכין גם בסעיף 3 לתצהירו של מר אהרוניאן, אשר לא נסתר ואשר לפיו בשנת 2006 פנה אליו התובע וביקש לברר האם מגיעה לו משכורת 13 ולאחר בדיקה הודיע לו כי לא מגיע לו שכן האמור בסעיף 14 להסכם היה רלוונטי רק לשנת 1997, "..הודעתי על כך לתובע, אשר קיבל את העניין בהבנה, לא הביע כל מחאה ומאותה עת ואילך לא בא בטענה ו/או בדרישה לתשלום משכורת 13". זאת ועוד, העובדה עליה אין חולק ולפיה משנת 1998 ועד סיום העסקתו, לא קיבל התובע משכורת 13, מחזקת אף היא את גרסת הנתבעת, לפיה כל שסוכם עם התובע, במסגרת סעיף 14 להסכם העסקתו, התייחס לשנת 1997 ותו לאו. בהקשר זה אציין כי לא נעלמה מעיני עדותו של התובע לפיה, "משנת 1998, פניתי מספר רב של פעמים" (עמ' 20 שורה 22 לפרוטוקול), אולם מעבר לעובדה כי התובע לא שכנע אותי כי אכן ביצע פניות שכאלה, הרי ממילא מצאתי בעובדה שהוא המשיך לעבוד אצל הנתבעת 10 שנים לאחר שההבטחה שניתנה לאו, לא קויימה, כדי להחליש, עד מאוד, את גרסתו. בנוסף לאמור לעיל, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתובע בחר שלא להתייחס, לא בכתב תביעתו, לא בתצהירו ולא בתצהירו המשלים לנסיבות שהובילו להוספת סעיף 14 להסכם העסקתו וזאת חרף העובדה שעניין זה עלה, לפחות בתצהיריהם של מר הרפז ומר אהרוניאן. הפעם הראשונה שהתובע התמודד עם נושא זה היה במסגרת חקירתו הנגדית (עמ' 19 שורות 21-5 לפרוטוקול), כאשר התשובה אותה נתן, עת נשאל:"למה כל מה שאתה מספר עכשיו לא כתבו בתצהירים שלך", היתה:"לא ראיתי את זה כרלוונטי" (עמ' 19 שורות 17-16 לפרוטוקול). למען הסר ספק אציין כי עדות התובע לפיה עומר הרפז הוא שהעלה את הנושא של משכורת 13, כמו יתר התשובות שנתן ביחס למה שהוביל להוספת סעיף 14 להסכם, לא הרשימה אותי במהימנותה. 8. האם קיבל התובע סכום כלשהו בגין משכורת 13? גרסת התובע במסגרת חקירתו הנגדית, נשאל התובע:"בסוף שנת 97 שולמה לך משכורת 13?" (עמ' 20 שורה 16 לפרוטוקול) ותשובתו היתה :"לא. מעולם לא שולמה לי משכורת 13" (עמ' 20 שורה 17 לפרוטוקול). משהתבקש התובע להראות בתצהירו את תלושי השכר של אותה תקופה הוא השיב:"לא צרפתי. יש לי את זה בבית" (עמ' 20 שורה 19 לפרוטוקול). גרסת הנתבעת מר הרפז, נשאל, במסגרת חקירתו הנגדית:"ידוע לך אם בשנת 97 קיבל התובע את משכורת 13" (עמ' 31 שורה 8 לפרוטוקול) ותשובתו הספונטאנית והכנה היתה:"אני לא יכול לזכור אבל בד"כ מה שאני מבטיח מתקיים, אפשר לבדוק בתלושים" (עמ' 31 שורה 9 לפרוטוקול). דיון והכרעה הנתבעת איזכרה בסיכומיה את הכלל הידוע לפיו המוציא מחברו עליו הראיה וכי בעל דין, הנמנע מהגשת ראיות שאמורות לפעול לטובתו, חזקה שהן פועלות לרעתו ותומכות דוקא בגרסת הצד השני (ראו יעקב קדמי 'על הראיות', חלק שלישי, עמ' 1661-1648; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 596, 602). הנתבעת טענה כי התובע אשר טען כי לא קיבל משכורת 13 מעולם, גם לא בסוף שנת 1997, בחר, משיקוליו הוא, שלא לצרף את תלושי השכר הרלוונטיים אשר יכלו לבסס טענתו זאת. באשר לטענה זו אציין כי הגם שמדובר בטענה שאין לדחותה על הסף, הרי שכנגדה ניתן לטעון כי בנקל יכלה הנתבעת להפריך את טענת התובע לפיה לא קיבל את משכורת 13 בסוף שנת 1997, לו היתה ממציאה, בעצמה, את תלוש השכר המוכיח כי פעלה בהתאם לפרשנות שלה לחוזה העסקה ולכן, העדר הצגת הראיה מצידו של התובע, לא היא ששמטה את הקרקע תחת רכיב זה של תביעתו. לדעתי, העובדה שהתובע כלל לא טען כי בסמוך למועד בו היה אמור לקבל את משכורת 13, בפעם הראשונה (לטענתו) והיחידה (לטענת הנתבעת), הוא פנה ישירות למר הרפז לברר איתו מדוע הוא לא דואג ליתן לו את אשר הבטיח, היא שהחלישה עד מאוד את טענתו. אשר על כן והואיל ומר הרפז אכן הרשים אותי, כמי שמקיים את אשר הוא מבטיח, הריני קובעת כי התובע לא הוכיח את טענתו לפיה גם בגין שנת 1997 הוא לא קיבל את משכורת 13. מעבר לדרוש אציין כי גם אם היה מוכיח התובע כי לא קיבל את משכורת 13, בגין שנת 1997 הרי שלא הייתי מחייבת את הנתבעת לשלם לו רכיב זה, בשל התיישנותו, שהרי מהמועד בו היה זכאי התובע לקבל רכיב זה של תביעתו ועד המועד בו הגיש את תביעתו (30/10/08) חלפו כמעט 11 שנים, קרי, כארבע שנים מעבר לתקופת ההתיישנות. 9. מדוע הוחלף רכבו הראשון של התובע גרסת התובע התובע העיד כי רכבי הליסינג שמעמידה הנתבעת לעובדיה מוחלפים ב"חלוף שלוש שנים וסף של 120,000 ק"מ" (עמ' 23 שורות 10 לפרוטוקול וכן שורות 14-13). התובע נשאל שוב ושוב בעניין זה וחזר על גרסתו לפיה:"הרכב שלי הוחלף בעקבות מילוי התנאים - 120,000 ק"מ או שלוש שנים" (עמ' 23 שורות 22-21 לפרוטוקול). גרסת הנתבעת במסגרת סעיף 5 לתצהירו של מר אהרוניאן הוא הצהיר כי: "במסגרת ההערכה השנתית, שעורכים מנהלי המחלקות של הנתבעת, לגבי כל עובד ועובד, ערכתי דו"ח מפורט לגבי תפקודו של התובע בשנת 2007 ואף זימנתי אותו לשיחה. באותה שיחה הועלתה, בין היתר, סוגיית היעדרויותיו הבלתי מוסברות של התובע במהלך יום העבודה. התובע התחמק מלתת תשובות ענייניות בענין ההיעדרויות, ובנוגע לצריכת הדלק טען התובע כי הרכב אינו תקין ולכן מוטב כי הנתבעת תחזירו לחברת הליסינג ותקבל רכב אחר במקומו". למעשה, גרסת הנתבעת, כאמור היא שרכבו הראשון של התובע, אותו קיבל בחודש 5/05, הוחלף ביום 3/2/08, ברכב אחר מדגם זהה (שברולט אבאו - 1,400 סמ"ק) וזאת לאחר שבמסגרת שיחת הערכה תקופתית, נדרש התובע ליתן הסברים על צריכה מוגברת של דלק ברכב וטען כי הרכב אינו תקין וכדאי להחזירו לחברת הליסיניג ולקבל רכב אחר במקומו, המלצה אותה קיבלה הנתבעת ובהתאם לה נהגה. דיון והכרעה אקדים ואציין כי התובע לא הביא כל ראיה לתמוך בטענתו הנ"ל לפיה, הנתבעת מחליפה את רכב הליסינג שלה בהתקיים אחד משני התנאים - בחלוף שלוש שנים או סף של 120,000 ק"מ. לגופם של התנאים הנטענים - התובע לא הכחיש כי קיבל את הרכב הראשון בחודש מאי 2005 (כפי שהדבר מתיישב יפה גם עם ת/2 - הנספח לחוזה העבודה) וכן לא הכחיש כי רכב זה הוחלף ברכב אחר מדגם זהה, בתאריך 3/2/08, ומכאן שניתן לקבוע כי הרכב הוחלף כעבור שנתיים ושמונה/תשעה חודשים, היינו פחות משלוש שנים. התובע העיד כי החזיר את הרכב הראשון כאשר הקילומטרז' שלו עמד על 112,000 ק"מ (עמ' 23 שורה 16 לפרוטוקול), קרי, בטרם הגיע הרכב ל - 120,000 ק"מ. מהאמור לעיל עולה כי אף אחד משני התנאים, להם טען התובע, לא התקיים ברכבו הראשון. די באמור לעיל כדי לקבוע כי התובע לא הוכיח את טענתו להחלפת רכבו הראשון בשל אחד התנאים להם טען. מנגד, ניתן לקבוע כי הנתבעת הוכיחה את אמיתות גרסתה לפיה רכבו הראשון של התובע הוחלף בעקבות תלונתו כי הרכב אינו תקין (צריכת דלק גבוהה) וכי יש להחזירו לחברת הליסינג. הנתבעת, הצליחה להוכיח את טענתה לפיה, במסגרת שיחת הערכה שהתקיימה בין התובע לבין מר אהרוניאן עלתה סוגיית צריכת הדלק המוגברת (נ/4 ונ/5 וכן עמ' 22 שורות 23-18 לפרוטוקול ועמ' 23 שורות 7-6) ולפיה נ/4 נחתם על ידי התובע ביום 4/1/08, כשהרכב השני נמסר לתובע בתאריך 3/2/08, קרי בחלוף פחות מחודש לאחר שיחת הערכה הנ"ל. אשר על כן הריני קובעת כי רכבו הראשון של התובע הוחלף בסמוך לשיחת הערכה שהתנהלה בינו לבין מר אהרוניאן ובעקבות תלונת הראשון כי הרכב אינו תקין (צריכת דלק גבוהה) וכי יש להחזירו לחברת הליסינג. 10. האם התובע השתמש ברכב לשימושו הפרטי? במסגרת ת/2 - הנספח להסכם העבודה, נספח אשר נחתם ביום 31/5/05 נקבעו תנאי השימוש ברכב, וכך נקבע: "העובד ואשתו בלבד יהיו רשאים לנהוג ברכב ולעשות בו שימוש למטרותיהם הפרטיות, גם בשעות אשר מעבר לשעות העבודה של העובד . בימים בהם שוהה העובד בחופשה, שרות מילואים או בעת נסיעותיו לחו"ל ישאיר העובד את הרכב בחברה". במסגרת חקירתו הנגדית, נשאל התובע על השימוש שעשה ברכב והוא השיב בחיוב עת נשאל:"היית מגיע עם הרכב מהבית לעבודה ובערב חוזר הביתה" (עמ' 21 שורות 16-17 לפרוטוקול). הוא השיב בחיוב עת נשאל:":ואם הייתה לך חתונה בערב היית נוסע עם הרכב הזה" (עמ' 21 שורות 18-19 לפרוטוקול). הוא השיב בחיוב, עת נשאל:"ואם נסעת לחופשה באילת" (עמ' 21 שורות 20-21 לפרוטוקול), וכן השיב בחיוב עת נשאל האם גם אשתו נהגה ברכב (עמ' 21 שורות 22-23 לפרוטוקול). לאור האמור לעיל ובהתחשב בעובדה שהתובע כלל לא התייחס לפלוגתא הנ"ל, במסגרת סיכומיו, הריני קובעת כי התובע השתמש ברכב לשימוש הפרטי, גם במידה שחרגה מהמוסכם. 11. האם התובע פוטר עקב שימוש חורג ושלא כדין ברכב (חלק מפלוגתא ה') אקדים אחרית לראשית ואציין כי שוכנעתי שהתובע אכן פוטר בשל שימוש חורג ושלא כדין ברכב. 12. הבעיות ברכב במסגרת סעיף 10 לתצהירו הצהיר התובע כי צריכת הדלק ברכבו היתה גבוהה והוא התלונן על כך במוסך. במסגרת סעיף 16 לתצהירו המשלים, הצהיר התובע כי הרכב נבדק במוסך ונמצאו בו ליקויים שונים שהיו הסיבה לצריכת הדלק. במסגרת סעיף 17 לתצהירו המשלים, הצהיר התובע כי הרכב שהעמידה לרשותו הנתבעת "ידוע כזללן דלק". התובע סיבב טענתו הנ"ל על ת/8 (דו"ח הרכב הנושא את התאריך 17/9/09). ת/8 ועדותו של מר חלמיש על גבי ת/8, רשם מר חלמיש, בכתב ידו כי :"צריכת הדלק בנסיעה עירונית של הרכב בין 6 ל - 10 ק"מ לליטר בנזין, ע"פ בדיקה ברכבי הפרטי". במהלך חקירתו הראשית של מר חלמיש, התברר כי הרכב, אליו התייחס בהערתו הנ"ל, הינו רכב של בתו (עמ' 10 שורות 29-28 לפרוטוקול), וכן התברר כי את המדידות לממצאיהן התייחס בהערתו הנ"ל, ביצעה בתו (עמ' 12 שורות 9-8 לפרוטוקול וכן עמ' 23). בשים לב לעובדות הנ"ל והואיל ובתו של מר חלמיש, אשר היא שביצעה, לכאורה, את המדידות שעשויות היו להיות רלוונטיות, לא העידה, הרי שאין ליתן להן משקל וכתוצאה מכך אין ליתן משקל ממשי להערתו הנ"ל של מר חלמיש. מעבר לנדרש יצויין כי בחקירתו הנגדית של מר חלמיש הוא העיד כי צריכת הדלק של הרכב בנסיעה בינעירונית (להבדיל מנסיעה עירונית אליה התייחס בהערתו), היא של 10 ק"מ לליטר בנזין (עמ' 12 שורה 6 לפרוטוקול), כשבהמשך חקירתו הנגדית העלה סברה של צריכת דלק שנעה בין 10 ק"מ לליטר לבין 12 ק"מ לליטר (עמ' 12 שורה 25 לפרוטוקול) ובהמשך אף התייחס לצריכה של 14-15 ק"מ לליטר (עמ' 13 שורה 3 לפרוטוקול). בכדי שלא להאריך שלא לצורך אציין כי בשים לב לחוסר האחידות שבתשובותיו של מר חלמיש ובשים לב להבדלים שמצאתי בין מסלול נסיעתה הנטען של בתו של מר חלמיש, והשוני בין מסלול זה ואופן נסיעתה לבין מסלול נסיעתו של התובע (ולעניין זה ראו סעיף 27.3 לסיכומי הנתבעת), הריני קובעת כי התובע לא הצליח להוכיח את טענתו לפיה הרכב ידוע כ"זללן רכב". 13. האם ניתן לזייף קילומטרז' דיגיטלי ? גרסתו הראשונית של התובע, כפי שנשמעה בדיון המוקדם, מפי בא כוחו, היתה ש:"שינוי בקילומטרז' הוא בלתי אפשרי. מדובר במד דיגטאלי, שאנו לא מכירים דרך לשנות אותו. לא אני ולא במוסך UMI.." (עמ' 1 שורות 6-5 לפרוטוקול). מעדותו הראשית של מר חלמיש עלה כי שינוי במד קילומטרז' דיגיטלי הינו אפשרי במעבדה (עמ' 11 שורות 3-1 לפרוטוקול), אם כי מר חלמיש העיד כי הוא אינו מאמין שמעבדה תסתכן בשינוי מד מרחק כי זו עבירה (עמ' 11 שורות 4-3 לפרוטוקול). במסגרת חקירתו הנגדית, הודה מר חלמיש שפורץ מכוניות אולי היה מצליח לשנות מד קילומטרז' (עמ' 15 שורה 11 לפרוטוקול). מהאמור לעיל עולה כי גרסתו הראשונית של התובע לפיה שינוי בקילומטרז' אינו אפשרי, הופרכה, באמצעות העד מטעמו, הוא מר חלמיש. בנוסף לאמור לעיל הרי שלא ניתן להתעלם מכישוריו של התובע כמהנדס מכונות ומכך שמתשובות שמסר במסגרת חקירתו הנגדית, עלה שתיקון מכונות בהן מתוקן מונה דיגיטאלי לא היה זר לו (עמ' 29 שורות 4-1 לפרוטוקול). 14. האמנם כל שעשה התובע היה לאפס את מד הקילומטרז' הזמני ? גירסת התובע, לפיה איפס את מד הקילומטרז' הזמני, כדי לוודא שהוא לא עובר את מכסת הקילומטרים החודשית המותרת לו (3,000 ק"מ) לא מצאה ביטוי בכתב התביעה אלא הועלתה, לראשונה, במסגרת הדיון המוקדם. במסגרת חקירתו הנגדית, נשאל התובע באשר לגרסה זו, כמפורט להלן: "ש. אני אומר לך שכל הסיפור של המד הזמני זו המצאה אחת גדולה המד הזה ממילא לא יכול לספור עד 3,000 אלא רק עד 999 וזה סיפור שנועד לתרץ את מה שעשית ת. זה לא נכון. הייתי מאפס אחרי 10 ימים זה מגיע ל - 999 אח"כ שוב מגיע ובפעם השלישים זה היה מגיע נגיד ל - 500 אז הייתי יודע שעשיתי 2498 ק"מ ש. ככה זה עבד ת. כן ש. ואם פתאום זה דילג ולא שמת לב או אין מצב כזה ת. שמתי לב והייתי מודע לזה ולא עברתי מעולם את המכסה - 3000 ק"מ ובגלל זה איפסתי את קילומטרז'" (עמ' 26 שורות 15-7 לפרוטוקול). במסגרת סעיף 14 לתצהירו המשלים הצהיר התובע כי "אני לא הודיתי באשמות אשר יוחסו לי ע"י עובדי הנתבעת. יתרה מזאת, אני הסברתי שנהגתי לאפס את מד הקילומטרים הזמני ואילו עובדי הנתבעת קפצו על המציאה כמוצאי שלל רב ועתה הם מנסים לסייע בידי הנתבעת להכפיש את שמי ולמנוע ממני לקבל את זכויותיו". מבלי להיכנס, בשלב זה, לשאלה - אימתי התקיימה השיחה אותה הקליט התובע - האם ביום 24/8/08 או ביום 18/8/08, הרי שגם מעיון בתמליל שיחה זו (ת/6) וגם משמיעת ההקלטה (עמ' 48 שורות 13-14 לפרוטוקול) מתחזקת גרסת הנתבעת לפיה, התובע לא העלה את טענת האיפוס הזמני, בזמן אמת. לנוכח האמור לעיל הריני קובעת כי התובע לא הוכיח טענתו לפיה טען לאיפוס זמני של מד הקלומטרז'. כבר בנקודה זו יצויין כי משמיעת הקלטת שהגיש התובע, עלה כי במספר מקומות הופסקה ההקלטה, דבר שהוביל לפער שבין הזמן אשר לטענת התובע ארכה השיחה (כמחצית השעה - סעיפים 10-9 לתצהירו המשלים) לעומת 10 דקות הקלטה, דבר זה, למרבה הצער, חיזק אף הוא את גירסת הנתבעת לפיה "לא לחינם השמיט התובע את 20 הדקות החסרות וברור כי מדובר בהעלמת פרטים, אשר היו מסבכים (עוד יותר) את מצבו של התובע.." (סעיף 41.4 לסיכומי הנתבעת). 15. סיכום ביניים מכל האמור לעיל ומהסתירות השונות שעלו בגרסת התובע, אשר חלקן הובאו לעיל וחלקן יובאו להלן, עולה כי התובע כשל מלהוכיח גרסתו/גרסאותיו. 16. השתלשלות האירועים מאז שנת 2007, כפי שעלתה מחומר הראיות: אקדים ואציין כי העדפתי את גרסת הנתבעת וזאת בשל הרושם האמין שהותירו עליי עדיה ובשל כך שמצאתי ביסוס לגרסתה במסכת הראיות. להלן השתלשלות העניינים, הרלוונטית: א. מאחר והתברר לנתבעת כי הרכב שקיבל התובע צורך כמויות גדולות של דלק , העלה מר אהרוניאן, גם עניין זה, בפני התובע וזאת במהלך שיחת הערכה שנתית שהתקיימה בתחילת שנת 2008 וזאת בהתייחס לשנת 2007 (סעיפים 4 ו-5 לתצהירו, אשר התקבלו על ידי כמשקפים את שהיה וכן נספח א/1 לתצהירו - דו"ח הערכת התובע לשנת 2007, במסגרתו ציין מר אהרוניאן, בין היתר:"צריכת דלק חסרת פרופורציות למרות הערות חוזרות ונשנות". ב. בעקבות דברי התובע שהרכב אינו תקין ושמוטב להחזירו לחברת הליסיניג, דאג מר אהרוניאן שכך ייעשה וביום 3/2/08 קיבל התובע רכב אחר מדגם זהה לקודם. ג. בחודש יוני 2008 מונה מר עזרא שתיל לתפקיד סמנכ"ל התפעול של הנתבעת במקומו של מר אהרוניאן ועד חודש אוגוסט 2008 עבדו השניים ביחד. מעדותו של מר שתיל התרשמתי כי הוא העריך עד מאוד את מקצועיותו של התובע ורצה בטובתו, עוד התרשמתי כי עדותו באשר להשתלשלות העניינים ובאשר לשיחות שקיים עם התובע שיקפה נאמנה את המציאות. ד. במהלך חודש יולי 2008 פנה מר שתיל אל התובע, וזאת בעקבות פניה שקיבל מגב' עירית מור, אשר שימשה, בין היתר כאחראית הרכבים במפעלה של הנתבעת, והודיע לו שגם הרכב השני שהועמד לרשותו, צורך כמויות בלתי סבירות של דלק, התובע אמר כי גם רכב זה, בדומה לרכב הראשון, אינו תקין וכי מדובר בדגם של רכב הידוע כ"זולל" דלק (סעיף 3 לתצהירו של מר שתיל, סעיף 8 לתצהירו של מר אהרוניאן וכן עמ' 35 שורות 25-1 לפרוטוקול) בנקודה זו אציין כי טענותיו של התובע באשר לבחירתה של הנתבעת שלא להעיד את הגב' מור, לא שכנעו אותי שכן די היה בשאר העדים והראיות כדי לבסס את גרסת הנתבעת. ה. מר שתיל עדכן את מר אהרוניאן בפרטי השיחה שקיים עם התובע ומר אהרוניאן שהתקשה לקבל את המקריות בצריכת הדלק הגבוהה דווקא בשני רכבים אשר שמשו את התובע, זימן את האחרון לשיחה שהתקיימה ביום 4/8/08, בנוכחות גב' דליה שפירא. ו. סיכום השיחה הנ"ל הועלה על הכתב על ידי גב' דליה שפירא (נ/7) וכך נרשם: "השיחה התקיימה בתאריך 4 אוגוסט 08 בהשתתפות העובד , הח"מ ואיסי אהרוניאן. נמסר לעובד כי הרקע לשיחה הינו ניצול לא סביר של דלק. בעקבות בדיקה שנערכה לכל רכבי החברה אותרה צריכת דלק מוגזמת וחריגה ביותר של הרכב שבשימוש העובד , אותה רואה החברה בחומרה רבה. הוצג לעובד כי ממוצע צריכת הדלק של הרכב שברשותו הינה מתחילת השנה - 5 ק"מ לליטר. העובד הגיב מיד וטען שהנושא טופל. כאשר התבקש להבהיר את דבריו הסביר כי לאחר שעזרא שתיל פנה אליו בנושא לפני כשבועיים, יזם בדיקה לרכב דרך חברת הליסינג, באמצעות שירות חיל המטפל ברכבי שברולט, הופנה למוסד חלמיש ואותר כי הברקסים תפוסים ונזילה של דלק בסרעפת, התקלה לדבריו טופלה. טוען כי בימים האחרונים מאז התיקון הרכב מבצע כ-10 ק"מ לליטר. איסי הזכיר לו כי התקיימה בינו לבין העובד שיחה דומה בסוף שנה שעברה, בעקבות ממצאים דומים - צריכת דלק לא סבירה (גם באזור 5 ק"מ לליטר) ושאל את העובד מהן הסיבות שלדעתו הרכבים שבשימושו צורכים דלק באופן חריג. העובד ציין כי אז הרכב שהיה ברשותו היה AVEO. הוא התלונן על אי תקינותו וחברת הליסינג החליפה את הרכב לרכב משומש אחר מאותו דגם. טוען כי דגם זה של שברולט ידוע כזללן רכב. נבדק והוצג בפני העובד כי צריכת הדלק של 2 רכבים נוספים בחברה מאותו דגם הינו כ-11 ק"מ לליטר. נמסר לעובד כי בכוונתנו להעמיק בבדיקה עד לאיתור הסיבה לצריכה הלא סבירה של דלק. הבדיקה תערך מול חברת הליסיניג. המוסך בו מטופל הרכב, ורישומי התדלוק". ז. בנקודה זו יצויין כי התובע לא הכחיש התקיימותה של השיחה הנ"ל (עמ' 23 שורות 25-23) התובע אף השיב בחיוב עת נשאל "אתה מאשר גם את תוכן השיחה" (עמ' 23 שורה 26 לפרוטוקול), וכך אמר: "כן. אני לא מסכים שמה שמצויין שם כדברים מוסכמים אכן היו מוסכמים. אני מסביר, לא הוזכר 5 ק"מ לליטר. נאמר לי שהרכב צורך צריכה מוגברת ושהייתי בעניין זה במוסך" (עמ' 23 שורות 28-27 לפרוטוקול). ז. בעקבות פניה של הנתבעת למוסך חלמיש, שנערכה בהמשך לשיחה הנ"ל, נבדק הרכב ביום 15/7/08 ובכל הקשור לצריכת הדלק הוא נמצא תקין. ובכתב ידו של מר חלמיש:"נבדקה צריכת דלק נמצא תקין" (ראו נ/8 וכן עמ' 11 שורות 12-9 לפרוטוקול). ח. ביום 14/8/08 זומן התובע לישיבת שימוע לקראת פטורים, בסופו של דבר נדחתה הישיבה פעמיים וזאת בהתחשב בבקשות התובע, הכל כמפורט בנ/1, שנערך על ידי הגב' אפרת שפירא, אשר הותירה עליי רושם מהימן ביותר. ועל סמך דברים שמסר לה מר עזרא שתיל, אשר הצהיר על כך בסעיף 6 לתצהיר ואף העיד על כך, בצורה כנה ומהימנה בעדותו (עמ' 34 שורות 18-17 לפרוטוקול). ט. ישיבת השימוע התקיימה ביום 18/8/08, בנוכחות מר שתיל, גב' אפרת והתובע. במהלך ישיבה זו הוצגו לתובע הממצאים שהיו בידי הנתבעת, לרבות כרטיס הטיפול ממוסך חלמיש. בסופו של דבר הודה התובע כי הוא שינה את הקילומטרז' ברכב והתאים אותו למכסת הקילומטרים החודשית שהוקצבה לו. בנקודה זו יודגש כי קביעתי באשר למה שהתרחש בישיבת השימוע התבססה על האמור בסעיף 7 לתצהירו של מר שתיל, ועל האמור בסעיפים 6-4 לתצהירה של הגב' שפירא ובנ/2, אשר השתכנעתי כי הוא מהווה תיעוד מדוייק של ישיבת השימוע ואשר בו נכתב, על ידי הגב' שפירא, אשר כאמור הותירה עליי רושם מהימן ביותר, כך: "ביום ב', 18 באוגוסט נערכה שיחת שימוע לפני פיטורים בנוכחות העובד , עזרא שתחיל והח"מ. עזרא פתח ואמר כי הוא מנהל בחברה זמן קצר והאירועים שלשמם השימוע נערך הם אירועים שהתרחשו טרם זמנו. עם זאת, הנתונים שאנו נציג בפניך מדברים בעד עצמם ומעידים על צריכת דלק מוגזמת ומוגברת. שיחת השימוע הינה הליך פורמאלי שבין המנהל והעובד בה חובה על שני הצדדים לשמוע ולהשמיע דברים בנושא. כאשר הצגתי לעובד את נתוני צריכת הדלק שלו, הבהרתי לו כי הסמיכות בין תדלוק לתדלוק הינה קצרה מאוד וכמויות הדלק שהוא צרך בכל פעם הינן של מיכל דלק מלא והדבר אינו בגדר הסביר. בנוסף, הבהרתי לו כי צריכת הדלק שלו יחסית לקילומטראז', שנסע הינה בלתי הגיונית (1:5) ויחסית לרכבי חברה אחרים מאותו הסוג הינה יוצאת דופן. כמוכן הוצג לו אישור המוסך כי הרכב נבדק עקב תלונתו על צריכת דלק מופרזת ונמצא תקין. כאשר ראה את הנתונים שהוצגו בפניו הגיב העובד הייתה כי צריכת הדלק שלו הינה סבירה יחסית למרחקים שנסע והודה בשינוי מד הקילומטראז' של הרכב. העובד מסר כי כאיש טכני הוא יודע לשנות ולהתאים את מד הקילומטראז' שברכב על מנת שיתאים למכסה החודשית של הקילומטרים שהוקצבו לו. על מנת להסביר את מניעיו להתנהגות זו סיפר לנו על שני מקרים שקרו בעבר: במקרה הראשון, היה עליו לתקן מכונה במחלקת הניקוב. היה זה ביום חמישי והוא עשה כל שביכולתו על מנת לתקן את המכונה לפני סוף השבוע. לצורך כך, הוא נסע להביא חלק מיוחד לתיקון המכונה. מסלול הנסיעה שלו באותו היום היה: תמוז-חיפה-ירושלים-חיפה-תמוז. בסופו של אותו חודש קיבל קנס על סך 300 ₪ בשל חריגה מהקילומטראז' שהוקצב לו. לדבריו, אותה נסיעה שעשה חסכה למפעל 15,000 ₪ שהם עלות התיקון על ידי שירות התיקונים. בנוסף, במקרה אחר, נסע להביא חלק אחר שחסך לחברה 24,000 ₪, לצורך כך נסע בכביש 6 למרות שאין לו מנוי בחברת דרך ארץ. גם באותו החודש קיבל לשלם את דמי הנסיעה מהמשכורת. הוא ציין כי כל עובדי החברה השתמשו בו וברכבו כשליח, שהיה עליו לנסוע לאתר ביקנעם לבצע פעולות אחזקה, שהגיע לעיתים במיוחד בשעות הערב או בלילה על מנת לתקן מכונות תקולות ואף אחד לא יודע על כך. הוא מצדיק את מעשיו בכך שהוא שם לפניו תמיד את חשיבות המפעל ואת המכונות התקולות, מעולם לא לקח דלק לשימושו האישי וגם את מד הקילומטר שינה אך ורק כי חש שאין לו גיבוי מצד המערכת לנסיעות שערך. הוא מרגיש כי עשה מעל ומעבר עבור המפעל והדגיש שמעולם לא לקח לעצמו דבר. בתגובה לדבריו אלה, אמר לו עזרא כי פעל באופן שאינו הגיוני, במקום לפנות למנהליו ולקבל אישורים לביצוע הנסיעות החריגות או לקחת רכב חברה אחר, בגלל הגבלת מכסה הקילומטראז', הוא עשה דין לעצמו וזייף את נתוני מד הקילומטראז'. מעמדו כעובד מחייב אותו לבצע את משימותיו רק עם אישורים מתאימים. הוא לא יכול לבצע שום משימה ללא אישור המערכת. כאשר חש שהוא נתקל בבעיה היה עליו לדווח על כך למנהלו הישיר על מנת שזה יוכל לעזור לו במציאת פתרון. עזרא הבהיר לעובד כי רואה בחומרה רבה את העובדה ששיבש את מערכת קריאת הקילומטראז' שברכבו. אלי אמר כי הוא מבין שעשה משגים חמורים ביותר אך הוא הרגיש שלא היתה לו ברירה אלא להתנהג בצורה הזו. הוא חש כי הטילו עליו משימות רבות מדי בתור מנהל אחזקה, ממונה בטיחות, ממונה רעלים ואף פועל אחזקה לכל דבר. תחושתו היתה שלא מקבל מספיק גיבוי מהממונים עליו ולכן פעל כפי שפעל. בשלב זה הוסבר ע"י הח"מ וכי העבירות שביצע הינן עבירות חמורות ביותר ואף פליליות, שהוא העמיד את עצמו ואת החברה במצב רגיש ביותר, וכי דינם של פיטורים עם קלון - שלילת פיצויי פיטורים. העובד הודה כי נהג לפי חוקים משלו אך הוא מקווה שהחיסכון אשר הביא למפעל במהלך השנים יעמוד כנקודת זכות עבורו. עזרא הסביר לו כי לא ניתן להצדיק עבירות כך שהמטרה היתה טובת המפעל ומי שמבצע עבירות חובה עליו להיענש. במיוחד כאשר מדובר בעובד שהוא במעמד מנהל ונמצא במשרת אמון, משרה המצריכה מהמנהל הישיר שלו לתת לו סמכות ואחריות לביצוע תפקידו. העובד חזר על כך שהוא מודע לכך שעשה משגים חמורים ביותר, שלא התנהל בצורה נכונה ושפעל בלי לדווח לממונים עליו. אך הוא שב והדגיש כי טובת המפעל היא זו שעמדה תמיד לנגד עיניו. בנוסף, הוא הפנים את השיחה ומבטיח כי התנהגות שכזו לא תחזור על עצמה. עזרא הודיע לו כי הוא מושעה למשך 24 שעות עד שתתקבל החלטה בעניינו. אלי דאג למסור את כל המפתחות שיש בידו של משרדי החברה ולווה על ידי מנהל משאבי האנוש לרכבו. שיחה בעניינו נקבעה ליום ג' ה-19 באוגוסט 2008 בשעה 14:00". בכדי שלא להאריך יתר על המידה אשוב ואציין כי הגב' שפירא, בעדותה הכנה והישירה, שכנעה אותי כי אכן האמור בנ/2 משקף נאמנה את שארע בשימוע שנערך לתובע . למען הסר ספק אבהיר כי לא נעלמו מעיני אי התאמות מסויימות, בין עדותה של הגב' אפרת שפירא לבין עדותו של מר שתיל וזאת באשר למה שארע בשימוע (במיוחד באשר למיקום בו ישבו המשתתפים, הגורם שמסר לתובע את הנתונים וכדו'). מדובר באי התאמות, אשר כפי שציין, בצדק, בא כוחה המלומד של הנתבעת, באו לידי ביטוי בעניינים שוליים שאינם מקעקעים את גרסת הנתבעת. בנקודה זו אציין כי מקובלות עלי טענות ב"כ הנתבעת באשר לכך שגב' שפירא ומר שתיל אינם עובדים כבר אצל הנתבעת וכי היכרותם עם התובע היתה קצרה ביותר, מדובר בטענות אשר בשילוב העובדה כי הן מר שתיל והן גב' שפירא העידו בצורה נחרצת על כך שהתובע הודה בזיוף הקילומטרז', מלמדות על כך שאין מקום לייחס משקל משמעותי לאי ההתאמות אותן אזכרתי לעיל. בנקודה זו אוסיף ואציין כי מר שתיל הרשים אותי כמי שסיפורו של התובע מאוד נגע לליבו וכמי שלא רצה ברעתו של התובע ולכן העובדה שגם הוא העיד, בצורה נחרצת, על כך שהתובע "התוודה בפנינו כי הוא שינה את מחוון הקילומטרים ברכב..תוך שהוא משמיע תירוצים שונים ומשונים", הוסיפה מימד של מהימנות לגרסתה של הנתבעת. י. לאור מעשיו החמורים הנ"ל של התובע, החליטה הנתבעת לסיים את עבודתו באופן מיידי. בסופו של דבר ובשל היעדרותו של התובע מפאת מחלה, לה טען, הצליחה הגב' אפרת שפירא ליצור איתו קשר טלפוני ביום 24/8/08, ואז הודיעה לו כי הוחלט לסיים את עבודתו וזימנה אותו להגיע לקבל מכתב פיטורים. יא. כשהגיע התובע לקבל את מכתב הפיטורים, הוא הקליט את הגב' שפירא ואת מר שתיל (ת/6). בנקודה זו אציין כי לאחר שמיעת ההקלטה (ראו עמ' 48 שורות 14-13 לפרוטוקול), ולאחר עיון בתמליל שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי מדובר בהקלטה ובתמליל משובשים ביותר אשר לא היה בהם כדי לתעד את כל שנאמר באותה שיחה שהוקלטה. בכדי שלא להאריך יתר על המידה אציין כי הניתוח שנערך על ידי בא כוחה של הנתבעת, בסעיף 52 (על תתי סעיפיו), לסיכומיו המפורטים והבהירים, מקובל עלי. 17. סיכום ביניים בשים לב לאמור לעיל ובהתחשב באמון שנתתי בעדי הנתבעת, אשר הרשימו אותי בכנותם וזאת בניגוד לתובע, הריני קובעת כי התובע אכן פוטר, וזאת בהליך שימוע תקין וראוי, עקב שימוש חורג ושלא כדין ברכב. בכל הקשור לסוגיית התלונה במשטרה (נ/3) ולעובדה כי פרקליטות מחוז הצפון החליטה ביום 24/3/09 לסיים את החקירה ולסגור את התיק מהטעם ש"לא נמצאו ראיות מספיקות להעמדתך לדין" (ת/5), אציין כי עניין זה כשלעצמו, אינו יכול להועיל לתובע וזאת כאמור בשים לב לכך שהנתבעת, באמצעות עדיה וראיותיה, הצליחה להוכיח לפניי את גרסתה. 18. האם מעשיו של התובע מצדיקים שלילה מלאה של פיצויי פיטורים ושל דמי הודעה מוקדמת? חובתו של מעביד לשלם פיצויי פיטורים לעובד אותו פיטר מעבודתו מעוגנת בחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963 (להלן:"חוק פיצויי פיטורים"), ותכליתה של זכות זו הינה להבטיח לעובד קיום בכבוד עד שימצא מקום עבודה אחר (ע"ע 214/06 אלוניאל בע"מ נ' אלכסנדר צ'רניאקוב, (31.5.07) - להלן:"פרשת צ'רניאקוב". שלילת זכותו של עובד לפיצויי פיטורים, במלואה או באופן חלקי, אפשרית רק בהתקיים התנאים הקבועים בסעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים. סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים קובע כי עובד לא יהיה זכאי לפיצויי פיטורים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, אם פוטר בנסיבות, שעל פי ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים - ובאין הסכם קיבוצי כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים בענף - מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד. סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים קובע כי בענף שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע. בדיונו בעניין זה יונחה בית הדין על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים. על פי סעיף 53 להסכם קיבוצי כללי - תקנון עבודה שנחתם בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות, שהינו ההסכם הקיבוצי החל על רוב העובדים המאורגנים בישראל, "עובד שגנב, מעל או חבל במהלך התקין של העבודה" יהיה צפוי: "א. להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום, ב. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים, ג. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים". בנקודה זו יצויין כי בנסיבות בהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים, ניתן לקבוע גם כי לא חלה על המעביד חובה ליתן לעובד הודעה מוקדמת על פיטוריו (סעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001).   בהתאם להלכה הפסוקה, הפיטורים עצמם, אף תוך תשלום פיצויי הפיטורים מהווים "עונש" לעובד, ולכן שלילת פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת נעשים במשורה, במקרים חריגים בלבד (ראו עניין צ'רניאקוב, וכן ראו ע"ע 659/08 טוליפ תעשיות הנדסה בע"מ נ' אלכסנדר פסחוביץ', (20.12.09)). תכליתה של שלילת פיצויי הפיטורים הינה הענשת העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע וכן העברת מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים (שם).   בית הדין הארצי עמד על השיקולים לחומרה ולקולא בהפעלת הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים, בעניין צ'רניאקוב:             "השיקולים לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד ; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד , מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון המועצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה;             השיקולים לקולא - אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד , לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו". על פי ההלכה הפסוקה, אין דין גניבה כדין עבירת משמעת חמורה, ובמקרה של גניבה יש להחמיר עם עובד עד כדי הטלת העונש המירבי ואין להתייחס אליו בסלחנות. לעניין נטל ומידת ההוכחה במקרים שכאלו, נפסק: "...הרוצה להוציא עובד ממסגרת הזכאים לפיצויי פיטורים, עליו הראיה כי יש לשלול מהעובד פיצויי פיטורים..." (ראו דב"ע לג/3-58 האוניברסיטה העברית ירושלים נ' מינטל, פד"ע כה 65, 68), "מידת ההוכחה הדרושה להוכחת ביצוע עבירה פלילית במסגרת משפט אזרחי, שונה מזו הדרושה במסגרת משפט פלילי. כמות ההוכחה האמורה פחותה מזו הנדרשת בהליכים פליליים, אך גבוהה מרמת ההוכחה הדרושה בהליכים אזרחיים רגילים. ככל שמבקשים לייחס לצד שכנגד ביצוע עבירות רציניות המטילות סטיגמה, שיש עימה משום קלון, נדרש בעל הדין לראיות בעלות משקל רב וכבד יותר מזה הדרוש במשפטים אזרחיים רגילים ..."(דב"ע נו/3-28 רומן בני ברק (1988) בע"מ נ' פרנסיס (לא פורסם); ע"א 475/81 זיקרי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 וע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ. מזרחי, פ"ד מא (2) 169). "מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורים כאשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה" (דב"ע לו/3-1 הלמן נ. וישנגרד, לא פורסם; הובא בדב"ע מז/3-4 שלפי נ. אגד בע"מ, פד"ע יט, 49, 56). מן הכלל אל הפרט   במקרה שלפניי, כפי שפורט בהרחבה לעיל, הצליחה הנתבעת להוכיח טענתה לפיה שינה התובע את מד הקילומטרז' ברכב, והפחיתו כלפי מטה, כדי להתאימו למכסת הקילומטרים החודשית שהוקצבה לו. יש לציין כי מחומר הראיות עלה כי התובע נהג בדרך פסולה זו מספר פעמים, אם כי לא הוכח בדיוק כמה פעמים נהג כך. עוד שוכנעתי, על סמך החומר שהונח לפניי כי התובע נהג כאמור לעיל בשל תחושת חוסר צדק שחש בהתייחסות הנתבעת אליו, כפי שהדבר עלה, בין היתר, מהדברים שציין במהלך השימוע שנערך לו ביום 18/8/08: "במקרה הראשון, היה עליו לתקן מכונה במחלקת הניקוב. היה זה ביום חמישי והוא עשה כל שביכולתו על מנת לתקן את המכונה לפני סוף השבוע. לצורך כך, הוא נסע להביא חלק מיוחד לתיקון המכונה. מסלול הנסיעה שלו באותו היום היה: תמוז-חיפה-ירושלים-חיפה-תמוז. בסופו של אותו חודש קיבל קנס על סך 300 ₪ בשל חריגה מהקילומטראז' שהוקצב לו. לדבריו, אותה נסיעה שעשה חסכה למפעל 15,000 ₪ שהם עלות התיקון על ידי שירות התיקונים. בנוסף, במקרה אחר, נסע להביא חלק אחר שחסך לחברה 24,000 ₪, לצורך כך נסע בכביש 6 למרות שאין לו מנוי בחברת דרך ארץ". למעשה, גם בעדותו של מר עזרא מצאתי חיזוק לתחושות הקשות של התובע שהובילו אותו לנהוג בדרך בה נהג, דרך שיש להוקיעה מכל וכל. ולמה הכוונה? במהלך חקירתו הנגדית, הודה מר עזרא שתיל כי היה מוכן לתת לתובע המלצה (עמ' 37 שורות (19-18 לפרוטוקול). וכשנשאל:"אתה מוכן להמליץ על אדם שגונב מהמעביד שלו", השיב: "התובע, מבחינתי הוא מהנדס מוכשר, מערכת היחסים שלי איתו היתה מאוד טובה. גם בתקופה הקצרה שעבדתי איתו וגם מחוות הדעת ומאיסי ידעתי שהתרומה שלו מאוד חיונית - ציר מפתח ויחודי בתחום מאוד ספציפי ויחודי שלא היתה לו שום חלופה. כאדם טכני, ואני כמהנדס שרואה אדם שיכול לתת לרומה למערכת הרי שמבחינה מקצועית הוא לעילא ולעילא. העבירה, מבחינתי, עומדת בעינה, מכאן ועד גזר דין מוות המרחק גדול. זו עבירה שצריכה להיות מטופלת וצריכה להיות מטופלת מיידית. לבוא ולהגיד שמאותו רגע אני יכול לשים עליו אות קלון, שלילי ומכאן הנכונות לתת המלצה, כאדם וכמקצוען. אני מצר, בהנחה שזה נכון וביה"ד יכריע - על הגניבה. אני חושב שהנסיבות שהביאו אותו לבצע, לכאורה, אתה עבירה הן נסיבות לא קלות של התנהלות רבת שנים עליה למדתי מהתובע ומאנשים שעבדו איתו של כפיות טובה ברמה מאוד גבוהה של מאמצים אדירים שלו לטפל בדברים הקריטיים שלו כאשר היחס אליו היה לקוי ביותר" (עמ' 37 שורות 31-21 לפרוטוקול). בבואי ליישם את השיקולים שנקבעו בפרשת צ'רניאקוב על המקרה שלפניי, מצאתי כי לחובתו של התובע עומדים השיקולים הבאים: א. חומרת המעשה בגינו פוטר, היינו שינוי מד הקילומטרז'. מדובר במעשה פסול וראוי לכל גינוי שכן משמעותו הפרת הסכם (הרי בהסכם בדבר הרכב סיכמו הצדדים על מכסה חודשית מסויימת ובמעשיו של התובע הוא חרג, למעשה, ממכסה זו), וכן משמעותו, לכאורה, גם גניבה ממעביד (שהרי התרגום הכלכלי של המעשה הנ"ל הוא גרימת הוצאות דלק גבוהות לנתבעת). ב. הנזק הכלכלי שנגרם לנתבעת, עת שילמה עבור רכבו של התובע יותר ממה שהיתה משלמת לו פעל התובע ביושר. ג. הפרת האמון הנובעת ממשך זמן עבודתו של התובע אצל הנתבעת (מעל 15 שנים). באשר לשיקולים לקולא, עמדו אלו: א. העובדה שהתובע עבד אצל הנתבעת מעל 15 שנים כשהמעשים החמורים שביצע בוצעו על ידו, לכל היותר, במשך שלוש וחצי השנים האחרונות לעבודתו. ב. העובדה שבמשך תקופת עבודתו של התובע הוא היה עובד מסור וחרוץ שתרם רבות לנתבעת (חיזוק לכך מצאתי הן בעדותו של מר שתיל והן בעדותו של מר הרפז, אשר הביא עניין זה לידי ביטוי גם בהסכם העסקתו של התובע). ג. העובדה שכדי לבצע את המעשה שביצע התובע יש צורך בידע טכני, עובדה אשר יש בה כדי להפחית את החשש שכל אחד מעובדי הנתבעת ינסה לחקות את מעשה התובע, אם לא ישללו, לחלוטין, פיצויי פיטוריו. ד. העובדה שהתובע אינו אדם צעיר וכן העובדה שחלק לא מבוטל משנותיו השקיע בנתבעת. בשים לב לכל האמור לעיל ובשים לב גם לטענות הנתבעת כפי שפורטו בסעיפים 60-59 לסיכומיה הגעתי לכלל מסקנה שחרף חומרת מעשיו של התובע בתקופה של שלוש וחצי שנים, לכל היותר, מתוך כ-15 שנות עבודתו אצל הנתבעת, ובהתחשב גם בגילו, במידת תרומתו לנתבעת ובסיבות שבשלהן פעל בצורה פסולה כפי שפעל, אין מקום להורות על שלילה מוחלטת של פיצויי פיטורין אלא על שלילה חלקית אותה מצאתי שיש להעמיד על 60%. אשר על כן ובשים לב לשכרו הקובע של התובע 9,634 ₪, הריני קובעת כי על הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים חלקיים, בשיעור של 60,116 ₪, (סכום המהווה 40% מפיצויי הפיטורים המלאים). בכל הקשור לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים, הגעתי למסקנה כי המקרה שלפניי מהווה דוגמא מובהקת למצב בו אכן היתה מחלוקת כנה בין הצדדים באשר לעצם זכאותו של התובע לקבל פיצויי פיטורין ולכן החלטתי שלא לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים אלא רק בהפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1/9/08 ועד ליום התשלום בפועל. בכל הקשור להודעה מוקדמת הריני קובעת כי אין מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובע דבר בגין רכיב זה. 19. לסיכום על הנתבעת לשלם לתובע סכום של 60,116 ₪ בגין פיצויי פיטורים חלקיים, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1/9/08 ועד ליום התשלום בפועל. 20. כל צד ישא בהוצאותיו. 21. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. ניתן היום ח' באדר, תש"ע (22 בפברואר 2010) בהעדר הצדדים. אורית יעקבס, שופטת משפט פליליפיטוריםעבירה פלילית של עובד