חופש הביטוי בארה''ב

בית המשפט ציין בפסיקתו כי בארה"ב מיאנו, תחילה, בתי המשפט, להביא פרסומים מסוימים בגדר חירות הביטוי הקבועה בתיקון הראשון לחוקה. בין אלה נמנו הביטוי המשמיץ, פרסומי הזימה והתועבה ודברי השמצה. האיסור הברור, החד-משמעי והאבסולוטי, שנקבע בתיקון הראשון של חוקת ארצות-הברית, לפגוע בחרות עצמה, הביא את בתי המשפט שם לצמצם את הגדרתו של הביטוי מקום בו נדרשו לערוך איזון בינו לבין זכויות ואינטרסים אחרים. תחילה ביקשו בתי-המשפט בארה"ב להוציא מגדר הגנתו של התיקון הראשון לחוקה את אותם ביטויים "שבעצם אמירתם הם גורמים נזק". "ישנם סוגים מצומצמים ומוגדרים היטב של ביטויים" - כך פסק בית-המשפט שם שמניעתם והענשת השימוש בהם אינם מעוררים שאלה חוקתית. קבוצות ביטוי אלה כוללות את הביטוי היצרי ואת ביטויי התועבה, את ביטויי הדיבה ואת הביטויים הפוגענים - ביטויי המריבה". סייג זה, שהוטל בעבר על חופש הביטוי, התייחס לקבוצת אמירות שיש בהן פסול מוסרי, אף בלא שיהא בהן משום סיכון אמיתי לשלום הציבור, ובכלל זה, למשל, מילות גידוף גרידא ובמיוחד ביטויים שנשאו עימם קונוטציה מינית. החשש מפני השימוש בכל אלה דהה עם השנים, בארצות-הברית, והדגש הוסט מן הפסול המוסרי ומן הטעם הקלוקל שבביטוי אל החשש מפני התגובה האלימה של השומע, בין אם זו תגובה אלימה שבאה מתוך הזדהות עם דברי ההסתה של האומר ובין אם זו תגובה אלימה מצד מי שנפגע מן הדברים. הביטויים הגסים והוולגרים זכו להגנת התיקון הראשון כבר בשנת 1971. הביטוי שיש בו משום לשון הרע זכה להיכנס בשערי הזכות החוקתית הבלתי מתפשרת לחופש ביטוי ויש הסבורים כי גם קטגוריות אחרות - כגון זו של דברי המצה - אינן ראויות להיות מודרות מתחום פריסתו של התיקון הראשון לחוקה. למעלה משישים שנים חלפו מאז ביקש בית-המשפט העליון בארצות-הברית להוציא את דברי המצה והגידוף אל מחוץ לטווח הגנתה של החוקה. מאז ועד עתה נמנע שם בית-המשפט העליון לאשר הרשעה פלילית בגין השמעת דברי מריבה. בפועל זכו דברי הדיבה ואף דברי המצה הקשים ביותר להגנת החוקה. מחלוקת שתחילתה עוד במחצית השנייה של המאה ה-,20 וכוחה עימה גם בימינו אלה, נתגלעה בפסיקה האמריקנית באשר להיקף ההגנה שראוי ליתן לביטויים הפוגעים במעוטים אתניים או דתיים, או בקבוצות מוחלשות, עד כדי יצירת סכנה לשלומם - הלא הם ביטויי השנאה (Hate Speech). תחילה, קודם להבאת ביטויי הדיבה בגדרו של התיקון הראשון, התירו בתי-המשפט שם לאסור על ביטויי השנאה בשל שראו בהם דיבה קבוצתית שאין לה כל עדיפות על-פני הדיבה האישית. גם הטעם האחר שהוצע להסרת ההגנה החוקתית מביטויי השנאה - החשש מאלימות בשל שביטויים אלה אינם אלה "מילות מריבה", איבד ממשקלו, בשל עצם ההימנעות מהכשרת האיסור על מילות המריבה. הרעיון שניתן להגביל דיבור בשל תוכנו כדי למנוע השפעה נפשית או רגשית לא פרש כנפיים. הגבלה על ביטוי השנאה, כך נטען, עשויה גם שלא להיות יעילה ובפועל להסיט את הדעת מן המלחמה האמיתית בגזענות ובחוסר השוויון. את המאבק, על-פי תפישה זו, יש למקד כנגד חוסר השוויון עצמו ולא כנגד גידופים וולגריים שממילא אינם זוכים להכרה חברתית. לימים, נבחנו מלות השנאה במסגרת קטגוריה שיוחדה לסוג זה של ביטוי, אך הנסיון להסיר מהן את ההגנה החוקתית של חרות הביטוי לא צלח. כך, כבר לענין ביטוי השנאה של התומכים בנאצים בשנות ה-70 המאוחרות, וכך בפסיקה המודרנית לענין הבערת צלבי עץ כמנהגם של אנשי הקו-קלוקס-קלאן. הנטייה לראות בביטויים אלה משום קטגוריה מיוחדת שאינה נופלת בגדר ההגנה החוקתית של חרות הביטוי - נדחתה על-ידי בית-המשפט העליון האמריקני. ניתן למנוע התנהגות מחפירה כמו זו של שריפת הצלבים" - אמר בית-המשפט שם - "בלא להשליך אל תוך האש גם את התיקון הראשון". חופש הביטויארצות הברית (ארה"ב)