בפניי בקשה להעברת התביעה לבית המשפט המוסמך במחוז המרכז וביתר פירוט - בית משפט השלום ברחובות, לאור טענה בדבר העדר סמכות מקומית לבית משפט זה. המשיבה הגישה תביעה כספית כנגד המבקשת בסך 138,506 ₪. ביסוד התביעה עומד אי תשלום מלוא התמורה בגין חוזה עבודה שנחתם בין הצדדים לביצוע עבודות תיקון ואיטום גג בגוש 470 מגרש 2000 באשדוד (להלן: "החוזה"). תמצית טענות הצדדים: לטענת המבקשת (הנתבעת), בהתאם לתקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), הסמכות המקומית לדון בתביעה דנן נתונה לבתי המשפט במחוז המרכז: מקום עסקה של הנתבעת, מקום יצירת ההתחייבות, מקום מסירת הנכס ומקום המעשה או המחדל שבשלו היא נתבעת - כולם אחד הם: במשרדי ובחצרי המבקשת המצויים במועצה האזורית חבל יבנה, המצויה בתחום השיפוט של מחוז המרכז . לטענת המשיבה (התובעת), מתקיימת לכל הפחות אחת מהחלופות הקבועות בתקנה 3 לתקנות ודי בכך על מנת שבית משפט זה יקנה סמכות מקומית, שכן אין עדיפות לאפשרות אחת על פני האחרות. לשיטתה של המשיבה - מקום עריכת חלק מהמסמכים המהותיים וההתחייבויות על פי החוזה וכן מקום חתימתה ויצירתה של ההתחייבות בעניין חומרים שנרכשו לשם ביצוע העבודה, היו במשרדי המשיבה בכפר יאסיף. החוזה (צורף כנספח ת/1 לכתב התביעה) נחתם על ידי המשיבה במשרדה בכפר יאסיף ונשלח בפקס למבקשת שכן הוא החליף חוזה קודם (להלן: "החוזה הראשון") שנחתם בין הצדדים במשרדי המבקשת. מקום ייצור חלקים מהעבודה היה בכפר יאסיף ובשפרעם. התביעה נולדה בשל העדר תשלום מלוא התמורה. בחוזה אשר נחתם בין הצדדים אין תניה חוזית לעניין מקום ביצוע תשלום התמורה החוזית, על כן יש להחיל את הוראת סעיף 21 לחוק המכר תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר") לפיו התמורה החוזית תשולם במקום עסקו של המוכר, דהיינו, כפר יאסיף. המשיבה הפנתה אף לסעיף 5(ב) לכתב התביעה בו טענה כי יתר התשלומים על פי החוזה אמורים היו להתבצע בבית נציג התובעת בכפר ג'דידה. מעבר לכל האמור לעיל, טוענת המשיבה כי המגמה כיום הינה להפחית בחשיבותה של הסמכות המקומית ככלי לקידום הנוחיות. 5. בתשובת המבקשת לתגובה לבקשה, מתייחסת המבקשת לטענות המשיבה ודוחה אותן אחת לאחת. לטענת המבקשת - מקום חתימת החוזה היה במשרד המבקשת. אכן בחוזה הראשון הופיע שם מזמינה שונה (חברת בת של המבקשת) אולם שני החוזים נחתמו במשרדי המבקשת. הגעה לסיכומים בקשר לאספקת חומרים למשיבה לצורך ביצוע העבודה אינה מקנה לבית משפט זה סמכות מקומית שכן סיכומים כאלה אינם עולים כדי יצירת ההתחייבות נשוא התביעה וכלל אינם מהווים פלוגתא בין הצדדים לתביעה. הדבר אינו מוגדר בתקנות ככזה המקנה סמכות מקומית. ההתחייבות החוזית היא תיקון הגג הנמצא בחצרי המבקשת, אין רלוונטיות לכך שחלק מייצור העבודה בוצע בצפון שכן אין הדבר עונה לאף אחת מהחלופות בתקנות. אין זה המקום להחיל את הוראות סעיף 21 לחוק המכר. אכן, בחוזה לא נכללה תניה בדבר מקום מסירת תשלום התמורה החוזית, אולם בהעדר תניה חוזית בדבר מקום ביצוע התשלום, יש לשאוב את הסמכות המקומית על פי נוהג קיים. בין הצדדים התקיים נוהג ולפיו כלל התשלומים ששולמו למשיבה שולמו במשרד המבקשת ללא יוצא מן הכלל. מקום שיש נוהג בין הצדדים, אין תחולה לסעיף 21 לחוק המכר. יתרה מכך, כאמור, מסירת הממכר בוצעה בחצרי המבקשת וממילא גם התשלום צריך היה להתבצע במקום המסירה. לעניין חשיבות הסמכות המקומית טוענת המבקשת כי כל עוד התקנות מקדישות לנושא פרק שלם, הרי שיש לנהוג על פי התקנות. דיון והכרעה 6. דין הבקשה להתקבל. 7. תקנה 3 לתקנות קובעת: " 3. תובענה שאינה במקרקעין (א)   תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה: (1)   מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע; (2)   מקום יצירת ההתחייבות; (3)   המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות; (4)   מקום המסירה של הנכס; (5)   מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים. " 8. מקום עסקו של הנתבע- המבקשת צירפה מסמכים התומכים בטענתה כי מקום מושבה מצוי במועצה האזורית חבל יבנה, המשתייכת לתחום השיפוט של מחוז המרכז. בנוסף, עיון בכותרת החוזה מעלה כי המבקשת רשמה את פרטיה תוך שהיא מציינת כתובת המצויה במועצה אזורית חבל יבנה. תחת שורה זו מופיעה שורה נוספת ובה מען למשלוח מכתבים באשדוד. טענת המבקשת בדבר מקום מושבה לא נסתרה. 9. מקום יצירת ההתחייבות- המסמך אשר עיגן את התחייבויות הצדדים הוא ללא כל ספק החוזה (צורף לכתב התביעה וסומן "ת/1"). בניגוד לטענת המשיבה כי ישנם מסמכים מהותיים אחרים, הרי שלא הוצג בפניי כל מסמך מעין זה, אף לא נטען בבירור מהם המסמכים עליהם מדובר. המשיבה הסתפקה בהפניה סתמית וכללית לסעיף 27 לכתב התביעה, אשר אף הוא מנוסח באופן כללי וסתמי. ככל שניתן להבין מסעיף 3(א) לתצהיר התומך בתגובת המשיבה כי המסמכים המהותיים עליהם מדובר הינם תכניות וסקיצות בדבר ביצוע העבודה הרי שאין בכך כדי לסייע למשיבה לעניין הכרעה בדבר מקום יצירת ההתחייבות. 10. לעניין מקום חתימת החוזה, העלו הצדדים טענות סותרות. אין מחלוקת כי החוזה הראשון נחתם במשרדי המבקשת ביום 5.10.09 בין המשיבה ובין חברה בת של המבקשת ("אשדוד בונדד מסופי מטען ומחסנים בע"מ") וכי חוזה זה הוחלף במועד מאוחר יותר בחוזה אחר זהה לקודמו למעט פרטי המזמינה, הוא החוזה נשוא התביעה. המחלוקת נסבה סביב מקום חתימת החוזה (השני); בעוד המשיבה טוענת כי החוזה נחתם בפקס במשרדיה בצפון ביום 26.10.09 ונשלח למבקשת, טוענת המבקשת כי גם חוזה זה נחתם במשרדיה. המבקשת תמכה טענתה בתצהירו של מר ישראל פרל אשר טוען כי היה נוכח בעת חתימת החוזה במשרדי המבקשת ואף ביקשה לחזק את טיעוניה בציינה כי היא מחזיקה בחוזה (השני) החתום בחתימות מקוריות של הצדדים. מאידך, גם טענות המשיבה נתמכו בתצהיר של מר כרים סקס, ולשיטת המשיבה די בכך כדי לקבוע כי ההכרעה בבקשה מחייבת בירור עובדתי לאור הטענות הסותרות ועל כן מן הראוי לדחות הבקשה. 11. לטעמי, קיים קושי בהשלמה עם גישה ולפיה די בהעלאת טענה על ידי בעל דין, תוך ציון כי היא מצריכה בירור עובדתי, על מנת לחייב את בעל הדין האחר לנהל את ההתדיינות כולה במקום מרוחק מאד אשר עלול להכביד עליו, לעתים הכבדה יתרה. ייתכנו כמובן מקרים בהם לא יהא מנוס מבירור סוגיה שבמחלוקת, אשר רק בסופה ניתן יהיה לקבוע בדיעבד האם היתה נתונה סמכות מקומית אם לאו, ואזי ראוי יהיה כמובן להימנע מקיום בירור עובדתי כפול ולנהל את ההתדיינות לגופה. אולם דומני כי יש לשאוף להימנע במידת האפשר מעשות כן ויש להעדיף הכרעה מוקדמת בשאלת הסמכות המקומית כל אימת שהדבר הינו אפשרי. שאם לא כן, לא תושג תכליתן של התקנות בהקשר זה. 12. בענייננו, ראשית, גרסת המבקשת, שנוסחה באופן מפורט ונחרץ הרבה יותר, משכנעת יותר. שנית, טענת המשיבה הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, שכן על גבי החוזה נאמר כי הוא נערך ונחתם באשדוד, בדיוק כפי שנכתב על גבי החוזה הראשון. שלישית, לטענת המשיבה עצמה, החוזה, אשר בא חלף החוזה הראשון מיום 5.10.09, נחתם ביום 26.10.09. מן הפירוט העובד תי המדוקדק שפירטה המבקשת בהקשר אחר, של התשלומים ששילמה המבקשת למשיבה במשרדי המבקשת, עולה כי בתקופה זו פקדו אנשי המשיבה את משרדי המבקשת לעתים תכופות ולא מן הנמנע כי אף החלו כבר בביצוע העבודות נשוא החוזה בחצרי המבקשת (לפי סעיף 15 לחוזה הראשון, צו התחלת עבודה ניתן עוד ביום 6.10.09). ומכאן שגרסת המשיבה בדבר חתימה בפקס אינה סבירה. לבסוף, וזה העיקר, אפילו ניתן היה לקבל את טענת המשיבה לפיה היא צירפה את חתימתה לחוזה במשרדיה ושיגרה אותו בפקס, אין משמעות הדבר כי זהו מקום יצירת ההתחייבות. הרי אין מחלוקת כי החתימה על החוזה הראשון בוצעה במשרדי המבקשת, כאשר בחוזה הראשון נרשם שם של חברת בת של המבקשת, ולטענת המשיבה עצמה לפי דרישתה של המבקשת שונה השם של הגורם החתום על החוזה במועד מאוחר יותר (סעיף 8(ב) לתצהיר התומך בתגובת המשיבה), כאשר זהו ההבדל היחידי בין החוזים. משאין מחלוקת כי במסגרת החתימה על החוזה הראשון נוהל מו"מ, נבחנו הסעיפים השונים, המנוסחים לפרטי פרטים, וסוכמו כל התנאים המהותיים של ההתקשרות, דומני שניתן לקבוע כי מבחינה מהותית ההתחייבות נוצרה במשרדי המבקשת, אפילו היה ממש בטענת המשיבה בדבר העברת חוזה מתוקן בפקס ובו ההתקשרות נעשית עם חברת האם ולא עם חברת הבת, זמן רב לאחר שהמשיבה כבר מסרה שיק בטחון, קיבלה לידיה המחאות על החשבון, וכיו"ב (כעולה לכאורה מנספחי התשובה לתגובה). לאור כל האמור לעיל, מקום יצירת ההתחייבות הוא במשרדי המבקשת. 13. לעניין החלופה המופיעה בסעיף 27(ב) לכתב התביעה – "מקום יצירתה וחתימתה של ההתחייבות בעניין החומרים" – אין צורך להכריע בשאלה האם הפגישה עם נציגי ספק אשר סיפק למשיבה פוליקרבונט שקוף לצורך ביצוע העבודה, בה סוכם כי המשיבה ממחה לספק מזכויותיה לקבלת כספים מהמבקשת, נערכה אכן בכפר יאסיף, כטענת המשיבה, או שמא במשרדי המבקשת, כטענתה של זו האחרונה. זאת, שכן ממילא אין מדובר במקום יצירת ההתחייבות שהיא נשוא התביעה - תיקון הגג והתשלום תמורתו - אלא בעניין אחר; הסדרת אופן התשלום ע"י המשיבה לטובת צד שלישי בגין רכישת החומרים הדרושים לה לצורך ביצוע העבודות אותן התחייבה לבצע. 13. לעניין החלופה המופיעה בסעיף 27(ד) לכתב התביעה – "מקום ייצור חלק מהעבודה" - החוזה בו עסקינן הינו לביצוע עבודות תיקון ואיטום גג המצוי בחצרי המבקשת. טוענת המשיבה כי חלק מהעבודות יוצרו בצפון הארץ. גם אם כך אכן היה הדבר, אין בכך כדי להקנות סמכות לבית משפט זה. במסגרת ביצוע התחייבות חוזית יכול ותידרשנה פעולות הכנה כאלו ואחרות, אולם אין בכך כדי לשנות את מהות ההתקשרות - ביצוע תיקון ואיטום גג בחצרי המבקשת. מכאן שגם טענה זו של המשיבה דינה להידחות. 14. המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות וכן מקום המעשה/ מחדל שבשלו תובעים - המשיבה טוענת שהמחדל בגינו נולדה עילת התביעה הינו העדר תשלום תמורה חוזית. בחוזה אין כל תניה, ואין התייחסות כלשהי, לעניין מקום ביצוע תשלום התמורה החוזית. על כן משליכה המשיבה את יהבה על הוראת סעיף 21 לחוק המכר וטוענת כי לפי סעיף זה יש לשלם את התמורה החוזית במקום עסקו של המוכר, דהיינו, בענייננו, בכפר יאסיף. 15. דומני כי, בניגוד לגרסת המשיבה, אין מקום להחיל בענייננו את הוראות חוק המכר מהטעם שלכאורה אין מדובר בענייננו ב"הקניית נכס תמורת מחיר" (סעיף 1 לחוק המכר) וממילא כלל אין מדובר במכר. מעיון בחוזה עולה כי מדובר בעבודה הנכנסת באופן מובהק תחת כנפי הגדרת חוזה קבלנות המצויה בסעיף 1 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974 (להלן: "חוק חוזה קבלנות"). לא מדובר בחוזה לאספקת גג, אלא בחוזה לתיקון גג קיים, ואף כותרתו הינה: "חוזה לביצוע עבודה – פרוייקט איטום ותיקון גג מחסנים". בחוק חוזה קבלנות לא מצוי הסדר בכל הנוגע למקום תשלום התמורה החוזית, בהעדר הסכמה. על כן, ובהתאם לעקרון הקבוע בסעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), חלה על מצב הדברים שבענייננו הוראת סעיף 44 לחוק החוזים, הקובע:  "44. מקום הקיום (א)   חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק - במקום מגוריו הקבוע." לכאורה, סעיף זה, אף שהמשיבה לא הפנתה אליו, תומך אף הוא בתוצאה אותה מעדיפה המשיבה. 16. אולם כנגד טענה אפשרית בדבר החלת סעיף 44 לחוק החוזים בענייננו, ניתן להשיב בשניים. ראשית, כאמור ברישא של הסעיף, הוראתו עוסקת אך ורק בחיוב שלא הוסכם על מקום קיומו. בנוסף, במקביל לקיומו של סעיף 44 בחוק החוזים מצוי בחוק זה גם סעיף 26, שכותרתו "השלמת פרטים", ואשר קובע כי "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ...". המבקשת פירטה בפירוט רב (סעיף 10 לתשובה לתגובה, אשר נתמכה אף היא בתצהיר) את האופן בו בוצעו תשלומים והתחייבויות כספיות בין הצדדים. על פי המפורט שם, כל התשלומים כולם בוצעו במשרדי המבקשת. גרסה מפורטת זו לא נסתרה. אף לא הוגשה כל בקשה בעניין זה ע"י המשיבה להביא טענות או מסמכים מטעמה לסתור. לפיכך, בין אם נראה בתשלומים שבוצעו משום הסכמה בין הצדדים בדרך של התנהגות בנוגע למקום ביצוע החיוב לעניין סעיף 44 רישא לחוק החוזים, ובין אם נראה בכך משום נוהג שהתקיים בין הצדדים ויש בו כדי להשלים פרט זה של מקום ביצוע התשלומים למשיבה אשר לא צויין בחוזה, כאמור בסעיף 26 לחוק החוזים – בשני המקרים התוצאה היא אחת ולפיה הסיפא של סעיף 44 לחוק החוזים אינה רלבנטית לענייננו. שנית, יפים לענייננו דבריו של כב' השופט שלמה פרידלנדר בת.א. (שלום, ת"א) 714188/07 מירס תקשורת בע"מ נ' שמטל בינוי פרויקטים בע"מ, תק-של 2007(4) 2670 (2007) (להלן: "עניין מירס"), בסעיף 16: "גם הטענה כי מקום התשלום בגין הטובין או השירות הוא במקום מושבו של הספק-הנושה, ועל כן יש בכך כדי להקנות לבית המשפט שבמקום מושבו של הספק סמכות מקומית, מכוח תקנה 3(א)(3) בתקנות סדר הדין האזרחי ("המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות"), בשילוב עם סעיף 44 בחוק החוזים (חלק כללי) - אינה הולמת את אופיו האל-מקומי של תשלום בעידן המודרני. אדם החב בתשלום לחברו, אינו עוד צורר את מעותיו בשקיק ונושאן עמו בדרך העולה אל מקום עסקו של הנושה. החייב עשוי לפרוע את חובו באמצעים אלקטרוניים, תקשורתיים, תקשוביים או ממוכנים שונים, שלגביהם המושג 'מקום התשלום' מתרוקן מתוכנו, מבחינת הפרשנות התכליתית. בעידן כזה, יש לפרש את 'המקום שנועד לקיום ההתחייבות' כמכוון למקום שנועד לקיום ההתחייבות הריאלית, כגון אספקת הסחורה או מתן השירות, ולא כמכוון למקום שבו מתנהל חשבון הבנק של הספק, שלשם יוזרם, מן הסתם, התשלום שייגרע מחשבון הבנק של הלקוח. מקום קיומה של ההתחייבות הריאלית כאמור הוא המקום הרלבנטי לציפיותיהם הסבירות של הצדדים לעסקה, בשים לב לתכליתה של התקנה האמורה." (ההדגשות שלי – א.ד.) 17. כאמור, המשיבה טענה בנוסף כי על פי הסכמת הצדדים, יתרת התשלומים על פי החוזה אמורים היו להתבצע בבית נציג התובעת בכפר ג'דידה (סעיף 5(ב) לכתב התביעה). לטענה זו שנטענה בכתב התביעה בעלמא לא הובאו כל תימוכין והיא אינה עולה בקנה אחד עם הפירוט המדוקדק מצד המבקשת בנוגע לתשלומים שבוצעו. מהטעמים שפורטו לעיל (בסעיף 11), אין די בהעלאת טענה כשלעצמה, ואם רק ניתן להכריע בבקשה מבלי לשעות לטענה בדבר הצורך בקיום בירור עובדתי, מן הראוי להעדיף הליכה בדרך זו. סיכום ביניים – המשיבה לא הצביעה על עמידה ולו באחת מן החלופות הקבועות בתקנה 3. 18. לעניין חשיבות קיום סדרי הדין בבחינת הסמכות המקומית, גם כאן אביא מדברי כב' השופט פרידלנדר בעניין מירס הנ"ל (בסעיף 19), אשר אף להם, בכל הכבוד, אני מסכים: "לטעמי אין מקום להקל-ראש בכללי הסמכות המקומית, אפילו במדינה קטנה כישראל. בשים לב לדרכים הפקוקות, וכן לנפתולי הנסיעה בתחבורה ציבורית ולחלופין לקשיי החנייה – משמעותה של התדיינות במקום מרוחק, העשויה להיות כרוכה בכמה וכמה דיונים, היא הפסד ניכר של הוצאות נסיעה וימי עבודה. יש מתדיינים רבים שנזק כזה אינו זניח מבחינתם. לגביהם, עלויות אלה פוגעות בנגישות לצדק. הן עלולות לדחוק אותם לפשרות שאינן עושות עמם צדק. מדובר ב'עלות עסקה' המשבשת את ההקצאה המיטבית של המקורות. הגישה שלפיה אין משמעות רבה למקום ההתדיינות אינה מתיישבת גם עם ההכרעה החברתית הישראלית המגולמת בהקמתם היקרה של בתי משפט בפרישה ארצית רחבה וסמיכה-יחסית"; אדרבא; התנהלותן של המבקשת והמשיבה בתיק זה מהווה דוגמא לחשיבות שמייחסים לעתים קרובות המתדיינים עצמם לכללים בדבר הסמכות המקומית ולמקום הדיון. 19. המשיבה ביקשה, לחילופין, כי ככל שתתקבל הבקשה יועבר הדיון בתביעה לבית משפט השלום בנתניה, המצוי אף הוא במחוז המרכז. לא מצאתי כל סיבה להיעתר לבקשה זו. אף שאין חולק כי המשיבה רשאית היתה להגיש תביעתה לכתחילה לבית משפט השלום בנתניה, הרי שהיא בחרה שלא לעשות כן. משהוגשה התביעה לבית משפט זה, חרף העובדה שלא היה מקום לכך, אין כל סיבה לזכותה ב"פרס" ולהימנע מהעברת הדיון עתה לבית המשפט ברחובות, כפי שהתבקש ע"י המבקשת. כנגד השיקול של נוחיות ב"כ המשיבה ניתן להעמיד את השיקול של נוחיות ב"כ המבקשת. בנוסף, אין כל זיקה בין התביעה לבין אזור נתניה. ולעומת זאת, מירב הזיקות לתביעה נתונות לבית המשפט אליו ביקשה המבקשת להעביר הדיון. ובמיוחד מקום מושבה של הנתבעת, שיקול חשוב ביותר אשר הרציונל שלו עומד בבסיס החלופה הראשונה בתקנה 3 לתקנות (ובא לידי ביטוי גם בתקנה 3(א1) בתקנות. ראה, פעם נוספת, עניין מירס הנ"ל, סעיף 8 ואילך). 20. סוף דבר - אני מורה על העברת הדיון בתביעה זו לבית משפט השלום ברחובות. המשיבה תשלם למבקשת שכ"ט עו"ד בסכום של 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ, ללא קשר לתוצאות המשפט. התשלום יבוצע תוך 30 ימים מהיום. העברת דיון