לפניי תביעה כספית לחיוב הנתבעים לשלם לתובעת פיצוי בגין הפרת הסכם הרשאת משנה, להפעלת אולם אירועים במתחם נמל תל אביב. 1. הצדדים ועיקר העובדות הדרושות לעניין 1.1 התובעת, חברה העוסקת בהפעלת אולמות אירועים, התקשרה ביום 13.9.2000 בהסכם הרשאה (להלן: "הסכם ההרשאה"), עם חברת "אוצר מפעלי ים בע"מ". לאחרונה הוענקו הזכויות של ניהול נמל תל אביב לפי פקודת הנמלים [נוסח חדש] תשל"א- 1971, ("אוצר מפעלי ים" תקרא להלן: "הנמל"). ההרשאה ניתנה ביחס למבנה בשטח של 378 מ"ר, ובנוסף לו גלריה בשטח של 228 מ"ר ובסה"כ 606.10 (להלן: "הנכס"). בהסכם ההרשאה נקבע כי תקופת ההרשאה היא מיום 1.9.00 וכלה ביום 31.8.07. לתובעת ניתנה אופציה להארכת תקופת ההרשאה למשך 3 שנים נוספות עד ליום 31.8.10. 1.2 ביום 21.4.05 נכרת בין התובעת לבין הנתבעת 1 (להלן: "סקאפה"), הסכם לפיו נתנה התובעת לסקאפה הרשאת משנה להפעלת אירועים בנכס וזאת עד תום תקופת ההרשאה, קרי עד ליום 31.8.07 וכן אופציה להארכת תקופת השכירות עד ליום 31.8.10 (להלן: "הסכם הרשאת המשנה"). החוזה נחתם עם סקאפה בשמה הקודם, "חברת בלו אירועים בע"מ" שביום 29.11.05 שינתה את שמה לסקאפה. בהתאם להסכם הרשאת המשנה על סקאפה לשלם לתובעת דמי שכירות חודשיים בסך של 16,000 דולר בשקלים (להלן: "דמי השכירות"), וכן לשלם לתובעת את דמי הביטוח ודמי פינוי האשפה אותם מחויבת האחרונה לשלם לנמל (להלן: "התשלומים הנוספים"). 1.3 הנתבעים 3-7 נימנו ו/או הינם מבעלי מניותיה של סקאפה, כאשר הנתבעים 3-6 ערבו יחד ולחוד, להתחייבויותיה של האחרונה לפי הסכם הרשאת המשנה, כלפי התובעת. נגד הנתבעים 6-7 ניתן פס"ד בהעדר הגנה ביום 20.1.11. הנתבע 4 לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיונים, הגם שקיימים אישורי מסירה של המצאת כתבי בית דין לנתבע זה. 1.4 בתחילת שנת 2006 רכשה הנתבעת מס' 8 (להלן: "מלכת השלום"), מהנתבעים 3-7, חלק ממניותיהם בסקאפה. מספר חודשים לאחר מכן, ביום 4.4.06 רכשה מלכת השלום מניות נוספות בסקאפה והיא מחזיקה ב-96.5% ממניותיה. הנתבע 2 (להלן: "הלוי"), הוא הבעלים והמנהל של מלכת השלום, ומורשה החתימה היחיד בשמה. ביתרת המניות בסקאפה מחזיק הנתבע 5 ברזילי, ששימש כמנהלה (להלן: "ברזילי"). בהבדל מיתר בעלי המניות שערבו כאמור להתחייבויות סקפאה כלפי התובעת, לא ניתנה ערבות של מלכת השלום ושל הלוי כלפי התובעת. מאז כניסת מלכת השלום, כבעלת מניות בסקאפה, משמש הלוי כמנהלה היחיד בפועל של סקפאה, המוציא והמביא בה, הגם שאינו נושא משרה רשום בסקאפה. 1.5 עוד קודם להסכם הרשאת המשנה, התגלע סכסוך בין הנמל לבין התובעת, באשר לטענת הנמל לא עמדה התובעת בתשלומים המגיעים הימנה לפי הסכם ההרשאה. לפיכך נקט הנמל בהליכים משפטיים נגד התובעת ואף הודיע שלא תוכל לממש את האופציה. במהלך בירור התובענה, הגיעו התובעת והנמל ביום 13.9.05 להסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו על התובעת לשלם מדי חודש לנמל את דמי ההרשאה כסדרם. במועד מאוחר יותר, שוב התעורר סכסוך בין הנמל לבין התובעת בעטיו נקט הנמל בבקשת פירוק נגד התובעת, ושוב הושג הסדר פשרה ובקשת הפירוק נמחקה. 1.6 זמן קצר לאחר כניסת מלכת השלום והלוי לסקאפה, הפסיקה האחרונה לשלם לתובעת את דמי השכירות ואף לא שולמו התשלומים הנוספים. משכך, הגישה התובעת ביום 20.3.07 תביעה לבית המשפט השלום נגד סקאפה לפיה הפרה האחרונה את הסכם הרשאת המשנה. עוד עתרה התובעת לחייב את סקאפה בתשלום הפיצויים המוסכמים בגין אי התשלום במועד, כאשר כל אלה מגיעים לסך של כ-1,000,000 ₪. את עילת התביעה נגד בעלי המניות השתיתה התובעת על ערבותם כלפיה, ועילת התביעה נגד הלוי וחברת מלכת השלום התבססה על חוסר תום לב והרמת מסך ההתאגדות. בהמשך, ביקשה התובעת לתקן את התביעה על ידי הגדלת סכום התביעה באופן שלסכום המגיע יתווסף הפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 20 להסכם הרשאת המשנה, המחייב את סקאפה בתשלום של 1,500 דולר ליום בגין הפרה יסודית של אי פינוי הנכס במועד. בית משפט השלום נעתר לבקשה ובעקבות זו, גדל סכום התביעה לסך של כ- 5,000,000 ₪, וההליך הועבר לבית המשפט המחוזי. 1.7 לקראת תום תקופת השכירות, ניהלה סקאפה מו"מ ישיר עם הנמל, לקבל זכות הרשאה בנכס במישרין, שלא באמצעות התובעת. סופו של דבר, ביום 22.10.06, נחתם הסכם בין הנמל לבין סקאפה לפיו הוסכם כי תינתן לאחרונה הרשאה בנכס לתקופה שמתום תקופת השכירות לפי הסכם הרשאת המשנה עם התובעת, קרי 1.9.07 ולמשך 10 שנים. עוד נקבע כי סקאפה תשלם לנמל סך 500,000 ₪ על חשבון המגיע לנמל, לטענתו, מהתובעת. יצוין כי התובעת לא הייתה צד להתקשרות האמורה ולא נדרשה ולא נתנה את הסכמתה לה. בהמשך, השכירה סקאפה את הנכס לשוכרי משנה. בין היתר התקשרה עם "סקאפה ניהול בע"מ (חברה ביסוד)", בהסכם מיום 5.11.06, וכן עם חברה בשם "חברת אולטים עסקים בע"מ", שהפעילה את הנכס מיום 1.2.08 ועד ליום 31.1.09. ביום 28.12.09 התקשרה סקאפה עם חברת "א.ד.א.ד מול הים בע"מ" לפיה ניתנה לאחרונה זכות הרשאת משנה מיום 3.2.10 למשך שלוש שנים ואופציה להארכתה. התובעת עתרה לצירוף "חב' אולטים עסקים בע"מ", כנתבעת נוספת לתביעה, ולאחר מכן נמחקה בהסכמה. 1.8 בין הצדדים התנהלו הליכי ביניים למכביר, ובהם בקשות לעיקולים זמניים על נכסי הנתבעים, הרחבת העיקולים, ביטולם, אישור העיקול הזמני ועוד. כן התבקש צירוף נתבעים נוספים ובכללם חברות להן העבירה סקאפה את זכויותיה כאמור לעיל. כל אלה אינם דרושים לצורך הכרעה בתובענה. 2. עיקר עמדת התובעת התובעת טוענת בתמצית כי סקאפה הפרה את הסכם הרשאת המשנה בכך שלא שילמה את דמי השכירות מיום 1.5.06 ועד ליום 1.9.07 (בסיכומי התובעת נטען שמדובר ב 14 חודשים, אך לפי מנייני מדובר ב-16 חודשים), כמו גם לא שילמה את התשלומים הנוספים. לעמדת התובעת, הפסקת התשלומים נבעה אך ורק מהתנהלות של הלוי, אשר בחוסר תום לב, מצא אמתלות שונות ומשונות שלא לשלם את המגיע לתובעת לפי הסכם הרשאת המשנה. עד לכניסתו של הלוי לסקאפה ולקיחת שרביט הניהול, היו היחסים בין התובעת לבין הפועלים מטעמה של סקאפה תקינים, וסקאפה עמדה בהתחייבויות כלפי התובעת. התובעת דוחה את גרסת סקאפה כי היו לאחרונה טעמים מוצדקים שלא לשלם את המגיע הימנה, כמו גם שהתובעת היא שהפרה את הסכם הרשאת המשנה ואף גרמה לנזקים לסקאפה אותם יש לטענת האחרונה לקזז מהמגיע לתובעת, וכמות שיפורט בהמשך פסק הדין. 3. עיקר עמדת הנתבעים הנתבעים אינם חולקים על שסקאפה לא שילמה את דמי השכירות וכן את התשלומים הנוספים, אך מעלים שלל טענות מדוע אין סקאפה מחויבת בתשלומם של אלה, לא כל שכן, לעמדתם נפל רבב בהתנהגות התובעת, ומשכך לסקאפה מגיעים פיצויים בגין הנזקים שגרמה לה התובעת. הנתבעים מעלים טענה מקדמית לפיה אין לתובעת מעמד להגשת התביעה. בהקשר זה נטען כי התובעת המחתה את זכויותיה לפי הסכם הרשאת המשנה ל"חברת נתיבי חניונים בע"מ" (להלן: "נתיבי החניונים"). הנתבעים נסמכים בהקשר זה על מכתבים בהם ציינה התובעת את המחאת הזכויות לנתיבי חניונים ובכללם מכתבים של כהן, מנהלה של התובעת מיום 13.8.06, ומיום 9.7.06 (נספחים יג', יד' לתצהיר הלוי), בהם נכתב כי התובעת המחתה את זכויותיה. בדומה, מכתב ב"כ התובעת מיום 18.1.07 (נספח יט' לתצהיר כהן) אשר בסעיף 4.5 לו נאמר כי יש לתובעת הסכם תקף עם נתיבי החניונים מיום 29.12.05. לגופו טוענים הנתבעים כי התובעת הסתירה מהם את הסכסוך בינה לבין הנמל, לרבות הודעת הנמל כי התובעת אינה משלמת את דמי ההרשאה וכי לעמדת הנמל, יש לפנות את התובעת מהנכס וכי זו אף אינה זכאית לממש את תקופת האופציה. נטען כי בכך היה כדי להוליך שולל את סקאפה אשר הוצג לה מצג שווא לפיו ניתן יהיה להשתמש בנכס לתקופה ארוכת טווח, לרבות זכות לאופציה, וכי ההשקעות הניכרות בנכס על ידה, נעשו בהסתמך על המצג האמור. טענה נוספת בפי הנתבעים הינה למצג שווא של התובעת לפיו חלק מהנכס כולל גם את הזכות הבלעדית להשתמש בשטח הרחבה הסמוכה לנכס (להלן: "הרחבה"). בדיעבד התברר לסקאפה, לטענתה, כי הרחבה אינה מהווה חלק מהנכס וכי איננה יכולה לעשות בו שימוש לצורך האירועים שמתקיימים בנכס, דבר שיש בו כדי השפעה מהותית על אפשרויות השימוש בנכס ומשכך פוגעת באופן מהותי על השאת הכנסות הימנו. עוד טענה בפי הנתבעים באשר לכך שנבצר ממנה מלעשות שימוש בנכס במשך מספר חודשים במהלכם נערכו עבודות שיפוצים נרחבות בנמל. הפרה נוספת המיוחסת לתובעת היא סירובה לחתום על יפוי כוח לטובת סקאפה שיאפשר ביד האחרונה לקבל רישיון עסק מהרשות המקומית. לגרסת הנתבעים, הפרות התובעת ומצגי השווא שיצרה כלפיהם, גרמו לסקאפה הפסדים ניכרים שכן מחמת אלה, היא לא יכלה למצות את הפוטנציאל של הנכס ולהפיק הכנסות שהיו מושגות, אלמלא ההפרות ומצגי השווא דנן. הנתבעים מעלים טענות גם באשר למניעות מצידם לשלם את דמי השכירות והתשלומים הנוספים מחמת נסיבות התלויות בתובעת. בהקשר זה נטען כי הוטל עיקול לבקשת עיריית תל אביב על הכספים המצויים בידי סקאפה והמגיעים לתובעת, ומשכך אלו לא שולמו. מניעות נוספת מלבצע את התשלומים המגיעים לתובעת נעוץ בהעדר אישור תקף בדבר פטור מניכוי מס במקור על דמי השכירות. לגרסת הנתבעים, עמדה התובעת על כך שלא ישולמו התשלומים, ועל מנת שלא ייגרע סכום המס מדמי השכירות. הנתבעים ברזילי ואשר טוענים כי אין מקום לחייבם בערבותם להתחייבויות סקאפה כלפי התובעת. בין היתר טען כי עם כניסת מלכת השלום והלוי לסקאפה בוטלו הערבויות האישיות, כי התובעת ראתה רק בהלוי וסקאפה כבעלי חובה ומבלי שמצאה לנכון לפנות בדרישות כלפיהם, במהלך השתלשלות האירועים. הלוי דוחה את עמדת התובעת לפיה קם במקרה מסד להרמת מסך לחיובו באופן אישי להתחייבויות סקאפה כלפי התובעת. 4. התובעת דוחה את טענות הנתבעים בעטיין נמנעו מלשלם את המתחייב עפ"י הסכם הרשאת המשנה; התובעת טוענת כי היה ברשותה אישור תקף של פטור מניכוי מס במקור לתקופה שמיום 13.1.05 וכלה ביום 31.3.07, זאת בניגוד לטענות סקאפה, לא כל שכן האחרונה אף שילמה את דמי השכירות כמתחייב עד ליום 1.5.06 ומבלי שהעלתה כל טענה בעניין. באשר לטענה בדבר העדר אפשרות להשתמש ברחבה הצמודה לנכס, נטען כי הסכם הרשאת המשנה מחיל על הצדדים גם את הסכם ההרשאה עצמו. הסכם זה מפרט במדויק את שטח ההרשאה, ו"הרחבה" אינה נכללת בו, ואף אינה מאוזכרת בהסכם הרשאת המשנה. התובעת אף נסמכת על לשון סעיף 8 להסכם הרשאת המשנה הקובע מפורשות כי השוכר בדק את הנכס וכי הוא מוותר על כל טענה בעניין. עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי היא אינה צד להסכם מיום 6.2.06 (ת/1), לפיו רכשה מלכת השלום את מניות סקאפה מבעלי המניות ולכן ככל שהוצגו בהסכם זה מצגים ביחס לרחבה לפיהם היא מהווה חלק מהנכס, אין לייחס לה מחויבת בגין כך. באשר לטענות הנתבעים כי התובעת הסתירה מסקאפה את טענת הנמל בדבר הפרת הסכם ההרשאה ופינוי התובעת, מפנה האחרונה לסעיף 29 להסכם הרשאת המשנה, וטוענת כי הדבר גולה במפורש. זאת ועוד, לדרישת הנמל חתמה סקאפה ביום 27.7.05 על מכתב בו היא מאשרת כי ידוע לה על טענות הנמל ביחס לתקופת ההרשאה ותביעת הפינוי. התובעת אף דוחה את הטענות ביחס לנזקים שנגרמו בגין השיפוץ בנמל, באשר לא היא יזמה את השיפוץ, לא כל שכן קיימות עדויות לפיהן הייתה פניה ישירה של הלוי לנמל בהקשר זה הטופחת על פני הטענה. כמו כן טוענת התובעת כי אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה מחמת עיקול שהוטל לבקשת עיריית תל אביב, נבצר מסקאפה להעביר את התשלומים כמתחייב וטוענת כי אף הציגה להלוי אישור המעיד כי אין לתובעת כל חוב כלפי העירייה. התובעת טוענת כי יש לדחות את טענת הנתבעים לפיה מחמת העדר ייפוי כוח ממנה לא השיגה סקאפה רישיון עסק וטוענת כי היא אינה מתיישבת עם התנהלותם של סקאפה והלוי אשר יזמו פניות עצמאיות לעירייה, לא כל שכן סקאפה לא הצליחה להשיג רישיון עסק עד עתה. 5. בחינת טענות ההגנה של סקאפה עולה שמרביתן הן מסוג הודאה והדחה, שכן סקאפה אינה חולקת כי לפי הוראת הסכם הרשאת המשנה, היה עליה לשלם את דמי השכירות והתשלומים הנוספים, אך באמתחתה הנמקות מבוססות בעטיין היא פטורה מתשלומם של אלה. משכך, הנטל על סקאפה להוכחת אותן טענות. 6. הראיות מטעם התובעת הוגש רק תצהירו של מנהלה, מר יחזקאל כהן (להלן:"כהן"). מטעם הנתבעים הוגשו תצהירים של הנתבעים: הלוי, אשר וברזילי. כן הוגש תצהיר של הגב' מיטל אביטל ששימשה כאשת מכירות של האירועים בנכס בתקופה שבין 04/06 ועד 10/06 (להלן: "אביטל"). עוד הוגשה מטעם הנתבעים חוות דעת של רו"ח יוסי סהר. העדים נחקרו על תצהיריהם. 7. המחלוקות בראש ובראשונה עליי להידרש לטענה המקדמית לפי התובעת נעדרת מעמד להגשת התביעה לפי שהמחתה זכותה בנכס לנתיבי חניונים. ככל שהטענה תידחה יהיה עליי להידרש לבירור מהם הסכומים שעל סקאפה היה לשלם ושלא שולמו, לרבות משך התקופה בה לא שולמו, והאם יש להוסיף להם פיצויים מוסכמים. כמו כן, ידונו טענות הנתבעים באשר להפרת הסכם הרשאת המשנה על ידי התובעת; בגדרן אי גילוי הסכסוך עם הנמל, העדר יכולת להשתמש ברחבה, הגבלת השימוש בנכס בתקופת שיפוץ הנמל, ואי מתן יפוי כוח לקבלת רישיון עסק. ככל שיתקבלו טענות הנתבעים בדבר ההפרות על ידי התובעת, יהיה מקום לבחינת הנזק שנטען כי נגרם כתוצאה מאלה. לאחר מכן, יתבררו טענות הנתבעים באשר לכך שסקאפה לא הפרה את הסכם הרשאת המשנה באי תשלום דמי השכירות, לאור מניעות לעשות כן בהעדר אישור תקף של התובעת לפטור מניכוי מס במקור, ומחמת העיקול שהוטל על הכספים לבקשת עיריית תל אביב. באם יידחו טענות סקאפה, יהיה מקום לבחינת החבות האישית של הערבים ושל הלוי, כלפי התובעת. 8. העדר מעמד להגשת התביעה לעמדת הנתבעים, נעדרת התובעת מעמד להגיש התביעה, מחמת המחאת הזכות לנתיבי חניונים. הנתבעים משתיתים את טענותיהם בהקשר זה על אמירות של כהן במכתבים בשם התובעת מיום 13.8.06 ו – 9.7.06 (נספחים יג' יד' לתצהיר הלוי), וכן על מכתב ב"כ התובעת מיום 18.10.07 (נספח יט לתצהיר הלוי), בו נאמר כי הסכם המחאת הזכויות שבין התובעת לבין נתיבי חניונים מיום 29.12.05, שריר וקיים. לא ראיתי לקבל את הטענה המקדמית. התובעת הציגה מכתב מנתיבי חניונים אליה מיום 15.8.07 (נספח כ' לתצהיר כהן), ולפיו מודיעה נתיבי חניונים לתובעת כי היא ממחה לתובעת את הזכות להגשת התביעה נגד הנתבעים, עד למיצוי כל ההליכים נגדם. הנתבעים לא חקרו כלל את כהן על כך, והוא לא נשאל בנושא ומשכך האמור בתצהירו לא נסתר. גם לא ראיתי שהטענה מהווה הרחבת חזית כנטען על ידי הנתבעים מחמת שלא הועלתה בכתב התביעה, שכן המכתב מיום 15.8.07 מאוחר להגשת התביעה ומשכך לא ניתן היה להעלותו באותה עת. מעל ומעבר, היה על הנתבעת לטעון במפורש, לאחר הגשת תצהיר כהן כי טענתו לפיה המחאת הזכות הוחזרה לתובעת מהווה הרחבת חזית, ולא להעלות זאת לראשונה בסיכומים, ועל מנת לאפשר לתובעת להתייחס לטענה. בנוסף, אפנה למכתב ב"כ סקאפה לב"כ הנתבעת מיום 15.1.07 (נספח ט"ז) בו כפרה סקאפה בתוקף ההמחאה: "באשר לטענות מרשך לפיהן כביכול בוצעה המחאת זכות לחברת נתיבי החניונים בע"מ, הרי שהוסבר למרשתך, על ידי רואה החשבון מטעם מרשתי, כי הדבר אינו מקובל על רשויות המס וכי רשויות המס לא יכירו בקיזוז המע"מ של מרשתי בשל החשבוניות של חברה אחרת". (ההדגשה אינה במקור – א.א.) שעה שהוכחש תוקף ההמחאה, יצר הדבר בידי סקאפה לטעון אחרת. לאחרונה, קבע בית המשפט העליון כי נתבע אשר כפר בתוקף ההמחאה, מנוע מלטעון אחר כך, כי ההמחאה תקפה. אפנה בהקשר זה לרע"א 10406/08 א.דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ ואח' נ' חיים משה מנגד בע"מ [2011] הנזכר בסיכומי התשובה של התובעת לפיו: "יש להדגיש, טענתן של המבקשות כי ההמחאה תקפה למרות קיומה של מגבלת עבירות נגועה בחוסר תום לב היות שבמכתב הדחייה נאמר על ידן מפורשות ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים כי המחאת הזכות שהתיימרו מרשיך לבצע אינה תקפה". בית המשפט העליון השתית את קביעתו גם על הדוקטרינה המשפטית המונעת מבעל דין להעלות טענה סותרת לזו שהעלה קודם לכן. בהשלכה לענייננו, שעה שסקאפה כפרה בתוקף ההמחאה, ואף טענה שאי אפשר לפעול מכוחה, כאמור במכתב בא כוחה, היא אינה יכולה בדיעבד לטעון כי התובעת מנועה מלתבוע מחמת ההמחאה מחייבת היא וברת תוקף. מעבר לדרוש; בחנתי גם את טענת ב"כ הנתבעים לפיה המחאת הזכות על ידי נתיבי חניונים מהווה רכישת זכות תביעה CHAMPERTY האסורה לפי ההלכה ואין בידי לקבלה. ההלכה מורה כי ביסוד האיסור של קניית זכות תביעה עומד הרעיון של ריבוי תביעות במצב שבו אין לתובע עניין זאת בהבדל ממקרה בו לתובע אינטרס בתביעה. בהקשר זה אפנה לדברי בית המשפט רע"א 2077/92 שלדון אדלסון נ' עו"ד ראובן רייף ואח' פ"ד מז(3) 485, 507: "ראוי לציין כי לעניין איסור ה- CHAMPERTY- נקבע באנגליה כי אין כל פסול בהמחאתה של זכות תביעה, כאשר לנמחה יש אינטרס רכושי או מסחרי במימושה של זכות התביעה לטובתו שלו, להבדיל מהמחאתה של זכות תביעה עירומה ונקייה שרק היא אסורה לפי המשפט המקובל...". התובעת טענה בתצהירה במפורש כי תמורת דמי השכירות מגיעה לה. כהן לא נחקר ולא נשאל הכיצד מתיישבת גרסה זו עם המחאת הזכות על-ידי נתיבי חניונים, כמו גם האם האינטרס הרכושי של התובעת לא פקע ומשכך נותרה גרסת כהן על מקומה ולא נסתרה. לפיכך, לפנינו ראיה שלא נסתרה לפיה לתובעת אינטרס מסחרי בהגשת התביעה, קרי קבלת דמי השכירות. 9. הסכומים שעל סקאפה לשאת ותקופת אי התשלום 9.1 דמי השכירות - בהתאם לסעיף 14(ב) להסכם הרשאת המשנה, על סקאפה לשלם לתובעת דמי שכירות חודשיים בסך של 16,000 דולר, כולל מע"מ. לעמדת התובעת, לא שולמו דמי השכירות לתקופה מיום 1.5.06 ועד ליום 1.9.07, קרי עבור 16 חודשים. לעומתה טוענים הנתבעים כי לא שולמו דמי שכירות רק למשך 7.5 חודשים. הנתבעים מפנים לאישור רו"ח של סקאפה, הנסמך על שיק מספר 154, לפיו שולמו דמי שכירות בגין חודש יוני 2006 (נספח י' לתצהיר הלוי). מכאן לעמדתם שלכל המאוחר לא שולמו דמי השכירות רק מחודש יולי 2006 ואילך. דא עקא, הלוי בחקירתו, (עמ' 39 שורה 27-28), עת נשאל בעניין, אישר כי לא שולמו דמי השכירות רק מחודש יוני, עת התעוררה בעיית העדר אישור פטור מניכוי מס במקור: "ש. כשנכנסת בתאריך זה אז שילמת כל חודש 16,000 דולר + מע"מ עד יוני. ת. נכון. לא כולל יוני. ביוני הייתה לתובעת בעיה עם פטור מניכוי מס במקור". בדומה הצהיר הלוי (סעיף 51) שדמי השכירות שולמו רק עד סוף חודש מאי 2006. משכך, לפנינו הודאת הלוי, לפיה לא שולמו דמי השכירות כבר מחודש יוני 2006 והיא גוברת על אישור רו"ח של סקאפה, לא כל שכן נוכח אמירה זו בתצהיר לא נדרשה התובעת להוכיח אחרת. טענה נוספת בפי הנתבעים בהקשר זה הינה כי סקאפה לא מחויבת בתשלום דמי שכירות, מעבר ליום 12.3.07. את הטענה משתיתים הנתבעים על כך שהנמל הודיע לתובעת ביום 12.9.06 כי הוא מימש את זכותו לפי סעיף 2.3 להסכם ההרשאה להביא את הסכם ההרשאה לידי סיום, בתום ששה חודשים. משכך, לדידם גם הרשאת המשנה פקעה בתום אותו מועד ובהתאם לאמור בסעיף 29 להסכם הרשאת המשנה. לפיכך, לעמדת הנתבעים לא שולמו דמי שכירות רק לתקופה מיום 1.7.06 ועד חודש מרץ 2007, תקופה של תשעה חודשים בלבד, הגם שלפי חישוב הנתבעים בסיכומיהם (סעיף 9 סיפא) מדובר ב 7.5 חודשים. כאמור התובעת התנגדה לטענת הנמל בדבר זכותו להביא את הסכם ההרשאה לידי סיום. אין בידי לקבל את עמדת הנתבעים באשר לתקופת השכירות. אין חולק כי סקפאה המשיכה להחזיק בנכס ולהשתמש בו, ומשכך היא מחויבת בתשלום דמי השכירות, עד תום תקופת החזקתה בנכס, לפי הסכם הרשאת המשנה. העובדה שהנמל הודיע לתובעת על הבאת הסכם ההרשאה לידי סיום, במתן הודעה מוקדמת, אינה מקנה לסקאפה פטור מתשלומים בהם היא מחויבת לפי הסכם הרשאת המשנה, וכל עוד המשיכה להחזיק בנכס. לעניין זה אדגיש כי תקופת השכירות לפי ההסכם שבין סקאפה לבין הנמל מיום 22.10.06 מתחילה רק ביום 1.9.07. משכך, עד אותו מועד מחויבת סקאפה בתשלום דמי שכירות לתובעת, שהרי לא יעלה על הדעת שסקאפה תמשיך להחזיק בנכס, לעשות בו שימוש ולא תשלם את דמי השכירות, בין לתובעת ובין לנמל. בשולי הסעיף; שעה שהתעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר לתשלומים ששילמה סקאפה, היה עליה להביא את האסמכתאות לתשלום, על מנת להוכיח את גרסתה, שכן התובעת אינה יכולה להביא ראיות לסכומים שלא שולמו. סקאפה כחברה פעילה, אמורה להחזיק ברשותה את העתק מכל אחד ואחד התשלומים ששולמו, ומה פשוט יותר היה בידה להמציא את העתקם. הימנעותה מלעשות כן, עומדת כנגדה. 9.2 פינוי אשפה – סקאפה מחויבת על פי ההסכם לשלם סך של 3,399 ₪ בצירוף מע"מ, מדי חודש עבור פינוי אשפה. לעמדת התובעת לא שולמו דמי פינוי אשפה למשך 31 חודשים מיום 1.4.05 ועד הגשת התביעה (סעיף 22 לסיכומי התובעת). 9.3 דמי ביטוח – הסכום החודשי של דמי הביטוח שעל סקאפה לשלם הוא 1,174.20 ₪, ואלה לא שולמו לטענת התובעת לתקופה מיום 1.4.05 ועד הגשת התביעה (סעיף 23 לסיכומי התובעת). בהקשר לתשלומים נוספים אלה, הודיע ב"כ התובעת בדיון כי אין לתובעת טענות באשר לאי תשלומם של אלה, עד התקופה שקדמה להצטרפותו של הלוי לחברה, וכי נפלה טעות סופר בתביעה ובתצהיר העדות הראשית של כהן, עת נטען לאי תשלומם של אלה גם בתקופה מוקדמת יותר (עמ' 20 שורות 10-12). עם זאת, בסיכומי התובעת, שבה האחרונה וחזרה על טענתה לפיה התשלומים האמורים לא שולמו מאז 1.4.05. טענה זו אינה מתיישבת עם הודעת ב"כ התובעת בדיון, ומשכך דינה להידחות. נקבע בזאת אפוא שהתובעת אינה זכאית לתשלום בגין דמי הביטוח ודמי האשפה לפני מאי 2006. נעבור לבחינת ההפרות המיוחסות לתובעת כנטען על ידי הנתבעים: 10. אי גילוי הסכסוך עם הנמל לעמדת סקאפה, הציגה התובעת כלפיה מצג שווא לפיו ניתן לשכור את הנכס למשך תקופה ממושכת, המגלמת גם את האופציה שניתנה לתובעת בהסכם ההרשאה וזאת עד ליום 31.8.10. סקאפה טוענת שמחמת אי תשלום דמי ההרשאה על ידי התובעת, החליט הנמל לתבוע את פינוי התובעת ואף הגיש כאמור ביום 28.9.04 תביעת פינוי לבית משפט השלום בתל אביב יפו, מחמת אי תשלום דמי ההרשאה, וכל זאת לא נמסר לה. נקבע בזאת כי הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה ואין בטענתם זו משום להוות הפרת הסכם הרשאת המשנה על ידי התובעת. אפנה תחילה להוראות הסכם הרשאת המשנה. בסעיף 29 לו, מצהירה סקאפה כי היא מודעת למחלוקת שנפלה בין הנמל לבין התובעת לאמור: "השוכר (סקאפה – א.א.) מצהיר כי ידוע לו שנותן ההרשאה (הנמל –א.א.) העלה ו/או מעלה טענות בקשר לתוקפו של אישור ההארכה. באם נותן ההרשאה לא יאפשר את ההארכה לא יהיה בכך הפרת חוזה זה על ידי המשכיר (התובעת – א.א.) והשוכר (סקאפה – א.א.) לא יהיה חייב בדמי שכירות. כן מצהיר השוכר (סקאפה – א.א.) כי ידוע לו כי על פי ס' 2.3 הסכם ההרשאה יכול מנהל הנמל להביא לידי סיום את חוזה ההרשאה על פי הודעה מראש של 180 יום (בכפוף לכך שהדבר יעשה בתום לב). מוסכם כי במקרה זה לא יבוא השוכר בכל טענה ו/או דרישה למשכיר ולא יהא חייב בתשלום בגין התקופה שלאחר סיום החוזה". (ההדגשה אינה במקור – א.א.) נוכח אמירות מפורשות אלו, תמהני על טענת הנתבעים לפיה סקאפה לא הייתה מודעת לטענות הנמל נגד התובעת. יתרה מכך, הואיל והסכם הרשאת המשנה הותנה בהסכמת הנמל, התבקשה הסכמתו של האחרון להרשאת המשנה. עת הובא ההסכם לאישורו, דרש הנמל כי סקאפה תאשר כי ידוע לה על טענותיו בדבר הבאת ההרשאה לידי סיום ובגדר זאת גם על דרישת הפינוי של הנמל. סקאפה אכן אישרה ובמפורש במכתבה לנמל מיום 25.7.05 (נספח ט' לתצהיר כהן), כי היא מודעת למחלוקת בין הנמל לבין התובעת, באלו המלים: "הננו מאשרים כי ידועה לנו עמדתכם לעניין תקופת ההרשאה שהינה לעמדתכם עד 31.8.07 על פי ההסכם, וכן קיומה של עילת פינוי כנגד ניו אלי בנמל בע"מ (התובעת –א.א.) וזאת מבלי לגרוע, מטענות ניו אלי בעניין זה". (ההדגשה אינה במקור – א.א.) הוראת סעיף 29 להסכם הרשאת המשנה בשילוב עם מכתב סקאפה לנמל מיום 25.7.05, שומטים את הקרקע תחת טענת סקאפה לפיה המחלוקת בין הנמל לבין התובעת, הקנתה לה את הזכות שלא לשלם את דמי הרשאת המשנה. ממסמכים אלה עולה במפורש כי לסקאפה ניתן גילוי נאות באשר למחלוקת בין הנמל לבין התובעת, לרבות באשר לפינוי. יש באלה, ובמיוחד במכתב סקאפה לנמל מיום 25.7.05, להביא לידי מסקנה לפיה הסיכון בדבר פינוי מוקדם של הנכס היה ידוע לה, מובן לה ואין זאת אלא, כי היא הביאה בחשבון שכך יתרחש ולכן אינה יכולה לבוא בטרוניה בדיעבד אל התובעת. לפיכך, אין באמור כדי להוות עילה בידי סקאפה שלא לשלם את דמי הרשאת המשנה. נתתי דעתי לטענת ברזילי כי חרף הוראת סעיף 29, הוא לא היה מודע למחלוקת האמורה, אך אין בידי לקבל את דבריו. ראשית, על ברזילי היה לעיין בהסכם הרשאת המשנה בטרם חתם עליו, ולתת את הדעת להוראה המתייחסת למחלוקת שבין הנמל לבין התובעת, והשפעתה של זו על ההתקשרות עם התובעת כמו גם בטרם הסכים לערוב להתחייבות סקאפה. ככל שלא עשה כן, אין לו אלא לבוא אל עצמו בטרוניה. בנוסף, סקאפה הייתה מיוצגת בהסכם השכירות על ידי פרקליט מטעמה, אשר בדק והיה אמור לבדוק מטעמה, את תנאי ההסכם ומצגי התובעת לפיו. לכן, סקאפה מוחזקת כמי שמודעת לקיומה של המחלוקת שבין התובעת לבין הנמל, כמו גם המשמעות של המחלוקת האמורה והשפעתה על הסכם הרשאת המשנה. ידיעת סקאפה, מהווה גם ידיעה קונסטרוקטיבית של הערבים מטעמה, ובכללם אשר וברזילי. אדגיש כי נתבעים אלה נמנעו מלהעיד את עו"ד שחם שייצג את סקאפה בהתקשרות עם התובעת, על מנת שיוכל לשפוך אור על ידיעתם של השניים לגבי המחלוקת שבין התובעת לבין הנמל, והדבר רובץ לפתחם. המסקנה הינה שלפני בית המשפט קיים מצג מפורש בכתב לפיו ידעה סקאפה על טענות הנמל כלפי התובעת. מצג זה גובר על טענות בעל פה של הנתבעים או מי מהם המכחישים ידיעה בעניין. גם הלוי היה מודע ולמצער היה עליו להיות מודע למחלוקת בין התובעת לבין הנמל, זאת עוד בטרם התקשר בהסכם בשם מלכת השלום לרכישת מניות סקאפה. הדבר עולה במפורש מצירופו של הסכם הרשאת המשנה כחלק בלתי נפרד מההסכם שבין הלוי לבין הנתבעים (ת/1) ואשר כאמור בסעיף 29 לו ניתן גילוי למחלוקת. זאת ועוד, גם מלכת השלום הייתה מיוצגת בהסכם על ידי פרקליט מטעמה, ומשכך המחלוקת בין הנמל לבין התובעת, הייתה ידועה וגלויה ולמצער אמורה הייתה להיות ידועה וגלויה גם לעיני מלכת השלום והלוי. בנוסף, על גבי הסכם הרשאת המשנה שצורף כנספח להסכם שבין מלכת השלום לבין סקאפה שצורף כנספח לת/1, נרשם בכתב ידו של עו"ד דאנוס, פרקליטם של הלוי ושל מלכת השלום, מועד סיום תקופת השכירות ללא האופציה. הדעת נותנת כי הבעייתיות בדבר סיום ההסכם הייתה ידועה להלוי, לרבות הסיכון שהנמל לא יאריך את תקופת השכירות בעת הקרובה. תימוכין נוספים למסקנתי דנן ניתן למצוא גם בעדויות ובמה שאין בהן. כך, אין בתצהירו של אשר כל אמירה בעניין הסתרת המידע בדבר תביעת הפינוי והחשש של הפינוי המוקדם. יש להניח שאם היה מדובר בעניין מהותי לנתבעים, היה לכך ביטוי בתצהיר של אשר. בחקירתו, העיד אשר כי סיפר להלוי, בעת שהאחרון רכש באמצעות מלכת השלום את מניות סקאפה, על הבעיה עם הנמל (עמ' 32 שורה 4-7). לעומתו, הנתבע ברזילי לא ידע האם נאמר להלוי בעת שרכש את מניות סקאפה על המחלוקת שבין התובעת לבין הנמל. הלוי לעומת זאת טען שלא ידע על המחלוקת האמורה בעת שרכש את המניות. כאמור אין בידי לקבל את עדותו של הלוי לאור הראיות שבכתב, בגדר אלו, סעיף 29 להסכם הרשאת המשנה שצורף כנספח להסכם רכישת המניות כמו גם הסימון בכתב יד פרקליטו על תקופת השכירות (ת/1), זאת בנוסף לעדות הנתבע אשר, שלדבריו סיפר להלוי על המחלוקת בטרם הרכישה של מניות סקאפה על ידי הלוי. ככל שנדרש אני לטעם נוסף לדחיית טענת סקאפה בהקשר זה, אפנה לאופן בו היא נהגה שעה שנודע לה, לטענתה, על קיומה של המחלוקת בין הנמל לבין התובעת. אם כגרסת סקאפה, עובדת קיומה של המחלוקת והחשש של פינוי הנכס, עניין שאין חולק על חשיבותו, לא היו בידיעתה בעת ההתקשרות בהסכם הרשאת המשנה, מצופה היה כי סמוך לאחר שהדבר התגלה לה לראשונה, היא תפנה במחאה בכתב לתובעת. דא עקא, סקאפה וכל מי מטעמה, לרבות פרקליטה, לא טרח לשלוח כל פנייה בכתב לתובעת, המעלה השגות מצידה באשר לחשש פינוי הנכס עקב המחלוקת בין הנמל לבין התובעת. מכתב בעניין, נשלח במועד מאוחר ביותר, ורק לאחר פרוץ המחלוקת בין התובעת לבין הנתבעים. אין זאת אלא, כי הנתבעים, לרבות הלוי, סברו שככל הנראה, המחלוקת שבין הנמל לבין התובעת אינה מהווה סיכון ממשי להשקעתם ולכן לא ראו בה סיבה כדי שלא להתקשר בהסכם הרשאת המשנה, והלוי לא ראה בה מניעה לרכישת מניות סקאפה. לא נעלמה מעיני טענת הנתבעים לפיה כהן הרגיע אותם בנוגע לטענות הנמל באשר למימוש האופציה וזאת בהציגו את אישור הנמל משנת 2000, לפיו האופציה מומשה כדין. דא עקא אין באישור הנמל משנת 2000 כדי לסייע לנתבעים, שכן מסמך זה הינו חמש שנים קודם להסכם הרשאת המשנה וכשש שנים קודם להסכם ת/1. זאת ועוד, אם כגרסת הנתבעים הציג להם כהן מצג שווא כי אין בעיה עם הנמל, לא הייתה סקאפה אמורה לאשר בסעיף 29 להסכם הרשאת המשנה, את שאישרה. 11. מניעת שימוש ברחבה לעמדת סקאפה, הציגה התובעת לפניה מצג לפיו ניתן יהיה לעשות שימוש, לא כל שכן שימוש בלעדי, ברחבה לצורכי אירועים המתקיימים בו. בדיעבד, נטען כי רק במהלך האירוע הראשון בנכס, שעה שנעשה שימוש ברחבה, התקבלה הוראה מהנמל שאסור לעשות כן, וסקאפה אף נקנסה בשל כך. אין חולק כי השימוש הייחודי ב"רחבה" הוא עניין מהותי לצורך ההתקשרות שבין הצדדים, בשים לב לחשיבות הרחבה לצורך האירועים המתקיימים בנכס. משכך מצופה היה כי במסגרת ההתקשרות שבין הצדדים, יינתן לכך ביטוי מפורש. דא עקא, כמות שיובהר להלן, אין כל ביטוי ולו במרומז בין במישרין ובין בעקיפין להיות הרחבה חלק מהנכס. הנכס הוגדר בצורה מפורשת בהסכם ההרשאה. במסגרת זו הוגדרו השטחים לרבות הגלריה. אין כל אזכור בהסכם ההרשאה לזכות שימוש ברחבה. יתרה מזאת, אחד הנספחים להסכם הרשאת המשנה הוא הסכם ההרשאה המהווה כחלק בלתי נפרד ממנו. משכך, טענת סקאפה לפיה שטח הרחבה נכלל במסגרת הנכס, עומדת בניגוד להגדרת שטח המושכר כקבוע בהסכם שבין הצדדים. זאת ועוד, גם אין בהסכם הרשאת המשנה כל אזכור, בין במפורש ובין במשתמע כי שטח הרחבה נכלל בנכס או כי קיימת זכות להשתמש בו. חזקה על סקאפה כי אם הייתה התחייבות מצד התובעת בעניין, הדבר היה בא לידי ביטוי ולו בעקיפין בהסכם הרשאת המשנה, קל וחומר שסקאפה הייתה מיוצגת כאמור על ידי פרקליט מטעמה. משכך, אין בעדות הנתבעים כי הייתה הסכמה בעל פה כדי לגבור על האמור במפורש אחרת במסמך בכתב. בנוסף, לא נשלחה כל פנייה בכתב מהנתבעת לתובעת באשר להפרה במניעת שימוש בלעדי ברחבה לצורך האירועים בנכס, וכמות שהיה מצופה אם היה ממש בטענות הנתבעים. מכתב ראשון שנשלח בעניין הוא רק ביום 15.1.07, בחלוף כשתי עונות של קיום אירועים בנכס, וזאת במסגרת תגובת סקאפה למכתב האתראה של התובעת בגין אי תשלום דמי השכירות. העלאת הטרוניה בהקשר זה, במועד כה מאוחר לאחר שההפרה הנטענת כבר הייתה בידיעת סקאפה, עומד בעוכריה. הלוי טען כי הבעייתיות בנושא של הרחבה לא הייתה ידועה לו בעת התקשרות בהסכם עם הנתבעים (ת/1). כתמיכה הפנה לתשריט של האולם והרחבה שצורף להסכם ת/1, ולפיו נחזית הרחבה להיות חלק בלתי נפרד מאולם האירועים עצמו. לטעמי, אין רלוונטיות לטענת הלוי, שכן ההתקשרות בין התובעת לבין סקאפה, הייתה מוקדמת לצירופו של הלוי באמצעות מלכת השלום לחברת סקאפה ומשום כך אין נפקא מינה לידיעתו בעניין. אמנם, בהסכם והתשריט עליו נסמך הלוי, יש ציון של הרחבה, אך ההסכם והתשריט הם מסמכי התקשרות בין הנתבעים לבין עצמם, ולא בין התובעת לבין סקאפה. לטעמי יש בתשריט אף להקשות על גירסת הנתבעים שכן אם היה ברשותם תשריט ובו מופיעה הרחבה כחלק בלתי נפרד מהמושכר, ושעה שלשיטתם התובעת התחייבה כלפיהם שניתן יהיה לעשות שימוש ייחודי ברחבה, מה פשוט יותר היה מאשר להחתים את התובעת על התשריט כחלק משטח הנכס. העדר אישור התובעת לתשריט עומדת בעוכרי הנתבעים. 12. לא למותר לציין כי חרף ההפרות הנטענות ובמיוחד בנושא אי היכולת להשתמש ברחבה, המשיכה סקאפה לשלם לתובעת את דמי השכירות כסדרם, עד חודש מאי 2006 כולל. מצופה היה כי סקאפה תימנע מלשלם את דמי השכירות נוכח ההפרות האמורות, אך לא כך נהגה. התנהגות זו מטילה יותר מספק באשר לנכונות טענות הנתבעים בדבר הפרות מצד התובעת, שכן אם חרף ההפרות היסודיות האמורות, לא ראתה סקאפה עילה שלא לשלם את דמי השכירות, עת נודע לה עליהן, מדוע ראתה לנכון לעשות כן רק בהמשך. לנתבעים הפתרונים. יש להדגיש כי סקאפה העלתה לראשונה את טענותיה נשוא התובענה, ולמצער עלי כתב רק ביום 21.9.06, ובאופן תמוה יום אחד בלבד לאחר שדירקטוריון הנמל אישר את ההתקשרות בהסכם ההרשאה בינו לבינה. המקריות בין מועד מכתב טענותיה של סקאפה נגד התובעת לרבות קיזוזים, לבין המועד בו אושר לנתבעת לשכור במישרין את הנכס מהנמל, מפחית במשקל שיש לייחס לטענות סקאפה והנתבעים. 13. השבתת הנכס במהלך עבודות השיפוץ בנמל במחלוקת שבין הצדדים השאלה האם יכלה סקאפה לקיים אירועים בתקופת השיפוצים, מעדיף אני את גרסת סקאפה. אמנם כהן העיד שלא הייתה בעיה לקיים אירועים במהלך ביצוע עבודות השיפוץ, וכאמור בתצהירו כמו גם בעדותו. עם זאת, הוצג מכתב של משרד ב"כ התובעת מיום 10.9.06 לב"כ הנמל (נספח כ"ה לתצהיר הלוי). המכתב נכתב בשם התובעת ובסעיפים 4 ו-5 לו מודיע ב"כ התובעת לנמל באופן מפורש וחד משמעי כי עבודת השיפוץ בנמל: "שיתקה למעשה את פעילותה של חברת סקפה אירועים על הנמל בע"מ הפועלת במקום". עוד נאמר במכתב כי במהלך שלושת החודשים בהם מתבצעות העבודות, לא ישולמו דמי שכירות לנמל. מכתב זה, שומט את הקרקע תחת טענת התובעת לפיה לא הייתה מניעה בידי התובעת לקיים אירועים בתקופת עבודות השיפוץ. לא היה מענה ענייני בפי כהן, לסתירה הבולטת בין גרסתו לבין האמור במכתב בא כוחו (עמ' 18 שורות 1-2). סבורני כי גם קיימת מניעות בידי התובעת לטעון אחרת ממצג שהציגה בעניין כלפי צד שלישי, קרי הנמל. איני שולל את האפשרות כי התובעת חברה לסקאפה שעה ששתי אלה החליטו לפנות לנמל בצוותא חדא, ולהצהיר כאילו יש ירידה דרסטית בהכנסות כתוצאה מעבודות השיפוץ, אך היה עליהן להביא בחשבון כי הן מחויבות בהצהרה זו, וכי לא יוכלו בדיעבד להתנער הימנה. קל וחומר נכון הדבר, שעה שהדברים הועלו עלי כתב על ידי פרקליטה של התובעת ומשכך נכתבו בשים לב ולא בהיסח הדעת, והאמור בו מחייב לגופו. בהקשר זה עומדת בעוכרי התובעת "דוקטרינת המניעות השיפוטית" מלהעלות טענה עובדתית הסותרת לטענה קודמת שלה, כנזכר ברע"א 10406/08 הנ"ל. תימוכין נוספים לפגיעה בפעילות סקאפה בעת עבודות השיפוץ בנמל, ניתן למצוא גם בתצהירה ועדותה של העדה מיטל אביטל, שלא נסתר. העדה שעבדה בעת הרלבנטית כאשת מכירות של סקאפה הבהירה כי במהלך תקופת השיפוצים בנמל, נראה האזור כאתר בניה ומשכך הייתה בעיה קשה של קיום אירועים. המדובר בעדה בלתי מעוניינת, שאינה עובדת יותר בסקאפה ולפיכך יש ליתן משקל רב יותר לדבריה, שכאמור לא נסתרו. באשר למשך תקופת עבודות השיפוץ, מעדיף אני את גרסת התובעת על פני הנתבעים שכן מהראיות עולה שהיא נמשכה כשלושה חודשים כעמדת הראשונה ולא חמישה כעמדת האחרונים. די בהקשר זה להפנות לסיפת סעיף 4 למכתב ב"כ התובעת מיום 20.9.06, המתייחס לפרק זמן של שלושה חודשים בהם התבצעו העבודות במקום. אמנם הלוי בתצהירו (סעיף 71) טען אחרת, אך העובדה שלא מחה על תקופת העבודות כנזכר במכתב דנן, במשך כל הזמן הרב שחלף מאז עומד בעוכריו. אם רצו הנתבעים לחלוק על תקופת השיפוץ כפי שעולה מהמסמך האמור, היה עליהם לזמן את הגורמים המוסמכים מטעם הנמל שיעידו בהקשר זה, ולמצער יומצאו אסמכתאות מהימנות, כגון חוזי קבלנים לביצוע עבודות השיפוץ, שהדעת נותנת שנמצא ברשות הנמל, ומהם ניתן היה ללמוד על משך תקופת השיפוץ בנמל. בשולי הסעיף, לא עלה מהראיות כי פעילות הנכס נפגעה בתקופה שלאחר השיפוץ. סקאפה לא הציגה לבית המשפט את יומן האירועים לשנת 2006 ממנו ניתן יהיה להתרשם על מיעוט האירועים לאחר תקופת השיפוץ. למותר לציין, כי הנטל על סקאפה להוכיח טענה זו, ומצופה ממנה שתשמור את יומן האירועים לתקופה הרלבנטית, בשים לב לכך שהסכסוך בין הצדדים פרץ זמן קצר לאחר התקופה האמורה. הימנעותה של הנתבעת לעשות כן עומדת בעוכריה. 14. רישיון עסק הנתבעים טוענים כי מחמת שהתובעת לא חתמה על ייפוי כוח לטובת סקאפה, לא ניתן לאחרונה רישיון עסק. אודה ולא אבוש, לא ירדתי לסוף טענת הנתבעים בהקשר זה. אין חולק כי סקאפה קיימה אירועים בכל מהלך התקופה, לא כל שכן, בחרה להמשיך לשכור את הנכס מהנמל, בתום תקופה הרשאת המשנה, ומבלי שטרחה להציג כל ראיות כי העדר רישיון עסק, פגע באופן כלשהוא בפעילותה ובהכנסותיה במקום. גם אין כל פניות מעת התרחשות האירועים כי נמנע מסקאפה לנהל את המקום מחמת העדר רישיון עסק. הטענה גם אינה מתיישבת עם האופן בו נהגה סקאפה, שעה שהעבירה לאחרים, פעם אחר פעם את זכות ההרשאה. גם לא הוכח כי בגין האמור נגרם לסקאפה נזק כלשהוא. מעבר לאמור, היה על הנתבעים להמציא ראיות לפיהן רק העדר ייפוי הכוח של התובעת, הוא שמנע ממנה לקבל את רישיון העסק הדרוש לפעילותה בעסק, כגון חוו"ד של אדריכל או עורך בקשה להגשת רישיון העסק וכי לא סיבה אחרת, מנעה את קבלת הרישיון אך כזאת לא נעשה. 15. נזקי סקאפה המסקנה המתבקשת הינה שלא הוכח כי התובעת הפרה את הסכם הרשאת המשנה, ומשכך היה על סקאפה לשלם את דמי השכירות כסדרם. בהקשר זה מן הראוי להתייחס לחוו"ד המומחה מטעם הנתבעים. לבית המשפט הוגשה מטעם הנתבעים חוות דעת של רו"ח סהר (להלן: "רו"ח סהר"). בחוות הדעת פירט המומחה מסקנתו באשר לנזקים שנגרמו לסקאפה כתוצאה מאי יכולת להפעיל את אולם האירועים בנכס במתכונת שהייתה אמורה לעשות. לאחר עיון בחוות הדעת ושמיעת המומחה, ולאור הממצאים שנקבעו, הגעתי למסקנה לפיה אין בחוות הדעת כדי לסייע לנתבעים. המומחה בדק לצורך חוות דעתו את ההכנסות שסקאפה הייתה אמורה להפיק אלמלא הפרות התובעת ומצגי שווא מטעמה, בארבעה עניינים: אי שימוש ברחבה, אי מימוש תקופת האופציה, תביעת הפינוי של הנמל והשבתת אולם האירועים במשך שלושה חודשים עקב ביצוע עבודות שיפוץ בנמל. המומחה הסכים כי אם הנחות אלה לא יתממשו, אזי אין בסיס למסקנות אליהן הגיע. כאמור, נקבע כי הנתבעים לא הוכיחו את קיומן של הנחות היסוד ששימשו את המומחה, למעט בנושא השבתת הנכס בתקופת השיפוץ. משכך, אין רלבנטיות למסקנות המומחה. למעשה די היה בכך כדי לסיים את הדיון בנקודה זו. עם זאת, בחרתי להוסיף טעמים מדוע אין מקום ליתן משקל לחוות הדעת. המומחה לא נתן כל משקל בחוות דעתו לכך שיתכן שמחמת התנהלות הנתבעים, לרבות בקשר לניהול אולם האירועים, נגרמו ההפסדים הנטענים ומכל מקום לאי הצלחתו כמצופה, ואבהיר; המומחה על סמך ניסיונו החשבונאי מאולמות אירועים, ערך תחשיב באשר לרווח הפוטנציאלי המשוער של האולם לעומת הרווח שהיה בפועל, שלא היה אלא הפסד, ואת הקולר תלה במצגי השווא ובהפרות של התובעת. עם זאת, לא ניתן לשלול כי גם לנתבעים אשם באי הצלחת אולם האירועים. אדגיש כי מהראיות עלה שהיו לסקאפה, עוד טרם כניסת הלוי, הפסדים עקב בעיות ניהול. כך הנתבע אשר העיד כי אחד השותפים, הנתבע רמו "הכניס אותה (סקאפה – א.א.) לגירעונות" (עמ' 25 שורה 27); ובדומה הנתבע ברזילי (עמ' 19 שורה 7-8). הלוי עצמו סיפר על בעיות כספיות בעסק (עמ' 44 שורות 1-3), וכאמור גם בסיכומי התשובה. זאת ועוד, יש להביא בחשבון כי את הנכס ניהל הלוי, ולא הובאו ראיות בדבר ניסיונו הקודם בניהול אולמות אירועים ככל שהיה לו כזה. גם לא הובאו כל ראיות באשר לניסיונות לשווק את אולם האירועים פרט לפרסום באינטרנט וכדומה, ולא ניתן לשלול, כי גם בכך הייתה תרומה לאי הצלחת המקום. בנוסף, על מנת להוכיח כי אותם ארבעה עניינים שמנה המומחה הם אכן שהביאו להפסדים, היה על הנתבעים להביא חוות דעת של מומחה בתחום האירועים אשר ישכנע את בית המשפט כי אלמלא אותם מצגים, הצלחתו של אולם האירועים הייתה מובטחת. לכך אוסיף כי אין עסקינן במקום שפעל בעבר וצבר מוניטין אשר יכול היה לשמש ראייה ליכולת הפוטנציאלית של המקום. מעל ומעבר, המומחה אינו בגדר צד אובייקטיבי, שכן הוא משמש רו"ח קבוע של סקאפה המשלמת לו גם שכר טרחה עבור עבודתו. משכך, יש לפנינו לא רק מומחה מטעם צד אלא גם מי שמעורב באופן אישי כבעל תפקיד אצל הנתבעת. לטעמי יש בכך כדי למזער את המשקל שיש ליתן לחוות הדעת. 16. הפרת ההסכם על ידי סקאפה מהאמור עולה כי אי תשלום דמי השכירות, מהווה הפרת הסכם הרשאת המשנה על ידי סקאפה. בנסיבות אלה, שומה עלי לבחון את טענות הנתבעים לפיהן הייתה מניעות בידי סקאפה מלשלם את דמי השכירות, ולפיכך אין לראותה כמי שהפרה את הסכם הרשאת המשנה. 17. אישור תקף בדבר פטור בגין ניכוי מס במקור לעמדת הנתבעים, הייתה סקאפה מנועה משלם את דמי השכירות מחמת שלא היה ברשות התובעת אישור תקף בדבר פטור מניכוי מס במקור. לא כל שכן, לעמדתם, התובעת אף ביקשה מסקאפה לא לשלם את דמי השכירות עד להסדרת אישור תקף. לאחר בחינת הטענות והראיות, אין בידי לקבל את עמדת הנתבעים: התובעת הציגה אישור ממס ההכנסה הנחזה להיות מקורי ותקף לפיו ניתן לתובעת פטור מניכוי במס במקור, בגין תשלומים שישולמו לה עד ליום 31.3.07. משכך, לא הייתה כל מניעה לשלם את דמי השכירות עד אותו מועד. אמנם, הנתבעים טענו כי הפטור בוטל או פקע עוד קודם למועד האמור, ומשכך היה על סקאפה לנכות מס הכנסה מדמי השכירות. להוכחת הגרסה הוצגו מכתבים שנשלחו בעניין לרבות של רו"ח מטעם סקאפה, אך לא הוצג כל מסמך רשמי מטעם רשויות מס הכנסה לפיו האישור הקיים פקע. היה על הנתבעים לזמן לעדות נציג של רשויות המס שיתמוך בגירסתם. אין בית המשפט יכול להסתמך על טענת הנתבעים המפנים למסמך שהודפס לטענתם מאתר האינטרנט של רשות המסים, כראיה לתוכנו. לא התעלמתי ממכתבי סקאפה לתובעת בהקשר זה, שלא זכו למענה ענייני, קרי שברשות התובעת אישור תקף אך לא ראיתי בכך כדי לאיין את תוקפו של האישור. במיוחד נכון הדבר שעה שהתובעת חזרה ודרשה את תשלום דמי השכירות. נתתי דעתי לטענות הלוי וכן לרישום בכתב ידו של כהן מהם עולה כי התובעת לא הייתה מעוניינת שסקאפה תנכה את המס ותעביר את יתרת דמי השכירות, לאחר ניכוי המס לידי התובעת. לכאורה, נראה שאכן התובעת באמצעות כהן הורתה לנתבעת שלא לשלם את דמי השכירות ובאופן התומך בטענת סקאפה. עם זאת, טענת התובעים אינה מתיישבת עם חקירתו של הלוי אשר טען כי הניסיון של התובעת לעקוף את הבעיה של ניכוי המס במקור, הוא לא חוקי. אם כך, היה על הנתבעת להודיע לתובעת שאין היא מסכימה לשלם את דמי השכירות לצד ג' פרט לתובעת; שומה היה עליה לנכות את המס במקור ולהעביר את היתרה לתובעת. אפנה בהקשר זה גם למכתב ב"כ סקאפה מיום 15.1.07 (נספח ט"ז) בו ציין עו"ד דאנוס במפורש בסעיף 1, כי בהעדר אישור תקף בדבר פטור מניכוי מס במקור, יהא על סקאפה לנכות מדמי השכירות את המס. מה מנע איפוא מסקאפה לנהוג כמות שסברה, לפי שיטתה קרי לנכות את המס ולהעביר היתרה לתובעת? זאת ועוד, אין סקאפה רשאית לאחוז את המקל בשתי קצותיו, מחד גיסא ליצור מצג כלפי התובעת לפיה תשתף איתה פעולה ותשלם את דמי השכירות לצד ג' בהתאם לחשבונית שאותה חברה תנפיק לנתבעת ומאידך גיסא לא התכוונה לשלם לאותה חברה שכן הדבר אינו חוקי. גם אם אקבל את עמדת סקאפה לפיה כהן ביקש שלא לשלם את דמי השכירות נוכח הבעייתיות של ניכוי המס במקור, אזי אין בכך כדי לפטור את סקאפה כליל מתשלום דמי השכירות. לכל היותר, מהווה הדבר בידה הצדק שלא לשלם את דמי השכירות במהלך אותה תקופה מוגבלת בה ביקש ממנה כהן שלא לשלם את דמי השכירות, כגירסתה. אין חולק כי בהמשך, וזמן קצר לאחר מכן, דרשה התובעת באופן חד משמעי מסקאפה את דמי השכירות, ולכל המאוחר מאז הגשת התביעה. וודאי שמאז אותו מועד במהלך 2007, הייתה חובה בידי סקאפה לשלם את דמי השכירות, לאחר ניכוי המס במקור והעברתו לאוצר המדינה, אך האחרונה בחרה שלא לעשות כן והמשיכה ליהנות מהחזקת סכום דמי השכירות ברשותה. 18. עיקול מטעם עיריית תל-אביב-יפו לעמדת הנתבעת, הייתה מניעות בידה לשלם את דמי השכירות, נוכח צו עיקול שהוטל על כספים המגיעים ממנה לתובעת, בגין חובות התובעת לעיריית תל אביב. התובעת טענה כי צו העיקול חל על חברה אחרת בשם ניו אלי בע"מ, שאינה התובעת ומשכך, לא הייתה מניעה לנתבעת מלשלם את דמי השכירות. עוד נטען כי הלוי הוסיף בכתב ביד את שמה של התובעת על צו העיקול, כמי שגם עליה חל העיקול. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת. אמנם, העיקול לכאורה חל גם על התובעת, זאת לא רק נוכח הדימיון בין שמות החברות, אלא גם לאור בירור שערכה סקאפה בעירייה, עת נטען כי מדובר באותו גוף. לפיכך, יש לכאורה בסיס לטענת סקאפה לפיו היה עליה לכבד את צו העיקול במובן זה שלא להעביר כספים לתובעת. תימוכין לכך ניתן לראות כי בצו העיקול נרשם שהוא חל גם על דמי השכירות. בנוסף הוצג צו עיקול, נספח יח/1 שבו מופיע שמה של התובעת ולא רק ניו אלי בע"מ. עם זאת, אינני סבור שהנתבעת יכולה להסתתר באי תשלום דמי השכירות מחמת צו העיקול. בהקשר זה אפנה להוראת סעיף 4א' לצו העיקול לפיה על הנתבעת כמחזיק, היה להעביר את דמי השכירות לעירייה ולא להשאיר את דמי השכירות ברשותה. הנתבעת עשתה אפוא דין לעצמה, שעה שהעדיפה מחד גיסא שלא לשלם את דמי השכירות לתובעת מחמת צו העיקול, ומאידך גיסא לא להעבירם למעקל, קרי לעירייה וכך ליהנות שלא כדין מאי תשלום של דמי השכירות במשך תקופה ארוכה. השארת סכום דמי השכירות ברשות סקאפה, ואי העברתו בין לעירייה, בין לתובעת ובין להפקידו בקופת בית המשפט, מהווה הפרה של ההסכם, ואיפשר לסקאפה ליהנות שלא כדין מעצם השארת סכום דמי השכירות ברשותה במשך תקופה ממושכת. ההלכה הפסוקה מורה כי שומה על מחזיק המקבל הודעת עיקול על כספים המגיעים ממנו, שאינו משוכנע כי אכן הצו חל על אותו נתבע, לפנות לבית המשפט בבקשת הבהרה בעניין (ראה רע"א 1016/08 ע.א.מ. קונדוס בע"מ נ' אגם ירוק מסחר ושירותים בע"מ [2010]). באותו מקרה קבע בית המשפט העליון כי מחזיק המקבל הודעת עיקול, הופך לבעל דין וככזה מוטלת עליו חובת תום הלב; משכך, שעה שהודעת העיקול אינה נקייה מספקות עליו לפעול בתום לב כאשר הדרך הראויה היא בפנייה לבית המשפט. לא היה מענה ענייני בפי הלוי לשאלה מדוע לא פנתה סקאפה בבקשת הבהרה לבית המשפט (עמ' 51 שורה 27-29). אוסיף כי תשובת הלוי בעניין הייתה כי בכל מקרה סקאפה לא הייתה חייבת לפעול לפי הודעת העיקול שכן היא קיזזה את המגיע ממנה לתובעת מהנזקים שגרמה לה האחרונה; טענה זו, וודאי שומטת את הקרקע תחת טענת סקפאה כי לא הייתה חייבת לשלם את דמי השכירות מחמת צו העיקול. לשיטת הלוי, הסיבה בעטיה שלא שילמה סקאפה את דמי השכירות, לא נבעה מהעיקול אלא קיזוז נזקים, נזקים שקבעתי לעיל שאין לתלות את הקולר בהתרחשותם בתובעת. 19. הפיצוי המוסכם הצדדים קבעו בהסכם הרשאת המשנה מספר הוראות באשר לפיצויים בגין הפרות על ידי סקאפה. אחת מהן היא זו בסעיף 22 לפיה אי תשלום במועד מהווה הפרה יסודית והינו מעיקרו של ההסכם, וכי בגין אי תשלום במועד תחויב הנתבעת לתובעת בריבית שתחושב לפי: "ריבית פיגורים המירבית שתהא מקובלת בבנק לאומי בגין משיכת יתר בלתי מאושרת בחשבונות חח"ד". הוראה אחרת בדבר פיצויים מוסכמים מצויה בסעיף 20 להסכם הרשאת המשנה, לפיו בגין הפרה יסודית של הסכם הרשאת המשנה תחויב סקאפה בפיצוי בסך 1,500 דולר לכל יום של פיגור. כך נקבע בסעיף 20: "זכויותיו הנ"ל של המשכיר אינן פוגעות בזכותו לתבוע פיצויים לכיסוי כל הנזקים...עקב אי פינוי המושכר במועד המוסכם ו/או עקב הפרת חוזה יסודית מצד השוכר, והוא יהא רשאי לגבות מאת השוכר פיצויים מוסכמים שהוערכו בזאת על ידי שני הצדדים כפיצוי ראוי בגין נזקיו הצפויים של המשכיר במקרה כזה, בסך שקלים שיהא שווה ל 1,500 דולר ארה"ב לכל יום של פיגור בהחזרת המושכר". לעמדת התובעת יש להחיל על דמי השכירות שלא שולמו במועד את שני סוגי הפיצויים המוסכמים, קרי להוסיף הן את ריבית הפיגורים והן את הסכום של דמי הפיגור המוסכמים. לעמדת הנתבעים יש ליישם לכל היותר, את המנגנון של ריבית הפיגורים הקבוע בסעיף 22 להסכם הרשאת המשנה. לטעמי, הכף נוטה לעמדת הנתבעים, ודוק: הצדדים ייחדו מנגנון אחד לחיוב בפיצויים מוסכמים למקרה של אי תשלום במועד, ומנגנון אחר לפיצויים בגין הפרות אחרות. משכך, בגין אי תשלום דמי השכירות במועד, יש להחיל את הפיצוי שנקבע בגינו. זאת ועוד, בסעיף 20 נקבע כי הפיצוי בסך של 1,500 דולר לכל יום הוא מחמת "פיגור בהחזרת המושכר". לפיכך, אין להחיל פיצוי זה בגין אי התשלום במועד. מדובר בשני חיובים שונים במהותם, ואין מקום להקיש האחד על מישנהו. מעל ומעבר; נראית בעיני טענת ב"כ הנתבעים לפיה יש ליתן משקל בהקשר זה לכך שבתביעה שהוגשה במקור לבית משפט השלום, כללה התובעת את כל הרכיבים הכספיים, למעט הפיצוי המוסכם לפי סעיף 20 להסכם. הדעת נותנת שהתובעת ופרקליטיה היו מודעים כבר אז להוראת סעיף 20 האמורה, ולא סברו שיש להחילה על הפיגור בתשלום דמי השכירות, אחרת הייתה התובעת מלכתחילה תובעת גם זאת. שוכנעתי אפוא גם מהתנהגות התובעת שכוונת הצדדים בעת ההתקשרות בהסכם הרשאת המשנה הייתה שהפיצוי המוסכם בסעיף 20 לא יחול במקרה של אי תשלום דמי השכירות במועד. לא ראיתי לקבל את טענת הנתבעים לפיה אין כל מקום להשית ריבית מוסכמת בגין אי ביצוע תשלום דמי השכירות נוכח העיקול שהוטל על ידי עיריית תל אביב ודוק; אילו פעלה סקאפה לפי צו העיקול והפקידה את דמי השכירות בידי העירייה או למצער בקופת בית המשפט, הייתה יוצאת ידי חובתה ויש להניח שבמצב דברים כזה לא היה מקום לחייבה בריבית. דא עקא, סקאפה בחרה שלא להפקיד את דמי השכירות, והמשיכה ליהנות מהחזקת סכומים אלה ברשותה. משכך, אין לזכותה מפטור מתשלום הריבית בגינם. לאור האמור, זכאית התובעת לפיצוי המוסכם בגין אי תשלום דמי שכירות וזאת בריבית בשיעור כנקוב בסעיף 22 להסכם השכירות. התובעת ציינה בסיכומיה את שיעור הריבית, והנתבעים לא כפרו בו בסיכומיהם, ומשכך אינו שנוי במחלוקת. 20. בטוחות לקיום הסכם הרשאת המשנה בין הצדדים התעוררה מחלוקת משנית וזאת בשאלת חובת סקאפה ליתן לתובעת ערבות בגובה דמי שכירות של שלושה חודשים, להבטחת קיום ההתחייבויות לפי הסכם הרשאת המשנה. לעמדת הנתבעים, הופקד בידי התובעת פיקדון כספי בסכום האמור, שנועד להוות תחליף לערבות הבנקאית. עוד היה על סקאפה למסור לתובעת שנים עשר שיקים מתועדים לתשלום דמי השכירות. לעמדת התובעת, הפרה סקאפה את התחייבויותיה אלה, ואילו הנתבעים טוענים כי סקאפה המציאה לנמל ערבות בנקאית שאותה היה על התובעת להמציא לנמל והיא גם מהווה תחליף לשיקים שהנתבעת הייתה אמורה למסור לתובעת כבטוחה לתשלום דמי השכירות. טענה זו לא הוכחה, שכן היה על הנתבעת להמציא אסמכתאות לתשלום ולערבות האמורה. עסקינן בתשלומים ששולמו בהמחאות וכנגדן ניתנו קבלות, כך שלא היה כל קושי לפני הנתבעת להוכיח את טענתה זו. העדר אסמכתאות שמצופה היה כי יוגשו, עומד בעוכרי הנתבעת. זאת ועוד, התגלתה סתירה בהקשר זה בין עדות הנתבע ברזילי לבין עדות אשר, בכך שלעמדת הראשון סכום הערבות שהעמידה הנתבעת לנמל היה כ- 112,000 ₪ ולעמדת אשר, הסכום היה 50,000 ₪ בלבד. כל אחד אמר שמשנהו טעה. סתירה זו בין הנתבעים לבין עצמם מחלישה את אמיתות הטענה. התנהגות הנתבעים, אשר, ברזילי והלוי אשר לא היה להם הסבר הכיצד חרף כל ההפרות שמייחסים לתובעת בעניינים מהותיים, לא מצאו לנכון לשלוח להם מכתב בדבר ההפרות תמוהה. במיוחד תמוה הדבר שעה שאלו היו מיוצגים על ידי פרקליטים כך שלא הייתה להם מניעה לפנות לתובעת בטרוניה. עם זאת, לא נתבע סעד כספי בגין ההפרה האמורה, ומשכך איני נדרש לדון בעניין. 21. חיוב הנתבעים: אשר וברזילי הנתבעים אשר וברזילי ערבו להתחייבויות סקאפה כלפי התובעת. ערבות זו לא הוסרה ולא בוטלה, עת רכשה מלכת השלום את מניות סקאפה, ולפיכך עומדת בתוקפה. אמנם הנתבע אשר טען כי סבר שעם מכירת מניותיו להלוי או מי מטעמו של האחרון, הוא פטור מכלל ערבויותיו להתחייבויות הנתבעת וכי התובעת הסכימה לכך. טענה זו אינה מגובה בכל מסמך שהוא, ומכל מקום היה עליו להמציא אישור של התובעת לכך, ואין חולק כי כזה לא ניתן. אין בידי לקבל את טענתו לפיה התובעת ראתה ברכישת הנתבעת על ידי הלוי, כבטוחה טובה, אך לא שוכנעתי כי התובעת אכן הסכימה לפטור את אשר מערבותו לה. גם אין בעובדה שהלוי הוא שניהל את סקפאה מאז רכשה מלכת השלום את מניות סקפאה כדי לפטור את אשר מערבותו. הנטל על אשר להוכיח את הטענה ושעה שעומדת גרסה מול גרסה, ואף אחת מהן לא נסתרה, אין לבית המשפט אלא להסתמך על המסמכים בכתב, ומשלא הומצא אישור של התובעת כי אשר הופטר מערבותו, אין מנוס אלא לקבוע כי הערבות בתוקף. לא נעלמה מעיני טענת באת כוח אשר לפיה התובעת לא חלקה על פקיעת ערבותו של אשר, אך הטענה אינה דרה בכפיפה עם עמדת התובעת לרבות בסיכומיה בה נטען כי אשר וברזילי ערבים מכוח ערבות ברת תוקף להתחייבויות סקאפה (סעיף 76). תימוכין למסקנתי ניתן למצוא גם בכך שהלוי ומלכת השלום, לא ערבו כלפי התובעת בגין התחייבויות סקאפה. לא ניתן לשלול כי אילו ערבו השניים להתחייבויות סקאפה, ייתכן וניתן היה להגיע לידי מסקנה כי ערבויות אלה החליפו את של בעלי המניות הקודמים, אך שעה שלא ניתנו על ידי בעלת המניות החדשה או מי מטעמה ערבויות, לא קמה תשתית להורות אחרת. זאת ועוד, הצדדים, קרי ברזילי ואשר היו מיוצגים על ידי פרקליט בעת שנמכרו מניות סקאפה למלכת השלום. חזקה אפוא שעובדת הערבויות האישיות לא נעלמה מעיניהם של אלה. משכך, אם אכן הייתה הסכמה להמיר את הערבויות של אשר וברזילי או מי מהם בערבויות שיינתנו על ידי הלוי ומלכת השלום, יש להניח שהיה לכך ביטוי בהסכם. לא הובאה עדות של באי כוח הצדדים האמורים כדי לתמוך בטענת אשר. אציין כי גם הלוי לא תמך בגרסת אשר כי הוסכם לפטור את האחרון מערבותו לתובעת. לא התעלמתי גם מטענת אשר בסיכומי באת כוחו פיה נמנעה התובעת לעדכנו כמו גגם את את ברזילי, בכל הפרות סקאפה ובחרה לבוא בדברים רק מול הלוי, אך לא ראיתי כי יש בכך כדי לשנות את המסקנה. ההפרות היו של סקאפה ולפיכך טבעי ומובן הוא שהפניות תופנינה בראש ובראשונה לחברה שנוהלה ומנוהלת על ידי הלוי. כאמור, הנתבע 4, ערן דלל, לא התגונן, הגם שבתיק אישורי מסירה של כתבי בית דין, ומשכך, זכאית התובעת ליטול פסק דין נגדו, לאחר שהוכיחה את תביעתה, ובמידה שהוכחה. 22. חיוב הנתבע הלוי בהבדל מהנתבעים האחרים, הלוי ומלכת השלום לא ערבו לתובעת בגין התחייבויות סקאפה כלפיה. משכך, העילות לחיובו האישי של הלוי כלפיה מושתות על הפרת חובת תום הלב ועל הרמת מסך ההתאגדות כמי שנמנה על הבעלים של מלכת השלום המחזיקה ב 96.5% ממניות סקאפה. יוזכר כי הלוי גם אינו צד להסכם הרשאת המשנה, אך אין בעובדה זו כשלעצמה כדי למנוע חיוב אישי מכוח דיני חוזים. הפסיקה הכירה בהחלת חובת תום הלב, גם על מי שאינו צד להסכם. חובה זו חלה הן מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 והן מכוח סעיף 39 לחוק האמור. כך נקבע בד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' דוד קסטרו [1983]: "במקרה שלפנינו, למשל, משפשטה החברה את הרגל, יכול ורשאי המשיב לראות בבן-שיחו למשא ומתן את איש ריבו. אין צידוק וסיבה למנוע ממנו סעד זה, רק משום שאיתרע מזלו ונקשר לבסוף חוזה עם אותה חברה. כפי שיכול היה לתבוע את המנהל על נזק, שגרם לו במשא ומתן טרם כריתת החוזה, כך רשאי הוא לפנות אליו, משנכרת החוזה... הוטלה אחריות על כל מי שהיה בפועל צד למשא ומתן, בין אם הפך לאחר מכן צד לחוזה ובין אם לאו. פירוש כזה מבהיר גם את יצירתה של תרופה חדשה של פיצויים בשל הפרת החובה, שניתן לתבעה בתנאים המוגדרים בסעיף מידי כל מי שהיה בפועל צד למשא ומתן". כן ראה ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ [2005] (להלן: "פס"ד בן אבו"). בפס"ד בן אבו עמד כב' השופט רובינשטיין על הקשר ההדוק בין הוראות חוק החוזים חלק כללי, לבין הרמת מסך ההתאגדות לפי סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, באומרו: "מבקש אני איפוא לכרוך את סעיף 6 לחוק החברות גם לעניין תום הלב, מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), וזאת הגם שמדובר בחוק ספציפי (חוק החברות) ובסעיף ספציפי מתוכו". בתי המשפט התלבטו באשר לשאלה מה "קו הגבול", אשר אם נחצה יהא מקום להרים את המסך. בהקשר זה התווה בית המשפט בפס"ד בן אבו את משנתו באשר לחציית הקו, באומרו: "...שקו הגבול בהכרעה בדילמה זו צריך להיות ברור יותר. אכן, יש גבול שאסור על עסקים לעברו, ואם עברוהו יהיו לכך תוצאות משפטיות – והוא הפגיעה בזולת מתוך ידיעה שנעשית פגיעה, קרי, שלא בתום לב. על המתקשר לנהוג בזולת כפי שהיה רוצה שהזולת ינהג בו, אותו "דעלך סני לחברך לא תעביד", אותו "אדם לאדם - אדם". מצג של "עולם כמנהגו נוהג". מן הכלל אל הפרט: מעמדו של הלוי בסקאפה הלוי ניסה למזער את תפקידו בסקאפה. כך הצהיר במסגרת תצהיר שניתן על ידו בהליכי הביניים עוד בבית משפט השלום: "אני איני משמש, ולא שימשתי מעולם, כמנהל בפועל של סקאפה". גם בסעיף 10 לתצהירו טען כי אינו משמש מנהל בפועל של סקאפה. הוכח בראיות כי אמירה זו רחוקה מהמציאות ואין בידי לאמצה. שוכנעתי באופן חד משמעי כי הלוי שולט הלכה למעשה בסקאפה, הוא המוציא ומביא בה ועל פיו יישק דבר. אמנם, הלוי ניסה כאמור להצניע את מעורבותו בחברה, ואף לטשטש את היותו הגורם המוביל בה, וזאת עשה רק על מנת להרחיק אפשרות של תביעה נגדו בגין מעשי או מחדלי החברה, אך הדבר לא צלח בידו. במהלך חקירתו הנגדית עלה כחוט השני שהוא המחליט בשם החברה, כך: "אני מורשה החתימה מטעם החברה ואני חתמתי בשם החברה על ההסכמים שבין החברה לבין הנמל וכן לגבי הסכמים שבין סקאפה וחברות הניהול ושכירויות המשנה". (עמ' 48 שורה 13-15). מעבר לדרוש; גם מעדויות של אחרים, לרבות מטעם הנתבעים עצמם, התרשמתי כי אכן הלוי ניהל בפועל את סקאפה וביד רמה. כך העדה מיטל אביטל סיפרה כי הלוי: "הוא היה הבוס שלי. הוא זה ששילם משכורת. הוא הנחה אותי מה לעשות". על מעורבותו של הלוי בפעילות החברה, ניתן ללמוד גם מאמירות נוספות של עצמו במהלך חקירתו הנגדית: "כן אמרתי שאני אחראי על הכספים. נכון שרק לי זכויות חתימה בשם החברה. לעניין הכספים וחתימה על הסכמים". (עמ' 48 שורות 10-11). פרט להלוי, לא הובאה כל ראיה לפיה מישהו אחר, שימש בתפקיד ניהולי כלשהו של סקאפה, מהתקופה בה רכשה מלכת השלום את מניות בסקאפה. הלוי, גרם לסקאפה לשנות מהתנהלותה הקודמת בכל הנוגע להסכם הרשאת המשנה. עד הגעתו של הלוי לניהול החברה, קיימה סקאפה כאמור את מלוא התחייבויותיה כלפי התובעת, לרבות תשלום דמי השכירות והתשלומים הנוספים. הלוי, ללא כל סיבה ולמצער מבלי שהיה שינוי נסיבות, החליט על דעת עצמו, להפסיק את התשלומים ללא כל סיבה והצדק, ובכך לסטות מהאופן בו התנהלה סקאפה טרם הגעתו. שינוי בבעלות חברה שהינה צד להסכם, אינו מקנה עילה לשנות ללא הצדק את התנהגותה, שכן אחרת יש מקום לשקול הטלת חבות אישית על האורגן החדש שמנהל את החברה. יפים בהקשר זה דברי בית המשפט העליון בפס"ד בן אבו, המתייחסים לאפשרות של הטלת חבות אישית במקרה של שינוי בחברה והתנהלות שונה מהקודמת ללא סיבה: "...וכגון ענייננו שלנו, שינויים בבעלות המניות בחברה והתדיינויות משפטיות שתוצאתן אינה מתיישבת עם המשך פעילות כפי שהיתה עד כה, המשך שימוש בסמכות של מי שכבר אינו בעל סמכות כך "שצד שלישי בעל תום לב, רשאי להניחו בחזקת מעשה כשר"..." (ההדגשה אינה במקורה – א.א) כאמור, נקבע שלא הייתה הפרה של התובעת שהקנתה לסקאפה את הזכות שלא להמשיך לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובעת. משכך, לקח הלוי על עצמו סיכון שאם כך יורה לסקאפה לפעול, הוא יחויב באופן אישי לתוצאות פעולתו בשם החברה. אפנה בהקשר זה גם להלכה הפסוקה הקובעת חבות של אורגן המפר הסכם בחוסר תום לב של חברה תחת שרביט ניהולו, וכאמור בע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ (2009): "הפרת חוזה על ידי חברה עלולה לגרום בעקבותיה הטלת אחריות אישית על האורגן הפועל בשמה ואשר אחראי להפרה, כאשר הלה נהג בחוסר תום לב". מהראיות שהובאו לפניי הגעתי לידי מסקנה כי מתקיימים המבחנים בהלכה הפסוקה לפיהם יש לראות בהלוי כמי שנהג בחוסר תום לב בולט במידה הנדרשת להקים חבות אישית: הלוי, הסתתר תחת כיסוי של מי שאינו בעל תפקיד בחברה, אך כאמור המציאות שונה, והיא טפחה על פניו לנוכח הראיות שהובאו מהן עולה במפורש אחרת. ניסיונו של הלוי להתנער מאחריות, לוקה בחוסר תום לב מובהק. חוסר תום הלב מתעצם שעה שהלוי העדיף במודע שלא להיות רשום כנושא משרה בחברה והודה שעשה כן רק כדי להתחמק מאחריות. בהקשר זה העיד הלוי: "הכוונה שלי בתצהיר האמור הייתה, לא להיות חשוף לתביעות ואישומים פליליים כמנהל חברה" (עמוד 48 שורות 7-8). יתר על כן, הלוי ידע שהוא לא ערב להתחייבויות סקאפה כלפי התובעת, וככל שסקאפה תחויב, אזי הערבים לה הם אשר וברזילי, הגם שאין להם מעורבות באופן ניהולה. קרי, הלוי נהג ביודעין באופן שיש בו כדי להטיל סיכון על אחרים באשר לתוצאות התנהלותו בשם החברה, ביודעו שהם ערבים לתובעת, בהבדל ממנו, לא כל שכן, הוא אף אינו רשום כנושא משרה ואף לא כבעל מניות ישיר בסקאפה. עסקינן בהתנהגות שלא בתום לב, במדרג הגבוה. האמור, חמור במיוחד על רקע העובדה שלא היה בסיס מוצדק להלוי לסטות מהאופן בו התנהלה סקאפה עד אז, עת החליט על דעת עצמו להפסיק את תשלום דמי השכירות שסקאפה מחוייבת בהם כמו גם החיובים הנוספים, וזאת עשה כדבריו: "בעקבות הייעוץ של רו"ח, אני החלטתי שהחברה לא תשלם את דמי השכירות לתובעת" (עמ' 48 שורות 18-19). אין בידי לקבל את דבריו כי עשה כן על סמך ייעוץ של רו"ח סקאפה, מאחר וכאשר העיד האחרון התברר כי את ההנחיות הוא קיבל מהלוי. כלומר, הלוי ניסה לתרץ את החלטותיו שלא לשלם את דמי השכירות בייעוץ שניתן לו על ידי רואה החשבון. אך חוות דעת של רואה החשבון הוגשה רק במהלך המשפט ולא הובאה כל ראיה, בין בעדות ובין בכתב לפיה ניתנה המלצה של רו"ח כבר בעת התרחשות האירועים שלא לשלם את דמי השכירות. זאת ועוד, רו"ח בחוות הדעת נסמך על הנחות עבודה שניתנו לו על ידי סקאפה כגון טענה כי התובעת הפרה את הסכם הרשאת המשנה באי גילוי הסכסוך עם הנמל, אי יכולת עשיית שימוש ברחבה ואחרים, אשר כל אלה נדחו. משכך, גם אם היו ניתנות לסקאפה המלצות של רו"ח בזמן אמת, אין בכך כדי להביא למסקנה שונה. אמנם בשלב הליכי הביניים והעיקולים הזמניים נקבע שלא הונחה תשתית מספקת לקיומה של עילת תביעה לכאורה על מנת להטיל עיקול זמני על נכסי הלוי, וכמות שציין ב"כ הנתבעים בסיכומיו. עם זאת שונים הדברים לצורך הכרעה בתובענה, ולאחר שנפרשה מלוא התמונה והובאו עדויות והוגשו ראיות. 23. קיזוז הנתבעים טוענים כי יש לקזז מהמגיע לתובעת את הסך 500,000 ₪, שסקאפה שילמה לנמל בגין חובות העבר של התובעת לנמל ובהתאם להוראת סעיף 7.6 להסכם שבין הנמל לבין סקאפה. דא עקא, התובעת התנגדה לתשלום האמור, לא הסכימה שהיא חייבת כספים לנמל, לא כל שכן לדידה שילמה את מלוא המגיע ממנה לנמל, לפי הכרעות שיפוטיות שניתנו בין הנמל לבין התובעת (סעיפים 17-20 לתצהיר כהן). שעה שהתובעת כפרה בזכות הנמל לקבל ממנה כספים וממילא בזכות סקאפה לשלם לנמל כספים עבורה, היה על הנתבעים להוכיח כי אכן בעת הרלבנטית, קרי עת התקשרה סקאפה עם הנמל בהסכם, הייתה התובעת חייבת לנמל את הסך 500,000 ₪ עוד היה עליהם להוכיח הסכום האמור, הופחת מחוב שאינו שנוי במחלוקת של סקאפה כלפי התובעת. נקבע בזאת שסקאפה לא עמדה בנטל. לא הובאו עדים מהנמל על מנת שיתמכו בטענה ולא הוצגו אסמכתאות קבילות. יובהר כי מכתבי בא כוח הנמל ומסמכי הדירקטוריון של הנמל בדבר חוב המגיע לנמל מהתובעת, יש להגיש באמצעות מי מטעם הנמל שיוכל להיחקר על כך ולאמת את נכונות הנטען באותם מסמכים. סקאפה אינה יכולה להיבנות מטענת הנמל כי קיים חוב של התובעת כלפי הנמל וכי תשלומו של זה על ידי סקאפה, יהיה בר קיזוז מחוב סקאפה כלפי התובעת. שומה היה על סקאפה להמציא ראיות שיהיה בהן כדי לתמוך לגוף טענותיה בעניין. לאור התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי להידרש לטענות בדבר הערמת קשיים על התובעת בכך שהלוי או מי מטעמו הקימו שרשרת של חברות על מנת להתחמק מהחיוב המגיע מהם. 24. ער אני לכך שכהן היה העד היחיד מטעם התובעת. לפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א–1971 על בית המשפט לנמק מדוע החליט לקבל את התביעה על סמך עדות של אדם המעוניין בתוצאות המשפט. עדותו של כהן, נתמכה במסמכים בכתב הנוגדים את גרסת הנתבעים ולפיכך לא ראיתי בעובדה שמדובר בעדות יחיד של מי המעוניין בתוצאות המשפט, כדי למנוע את התוצאה אליה הגעתי. זאת ועוד, כמות שפורט בפסק הדין, לא ניתן הסבר במספר רב של עניינים להתנהגות הנתבעים, חרף העובדה שהיו מיוצגים על ידי פרקליטים, ובאופן הנוגד את המצופה בנסיבות העניין. מעל ומעבר, חלק ניכר מטענות הנתבעים הוא מסוג הודאה והדחה, ומשכך הנטל להוכחתן הוטל עליהם, וזה לא הורם. לאור כל האמור, לא ראיתי מניעה להסתפק בעדותו של כהן בלבד מטעם התובעת. מטעמים אלה גם אין צורך להרחיב במחלוקת שבין הצדדים באשר למהימנות כהן כמו גם עברו הפלילי. 25. סוף דבר דין התביעה להתקבל בעיקרה. נקבע בזאת כי סקאפה הפרה את הסכם הרשאת המשנה בכך שלא שילמה לתובעת את דמי השכירות וכן את דמי פינוי האשפה ודמי הביטוח. נדחות טענות הנתבעים לפיהן הפרה התובעת את הסכם הרשאת המשנה ו/או כי הוצגו על ידה מצגי שווא. עוד נדחות טענות הנתבעים בדבר מניעות מלשלם את דמי השכירות, פרט לשלושה חודשים בעת ביצוע עבודות שיפוץ בנמל. לדמי השכירות יש להוסיף פיצויים מוסכמים שהם ריבית כנקוב בסעיף 22 להסכם הרשאת המשנה, אך אין לצרף גם פיצויים מוסכמים לפי סעיף 20 להסכם האמור. עוד נקבע כי הנתבעים 2-5 חבים יחד ולחוד, במלוא החבויות שהושתו על הנתבעת 1, כמפורט להלן: דמי שכירות לתקופה מיום 1.5.06 ועד ליום 1.9.07, בסך של 16,000 דולר בצירוף מעמ לכל חודש, שיחושבו בשקלים לפי שער הדולר היציג הראשון שפורסם ביום הראשון לכל חודש שבו היה על הנתבעת 1 לשלם את דמי השכירות. לסכום זה תווסף רבית בנקאית מרבית בשיעור שבנק לאומי נוהג לחייב את לקוחותיו הנקובה בסיכומי התובעת ובהתאם לסעיף 22 להסכם הרשאת המשנה, וזאת ממועד כל תשלום ועד ליום מתן פסק הדין. דמי פינוי אשפה בסך של 3,399 ₪ בצירוף מע"מ לכל חודש, ודמי ביטוח בסך 1,174.20 ₪ בצירוף מע"מ לכל חודש, החל מיום 1.4.06 ועד ליום מתן פסק הדין. סכומים אלה ישאו רבית והפרשי הצמדה כדין מהיום הראשון של כל חודש שבו היה על הנתבעת לשלם את כל אחד הסכומים האמורים, ועד ליום מתן פסק הדין. בתחשיב האמור אין לכלול את דמי השכירות ותשלומי דמי פינוי האשפה והביטוח, לחודשים יולי 2006-ספטמבר 2006, בגינם פטורה הנתבעת 1 מתשלום, עקב עבודות השיפוצים בנמל. הסכום המגיע לתובעת ישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום. בנוסף יישאו הנתבעים בשלושה רבעים מסכום אגרת בית המשפט, שכן התביעה התקבלה רק בחלקה. סכום זה ישא הפרשי הצמדה ורבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין. עוד ישאו הנתבעים בשכ"ט עו"ד התובעת בשיעור 17.5% מהסכום המגיע, ללא החזר האגרה, שישא רבית והפרשי הצמדה כדין ממועד פסק הדין ועד ליום התשלום. הגזברות תשיב לתובעת את הערבויות שניתנו על ידה להבטחת הנזקים שייגרמו כתוצאה מהעיקולים הזמניים, וכל ערבות שניתנה מבוטלת. התובעת רשאית לממש את העיקולים במסגרת הליכי הוצאה לפועל. הפרת חוזהחוזהפיצוייםאולם / גן אירועים