סעיף 38 לפקודת הנזיקין אשר כותרתו "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים" קובע כי בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה. הוראה זו, על-פי לשונה, כוללת שלושה יסודות מכוננים: הראשון - אירוע נזק; השני - הנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן או על-ידי הימלטות דבר העלול לגרום נזק בהימלטו השלישי - הנתבע היה בעליו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שממנו נמלט. כמו-כן כוללת ההוראה יסוד ממעט, לאמור - גרימת הנזק על-ידי אש או חיה. נטל השכנוע בדבר התקיימות יסודות אלה מוטל על התובע. משעמד התובע בנטל זה מועבר הנטל אל הנתבע, להראות כי "לא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". יצוין, כי בשיטות משפט אחרות הונהגו בהקשרים דומים הסדרים של אחריות חמורה, להבדיל מ"חזקת הרשלנות" הקבועה במשפט בישראל. הפסיקה לא הסתפקה בתנאים המפורשים בהוראת סעיף 38 לפקודה. בע"פ 74/62, 81, 238 פישמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(3) 1478, התווה הנשיא ש' אגרנט תנאי נוסף, פסיקתי, לתחולת ההוראה, לאמור - כי זו תחול אך ורק על מקרים שבהם "נעזב" הדבר המסוכן או "נמסר". תנאי זה הנחה את הפסיקה האנגלית - כך הבהיר הנשיא אגרנט - והוא אף עולה בקנה אחד עם המטרות שאותן נועד סעיף 38 להגשים. אכן, כך נפסק בפרשת פישמן, לגבי המקרים שבהם התהווה הנזק בעת שהנתבע עצמו השתמש (או טיפל) בחפץ המסוכן - לאמור, החפץ הזיק בשעה שהיה בשליטתו המיידית של בעליו-הנתבע - מספקת חובת הזהירות "הרגילה", כאשר תכונת המסוכנות מובאת בחשבון כאחת מן הנסיבות, העשויות להשפיע על דרגת הזהירות בה נדרש הנתבע לנקוט. לא כך מקום בו מדובר בחפץ מסוכן שנזנח או נמסר, שאז נדרשת החזקה על-מנת להתמודד עם הספק בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התנהגותו של הנתבע לבין התהוות הנזק (כלומר עם הקושי הנובע מהתערבות של גורם זר בהשתלשלות שהובילה לקרות הנזק), וכן עם הטענה בדבר היעדר יריבות חוזית בין בעלי הדין. הלכת פישמן נשנתה בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקת ערכאות אחרות. בית המשפט ציין בפסיקתו כי אין בעובדה שהשימוש בדבר המסוכן נכפה על הנתבע מכורח נסיבות מסוכנות, כדי לשלול את קיומה של התרשלות. כל שאנו אומרים הוא, כי לא בהכרח תקום, במקרה כזה, עילה להעברת הנטל לנתבע, לפי סעיף 38 לפקודה. שנית, סעיף 38 בא להקל עם התובע ורק במקרים חריגים וברורים על פניהם, שבהם נשמט היסוד מהגיונה של חזקת סעיף 38 (כגון מצב מלחמתי) - תהא הצדקה לשלול את תחולת הסעיף. דבר מסוכן