זהו ערעור על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959 (להלן: "חוק הנכים") על החלטת קצין תגמולים מיום 2.11.06 ולפיה אין קשר בין מחלת הסכיזופרניה ממנה סובל המערער לבין תנאי שירותו הצבאי. המערער נולד ביום 10.11.74 והתגייס לשרות חובה ביום 8.8.93 בפרופיל 97 לחיל המודיעין והוכשר לשרת כתצפיתן. בעקבות אירוע בלבנון במאי 1995, שיתואר להלן, המערער הודח מתפקידו. בעקבות מצבו הנפשי שהתדרדר לאחר האירוע, הפרופיל שלו הורד ל - 64 בשל מצב פוסט טראומטי (ראו מסמך 21-22 לת"ר) והוא שירת את המשך שירותו בתפקיד נהג במדור נפגעים של מפקדת צנחנים. המערער השתחרר ביום 7.12.95 שחרור מוקדם עקב בעיות עם הוריו אשר סרבו להעניק לו תמיכה כלכלית בהיותו בצבא ועל פי המלצה של מפקדתו, רס"ן קרין אלון, אשר התרשמה כי לא יוכל להמשיך לשרת לנוכח מצבו הכלכלי (ראו מסמך 13 לת"ר). לאחר שחרורו עבד 8 חודשים ברשות שדות התעופה במשרה מלאה בדיוטי פרי (ראו עדותו בעמוד 5 שורה 40 עד עמוד 6 שורה 2). בהמשך טס המערער לארצות הברית לקרובי משפחה ועבד בעבודות מזדמנות עד אשר חזר לארץ בסביבות החודשים מרץ - אפריל 1997. לפי המסמכים, בשלב מסוים במהלך שהותו בארצות הברית החל לקחת סמים מסוג מריחואנה ו - LSD. לאחר שובו לארץ בשנת 1997 החל המערער טיפול אצל פסיכיאטר פרטי עוזי שי (ראו מסמך 29 לת"ר). המערער לא התמיד בטיפול התרופתי והמשיך לקחת סמים, כאשר בשנת 1999 פרץ ההתקף הפסיכוטי הראשון שלווה במחשבות שווא וגרם לירידה ביכולתו לתפקד (ראו שם). ד"ר שי אבחן כי המערער סובל מסכיזופרניה ומתסמונת פוסט טראומטית וזאת במכתבו מיום 28.5.03 (מסמך 42 לת"ר). ד"ר שי טיפל במערער משנת 1999 במשך כשלוש שנים עד אשר היה צורך באשפוזו, והוא אושפז ביום 17.11.02 בשל מחלת הסכיזופרניה. האשפוז היה ל - 4 חודשים. ביום 20.1.00 נקבע למערער פרופיל 21 קבוע והוא שוחרר מצה"ל. ביום 17.12.02 הגיש המערער תביעה להכרה ב - PTSD (להלן: "תסמונת פוסט טראומטית") בשל אירוע שארע לו בזמן שירותו הסדיר בלבנון, באפריל 1995, שנה לאחר שהגיע למוצב דלעת שבלבנון, שם שירת כתצפיתן. במהלך האירוע התקרבה חוליית מחבלים למוצב דלעת בלילה וירתה טילי RPG לעבר עמדת התצפית בה שהה המערער. המערער בתצהירו כתב כי בעקבות הירי קיבל הוראה ממפקד החטיבה לנטוש את העמדה. למפקדו גירסה מעט שונה בעניין זה (ראו מכתב סרן גיל פדות, מסמך 44 לת"ר). המערער נשפט על הפקרת העמדה, נקבע כי התנהגותו בלתי הולמת והוא נשלח לכלא מגידו ל - 28 יום. ביום 22.6.04 נקבע על ידי המשיב כי המערער אכן סובל מעשרה אחוזים נכות בגין תסמונת פוסט טראומטית כתוצאה מן האירוע בלבנון. ביום 17.11.02 אושפז לראשונה בבית החולים תל השומר ואובחן כסובל מסכיזופרניה. בשל אבחון זה, אשר היה לנגד עיני הועדה הרפואית על פי חוק הנכים, בבואה לקבוע את אחוזי הנכות המגיעים לו בשל התסמונת הפוסט טראומטית, קבעה הועדה הרפואית, כי היא "מתרשמת שעיקר הליקוי התפקודי ממנו סובל הנבדק נובע ממחלת הסכיזופרניה ולא מתסמונת PTSD. הליקוי הנובע מ - PTSD מוערך בעשרה אחוז". (מסמך 77 לת"ר). ביום 3.7.05 הגיש המערער תביעה חדשה (מסמך 89 לת"ר) בה ביקש להכיר בסכיזופרניה כמחלה שפרצה תוך ועקב השירות. לתביעה צורפו תצהיר מיום 26.6.05 וחוות דעת הפסיכיאטר, ד"ר שי גרינשטיין. המשיב דחה את התביעה ביום 2.11.06, כאמור, לאור חוות הדעת של ד"ר בקר מיום 15.10.06. חוות הדעת של המרכז להערכה בתל השומר המערער נבדק על ידי מרכז הערכה של האגף הפסיכיאטרי בבית החולים תל השומר. הפסיכיאטר, ד"ר מרק וייזר, והפסיכיאטרית, ד"ר אנה סברדליק, אשר בדקו את המערער מצאו, כי מייד לאחר האירוע בלבנון הופיעו סימנים פוסט טראומטיים, אשר נמשכים עד היום: הפרעות שינה, סיוטי לילה, זיכרונות חוזרים על האירוע, מתח וחרדה, פגיעה ברורה בתפקוד החברתי ותחושות אשם. יחד עם זאת מצוין, כי לאחר שסיים שרות צבאי מקוצר הצליח לעבוד, לשכור דירה עם שותף ולטייל בחו"ל. בחוות דעת מרכז ההערכה נכתב גם כי : "בשנת 1998 פרץ לראשונה מצב פסיכוטי המלווה בהסתגרות מוחלטת, בלבול, חוסר תפקוד מוחלט. אז הוחל מעקב פסיכיאטרי וטיפול נוירולפטי שנמשך עד היום. בנוסף לסימנים הללו, סובל ממחשבות שווא של יחס, רדיפה, השפעה, גדלות, הזיות שמיעה, ליקוי תפקודי קשה. לאחרונה מנסה לעבוד מדי פעם בעבודות מזדמנות אך לא מחזיק בהם מעמד מעבר לכמה שבועות". בסיכום דברי המומחים במרכז הערכה הם מוצאים כי: "במהלך שרותו הצבאי הסדיר הנבדק נחשף לאירוע טראומטי וכתוצאה מכך פיתח סימנים פוסט טראומטיים. רק כארבע שנים לאחר מכן, הופיע לראשונה מצב פסיכוטי ובהמשך הוא אובחן כסובל בנוסף מסכיזופרניה. אין קשר בין נסיבות שירותו הצבאי לסכיזופרניה. אנו ממליצים להכיר בנכותו הנפשית הנובעת מסימני PTSD בעוצמה קלה - בינונית." חוות הדעת של מומחה המערער מומחה המערער מחווה דעתו כי "בשיחה עמו (עם המערער - הועדה) ומבדיקתו כיום יש קושי רב לקבוע מתי החלה ההפרעה הנפשית ומה טיבה. זאת כיוון שהוא לוקה היום בהפרעה בארגון החשיבה שהיא אחד הביטויים של מחלתו. בנוסף בשל היותו מטופל בתרופה נוגדת פסיכוזה אין כיום ביטוי לתכני חשיבה פסיכוטיים. לכן יש מקום להסתמך על תיעוד מהפסיכיאטרים שטיפלו בו בעבר וקרובי משפחתו. הוא הוכר ע"י מערכת הביטחון כלוקה בהפרעה פוסט טראומטית ואושרו לו 10% נכות בגלל הפרעה זו. אמנם קיים מרכיב פוסט טראומטי בפסיכופתולוגיה, אולם דעתי היא, שהאבחנה העיקרית והמשמעותית וזו שגורמת לאי תפקוד מוחלט כיום בכל המישורים בחייו היא סכיזופרניה ולא הפרעה פוסט טראומטית. מחלת הסכיזופרניה החלה להתפתח בהדרגה מייד לאחר האירוע במוצב. קרוב לוודאי עוד טרם הופנה ע"י משפחתו לפסיכיאטר ואובחן מצב פסיכוטי היו כבר תסמינים פסיכוטיים שגרמו לירידה בתפקוד. תכני החשיבה הפסיכוטיים היו קשורים במובהק באירועים במוצב ובתחושת הערכתם של הפסיכיאטרים שטיפלו ומטפלים בו כיום. היום בולט מצב פוסט פסיכוטי המתבטא בליקוי תפקודי קשה וכרוני. אני סבור שהאירועים במוצב בו שהה בעת שחדרו אליו מחבלים וכליאתו לאחר מכן היוו גורם דחק שגרם במישרין לפריצת מחלת הסכיזופרניה". בחקירתו הנגדית ציין ד"ר גרינשטיין, כי האירוע במוצב דלעת היה אירוע מאוד טראומתי שהשפיע על החיים שלו מאז וגרם לפריצת הסכיזופרניה. עוד ציין ד"ר גרינשטיין, כי לפעמים סכיזופרניה היא אבחנה שעושים אותה בדיעבד. כדבריו "כלומר בזמן אמת קשה לתת פרוש לסימפטומים ולשינויים כפי שנותנים בדיעבד ויש כאן עדויות למכביר שאכן זהו המצב" (עמוד 9 שורות 38-33). בהמשך כאשר הוא נשאל על תקופת הפרודרום, שהיא התקופה שקדמה למחלה, והוא מופנה לתיעוד של הפסיכיאטר המטפל במערער, ד"ר עוזי שי, מסיק ד"ר גרינשטיין כי ההפרעות החלו כשנתיים טרם התחיל בטיפול, כאשר הטיפול החל כנראה בתחילת שנת 1999 ולכן הוא קובע כי ההפרעות והפרודרום סביר שהחלו בשנת 1997. עוד הוא מציין כי הרבה פעמים הוא ראה מקרים שבהם המחלה התחילה אף 4 או 5 שנים לפני שהגיעו לטיפול (ראו עמוד 13 שורות 19-8). ד"ר גרינשטיין גם מתבסס על מומחים אחרים שלטענתו בדקו את המערער וקבעו שמחלת הסכיזופרניה התחילה עם השרות הצבאי. חוות הדעת של מומחה המשיב ד"ר בקר מצא שאין קשר בין מחלת הסכיזופרניה לבין האירוע במוצב דלעת. ד"ר בקר מציין בחוות דעתו כי המערער תפקד בצורה סבירה לאחר שחרורו מצה"ל במשך כ 4-3 שנים עד לפרוץ מחלת הסכיזופרניה. ד"ר בקר מציין שגורמי בריאות הנפש בדקו אותו כאשר היה בשרות חודשים לאחר האירוע ושם אין שום רמז לתחלואה פסיכוטית. במשך כל התקופה שלאחר שחרורו היה לו תפקוד תעסוקתי וחברתי נורמטיבי, כאשר אין עדות למצב פסיכוטי או דמוי סכיזופרניה לפני שנת 1999. ד"ר בקר מפנה לסיכום המחלה מתל השומר שם מצוינת שנת 1999 כמועד התפרצות הפסיכוזה וכן למכתבו של ד"ר עוזי שי, הפסיכיאטר המטפל, שמציין שקודם להתחלת הטיפול הוא סבל כשנתיים מסימפטומים של מחלת הסכיזופרניה, מה שממקד את תחילת המחלה לדעת ד"ר בקר לכל היותר בשנת 1998. ד"ר בקר מזכיר את מכתבו של ד"ר ברק משנת 2000, אשר מציין שבמהלך השרות חלה התדרדרות במצבו הנפשי של המערער, שהתבטאה במחשבות של יחס ורדיפה והסתגרות עצמית. וכן מכתב של ד"ר כספי משנת 2004 לעו"ד ביבר, ב"כ המערער ובו כותב ד"ר כספי כי ביטוייה הראשונים של המחלה הופיעו בזמן השרות הצבאי. אולם ציין כי שני מסמכים אלה אינם עולים בקנה אחד עם התיעוד והעובדות כפי שנמצאים במסמכים. ד"ר בקר מזכיר כי כאשר פריצת מחלת סכיזופרניה קשורה לאירועי חיים, הרי הדבר מותנה תמיד בקשר כרונולוגי של לכל היותר מספר חודשים מועט, עד 6 חודשים, קשר אשר לא מתקיים במקרה זה. דיון והכרעה לפני הועדה העידו המערער, ד"ר גרינשטיין וד"ר בקר. אין מחלוקת כי המערער סובל משתי בעיות רפואיות נפשיות: סכיזופרניה ותסמונת פוסט טראומטית. מן המסמכים עולה כי המערער התקשה לקבל סיוע מהוריו בתקופה שקדמה לשרותו וכן בתקופת שרותו והוא אף עזב את בית הוריו ועבר לגור אצל משפחת חברו. אין גם מחלוקת כי המערער השתמש בסמים בתקופה מסוימת שלאחר השחרור מהצבא ועל פי המסמכים השתמש גם בסמים מסוג LSD, שהם סמי הזיה, אשר אין מחלוקת כי הם יכולים להיות טריגר ובוודאי יכולים להחמיר מחלה כמו סכיזופרניה (עמוד 12 עד עמוד 13 לפרוטוקול). הועדה לאחר ששמעה את העדים וקראה את המסמכים מוצאת שהיא מעדיפה את חוות דעתו של ד"ר בקר על פני חוות דעתו של ד"ר גרינשטיין וכי היא אינה מוצאת קשר בין האירוע במוצב דלעת בחודש מאי 1995 לבין מחלת הסכיזופרניה, שסימניה הראשונים קיימים לכל המוקדם בסוף שנת 1997. יש לציין עוד כי אין מחלוקת שהמערער סובל מתסמונת פוסט טראומטית, אשר חלק מתסמיניה קיימים גם בסכיזופרניה ולכן ככל שהייתה עדות למצב נפשי לא טוב במערער כבר בשנת 1997, הרי שסביר יותר שהדבר היה בשל התסמונת הפוסט טראומטית ולא מחלת הסכיזופרניה, שהחלה בהתקף הפסיכוטי בשנת 1999. הועדה מסכימה עם עמדת ב"כ המשיב, כי ד"ר גרינשטיין התעלם מכך שהמערער תפקד בצורה סבירה ותקינה במשך השנים שלאחר האירוע ועד שנת 1997, דהיינו כשנתיים. המערער שירת בצבא ואף נבדק על ידי מערכת בריאות הנפש ולא נמצא סובל מן המחלה או ממצבים פסיכוטיים עד שחרורו. המערער, לאחר השחרור, כאשר השחרור המוקדם שקיבל היה בשל מצבו המשפחתי ויחסיו עם הוריו ולא בשם מצבו הנפשי, עבד כשמונה חודשים במשרה מלאה בדיוטי פרי, כאשר שכר בית עם חבר. בהמשך נסע עם חברתו למשפחה בפילדלפיה עבד שם בעבודות מזדמנות, חזר ארצה שכר דירה ועבד כשנה וחצי כעובד שטח בעסק של אביו. גם אם ניתן להכיר בתקופה של פרודרום ממושך, לא יתכן שהפרודרום נמשך 4 שנים, דהיינו ממאי 1995 ועד שנת 1999, שאז אירע למערער התקף פסיכוטי ראשון, שהוא פרוץ המחלה למעשה. גם הפסיכיאטר שטיפל בו, ד"ר עוזי שי, מצא שסימנים ראשונים למחלת הסכיזופרניה החלו לכל המוקדם בשנת 1997 כשנתיים לאחר האירוע. גם לעניין הפרודרום, חשוב לזכור כי ניתן לבלבל לעיתים בין תסמינים מסוימים של תסמונת פוסט טראומטית לבין מחלת הסכיזופרניה. בסיכום האשפוז הראשון בתל השומר מיום 17.11.02 מצוין כי "בתקופה האחרונה (מזה שנה וחצי) נתי סובל ממחשבות בעלות אופי פרנואידי ושמיעת קולות", דהיינו על פי בית החולים תל השומר, שבו היה מאושפז כארבעה חודשים המחלה החלה בסביבות שנת 2000, כחמש שנים לאחר האירוע. לפיכך הועדה איננה מוצאת כי ניתן לקשר בין האירוע במוצב דלעת במאי 1995 לבין מחלת הסכיזופרניה, שסימניה הראשונים נמצאו במערער לכל המוקדם בשנת 1997 והיא פרצה כאירוע פסיכוטי בשנת 1999. סוף דבר הערעור נדחה. אין צו להוצאות. התיק הרפואי מוחזר למשיב. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה. המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים. ניתנה היום כ"ג בטבת, תשס"ט (19 בינואר 2009) בהיעדר הצדדים. ד"ר עמנואל כץ חבר עינת רביד, שופטתיו"ר הועדה עו"ד יהודית ארבל חברה התחום הנפשיצבאקשר סיבתיסכיזופרניהשירות צבאי