לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה בעפ"ת 17492-03-09 (כבוד השופטת נ' אהד) מיום 15.10.2009, בו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה ברמלה (תח"ת 18/02, כבוד השופטת ש' קמיר-וייס). כנגד המבקשים, חברת מוניות פרטית ומנהלה בתקופה הרלוונטית, ונאשם נוסף הוגש כתב אישום, אשר תוקן מספר פעמים, המייחס להם עבירה של אי קיום חובת רישיון. על פי הנטען בכתב האישום המבקשת 1 ומנהלה, המבקש 2, הקימו תחנת מוניות לא מאושרת ברח' הרצל מספר 47 ברמלה מבלי שניתן להם רישיון לכך מאת המשיבה. בית משפט השלום הרשיע את המבקשים והנאשם הנוסף במיוחס להם וקבע כי מהעדויות עולה כי ברחוב הרצל מס' 47 ברמלה, שבו קיימת תחנת אוטובוסים של אגד, מוניות של המבקשת 1 ובכלל זה המונית המדוברת בכתב האישום, היו עוצרות וממתינות עד שמתמלאות עם נוסעים אשר מגיעים למקום כדי לנסוע לכיוון תל-אביב. מפקח מטעם המבקשים שימש במקום כסדרן עם מכשיר קשר שהפנה נוסעים למוניות שמגיעות למקום, אשר עוצרות וממתינות עד שמתמלאות ואז יוצאות לדרכן. על כן נקבע כי לא יכול להיות ספק, כי בכך יצרו המבקשים תחנת מוניות נוספת, שלא הותרה להם על-פי רישיון ההסעה של המבקשת 1. ביום 16.2.2009 גזר בית משפט השלום על המבקשת 1 קנס בסך של 5,000 ש"ח, ועל המבקש 2 קנס בסך 1,500 ש"ח. כמו כן הם חויבו לחתום על התחייבות כספית בסכום כפול מסכום הקנס שהושת עליהם, למשך שנתיים שלא יעברו תוך תקופה זו עבירה דומה, לעבירה בה הורשע. המבקשים ערערו על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי. ביום 15.10.2009 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור בקובעו כי בית משפט השלום ניתח את העדויות, נימק ממצאיו כדבעי, פירט את הראיות והיה עד לפרטי העדויות. על כן אין כל עילה להתערבות בממצאים אלו. על אף זאת סקר בית המשפט המחוזי את הראיות ובחן את טענות המבקשים אחת לאחת בצורה מעמיקה וקבע כי אין מקום להתערב בקביעותיו המבוססות והמנומקות של בית משפט השלום, שכן ברור הוא על פי הראיות ועל פי עובדות כתב האישום כי הוקמה ברחוב הרצל 47 ברמלה תחנה בניגוד לאמור ברישיון. לעניין העונש נקבע כי מקום להתערב בו, שכן העונש אשר נגזר במקרה זה אינו חורג לחומרה ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות כגון דא. מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים טוענים, בבקשה מפורטת ומנומקת, כי עובדות כתב האישום אינן מהוות עבירה ועל כן יש לזכותם מכל אשמה. בבקשה מפרטים המבקשים את השתלשלות ההליכים הארוכה במקרה שלפני, בה תוקן כתב האישום מספר פעמים לאור טענתם, שאף נתקבלה, כי עובדות כתב האישום המקורי אינן מגלות כל עבירה. בהמשך כאמור תוקן כתב האישום מספר פעמים, אולם לטענתם אף לאחר התיקון האחרון אין כל שינוי עובדתי בו, אשר ממנו ניתן ללמוד כי עברו עבירה. לטענתם עצירה לשם איסוף נוסעים לאורך מסלול הנסיעה של קו השירות מותרת על פי החוק, על כן עצם העצירה של המונית במקום הנטען בכתב האישום אינה מהווה כל עבירה. בנוסף טוענים המבקשים כי קביעותיו העובד תיות של בית משפט השלום מוטעות ולא הונחו בפניו ראיות כי מוניות המבקשת 1 המתינו במקום הנטען, אלא כל שהוכח שמונית של המבקשת 1 עצרה לאורך קו השירות והעלתה נוסעים נוספים, כפי שמותר על פי חוק. עוד הם טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא קבע שהיה אסור לבית משפט השלום לקבל כראיה את מוצג ת/5, רישיון קו השירות של המבקשת 1. בסיכומו של דבר טוענים המבקשים כי מקרה זה מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה שכן הוא נוגע לכלל תחנות המוניות אשר מפעילות קווי שירות, וכי קביעותיהם של הערכאות הקודמות יצרו חוסר ודאות בשאלת הפעלתם של קווים אלו. בנוסף הם טוענים כי העונש אשר נגזר עליהם הינו חמור יתר על המידה.      המשיבה טוענת כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. לגופה של הבקשה טוענת המשיבה כי כל טענותיהם של המבקשים בבקשה זו נטענו בפני בית המשפט המחוזי ונדחו אחת לאחת לאחר בירור מעמיק ויסודי. המשיבה טוענת כי בקשה זו לא מעוררת כל שאלה עקרונית והמקרה הנדון הוא פשוט ביותר וברור. נקבע על ידי שתי ערכאות שיפוטיות כי מוניות של המבקשת 1 עצרו בסמוך לתחנת אוטובוס והמתינו עד שהיו מתמלאות נוסעים, בעוד מפקח מטעם המבקשים שימש כסדרן שהפנה נוסעים למונית. כל שנקבע כי פעולה זו לא הותרה, ועל כן כלל לא מתעוררת שאלה עקרונית של עצירת ביניים בקווי שירות. עוד היא טוענת כי העונש אשר נגזר על המבקשים הינו קל ביותר ביחס לעונש הקבוע בחוק. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה, ובהחלטות של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין. המקרה שלפניי, חרף טענות המבקשים, לא מעורר שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי בבית משפט זה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123(1982)). יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל ( 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה ( 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצעו המבקשים. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות. מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור, אלא במקרים חריגים ביותר (ראו ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב בע"מ ( 15.1.2004); ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע. מהנדסים בע"מ, פס' ט לפסק דינו של השופט רובינשטיין ( 10.3.2009); ע"א 331/08 פטל נ' אורי (טרם פורסם, 23.8.2009); ע"א 8566/06 אמריקור שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ, פס' 28 לפסק דיני ( 8.11.2009). ראו גם מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד); יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים כרך ב 1945 (2009)). כפי שציין בית משפט זה: "כידוע, לערכאה הדיונית, אשר בידה הופקדה מלאכת ההתרשמות מהעדים, משפת גופם, מהתנהגותם ומאופן מסירת עדותם, יתרון ברור על ערכאת הערעור, אשר הכלים העומדים לרשותה מוגבלים הם ... נוכח דברים אלו חזר בית משפט זה פעמים רבות על ההלכה שלפיה ברגיל לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. הלכה זו תקפה ביתר שאת במקרים בהם העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים ... ברי כי במקרים אלו המשקל הרב שיש להתרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים וליכולתה לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויותיהם משפיע על היקפה המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית, התערבות שתעשה אך במקרים חריגים ונדירים כאשר נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית והיא ברורה על פניהם (ראו ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל ( 18.11.2009). ראו גם ע"פ 6395/05 אלי וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007); ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל ( 12.3.09)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום לחרוג מהלכה זו. טענותיהם של המבקשים נדונו לעומק ובצורה יסודית ביותר על ידי שתי ערכאות ונדחו בצורה מבוססת ומנומקת. כעת המבקשים לא מעלים טענות חדשות, אלא חוזרים על הטענות שנידונו והוכרעו בערכאות הקודמות, בעיקר על בסיס ממצאים עובדתיים. אשר על כן המבקשים לא הראו טעם מדוע בקשתם מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה. כמו כן, כפי שציינה המשיבה, על אף טענותיהם הרבות והמנומקות של המבקשים, הסוגיה במקרה זה הינה פשוטה וברורה, והיא השאלה האם הפעילו המבקשים תחנת מוניות במקום אסור על פי תנאי הרישיון. מעיון בחומר שהונח לפניי לא מצאתי כל נימוק משכנע וממשי להתערב בקביעות הברורות של הערכאות הקודמות, בדבר הפרת תנאי הרישיון שניתן למבקשת 1, קרי, שברחוב הרצל מס' 47 ברמלה, שבו קיימת תחנת אוטובוסים של אגד, מוניות של המבקשת 1 ובכלל זה המונית המדוברת בכתב האישום, היו עוצרות וממתינות עד שמתמלאות עם נוסעים אשר מגיעים למקום כדי לנסוע לכיוון תל-אביב. מפקח מטעם המבקשים שימש במקום כסדרן עם מכשיר קשר שהפנה נוסעים למוניות שמגיעות למקום, אשר עוצרות וממתינות עד שמתמלאות ואז יוצאות לדרכן. אשר על כן, לא מתעוררת במקרה זה השאלות העקרוניות, כפי שמציגים אותן המבקשים בבקשתם. בשולי הדברים, אציין כי צר לי על כך שההליכים במקרה זה נתמשכו זמן כה רב, אולם על אף זאת לא היה מקום להימנע מהרשעתם של המבקשים במיוחס להם. סוף דבר, הבקשה נדחית. משפט פלילימוניתאי קיום חובת רישיון