העסקת עובדים זרים ללא חוזה עבודה

1. בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין קנסות מינהליים שהוטלו על המבקשת ביום 28.11.06, בגין העסקת עובדים זרים שלא כדין, ללא התקשרות עמם בחוזה עבודה, ללא הסדרת ביטוח רפואי ומבלי שמסרה להם פירוט השכר והניכויים משכרם, בניגוד להוראות חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א- 1991.   2. העובדות הצריכות לבקשה:   א. ביום 7.6.06 וביום 26.6.06, במהלך ביקורות של מפקחים מטעם המשיבה במסעדה בשם "פריים" (להלן:"המסעדה"), אותה מפעילה המבקשת, ברחוב ראול ולנברג 2 בתל-אביב, נמצאו 3 עובדים זרים אשר עסקו בעבודות מטבח.   ב. בעקבות הביקורת מיום 26.6.06 הוטלו על המבקשת ביום 28.11.06 קנסות מנהליים קצובים מכוח חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו - 1985 (להלן:"חוק העבירות המנהליות") בגין העסקת 3 עובדים זרים שלא כדין, ללא התקשרות עמם בחוזה עבודה, ללא הסדרת ביטוח רפואי ומבלי שנמסר להם פירוט השכר והניכויים משכרם.   ג. הודעות הקנס המנהלי התקבלו אצל המבקשת ביום 6.12.06 באמצעות דואר רשום עם אישור מסירה (ר' נספח א' לתגובה לבקשה).   ד. ביום 5.12.06 וביום 7.1.07 הגישה המבקשת בקשות לביטול הודעות הקנס שהוטלו עליה (נספחים ה' ו- ו' לבקשה). ה. ביום 29.6.08 ניתנה תשובת התובע המוסמך לבקשה לביטול קנסות מיום 7.1.07, לפיה הוחלט לבטל את הקנסות שהוטלו על המבקשת בקשר לעבירה של העסקת עובדים זרים ללא הסדרת ביטוח רפואי ומבלי שהמבקשת מסרה להם פירוט של השכר והניכויים משכרם, והוחלט להותיר את הקנסות שהוטלו עליה בגין העסקת העובדים שלא כדין וללא התקשרות בחוזה עבודה עמם (ר' נספח ב' לתגובה לבקשה). החלטת התובע המוסמך הומצאה למבקשת ביום 10.7.08. ו. ביום 28.7.09 הוגשה הבקשה שבפני.   3. על פי הנטען בבקשה, בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה המבקשת, היא איחרה בהגשת בקשה להארכת תוקף ההיתרים של הטבחים הזרים שהועסקו על ידה בשנת 2005 ורק ביום 10.3.06 הגישה באמצעות מנהל המסעדה בקשה מאוחרת תוך פירוט נסיבות הגשתה באיחור. בזמן שהמתינה המבקשת לקבלת ההיתרים המבוקשים, נערכה ביום 7.6.06 ביקורת על ידי המשיבה במסעדה בה הועסקו העובדים הזרים, במהלכה נתבקשה המבקשת להמציא מסמכים שונים וביום 26.6.06 נערכה ביקורת נוספת על ידי נציגי המשיבה במהלכה נעצרו שלושת העובדים הזרים נשוא הבקשה. ביום 27.6.06 הגישה המבקשת עתירה מנהלית ובקשה דחופה למתן צו ביניים לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב (נספח ד' לבקשה), כאשר לטענתה לאחר דין ודברים עם המשיבה סוכם כי היא תמשוך את העתירה תוך שהמשיבה הבטיחה לה כי היתרים להעסקת עובדים זרים רגילים יינתנו לה שוב בשנת 2007 (כפי שאף היה) וכי לא יוטלו עליה קנסות בגין הביקורות שבוצעו במקום. המבקשת טוענת כי על אף הבטחות המשיבה הוטלו עליה ביום 28.11.06 קנסות מנהליים. משכך, הגישה המבקשת ביום 5.12.06 (באמצעות עו"ד בן ציון ראם) בקשה דחופה לביטול הודעת קנס מנהלי קצוב בגין הביקורת מיום 7.6.06 (נספח ה' לבקשה). על פי הנטען, לאחר שבשיחה עם נציג המשיבה הובהר לעו"ד ראם כי הוא יכול לאחד את בקשותיו לעניין הביקורות שנערכו ביום 7.6.06 וביום 26.6.06 הגיש עו"ד ראם ביום 7.1.07 בקשה דחופה נוספת לביטול הודעות הקנס בגין שתי הביקורות שבוצעו במסעדה (נספח ו' לבקשה). ביום 6.6.07 קיבלה המבקשת את החלטת התובע המוסמך לפיה הקנסות המנהליים שהוטלו עליה בגין העבירה מיום 7.6.06 - הוטלו כדין (נספח ז' לבקשה). ביום 4.7.07 וביום 5.7.07 פנתה המבקשת למשיבה בבקשה להישפט (נספח ח' לבקשה). ביום 10.7.08 נתקבלה אצל המבקשת (באמצעות עו"ד ראם) החלטת התובע המוסמך מיום 29.6.08 בעניין העבירה מיום 26.6.06 על אף שלטענת המבקשת, עניין העבירה מיום 26.6.06 אוחד כבר בבקשה מיום 7.1.07. בגין החלטה זו של התובע המוסמך מוגשת הבקשה דנן. בעקבות בקשת המבקשת להישפט הוגש ביום 28.10.08 כנגד המבקשת ומנהלה כתב אישום בגין העבירה מיום 7.6.06 (נספח יא' לבקשה). המבקשת טוענת כי בעקבות הסדר אליו הגיעה עם המשיבה חזרו המבקשת ומנהלה להליך המנהלי וכתב האישום נמחק, מתוך מחשבה שהעניין הסתיים. על אף ההסדר האמור, ביום 3.6.09 קיבלה המבקשת דרישה מהמרכז לגביית קנסות לתשלום קנס בסך 153,000 ש"ח (כולל ריבית פיגורים) בגין העבירות מיום 26.6.06 (נספח יג' לבקשה). לטענת המבקשת דרישה זו אינה צודקת ואינה עולה בקנה אחד עם הבטחות המשיבה בעניין, עת משכה המבקשת את עתירתה. כמו כן טענה המבקשת כי בעוד בדרישתה הראשונה לא הואשמה המבקשת בהעסקה שלא כדין, בדרישה השניה הואשמה המבקשת בהעסקה שלא כדין, על אף שמדובר באותה תקופה ובאותם עובדים.   המבקשת טוענת כי במקרה דנן לא היה כל זלזול או התרשלות מצדה וכי התנהלותה מעידה על כי ניסתה להתמודד עם העניין בכל דרך חוקית, תוך הגשת בקשות מפורטות והגשת עתירה מנהלית בעניין. המשיבה היא שפעלה תוך זמן בלתי סביר, שכן עבר זמן רב ממועד ביצוע העבירה לכאורה והגשת הבקשה לביטול הקנס ועד לקבלת תשובת התובע המוסמך. לאור כל האמור, טענה המבקשת כי יש בנסיבות העניין כדי להוות טעם סביר ומוצדק לקבלת הבקשה. כמו כן, לטענתה, מדובר בפגיעה בקניינה וגם מטעם זה יש להיעתר לבקשתה להארכת המועד להישפט. לגופו של עניין טענה המבקשת כי התקשרה עם העובדים נשוא הבקשה בחוזה עבודה כדין וכמתחייב על פי חוק וגם מטעם זה יש לקבל את הבקשה להארכת המועד להישפט. 4. לטענת המשיבה, הודעות הקנס בגין העבירות לכאורה מיום 26.6.06 נשלחו אל המבקשת בדואר רשום עם אישור מסירה והתקבלו אצלה ביום 6.12.08. ביום 7.1.07 הגישה המבקשת בקשה לביטול הודעות הקנס שהוטלו עליה וביום 29.6.08 ניתנה תשובת התובע המוסמך, לפיה הוחלט לבטל את הקנסות שהוטלו בקשר לעבירה של העסקת העובדים ללא הסדרת ביטוח רפואי ומבלי שהמבקשת מסרה להם פירוט השכר והניכויים מהשכר, ולהותיר את הקנסות בגין העסקת העובדים שלא כדין וללא התקשרות בחוזה עבודה עמם. לטענת המשיבה, החלטת התובע המוסמך הומצאה למבקשת ביום 10.7.08, כפי שמודה בכך המבקשת עצמה (ר' סעיף 29 לתצהיר מר דוד אליהו וסעיף 11 לתצהיר עו"ד בן ציון ראם - נספח י' לבקשה).     משהומצאה ההחלטה למבקשת ביום 10.7.08, הרי שבהתאם להוראות סעיף 8א(ה) לחוק העבירות המנהליות, המועד האחרון להגשת בקשה להישפט על הקנסות שנותרו היה, לכל המאוחר, ביום 10.8.08.   המבקשת לא הגישה בקשה להישפט בקשר לעבירות נשוא הבקשה ורק ביום 27.7.09, כשנה לאחר שחלף המועד האחרון להגשת בקשה להישפט, פנתה לבית הדין בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט.    לטענת המשיבה, חוק עבירות מנהליות מקנה אמנם לבית הדין סמכות לאפשר לנקנס להישפט בגין קנס מנהלי שהוטל עליו, אך זאת רק בנסיבות יוצאות דופן ומנימוקים שיירשמו.   במקרה דנן, המבקשת לא הראתה טעם מיוחד ו/או שיקולים ענייניים, בעטיים יש הצדק לאיחור הרב בהגשת הבקשה המצדיקים את הארכת המועד להגשת הבקשה להישפט.   באשר לטענת המבקשת לפיה "משכה" את העתירה המנהלית שהגישה בעקבות הבטחה של המשיבה ליתן לה היתרים לשנת 2007, טענה המשיבה כי אין בטענה זו כדי להוות טעם להארכת המועד להישפט בקשר עם הקנסות שהוטלו עליה בגין העבירות מיום 26.6.06. לטענת המשיבה, משעה שלא היו לעובדים הזרים שהועסקו על ידי המבקשת היתרים בתוקף בעת ביצוע הביקורת במסעדה, אסור היה למבקשת להעסיקם ומשעשתה כן עברה על הוראות הדין בקשר להעסקת עובדים זרים והוטל עליה קנס כאמור. מכל מקום המשיבה טוענת כי התנגדה לסעד שהתבקש בעתירה ובסופו של יום נמחקה העתירה מבלי שניתן למבקשת סעד כלשהו. עוד טענה המשיבה כי החלטת התובע המוסמך (נספח ז' לבקשה) ובקשת המבקשת להישפט (נספח ח' לבקשה) עניינן בקנסות שהוטלו על המבקשת בעקבות העבירה מיום 7.6.06 כפי שנכתב אף על ידי המבקשת עצמה ואין להן קשר לקנסות דכאן שהוטלו בגין עבירה מיום 26.6.06. המשיבה טוענת כי בניגוד לאופן הצגת הדברים על ידי המבקשת, הבקשה לביטול קנסות מיום 7.1.07 (נספח ו' לבקשה) עסקה בקנסות שהוטלו בגין העבירות מיום 26.6.06 בלבד ועל כן אין בסיס לטענת המבקשת כי הדיון בקנסות אלה אוחד עם הדיון בקנסות נשוא העבירות מיום 7.6.06. עוד טענה המשיבה כי בהתאם להוראת סעיף 8א(ה) לחוק העבירות המנהליות, משהגישה המבקשת ביום 7.1.07 בקשה לביטול הקנסות נשוא העבירות מיום 26.6.06 - חל עליה איסור לבקש להישפט בגין עבירות אלה עד לקבלת החלטת התובע המוסמך. משכך, המבקשת לא יכולה לסמוך ידיה על הבקשה להישפט שהגישה בקשר לקנסות נשוא העבירות מיום 7.6.06 כאילו מדובר גם בבקשה להישפט בגין הקנסות נשוא העבירות מיום 26.6.06. באשר לטענת המבקשת לפיה סברה שבמסגרת בקשתה לשלם את הקנסות נשוא העבירות מיום 7.6.06 כנגד מחיקת כתב האישום שהוגש נגדה מסתיימים כל ההליכים נגדה, טענה המשיבה כי למבקשת ברור היה שכתב האישום שהוגש נגדה עניינו בעבירות מיום 7.6.06 בלבד וכי ההסדר שהושג בעניין זה רלוונטי לעבירות אלה בלבד. בנוסף טענה המשיבה כי המבקשת לא הציגה כל טעם מדוע לא הגישה בקשה להישפט עת קיבלה את החלטת התובע המוסמך בקשר לקנסות נשוא העבירות מיום 26.6.06. באשר לטענות שהעלתה המבקשת לגופם של הקנסות, טענה המשיבה כי מדובר בשלב בו אין להיכנס לטענות לגופו של עניין וכי כל שעל המבקשת להראות הוא טעם מוצדק או סביר לשיהוי בו נקטה בהגשת הבקשה להארכת מועד.   מכל מקום לטענת המשיבה, כל טענותיה של המבקשת נבדקו לגופו של עניין, חלקן התקבלו ובעקבות כך בוטלו חלק מהקנסות, ויתרתן נדחו.  לטענת המשיבה תכלית חוק העבירות המנהליות הינה שיפור האכיפה והקלה על מערכת התביעה ומערכת בתי המשפט, והלכה פסוקה היא כי מטעמי מדיניות ובהעדר הוכחת נסיבות יוצאות דופן, אין להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט. לטענתה, אף שלבית הדין הסמכות במקרים יוצאי דופן להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט, הבקשה דנן אינה מגלה טעם מיוחד המסביר את השיהוי בו נקטה המבקשת או המצדיק הארכת המועד להגשת הבקשה להישפט, ומשכך, ולאור תכלית החקיקה של חוק העבירות המנהליות, אין להאריך את המועד להישפט ויש לדחות את הבקשה. הדין החל ויישומו לגבי המבקשת   5. סעיף 8(ג) לחוק העבירות המנהליות קובע: "הנקנס רשאי להודיע בכתב למי שהטיל את הקנס, כי ברצונו להישפט על העבירה. ההודעה תומצא תוך שלושים ימים לאחר שהומצאה לו ההודעה על הטלת הקנס המנהלי".   סעיף 35 לחוק העבירות המנהליות, שכותרתו "המצאת מסמכים" קובע:    "(א) הודעה או מסמך אחר שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה באחת מאלה: ... (2) במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני-אדם, עם אישור מסירה; התאריך שבאישור המסירה ייראה כתאריך ההמצאה...".   תקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות, התשמ"ו-1986 קובעת כי הודעת קנס הנשלחת לכתובתו של הנמען בדואר רשום, נחשבת כאילו הומצאה לנמען כדין ביום העשרים לאחר המשלוח, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או המסמך מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלם.    6. סעיף 13 לחוק העבירות המנהליות קובע:   "(ב) בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, לקיים את המשפט גם אם הודעת מקבל ההודעה לפי סעיפים 8 או 9 כי ברצונו להישפט ניתנה באיחור."   בעפ"א 14/05 סיוון תכשיטים בע"מ נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 12.3.2006), קבע בית הדין הארצי, כי אמת המידה אשר ראוי כי תנחה את בתי הדין בבואם להכריע בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, היא זו של טעם מוצדק או סביר לאיחור.   בהמשך הנחה בית הדין הארצי, כי במסגרת השיקולים שעל בית-הדין לשקול בבואו להחליט האם להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט אם לאו, עליו לתת את הדעת לשיקולים מסוגים שונים:   "יש לבחון את נסיבותיו האישיות של הנקנס, לרבות ביצוע עבירות קודמות, איתנותו הכלכלית, היקף ביצוע העבירה. בחינת העבירה גופה: האם מדובר בחקיקת מגן; האם נפגעו זכויות או חירויות יסוד. בחינת הסיבות בעטיין נגרם האיחור: האם המדובר בזלזול או בהתרשלות; האם מדובר בהתעלמות מהוראות חוק; האם מדובר במחלה, תאונה או מוגבלות אחרת שמנעה מהמבקש ידיעה או אפשרות לטפל בעניין.   בנוסף, יש לבחון את מידת האיחור בהגשת הבקשה וכן האם נפל פגם בהליך ההמצאה של המסמכים לידי הנקנס. על-מנת להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, על בית-הדין לדון בעניין על-פי כלל נסיבותיו המיוחדות ולהשתכנע כי קיימת סיבה סבירה - הצדק ראוי - להגשת הבקשה באיחור או כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הבקשה חרף האיחור בהגשתה. אין ספק, כי מדובר בטעמים בעלי משקל משמעותי, שהרי אין הכוונה כי ייפתח פתח בו כל דיכפין יטה וייכנס. נשוב ונדגיש, "המסלול המנהלי" הינו דרך המלך - בבחינת הכלל העולה מתכליתו של חוק העבירות המנהליות ואילו "המסלול הפלילי" ומתן ארכה להגשת בקשה להישפט הינם בבחינת היוצא מן הכלל".   7. בענייננו,על המבקשת הוטלו קנסות בגין עבירות לכאורה שביצעה ביום 7.6.06 וביום 26.6.06. בגין העבירות מיום 7.6.06 הוטלו על המבקשת קנסות מנהליים ביום 20.11.06. המבקשת הגישה ביום 5.12.06 בקשה לביטול הודעות הקנס (נספח ה' לבקשה) וביום 31.5.07 ניתנה החלטת התובע המוסמך בבקשה כאשר בכותרת צויין בפירוש "קנס מנהלי בגין עבירה מיום 07.06.06" (נספח ז' לבקשה). החלטה זו הומצאה למבקשת ביום 6.6.07 (ר' סעיף 22 לבקשה) וביום 4.7.07 (וגם ביום 5.5.07) הגישה המבקשת בקשה להישפט בגין העבירות מיום 7.6.07 (ר' נספח ח' לבקשה). כנגד המבקשת הוגש כתב אישום בגין העבירות מיום 7.6.06 ובעקבות הסדר שהושג בין המבקשת למשיבה חזרו המבקשת ומנהלה להליך המנהלי וכתב האישום נמחק (כתב האישום צורף כנספח יא' לבקשה, פרוטוקול הדיון בו נמחק כתב האישום צורף כנספח יב' לבקשה). לאור האמור, אין עוד מקום לדון בקנסות שהוטלו על המבקשת בגין עבירות לכאורה מיום 7.6.06 וההחלטה דנן עניינה הקנסות שהוטלו על המבקשת ביום 28.11.06 בגין העבירות מיום 26.6.06 בלבד. 8. אין חולק כי הודעות הקנס שהוטלו על המבקשת בגין עבירות מיום 26.6.06 נשלחו אליה בדואר רשום והומצאו לה כדין. ביום 7.1.07 הגישה המבקשת בקשה לביטול הודעות הקנס שהוטלו עליה. המבקשת טענה כי בבקשה זו איחדה את בקשותיה לביטול קנסות בגין העבירות מיום 7.6.06 ו- 26.6.06, כך שבתשובתה היה על המשיבה להתייחס לכל העבירות לכאורה שביצעה בתאריכים אלו. אולם עיון בשתי הבקשות שהגישה המבקשת לביטול הודעות הקנס מעלה כי הבקשה מיום 5.12.06 עניינה בעבירות מיום 7.6.06 ואילו הבקשה מיום 7.1.07 אמנם מתארת את השתלשלות העניינים הכללית לרבות הביקורת מיום 7.6.06, אולם מתייחסת לקנסות נשוא העבירות מיום 26.6.06 בלבד, אשר הן בלבד צורפו לבקשה. משכך, אין לקבל את טענת המבקשת כי הדיון בקנסות נשוא העבירות מיום 7.6.06 אוחד עם הדיון בקנסות נשוא העבירות מיום 26.6.06 והתייחסותה של המשיבה אל כל בקשה בנפרד היתה סבירה ונכונה בנסיבות העניין. 9. ביום 6.6.07 התקבלה אצל המבקשת החלטת התובע המוסמך (מיום 31.5.07) בבקשה לביטול הקנסות נשוא העבירות מיום 7.6.06 (נספח ז' לבקשה) ורק ביום 10.7.08 התקבלה אצל המבקשת החלטת התובע המוסמך (מיום 29.6.08) בבקשה לביטול הקנסות נשוא העבירות מיום 26.6.06 (נספח ב' לתגובה לבקשה). ביום 4.7.07 (וגם ביום 5.7.07) פנתה המבקשת למשיבה בבקשה להישפט, בעקבותיה הוגש נגדה כתב אישום אשר נמחק בסופו של יום במסגרת הסדר עם המשיבה בדבר חזרה למסלול ההליך המנהלי. 10. המבקשת טענה כי סברה שבעקבות ההסדר עם המשיבה הסתיים העניין כולו (לרבות הקנסות נשוא העבירות מיום 26.6.06). עיון בבקשת המבקשת להישפט מעלה כי זו הוגשה בגין החלטת המשיבה מיום 31.5.07, שדחתה את הבקשה לביטול הקנסות בגין העבירות מיום 7.6.06 ובהתאם הוגש כנגד המבקשת כתב אישום שעניינו העבירות מיום 7.6.06 בלבד. משכך, גם אם הגיעו הצדדים להסדר בעקבותיו נמחק כתב האישום כנגד המבקשת, מדובר בהסדר הרלוונטי לעבירות מיום 7.6.06 בלבד ואין לו רלוונטיות לעבירות אחרות המיוחסות למבקשת. 11. יתרה מכך, סעיף 8א(ה) לחוק קובע, כי: "מי שהגיש בקשה לביטול הודעה, כאמור בסעיף זה, אינו רשאי להודיע על רצונו להישפט לפני שהתובע המוסמך המציא לו את החלטתו..." המבקשת פנתה למשיבה ביום 7.1.07 בבקשה לביטול הקנסות נשוא העבירות מיום 26.6.06 והחלטת התובע המוסמך בבקשה ניתנה רק ביום 29.6.08 והומצאה למבקשת ביום 10.7.08. לאור הוראת סעיף 8א(ה) לחוק העבירות המנהליות ממילא המבקשת לא היתה רשאית לבקש להישפט בגין העבירות מיום 26.6.06 עד לקבלת החלטת התובע המוסמך בעניינן, היינו עד ליום 10.7.08. אשר על כן, ממילא לא ניתן לראות בבקשת המבקשת להישפט בקשר לקנסות נשוא העבירות מיום 7.6.06 כבקשה להישפט גם בגין הקנסות נשוא העבירות מיום 26.6.06.  12. המבקשת טענה בנוסף כי הטלת הקנסות נשוא העבירות מיום 26.6.06 סותרת את הבטחת המשיבה שניתנה לה בדבר מתן היתרים להעסקת עובדים זרים בשנת 2007 ובדבר אי הטלת קנסות בגין הביקורות שבוצעו במקום, הבטחה בעקבותיה הסכימה למשוך את העתירה המנהלית שהגישה. ראשית יצויין כי המבקשת לא הוכיחה בכל אופן כי ניתנה לה הבטחה כאמור מטעם גורם מוסמך כלשהו במשיבה. מכל מקום, עיון בכתבי הטענות שצירפה המשיבה (נספח ג'1 לתגובה לבקשה) מעלה כי זו התנגדה לסעד שהתבקש בעתירה ובסופו של דבר נמחקה העתירה מבלי שניתן למבקשת סעד כלשהו. 13. טענה נוספת שהעלתה המבקשת היא כי לא היה כל זלזול או התרשלות מצידה וכי התנהלותה מעידה על כי ניסתה להתמודד עם העניין בכל דרך חוקית, תוך הגשת בקשות מפורטות והגשת עתירה מנהלית. אכן התנהלות המבקשת מעידה על כי לא שקטה על שמריה בכל הנוגע לקנסות נשוא העבירות מיום 7.6.06, פנתה בבקשות שונות ואף הגישה עתירה מנהלית בעניין. אולם על אף שהמבקשת פנתה ללא דיחוי גם בבקשה לביטול הקנסות נשוא העבירות מיום 26.6.06, ועל אף שלא הכחישה כי קיבלה את החלטת התובע המוסמך בבקשתה ביום 10.7.08, המבקשת לא העלתה בבקשתה כל הסבר סביר ו/או טעם מוצדק לאי הגשת בקשה להישפט בגין הקנסות נשוא העבירות מיום 26.6.06 במועד ולא סיפקה כל נימוק המצדיק את השיהוי הרב בו נקטה בהגשת הבקשה דנן לבית הדין.   יש לציין כי טענות המבקשת לגופו של הקנס אינן מהוות הצדקה לאיחור, כאשר בשלב זה אין בית הדין נכנס לשאלות לגופו של עניין וכל שנבחן הוא באם הראתה המבקשת טעם מוצדק או סביר לשיהוי בו נקטה בהגשת הבקשה.   14. תכליתו של חוק עבירות מנהליות והפעלת המסלול המנהלי על פיו הינה למנוע התדיינויות משפטיות מיותרות ולחסוך הכבדה בלתי סבירה ומיותרת על רשויות אכיפת החוק.   להבטחת תכלית זו, קצב חוק העבירות המנהליות פרק זמן קצר וקצוב להגשת בקשות להישפט, וכבר נקבע כי מתן ארכה להגשת בקשות להישפט בגין עבירות הכלולות בתוספת לחוק העבירות המנהליות כדבר שבשגרה תעשה פלסתר את כוונת המחוקק (ר' עפ"א 1004/01 קשת היפרטוי שותפות מוגבלת בע"מ נ' מדינת ישראל פד"ע לח 181). 15. משכך, אף אם התנהלותה הכללית של המבקשת מעידה על כך שלא התרשלה או זלזלה בהחלטות המשיבה ופנתה למשיבה במועדים הקבועים לכך בחוק עם קבלת החלטותיה, משלא הראתה המבקשת סיבה ראויה או הצדק ראוי לאיחור בהגשת הבקשה להישפט בגין העבירות מיום 26.6.06, הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט - נדחית.   סוף דבר   16. הבקשה נדחית. ניתנה היום, 09 בספטמבר, 2009 (כ' באלול תשס"ט) ,בהעדר הצדדים. מיכל לויט, שופטת חוזה עבודהחוזההעסקת עובדים זריםעובדים זרים