לפניי תביעה שהוגשה על ידי התובעים, כאשר ברקע הסכם שכירות שנחתם בינם ולבין הנתבע ואשר לפיו השכירו התובעים את דירתם לנתבע. התובעים עותרים לחיוב הנתבע בסכום של 138,000 ₪, כפיצוי מוסכם לפי חוזה השכירות, בגין איחור של שנה בפינוי הדירה ולחילופין, לחיובו ביתרת דמי השכירות החוזיים לאותה שנה, זאת לאחר שהנתבע שילם דמי שכירות חלקיים בלבד, תוך קיזוז היתרה, כנגד סכומים המגיעים לו לפי טענתו מאת התובעים, עקב מעשים ומחדלים כאלה ואחרים של התובעים במהלך תקופת השכירות. הנתבע הגיש תביעה שכנגד על סך 200,000 ₪, בגין הוצאות ונזקים שנגרמו לו עקב התנהלות התובעים במהלך שלשת השנים שבהן שכר את הדירה מהתובעים. רקע עובדתי ביום 19.7.05 נכרת זיכרון דברים בין הצדדים, ביחס להשכרת דירת התובעים לנתבע. מדובר בדירה בעלת שלושה מפלסים בצפון תל-אביב, בשטח של כ-173 מ"ר ברוטו ובנוסף 95 מ"ר מרפסות וגג. למחרת היום, 20.7.05, נחתם בין הצדדים, חוזה שכירות לתקופה 1.9.05 עד 31.8.06, בדמי שכירות של 2,400$ לחודש, עם אופציה לשנת שכירות נוספת. הנתבע שילם מראש את מלוא דמי השכירות השנתיים, בסך 28,800$ וקיבל את החזקה בדירה בסוף חודש אוגוסט 05'. לאחר כשנה של מגורים בדירה, נחתם ביום 28.8.06, חוזה שכירות חדש בין הצדדים, לתקופה 1.9.06 עד 31.8.07, שוב עם אופציה לשנה נוספת. גם הפעם שילם הנתבע מראש את מלוא דמי השכירות השנתיים בסך 28,800$. דא עקא, בסמוך לפני תום שנת השכירות הנוספת האמורה, בתחילת חודש אוגוסט 2007, נוצרה מחלוקת בין הצדדים לגבי מימון תיקונים הדרושים במזגני הדירה. משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות בנושא זה, הודיע הנתבע לתובעים על מימוש שנת האופציה, תוך מתן הודעה על קיזוז סכום מהותי מדמי השכירות של שנת האופציה. בפועל, קיזז הנתבע 21,680$ מתוך דמי שכירות של 28,800$. הקיזוז נעשה בגין העדר יכולת להשתמש באחד מחדרי הדירה, בו נאלץ הנתבע לאחסן חפצים השייכים לתובעים ואשר לא פונו על ידם במשך שנתיים ימים, עוד מתחילת תקופת השכירות הראשונה, כמו גם בגין אי יכולת לעשות שימוש במחסן הדירתי, אשר בניגוד לחוזה, מפתחותיו לא נמסרו לנתבע וכן עקב העדר יכולת להשתמש באחת מהחניות הצמודות לדירה, כמו גם עקב תיקון מערכת המיזוג, תיקון ליקויים בדירה והוצאות משפטיות. בעקבות כך, הגישו התובעים ביום 10.9.07, את התביעה דנא, בהליך של סדר דין מקוצר, שכללה במקור, סעד של פינוי וסעד כספי בסכום 3,716 ₪, בגין כעשרה ימי איחור בפינוי הדירה. בהחלטה שניתנה על ידי בבקשת הרשות להגן, התניתי את הרשות להגן ואת הזכות להגשת תביעה שכנגד, בהפקדת דמי השכירות שקוזזו והשווים למעשה ליתרת דמי השכירות החוזיים שלא שולמו בגין שנת האופציה. הנתבע הפקיד את הסכום כפי שנקבע (בסך של 77,614 ₪) והגיש תביעה שכנגד, שבה חזר על טענות הקיזוז וביקש בהתאם לכך לחייב את התובעים בסכום של 77,614 ₪, שהופקד כאמור בקופת בית המשפט. לאחר מכן, התרתי את תיקון התביעה והגדלת הפיצוי המוסכם לסכום התביעה הנוכחי, בסך 138,000 ₪, הנזכר בפתח פסק הדין והמתייחס לפיצוי מוסכם חוזי עבור איחור של שנה בפינוי הדירה, כאשר אין מחלוקת כי הנתבע פינה את הדירה בתום שנת האופציה (31.8.08). בעקבות כך, תיקן גם הנתבע את כתבי טענותיו והגיש תביעה שכנגד על סכום גבוה יותר, שהועמד לצרכי אגרה על סך של 200,000 ₪. דיון בתיק זה התפתחה "מלחמת עולם" בין הצדדים, בפרט מצד הנתבע. הדבר בא לידי ביטוי בכמות העדים הרבה שהביא הנתבע, בכמות הבקשות מצד שני הצדדים, בהיקף הרב והחריג של עמודי הפרוטוקול (מאות עמודים), בהתנהלות הצדדים ובאי כוחם במהלך המשפט, לרבות באופן ניסוח כתבי בי הדין ובאורך הסיכומים וכל זאת ביחס לתיק שאינו מורכב במיוחד ואשר ההיקף הכספי שלו, אף הוא אינו כה משמעותי ומכל מקום לא כזה אשר יצדיק התנהלות כפי שתיארתי לעיל. האמור לעיל וכן בקשות לאורכות להגשת הסיכומים, כמו גם אמנם תקלה של החברה שתמללה את הפרוטוקולים, שגררה בקשות מוצדקות לתיקון הפרוטוקול, גזלו זמן רב והביאו להארכת הדיון בתיק זה מעבר לממוצע ביחס לתיקים שכאלה. בשל האמור לעיל, גם נאלצתי לפרוס את פסק הדין על פני מספר עמודים העולה על הרצוי בתיק כגון דא ובכלל. בתיק זה, אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעים היו זכאים לדמי השכירות החוזיים בסך 28,800$ עבור השנה השלישית שבה הנתבע התגורר בדירה. המחלוקת בין הצדדים נוגעת, אפוא, לשני עניינים עיקריים, האחד – זכותם של התובעים לקבל פיצוי מוסכם לפי החוזה עבור המשך שהייתו של הנתבע במושכר בשנה השלישית תחת יתרת דמי השכירות החוזיים בלבד. העניין השני שבמחלוקת, נוגע לזכותו של הנתבע לקבל פיצוי בגין הוצאות ונזקים שנגרמו לו לפי לטענתו, בשל מעשי ומחדלי התובעים במהלך תקופות השכירות השונות. ויודגש: העובדה שהתאפשר לנתבע שלא לפנות את הנכס מכוח החלטתי בבקשת הרשות להגן, בה התניתי זאת בהפקדת מלוא יתרת דמי השכירות, אינה גורעת מהצורך לשוב ולהידרש כעת לשאלה העקרונית, האם היה הנתבע רשאי בכלל לתת בזמנו את הודעת הקיזוז שנתן והאם היה רשאי בפרט לתת אותה על הסכום שניתנה. הכרעה בשאלה זו, נדרשת גם נדרשת אף עתה וזאת לצורך הכרעה בזכותם של התובעים לפיצוי המוסכם (העולה על דמי השכירות החוזיים). אם לא היה הנתבע זכאי לקזז בזמנו את הסכומים שקיזז, גם אם היה בידיו להגיש תביעה בגינם, משמעות הדבר שכבר באותה נקודת זמן, הפר הנתבע את הסכם השכירות, בהפרה יסודית, דבר שזיכה את התובעים בזמנו לפי הוראות החוזה, לפינוי הנתבע מהדירה וכל עוד אינו מפנה אותה, לקבלת הפיצוי המוסכם לפי החוזה וזאת על כל יום של איחור בפינוי הדירה. זכותם של התובעים לפיצוי המוסכם במסגרת הבקשה לרשות להגן, נדרשתי בזמנו לסוגיה זו. המחלוקת בין הצדדים בנקודה זו הנה בעיקר משפטית. אין מחלוקת לגבי תוכנה של הודעת הקיזוז, שנתן בזמנו הנתבע במכתב בא כוחו מיום 2.8.07 (נספח יג' לכתב התביעה שכנגד המקורי) ולאחר מכן בהודעת הקיזוז המאוחרת ומתוקנת מיום 9.9.07 (נספח יז' לכתב התביעה שכנגד המקורי). התובעים טוענים כי הנתבע לא היה רשאי לקזז מדמי השכירות לשנה השלישית, חובות נטענים משתי שנות השכירות הראשונות, שכן מדובר בקיזוז סכומים לא קצובים, שלא מתוך אותה עסקה. לפיכך, משקיזזו סכומים שלא כדין, שילם הנתבע בזמנו דמי שכירות נמוכים ממה שנקבע בחוזה ובכך הפר את החוזה. בהתאם לכך, היו התובעים רשאים כדין לדרוש את פינויו מהמושכר ומשלא נענה לדרישה זו, עליו לשלם את הפיצוי המוסכם הקבוע בחוזה למקרה כזה. מנגד, הנתבע טוען כי יש לראות בכל שנות השכירות כשייכות לאותה עסקה וכי מכל מקום, היה זכאי לקזז גם סכומים לא קצובים, שכן ס' 20 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, שאינו מבחין בין עסקה אחת לעסקאות שונות, גובר על ס' 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. לפיכך, טוען הנתבע, הודעת הקיזוז שלו הייתה כדין, הוא לא הפר את החוזה במאומה, היה רשאי להמשיך ולהתגורר במושכר ועל כן אין לחייבו בפיצוי המוסכם. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי אין מקום לשינוי המסקנות שאליהן הגעתי בזמנו ואין לי אלא לחזור על הנימוקים שכבר נתתי בעניין זה ואף להוסיף על כך. לדידי, הסכמי השכירות שנחתמו ושלושת שנות השכירות נשוא התביעה, אינם מהווים עסקה אחת. הנני סבור כי כל שנת שכירות מהווה עסקה נפרדת לצורך הפרשנות הראויה של סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. העובדה כי שנת השכירות השנייה נובעת מאופציה והוא הדין לגבי שנת השכירות השלישית, אינה יכולה לגרוע ממסקנתי זו. גם העובדה כי מדובר באותו מושכר, אינה יכולה להוביל לתוצאה אחרת.   הבסיס למסקנתי היא פרשנות תכליתית של סעיף 53 לחוק. לא בכדי מצא לנכון המחוקק לקבוע כי רק קיזוז במסגרת אותה עסקה, יכול להיות בלתי קצוב ואילו קיזוז מעסקאות נפרדות חייב להיות קצוב. בשני המקרים מדובר באותם צדדים, אולם בכל זאת נעשתה הבחנה בין זכות הקיזוז בעסקה אחת לעומת עסקאות נפרדות. לטעמי, ההיגיון שעומד מאחורי הבחנה זו נעוץ, בין היתר, בכוונה למנוע ניצול לרעה של זכות הקיזוז, שהנו סעד עצמי. יש הבדל מהותי בין קיזוז סכומים קצובים לבלתי קצובים. הדרישה לסכום קצוב, מקשה עד מאוד על הטוען לקיזוז ומצמצמת באופן ניכר את אפשרויות הקיזוז שלו.   כאשר מדובר באותה עסקה, המחוקק מקל על הטוען לקיזוז ואינו דורש ממנו קיזוז סכומים קצובים בלבד. כך למשל, אם סופקה סחורה מסוימת שהייתה פגומה וגרמה לרוכש נזקים, ההיגיון שהנחה את המחוקק במקרים כאלה, מוביל למסקנה כי ניתן יהיה לקזז גם נזקים לא קצובים, שכן אין לחייב את הרוכש לשלם עבור סחורה שהוא טוען כי הנה פגומה או גרמה לו נזק, מבלי שיוכל להעלות את כל טענותיו, לרבות טענות בדבר נזקים בלתי קצובים. לעומת זאת, אם יבוא משלוח נוסף של סחורה אחרת, והרוכש יבקש לקזז מתמורת המשלוח השני, את הנזקים שנגרמו לו עקב הפגמים שנפלו בסחורה שסופקה במשלוח הראשון, לא יותר הדבר ויראו בשני המשלוחים כעסקות נפרדות ועצמאיות (ראה ע"א 725/87 בר סיל נ' אוליבקס , פד"י מד(1) 177).   במקרה דנן, כל שנת שכירות משולמת בנפרד ומראש. דמי השכירות משויכים לתקופת השכירות הספציפית של אותה שנה בלבד. זכות הנתבע להחזיק במושכר בשנה נתונה, כפופה לתשלום דמי השכירות לאותה שנה. הצדדים גם מצאו לנכון במקרה דנן לחתום על הסכם שכירות חדש לחלוטין לשנה השנייה. בהסכם השכירות החדש, הוספה הוראה לגבי אופציה לרכישת הדירה, שלא הייתה קיימת בהסכם הראשון. גם ההסדר לגבי החניות השתנה. בנסיבות אלה, ועל רקע האמור בהמשך פסק הדין להלן, לצורך הפעלת זכות הקיזוז, יש לראות בכל שנה כעסקה נפרדת. התרת קיזוז סכומים לא קצובים שחייבים התובעים לנתבע לפי טענתו בגין השנים הקודמות מדמי השכירות של השנה השלישית, עומדת בניגוד לכוונת המחוקק והפרשנות התכליתית של סעיף 53 לחוק. אם באספקת סחורה יש לראות בכל משלוח עסקה נפרדת, על אחת כמה וכמה יש לראות בכל שנת שכירות כעסקה נפרדת בעסקת שכירות. עסקת שכירות שונה מעסקה מסחרית רגילה של אספקת סחורה. בעסקת שכירות, ברגע שהשוכר נכנס למושכר ומקבל חזקה בלעדית בה, הוא מחזיק בנכס שאינו בבעלותו והמשכיר, במובן זה, "שבוי" בידיו. בכוחו של השוכר לכפות על המשכיר "עסקה נוספת", היינו שנת שכירות נוספות, וזאת על ידי אי פינוי המושכר והעלאת טענות מטענות שונות שאין להן בהכרח בסיס. בעסקה מסחרית רגילה של אספקת סחורה, המצב שונה. השאלה אם תסופק סחורה במשלוח נוסף, נתונה בידי המוכר, אשר יכול גם להתנות אותה בתשלום מראש של התמורה או בביטחונות ראויים. מכל הטעמים שלעיל, אני סבור שכל שנת שכירות במקרה דנא היא עסקה נפרדת, והייתי אף קובע כי, בהעדר נסיבות מיוחדות, הוא הדין באופן כללי במצבים כגון אלה.   זאת ועוד: אין בידי לקבל את טענת הנתבע, שלפיה ההסדר הקבוע בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, הנו בבחינת דין ספציפי הגובר על ההסדר הקבוע בסעיף 53 לחוק החוזים הכללי. פסק הדין שאליו מפנה הנתבע, שניתן בבש"א (ח"י) 10619/05 קורן ובניו בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, ניתן בכל הכבוד על ידי בית המשפט המחוזי ואינו מהווה תקדים מחייב והעיקר - האמרה שנאמרה שם, בדבר אי כפיפות של ס' 20 לחוק התרופות לס' 53 לחוק החוזים חלק כללי, נאמרה כאמרת אגב ובשלב של רשות להגן. חרף אמרה זו, בית המשפט המחוזי אף מצא לנכון להתייחס לס' 53 וקבע כי לא ניתן באותו השלב (רשות להגן), להגיע לאבחנה חדה בשאלה אם מדובר בעסקה אחת אם לאו. העיקר, אין בפסק הדין הנ"ל התייחסות לע"א 377/82 התעשיה האוירית ישראל בע"מ נ' צור גת חברה לפיתוח ולגידור בע"מ, פד"י מב(2) 725, שניתן על ידי בית המשפט העליון, והמהווה תקדים מחייב, ואשר בו נקבע במפורש אחרת, היינו כי ההסדרים הספציפיים לגבי קיזוז בחקיקה הספציפית (כולל חוק התרופות), נועדו אך ורק להכיר בזכות הקיזוז הסטטוטורית, אולם המסגרת הכללית של דיני הקיזוז, נקבעה בחוק הכללי ויש לנהוג על פיה, וכלשון בית המשפט:   "ה. על רקע זה מתעוררת השאלה, הניצבת לפנינו בערעור זה: חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) קובע בסעיף 20 , כי "חובות שהצדדים חבים זה לזה על-פי חוק זה ניתנים לקיזוז". אין ההוראה מבחינה בין חוב קצוב לבין חוב שאינו קצוב. לעומת זאת, חוק חוזים (חלק כללי) מבחין בין שני אלה וקובע, כי מקום שהחיובים אינם קצובים, אין לקזזם, אלא אם הם נובעים מתוך עיסקה אחת. מה דין חובות שהצדדים חבים זה לזה לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), והם אינם קצובים ואינם נובעים מעיסקה אחת? הניתן לקזזם אם לאו? לדעתי, הפתרון המתבקש הוא, שהקיזוז לא יתאפשר, כאמור בחוק החוזים (חלק כללי). פתרון זה נגזר מגישתי, אשר לפיה ההוראות הקבועות בחוקים הספציפיים לא באו אלא להכיר בזכות קיזוז סטטוטורית, כפי שהדבר נדרש על רקע הדין הקודם. הם לא נועדו לקבוע מסגרת כוללת של דיני קיזוז. זו נקבעה בחוק החוזים (חלק כללי), ויש לנהוג על פיה. מבחינה מהותית, "אין עוד צורך" בהוראות הקבועות בחוקים הספציפיים בעניין קיזוז (ידין, בחיבורו הנ"ל, בעמ' 166 ), והן הפכו למיותרות (זמיר, בחיבורו הנ"ל בעמ' 65. עם זאת, אין אני גורס את בטלותן של ההוראות, שכן אין סתירה ביניהן לבין הוראות חוק החוזים (חלק כללי) בענייני קיזוז. ההוראות הספציפיות עומדות בעינן, והריהן קובעות את העיקרון הכללי, אשר עידונו, שכלולו וקביעת היקפו נקבעו בחוק החוזים (חלק כללי)" .   המסקנה הנה כי הנתבע היה רשאי בזמנו לקזז מדמי השכירות של השנה השלישית, רק סכומים קצובים בלבד ביחס לטענות שמקורן בשנות השכירות הקודמות. מעיון בהודעת הקיזוז האחרונה והמעודכנת של הנתבע מיום 9.9.07 (ס' 6 – 9 למכתב באי כוחו - נספח יז' לכתב התביעה שכנגד המקורי), עולה כי הנתבע קיזז 17,480$ בגין שתי שנות השכירות הראשונות ועוד 4,200$ בגין הפרה צפויה בשנה השלישית. הסכום של 17,480$, שקוזז בגין שתי שנות השכירות הראשונות, מורכב מסכומים שקוזזו בגין פינוי הריסות פרגולה (300$), מניעת שימוש בחניות (1,400$), מניעת שימוש במחסן (1,200$), מניעת שימוש באחד מחדרי הדירה (7,200$), מהפרת התחייבות לתקן ליקויים בדירה, מתיקון מערכת מיזוג אוויר (5,000$) ומהוצאות משפטיות (1,280$). כל הסכומים הנ"ל, למעט אולי ההוצאות המשפטיות, הנם סכומים לא קצובים. אין מחלוקת כי דמי השכירות נקבעו על סכום כולל של 2,400$ עבור הדירה כולה, כולל זכות השימוש בחניות ובמחסן (לגבי זכות השימוש במחסן, כך לפחות לפי טענת הנתבע, שהרי התובעים טוענים כי ניתנה להם הזכות הבלעדית לאחסן דברים במחסן). לפיכך, ברור הדבר כי הפחתת דמי השכירות בגין אי יכולת להשתמש בחלק מהדירה וההצמדות לה (חדר, מחסן וחניות), הנה פועל יוצא של הערכה של שווים של אותם החלקים ביחס לדירה כולה ולא מדובר בחישוב אריתמטי פשוט. עצם העובדה שהנתבע נדרש להבאת חוות דעת של שמאי מקרקעין לצורך הערכת סכומי הקיזוז הנ"ל, גם היא מעידה כי כך פני הדברים לפי גרסת הנתבע עצמו. משמעות הדבר, כי בעצם מתן הודעת הקיזוז, קיזז הנתבע סכומים משמעותיים ביותר מדמי השכירות (כ-16,200$), שהוא לא היה רשאי לקזזם. בכך, הפר הנתבע באותה נקודת זמן, את חוזה השכירות. בנסיבות אלה, התובעים היו זכאים בזמנו לדרוש ממנו לפנות את הדירה וכל עוד אינו עושה כן, לחייבו בתשלום הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה למקרה כזה, בסך של 100$ ליום, וזאת לפי סעיף 16 לחוזה השכירות מיום 28.8.06 (נספח א' לתצהיר העדות הראשית של התובע). אין מחלקות כי הנתבע שהה בדירה במשך כל שנת השכירות השלישית ופינה אותה רק בתום שנה זו. ויודגש – גם אם בהמשך פסק הדין הייתי מגיע למסקנה כי הסכום לו זכאי הנתבע בתביעה שכנגד בגין מעשי ומחדלי התובעים בשתי שנות השכירות הראשונות, עולה על דמי השכירות שהיה צריך הוא לשלם בשנת השכירות השלישית (מה שאין כן כפי שעוד יתברר בהמשך פסק הדין), לא היה בכך כדי לגרוע מהקביעה כי התובעים זכאים בשנה השלישית לפיצוי המוסכם, שכן יש להבדיל בין זכות הקיזוז ולבין זכות התביעה. לו רצה הנתבע לחסוך מעצמו בזמנו את הסיכון שרבץ לפתחו עקב קיזוז סכומים שספק אם היה רשאי לקזזם, יכול היה לשלם תחת מחאה את מלוא דמי השכירות ללא קיזוז, להמשיך ולגור בדירה ובמקביל להגיש תביעה על מלוא נזקיו. אולם יתרה מכך, מאחר וכפי שעוד יפורט להלן, הגעתי למסקנה כי סך הסכומים שהיה רשאי בזמנו הנתבע לקזז, כולל סכומים בלתי קצובים, היו קטנים מהסכום שהוא קיזז בפועל, ממילא יש להגיע למסקנה כי הנתבע הפר את ההסכם בזמנו בעת שנתן את הודעת הקיזוז, ללא כל קשר למחלוקת שבין הצדדים ביחס לזכותו של הנתבע בזמנו לקזז סכומים בלתי קצובים. לפיכך, התובעים זכאים לפיצוי המוסכם לפי החוזה למלוא השנה, בסך של 36,500$ (365 ימים כפול 100$ ליום) בהפחתת 7,200$ ששולמו בגין שנה זו ובסה"כ 29,300$. סכום זה יש להכפיל בשער הדולר היציג נכון ליום 1.9.07 (4.124 ₪), מועד התשלום של דמי השכירות החוזיים, שהוא גם בנסיבות העניין, מועד התשלום הנכון של הפיצוי המוסכם בגין ההפרה. הסכום המתקבל הנו 120,833 ₪. לסכום זה יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.9.07 ועד לתשלום בפועל. יש לדחות את טענות הנתבע שלפיהן אין לפסוק את הפיצוי מוסכם עקב מחלוקת כנה או עקב כך שהפיצוי המוסכם אינו מהווה פיצוי בגין נזק אמיתי. גם אם הייתה מחלוקת כנה (מה שאין כן לפי הממצאים שעוד יפורטו בהמשך פסק הדין), עובדה זו לא מהווה עילה שלא לפסוק פיצוי מוסכם. המבחן הוא מבחן חוזי של הפרה. גם הפרה בתום לב או מתוך רשלנות גרידא, הנה הפרה, כמשמעותה בדיני החוזים והחקיקה הרלוונטית. הפיצוי המוסכם בא לפצות על נזק ממשי, היינו על כך שהשוכר ממשיך להחזיק שלא כדין בנכס השייך למשכיר. יש לזכור כי מדובר בפיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק (סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970). גם הטענה בדבר הפחתת הפיצוי המוסכם, דינה להידחות. הפיצוי המוסכם במקרה זה עומד על 100$ ליום השווים ל-3,000$ לחודש, בעוד דמי השכירות החוזיים עמדו על 2,400$. תוספת תשלום של 600$ לחודש (בשיעור 25%), כפיצוי על אי פינוי המושכר והמשך שהייה בו שלא כדין, הנו סביר בהחלט. לא מתקיים, אפוא, התנאי הנדרש של העדר כל יחס סביר בין הפיצוי המוסכם ולבין הנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה. בכל הנוגע למועד שבו היה הפיצוי המוסכם צריך להשתלם ושאלת המועד שממנו יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין לפיצוי האמור, הגעתי למסקנה כי מלוא הפיצוי לכל ימי האיחור עמדו לפירעון בנסיבות העניין כבר ביום תחילת השכירות של השנה השלישית, 1.9.07, וממועד זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין לחוב זה. יושם לב כי התובעים לא תבעו את הפיצוי המוסכם בנוסף לדמי השכירות החוזיים, אלא תחתיהם. מאחר ולפי החלופה של דמי שכירות חוזיים, היה צריך להשתלם לא פחות ולא יותר מ- 28,800$, כבר בתחילת תקופת השכירות, לית מאן דפליג כי לא הייתה כוונה להרע את מצב התובעים במקרה של הפרת חוזה. לכל הפחות, אפוא, היה סכום זה צריך להשתלם ביום 1.9.07. לעניות דעתי, גם יתרת הסכום של 7,700$, המבטא בפועל את תוספת התשלום בשל הפיצוי המוסכם, היה צריך להשתלם כבר ביום 1.9.07. חוזה השכירות רק קבע את שיעור הפיצוי ליום, אולם לא קבע את מועד תשלומו. בנסיבות העניין, יש לראות בהודעת הנתבע והתנהלותו בזמנו כהודעה מפורשת ולכל הפחות מסתברת כי בכוונתו להישאר בדירה עד תום השנה השלישית. הודעה זו הנה בבחינת הפרה צפויה לגבי כל 365 ימי השכירות העתידים לבוא, המזכה את התובעים לקבל את הפיצוי המוסכם על כל יום כאמור, באופן מיידי וכבר ביום 1.9.07, גם אם החוזה קבע את הפיצוי בשיעור יומי. בהתאם לכך, גם אין מקום לחשב את שער הדולר הרלוונטי לפי שער ממוצע של כל שערי הדולר בשנה זו, אלא לפי השער של יום 1.9.07. מה הוסכם בין הצדדים - מסירת הדירה כריקה או ככוללת את כל המיטלטלין שבה לסוגיהם כעת לדיון בטענות הקיזוז והתביעה שכנגד של הנתבע ותחילה לשאלה, האם הסכימו הצדדים כי הדירה תימסר ריקה ממיטלטלין אם לאו. התובעים טוענים, בין היתר, כי הדירה הייתה אמורה להימסרAS IS , כולל הריהוט שבה, אשר אף היה דרוש לנתבע, אשר עלה ארצה משוויץ ללא מיטלטלין. התובעים מודים כי הם התחייבו לסלק מן הדירה את חפצי האומנות (למעט חלק מהם בתיאום עם הנתבע במועד מסירת הדירה). התובעים טוענים כי פינו חלק מחפצי האומנות למחסן הדירה. לגבי הריהוט, טוענים התובעים כי הוסכם על השארתו בדירה וכי אף התאפשר לנתבע לפנות חלק מהריהוט שהוא לא חפץ בו. התובעים גם טוענים כי הנתבע מעולם לא פנה אליהם בטרוניה לגבי מיטלטלין שנותרו בדירה, אלא לראשונה בקיץ 2007, לאחר שהתעוררו בעיות עם המזגן. הנתבע מנגד טוען, בין היתר, כי היה אמור לקבל את הדירה ריקה ממיטלטלין ומחפצי אומנות, למעט שני פסלונים ושולחן עבודה. הנתבע טוען כי פנה בעניין הותרת חפצי האומנות והריהוט אל המתווכת שתיווכה מטעמו בעסקה ובסמוך לאחר קבלת החזקה בדירה. לטענתו, לאחר מכן התובע הבטיח לו כי חפצי האומנות יסולקו בהדרגה וכי תהיה התחשבנות בעניין דמי השכירות עקב אי פינויים. המחלוקת האמורה בין הצדדים רלוונטיות לראשי הנזק העיקריים של התביעה שכנגד, במסגרתם עותר הנתבע להשיב לו חלק מדמי השכירות ששילם וזאת בשל אי יכולתו לעשות שימוש בשני חדרים, חלק ניכר מהסלון ו-1/3 ממרפסת הדירה, בהם הוא נאלץ לאחסן את חפצי האומנות של התובעים ומיטלטליהם האחרים (ריהוט וחפצים אישיים). חפצי האומנות בנושא זה לא קיימת מחלוקת ממשית בין הצדדים. גם התובע מודה (ס' 26 לתצהיר), כי הוא התחייב לפנות את חפצי האומנות, למעט שני פסלים, כפי שהודה הנתבע עצמו, כאשר גם אין מחלוקת כי הדבר הוסכם בזיכרון הדברים שקבע במפורש כי "יצירות האומנות יועברו לאפסון בתיאום עם השוכר ולא יהיו באחריות השוכר". התובע עצמו אישר בעדותו כי מבחינתו יש לקרוא את זיכרון הדברים ואת הסכם השכירות בצוותא חדא, וכלשונו: "זיכרון הדברים הוא חלק מההתקשרות. בוודאי" (פר' 29.10.09 עמ' 19, ש' 17). לפיכך, עצם העובדה שחוזה השכירות עצמו, שנחתם למחרת היום, אינו מזכיר את אפסון יצירות האומנות, אין בה כדי לגרוע ממה שהוסכם בזיכרון הדברים. המחלוקת בין הצדדים לגבי חפצי האומנות, מתמקדת, אפוא, לא בשאלה מה סוכם, אלא בשאלה, האם מה שסוכם בוצע על ידי התובעים אם לאו. התובעים טוענים כי פינו את כל חפצי האומנות מהדירה, למעט אותם שני הפסלונים שהוסכם כי יוותרו בה. הנתבע טוען כי נותרו בדירה חפצי אומנות רבים מעבר לכך, אשר אף מהווים את החלק העיקרי של כלל חפצי התובעים שנותרו בדירה, שכללו גם ריהוט וחפצים אישיים, שגם אותם היו אמורים התובעים לפנות. לפלוגתא זו, עוד אתייחס בהמשך פסק הדין. ריהוט לעומת זאת, בכל הנוגע לנושא הריהוט, זיכרון הדברים שותק ואילו בחוזה השכירות דווקא, ניתן למצוא התייחסות לכך. דא עקא, כל אחד מהצדדים הציג עותק שונה במקצת של חוזה השכירות. הנתבע הציג את העותק נ/3, שהנו חוזה סטנדרטי מודפס בן שני עמודים, אשר כולל במקומות הרלוונטיים והמיועדים לכך ובמקומות אחרים, השלמות בכתב יד. סעיף 3 של החוזה הרלוונטי לעניינינו קובע כך: "המשכיר משכיר לשוכר והשוכר שוכר מהמשכיר דירה בת AS IS והכוללת ריהוט כדלקמן: כמפורט בנספח. – למילוי במסירה" (המילים שלעיל הנטויות והמודגשות בקו, מסמנות מילים שנרשמו בכתב יד במקום המיועד להשלמה בחוזה - י.ד.). מנגד, התובעים הציגו עותק אחר, כמעט זהה שאף הוא כולל חתימות הנחזות להיות של שני הצדדים. עותק זה (סומן במ/1), הנו זהה לחלוטין בחלקו המודפס לעותק שהציג הנתבע. גם ההשלמות בכתב יד, הנן זהות כמעט לחלוטין בתוכנן לאלה שבעותק החוזה שלו טוען הנתבע ואמנם נרשמו בכתב יד שונה. ההבדל העיקרי בין העותקים מופיע בסעיף 3 לעותק החוזה שהציגו התובעים, שם נרשם כך: "המשכיר משכיר לשוכר והשוכר שוכר מהמשכיר דירה בת AS IS והכוללת ריהוט כדלקמן: מפורט בנספח א' למילוי במסירה". הנה כי כן, ההבדל נעוץ בהוספת האות "א'" לאחר המילה "נספח". כמו כן, העותק הנ"ל כולל עמוד שלישי, שכותרתו "נספח א'". מסמך זה כולל שתי כותרות משנה מודפסות, האחת "רשימת החפצים בדירה" והשנייה "רשמית פגמים". תחת הכותרת הראשונה, נרשמו בהדפסה וכן בכתב יד, מיטלטלין כאלה ואחרים. תחת הכותרת השנייה, לא מופיע דבר. בין הצדדים נטושה מחלוקת גדולה, שהנתבע העלה אותה והוא זה אשר בעיקר השליך יהבו עליה ועל משמעותה. עניינה של המחלוקת בשתי שאלות – מי מבין הצדדים היה זה אשר הביא עמו את חוזה השכירות למעמד החתימה ביום 20.7.05 בדירת התובע והשאלה העיקרית, האם כגרסת הנתבע, נחתם רק עותק אחד של ההסכם (במ/1), שאת צילומו מסר הנתבע לתובע לאחר מכן ועל כן העותק במ/1 הנו לא פחות מזיוף מוחלט על ידי התובע או שמא כגרסת התובעים, הנתבע עצמו הביא לפגישה שני עותקים של ההסכם וכל צד מילא את העותק שלו, כאשר שני הצדדים חתמו על שני העותקים, כך שבמ/1 אינו זיוף כלל ועיקר, אלא בסך הכל העותק שמילא התובע במעמד החתימה. התובע מודה באותה נשימה, כי המסמך נספח א', לא מולא בנוכחות הנתבע, אלא על ידי אחותו ועל ידו ולאחר החתימה על חוזה השכירות ומאז הונח בשידה שהייתה בדירה ואשר מאוחר יותר פונתה לדירת אחותו. אומר כבר עתה, לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי גרסת הנתבע עדיפה על גרסת התובעים וכי קיימת סבירות גבוהה יותר כי נחתם עותק אחד של הסכם השכירות (נ/3) וכי העותק השני שהציגו התובעים במהלך המשפט (במ/1), הוכן כנראה לאחר מעשה, על ידי התובעים ומכל מקום לא נערך במעמד חתימת הסכם השכירות. התובע הצהיר על קיומו של עותק אחד בלבד של חוזה השכירות הראשון. גרסתו נתמכת, הן על ידי המתווכת שייצגה אותו בעסקה (יהודית שריג) והן על ידי המתווכת שייצגה את התובעים בעסקה (מאיה מיכאלי). שתי המתווכות הצהירו בתצהיר העדות הראשית שלהן כי היה עותק אחד של חוזה השכירות וגרסתן לא נסתרה בחקירה הנגדית. זאת ועוד: כאשר נחקר התובע בנושא זה, הוא אישר בשלב מסוים בחקירתו, כי יכול להיות שהיה עותק אחד וכלשונו "יכול להיות שהיה אחד" (פר' יום 29.10.09 עמ' 41 ש' 28). עדותו זו סותרת לחלוטין את האמור בתצהירו, שם הצהיר התובע ללא סייג, כי הובאו שני עותקים למעמד החתימה. כאשר נשאל התובע כיצד היו שני עותקים של ההסכם במעמד החתימה, אם בביתו לא היה בזמנו מכשיר פקס או מכונת צילום, התובע לא חזר על האמור בתצהירו ולא טען שהביא עמו שני עותקים, אלא נתן תשובות שמקצתן לא לעניין ומקצתן לא ברורות (ראה שם, עמ' 41 ש' 20 עד עמ' 42 ש' 30), עד כי נותר ספק בליבי לגבי הרצינות שהתובע עצמו הקנה לתשובותיו אלה בעת שנתן אותן (כך למשל, התובע טען בשלב מסוים כי הנתבע הביא ארבעה עותקים של החוזה ולא שניים). למעשה, לא ניתן הסבר ממשי על ידי התובע, לקיומם של שני הסכמים וכאמור, התובע אף אישר שיכול להיות שהיה רק עותק אחד. הנתבע, לעומת זאת, היה נחוש בדעתו כי היה עותק אחד בלבד של ההסכם וגרסתו לא נסתרה בחקירה הנגדית. עובדה נוספת שמחזקת את מסקנתי הנו ההבדל בין שני העותקים. קיומה של האות א' בעותק שהציגו התובעים וכן קיומו של נספח החפצים בדירה רק בעותק זה והעובדה שבנספח האמור נרשמו מיטלטלין לא מעטים, שאינם חפצי אומנות ואשר קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי זכות התובעים להותירם בדירה, כמו גם העובדה כי מחלוקת זה עלתה בהתכתבויות שלפני הגשת התביעה, מחזקת את המסקנה כי לתובע היה אינטרס להציג את העותק הזה דווקא כמייצג את הסכם השכירות. לפיכך, קיים יותר מחשד סביר לכך שעותק הסכם השכירות שהציג התובע יחד עם הנספח הנ"ל, נולדו לצורך המשפט ולתמיכה בגרסת התובעים. יש לזכור כי התובעים צירפו לכתב התביעה המקורי, את העמוד הראשון של החוזה במ/1 וגם את המסמך נספח א', מבלי שציינו כי נספח זה לא הוצג מעולם לנתבע, כפי שאישר התובע בהמשך המשפט. ההסברים של הנתבע ושל אחותו לגבי מה שנעשה עם המסמך נספח א' ולגבי כיצד הגיע מסמך זה לידיו של התובע, אינם משכנעים בעיני. איזה סיבה הגיונית וסבירה הייתה לתובע להניח נספח זה, שלפי טענתו הושלם על ידו בגפו מיד לאחר חתימת החוזה, בשידה שעומדת בדירה, במקום לקחת אותו עמו, שלא לדבר על העברת עותק ממנו לנתבע, דבר מתבקש, שלא נעשה. אם התובע כגרסתו לא דאג כלל לעניין החפצים שנותרו בדירה, מדוע טרח להשלים את הנספח בכתב ידו. גם אם היה ממש בגרסת התובע, שלפיה הוא השלים את הנספח בכתב יד והניח אותו בשידה, עובדה זו אינה מסבירה את קיומו של העותק הנוסף של הסכם השכירות. די בראיות הנזכרות לעיל, כדי להביאני למסקנה שיש לקבל את גרסת הנתבע, הן בדבר קיומו של עותק אחד להסכם השכירות והן בדבר היות העותק נ/3 והוא בלבד, העותק התקף שעליו חתמו הצדדים. הנתבע הביא לצורך נקודה זו שתי חוות דעת גרפולוגיות. חוות הדעת של הגרפולוג דני קדם, לא רלוונטית למחלוקת ביחס לטענת הזיוף, שכן מר קדם התבקש להשוות בין שני מסמכים, שאין מחלוקת כי מולאו על ידי אנשים שונים, היינו עותק הסכם השכירות נ/3, שלפי גרסת הנתבע מולא על ידי חברו יושי בלוט ואילו המסמך השני, עניינו מסמך בכתב ידו של התובע. עם זאת, חוות דעת השנייה, של המומחית אורה כבירי, מתייחסת להבדלי החתימות של הצדדים על שני המסמכים וקובעת כי הנתבע לא חתם על במ/1 וכי החתימה הנחזית כשלו על מסמך זה, אינה חתימתו. חוות הדעת תומכת בגרסת הנתבע. התובעים לא הביאו חוות דעת נגדית. אמנם, מרבית חוות הדעת מתייחסת להבדלים בכתב היד שבין שני ההסכמים (דבר שאינו במחלוקת כלל) וכן להבדלים צורניים או תוכניים ברורים, הנראים לעיני כל ואשר אין כל צורך במומחיות כדי להבחין בהם. עם זאת, קיימת כאמור, התייחסות מפורשת בחוות הדעת לנושא החתימות, כולל מסקנה מפורשת בעניין זה ברמת וודאות גבוהה. לא עלה בידי באת כוח התובעים במסגרת החקירה הנגדית של הגב' כבירי, לקעקע את מסקנותיה. אשר על כן, אני קובע כי עותק החוזה היחיד התקף הנו נ/3 והוא זה בלבד אשר נחתם על ידי הצדדים במעמד חתימת ההסכם. משהכרעתי בשאלת חוזה השכירות התקף, אדרש עתה למחלוקת שבין הצדדים בנושא הריהוט. מעיון בסעיף 3 לחוזה השכירות נ/3, עולה כי גם על פיו, הצדדים התכוונו במפורש לכך שהדירה תושכר כשהיא כוללת ריהוט לפי רשימה שתמולא במעמד מסירת הדירה ("המשכיר משכיר לשוכר והשוכר שוכר מהמשכיר דירה בת AS IS והכוללת ריהוט כדלקמן: כמפורט בנספח. – למילוי במסירה") טענת הנתבע שלפיה משלא מילאו הצדדים את הנספח, משמעות הדבר כי הדירה מושכרת ללא ריהוט, דינה להידחות. לו הייתה כוונה להשכרת הדירה ללא ריהוט כלשהו, פשיטא כי הצדדים היו מוחקים את המילים "והכוללת ריהוט" מהחוזה ובוודאי נמנעים מלרשום בכתב יד את המילים "כמפורט בנספח. – למילוי במסירה". תחת זאת, פעלו הצדדים במגמה הפוכה, על ידי הוספת מילים בכתב יד כאמור, בדבר כוונתם להכין נספח שיפרט את הריהוט שתיחשב חלק מהדירה. זאת ועוד: לא הובאו לפני ראיות כלשהן שמצביעות על כך שהצדדים החליטו לאחר חתימת החוזה ביום 20.7.05, לשנות את ההסכמות הנ"ל שקיבלו ביטוי מפורש בחוזה. הנתבע אינו מתאר דין ודברים שלו עם הנתבע בתקופה שמיום 20.7.05 ועד למסירה, שיכולים להצביע על שינוי כאמור. יש לזכור כי לפני חתימת החוזה ובמעמד החתימה, ביקר הנתבע בדירה והיה מודע לכל מה שמצוי בה, חפצי האומנות, הריהוט ושאר המיטלטלין. בנוסף לכך, הנתבע תיאר את מעמד המסירה של הדירה כאירוע שארע פתאום, כמספר ימים לפני תחילת תקופת השכירות ובעקבות שיחת טלפון בהולה של התובע, בה הוא ביקש לבצע מסירה של הדירה לאלתר (ראה פר' יום 1.3.10 עמ' 16, ש' 1 – 5 וכלשונו של הנתבע: "קיבלתי אותה אני חושב שלושה ימים לפני זה. עוזי התקשר אליי בבהלה, זה היה מוצ"ש, אני צריך לעזוב את הדירה, לא יודע מה משהו דחוף, אשתי גם כן לא פה, מרינה קוראים לה, בוא תיקח את הדירה. קרא לי, באתי, ראיתי מה שקיבלתי, לא רוצה להרחיב כי השופט לא רוצה שאני ארחיב , נתן לי את המפתחות ושלום. לא השאיר לי ברירה"). עובדות אלה, כמו גם אולי אי הקפדת הצדדים (שלא היו מלווים אז בעורכי דין) על עריכת הנספח, מסיבות פרוזאיות, מסבירה כנראה מדוע לא נערכה בסופו של דבר רשימת הריהוט. התובע היה לחוץ למסור את הדירה ולא זכר או הקפיד על עריכת הרשימה ומנגד, גם הנתבע, אשר ביקר בדירה קודם לכן פעמיים ופעם שלישית במועד המסירה, לא עמד על עריכת הרשימה, למרות שבחוזה שבין הצדדים הסכימו שניהם כי כך יעשה. לפיכך, העובדה שלא נערכה רשימה, אינה מצביעה, אפוא, על הסכמת הצדדים להשכרת הדירה ריקה ממטלטלין, אלא אך ורק מצביעה על כך שהצדדים, מהסיבות הנזכרות לעיל, לא ערכו בסופו של דבר רשימה כאמור, הגם שהתכוונו לכך שריהוט מסוים יוותר בדירה. ראיה נוספת שמחזקת את המסקנה כי לא מדובר היה בהשכרת דירה עירומה וריקה מריהוט, הינה עצם העובדה שהנתבע באותה עת התגורר בחו"ל ולא היו לו בישראל דירה או מיטלטלין כלשהם. גם העובדה שהמכולה של הנתבע מחו"ל הגיעה לארץ רק בחודש נובמבר (ראה מסמכי הנתבע הקשורים להעברת המכולה מחו"ל, שצורפו כנספח ה' לתצהירו) ולא מיד עם תחילת תקופת השכירות, מחזקת את המסקנה האמורה. אם לא די בכך, עוד ראיה הנה עדותה של אמו של הנתבע (הגב' רות כהן). כאשר נשאלה אמו של הנתבע אם התאים לנתבע לשכור דירה מרוהטת, השיבה מיד וללא היסוס שכן (ראה פר' יום 10.3.10 , עמ' 68, ש' 3 – 5 "ש. זאת אומרת מההתחלה התאים לאמיר לשכור דירה בעצם עם ריהוט כי לא היה לו. ת. נכון."). זאת ועוד: הנתבע עצמו מודה כי הוסכם להשאיר את שולחן העבודה בדירה (ראה פר' יום 1.3.10 עמ' 16 ש' 21-20- " קודם כל סוכם שכל החפצים, רהיטים וחפצי האומנות יוצאו מהדירה למעט שני פסלים קטנים ושולחן עבודה, וכלום לא יצא"). הנתבע גם העיד כי, בהמלצת השיפוצניק שלו אריה מגור, החליט להשאיר את הספות בדירה ולצבוע אותן (ראה סעיף יד' למכתב מגור מיום 1.8.07 שצורף לתצהירו). כמו כן, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהנתבע היה זקוק למיטה, עד שתגיע מיטת האפיריון, אשר הגיעה רק לאחר מספר חודשים עם הגעת המכולה מחו"ל. בהעדר רהיטים כלשהם, סביר להניח כי הנתבע גם היה זקוק לכיסאות, שידות, שולחן מטבח או כל שולחן אחר שהיה בדירה וזאת עד שיגיעו מיטלטליו מחו"ל והוא הדין לגבי ריהוט גן במרפסות הדירה. הצורך ברהיטים אלה, נתמך גם בעובדה הלא שנויה במחלוקת, שלפיה לאחר קבלת החזקה בדירה, הנתבע העביר לאמו של התובע ולאחותו, רהיטים מסוימים כגון שתי שידות וארון והותיר בדירה את האחרים (ראה עדות הנתבע פר' יום 1.3.10 , עמ' 17 ש' 37-21- " ש: אני מבינה שבשנה הראשונה אבל הוצאת דברים מהדירה, אני אזכיר לך, גם את השידה שהגיעה לאחותו של עוזי. ת: בהסכמת עוזי. וזה רשום וגם עוזי אמר את זה שלא היה אכפת לו והוא קיבל את זה. ש: וגם הבנתי שפינית דברים לפתח תקווה לאמא של עוזי. ת: רחוב אבא יבנה 33 משהו כזה. כן פתח תקווה. ש: אז למה לא פינית את כל מה שהפריע לך אם הכל היה בהסכמתם? ת: כי אם הייתי צריך לפנות את הכל הייתי צריך משאית קונטיינר שלמה של ארבעים רגל ודיברתי עם עוזי, עוזי אמר 'בוא נעשה את זה בצורה הדרגתית. קשה עליי, אני בחו"ל, יש לי סיבות אל תשאל'. הייתי בטוח שהוא נסע לצפון עם אשתו מרינה. כמו שנאמר לי.' אני בחו"ל, אני מאוד מבקש ממך בוא נפנה קודם שידה ועוד שידה ועוד ארון'. לכן שלחתי את זה פעמיים שלוש, הכל הגיע ע"י חברת הובלות, בועז הובלות שאני שילמתי מכספי שזה דבר שגם אני לא חייבתי אתכם. אני לא יודע אם שמת לב, זה עוד מתנה של איזה כמה אלפי שקלים שזה לא חייבתי אתכם. וזה יצא מהדירה. שאר דברים היו אמורים לצאת כמו חפצי האומנות שרשום למשל בזיכרון הדברים עצמו ועוזי הרי שיקר שהוא הוציא הכל, אבל בתצהיר שלו הוא אומר שהוא לא פינה את חפצי האומנות, הוא הרי סותר את עצמו"). ראה גם עדות אריה מגור בנקודה זו בסעיפים יג ו-יד' למכתבו מיום 1.8.07 שצורף לתצהירו. בחנתי היטב את עדותה בנקודה זו של המתווכת שייצגה את הנתבע בעסקה. איני מוצא בעדותה של הגב' שריג סיבה לשנות ממסקנותיי, הנתמכות במכלול ראיות ועדויות בעלות משקל נכבד כמפורט לעיל. ראשית, לפי דבריה של גב' שריג, סוכם עוד במעמד זיכרון הדברים, כי כל תכולת הדירה תועבר לאפסון (ס' 10 לתצהירה). מדוע אם כך בחרו הצדדים לרשום במפורש בזיכרון הדברים "יצירות אומנות" בלבד ולא רשמו גם את תכולת הדירה או שאר המיטלטלין או כיוצ"ב ניסוחים שיכלו לבטא בקלות וללא צורך בהתנסחויות מסובכות, את ההסכמה הנטענת? טענתה של המתווכת שלפיה "היה ברור מאליו" (ס' 9 לתצהירה) כי חפצי האומנות כוללים את שאר המיטלטלין וזאת בשל היות חפצים אלה, מפאת גודלם, נפחם ומספרם, כה משמעותיים ביחס לכלל התכולה, אינה משכנעת בעיני בנסיבות אלה ואף תומכת בכך שהצדדים לא דיברו במפורש על שאר המיטלטלין. טענה זו גם מעלה תהייה נוספת - אם שאר המיטלטלין, אכן היוו כטענתה, "חלק מזערי וזניח לעומת חפצי האומנות הרבים" (ס' 8 לתצהירה), מדוע כה התעכב הנתבע במהלך המשפט על נושא זה ולא הסתפק בטענות וראיות בנושא חפצי האומנות בלבד, שלגביהם לא הייתה כל מחלוקת כי הוסכם על אפסונם. זאת ועוד: כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין, בדירה היו לא מעט רהיטים וחפצים אישים, כך שלא ניתן לומר כי חלקם של אלה ביחס לכלל התכולה, היה מזערי. כאן המקום לציין, למען הסר ספק, כי תצהירו של חברו של הנתבע, מר יושי בלוט, שנכח בחתימת זיכרון הדברים וחוזה השכירות, ואשר העיד לגבי עניינים כאלה ואחרים, הוצא מן התיק בשל אי הגעתו לעדות. לסיכום נקודה זו, שוכנעתי כי הוסכם שהדירה תימסר לנתבע כשהיא כוללת את הריהוט שבה. עם זאת, אציין כבר עתה, כי לקביעה זו אין משמעות מבחינת התוצאה. זאת על רקע מסקנתי, שעוד תפורט בהמשך פסק הדין, שלפיה בין כך ובין אחרת, לכל היותר נמנע מהנתבע לעשות שימוש בחדר אחד בלבד בדירה. חפצים אישיים ושאר המיטלטלין בכל הנוגע לשאר החפצים האישיים והמיטלטלין השונים שניתן לזהות בתמונות שצירף הנתבע (נספח א' לתצהירו), אין זה מתקבל על דעתי כי הייתה כוונה לאפשר את השארתם בדירה. מדובר בכמות חפצים נכבדה. לא ראיתי עדות לכך שהצדדים הסכימו על סגירת חדר בדירה לטובת אחסון חפצים אלה של התובעים, גם אם על רקע נסיעתם לחו"ל, היה להם נוח יותר להותירם בדירה ולא מצאתי כי הייתה לנתבע כל צורך בחפצים מסוג זה. הצדדים גם לא הזכירו, לא בזיכרון הדברים ולא בחוזה השכירות, את הנושא של חפצים אישיים ושאר מיטלטלין, בניגוד לחפצי אומנות וריהוט, שכן אוזכרו במסמכים האמורים. יתרה מכך- התובע עצמו אינו מזכיר בתצהירו חפצים אישיים ומיטלטלין אחרים, אלא מתייחס רק ל"חפצי אומנות" ול"ריהוט". בשולי הדברים אציין כי לגבי מכשירי חשמל, אני קובע כי הוסכם שאלה, יוותרו בדירה. טענת הנתבע בס' 19 לכתב התביעה שכנגד המתוקן, שלפיה לא היה לו צורך במכשירי החשמל, כי הביא מכשירים כאמור במכולה מחו"ל, לא הוכחה, במובן זה שהנתבע לא הביא ראיות ממשיות (כגון צילומים), לא של המכשירים שלפי הטענה הובאו על ידו מחו"ל ולא למכשירי החשמל של התובעים שנותרו בדירה, מה גם שבתמונות שצירף הנתבע של המיטלטלין שנשארו בדירה ותפסו מקום בה, לא ניתן להבחין במכשירי חשמל ממשיים. זאת ועוד: גרסתו בדבר הבאת מכשירי חשמל מחו"ל, נסתרה לחלוטין בעדות אימו, אשר העידה כי במכולה שהגיעה מחו"ל עם מיטלטלי הנתבע, לא נמנו מקרר, תנור, מיקרו, מכונת כביסה, ארון בגדים, שכן אלה כבר היו בדירה (פר' יום 10.3.10, עמ' 67, ש' 30 עד עמ' 68 ש' 2; עמ' 70 ש' 7 - 8, 33 - 35). אילו חפצים נותרו בדירה בפועל הצדדים חלוקים גם לגבי השאלה, מה נותר בדירה בפועל. התובעים טוענים כי נותרו בדירה רק חפצי האומנות שהוסכם להותירם (שני פסלונים) וכן ריהוט שסוכם כי יוותר בדירה. הנתבע מנגד טוען כי מרבית החפצים שנותרו הנם חפצי אומנות, שאין מחלוקת כי לא היו אמורים להישאר בה. הנתבע מודה כי נותרו בדירה גם רהיטים וחפצים אישיים. הצדדים לא פירטו בתצהיריהם בצורה מדוקדקת וגם לא ברשימה כלשהי, את המיטלטלין שנותרו בדירה לפי גרסתם. הראיות הממשיות היחידות לכך, מתבטאות בתמונות שצילם הנתבע ביום 30.8.08, יום לפני פינוי הדירה ואשר צורפו כנספח א' לתצהירו. בתמונות אלה, שהנם בעיקר תמונות תקריב, ניתן להבחין בחפצים שונים הזרוקים, ללא סדר, בחדר הממ"ד, בחדר עבודה ובפינת הטלוויזיה של הדירה (המהווה חלק מהסלון). מרבית התמונות שצירף הנתבע לתצהירו, מלוות בתיאור מילולי מעליהם, שמתייחס לחדר שבו אוחסנו או לסוג החפצים (אומנות או חפצים אישיים) או הכולל הערות שונות (כגון: "חורבה", "מגרש גרוטאות" וכו'). בין התמונות ניתן למצוא תמונות חופפות של אותם המיטלטלין שצולמו מזוויות שונות. מעיון בתמונות, אפשר להבחין בחפצי אומנות שונים, בעיקר פסלים ותמונות. לפיכך, גם אם פינה הנתבע כטענתו חפצי אומנות למחסן, דבר שלא הוכח לפני בצורה ממשית (התובעים לא הגישו לבית המשפט תמונות של תכולת המחסן ואף לא פירוט של אותם חפצי האומנות שפונו כביכול למחסן), הרי שנותרו בדירה בכל זאת מספר חפצי אומנות שלא פונו (פסלים ותמונות), מעבר לאותם שני פסלים שהוסכם על השארתם גם לפי גרסת הנתבע. עם זאת, מרבית המיטלטלין שנראים בתמונות שצירף הנתבע, הינם חפצים אישיים אחרים ולא חפצי אומנות דווקא וכן ניתן לזהות בתמונות ריהוט כזה ואחר. כך למשל, ניתן לזהות בתמונות הנ"ל כריות, מטריה, סוחט מיצים, טלפון, כסאות, בובות וחיות משחק, קומקום, שואב אבק, סלי כביסה, קרטונים, מזוודה, צעצועים, שידה, נעליים, מתקן תליית כביסה מתקפל, מיטה מפורקת, מזרן, סולם, נדנדת סוס עץ ועוד כהנה וכהנה חפצים שקשה לזהותם במדויק. על רקע כל הממצאים ומסקנות עד כה, נראה לכאורה שיש מקום לפצות את הנתבע, על כך שנותרו חפצים בדירה מעבר למוסכם, אשר תפסו בה מקום ומנעו מהנתבע שימוש בחלק מהדירה. האם התנהלות הנתבע מעידה על ויתור או הסכמה לאחסון חפצי התובעים ללא פיצוי כלשהו אחד הקשיים העיקריים שמתעוררים בתיק זה, נוגע לסתירה לכאורה שעולה בין דרישת הנתבע לפיצוי בגין הותרת חפצים רבים בדירה השייכים לתובעים ואשר לא היו אמורים להיוותר בה ולבין התנהלותו בקשר לכך במהלך שתי שנות השכירות הראשונות. אין מחלוקת כי הנתבע לא שלח לתובעים ולו מכתב אחד בנושא של הותרת החפצים בדירה או בנושא אחר כלשהו במשך כשנתיים, כאשר העניינים שעליהם הוא מלין בתביעתו, הועלו על הכתב לראשונה בקיץ 2007, שנתיים לאחר שנכנס לדירה ובסמוך לאחר המחלוקת שפרצה בינו ולבין התובעים בקשר לתיקון המזגנים בדירה. כמו כן, חרף הפרת החוזה על ידי התובעים בהותרת החפצים בדירה, באי מסירת המפתחות למחסן, בליקויים נסתרים בדירה, בפגיעה ביכולת השימוש של הנתבע באחת החניות ובמחסן וכו', מימש הנתבע לאחר כשנה, את האופציה שעמדה לו ושכר את הדירה לשנה נוספת, תוך חתימה על חוזה חדש, שאין בו זכר לטענותיו האמורות ותוך תשלום מראש של מלוא שכר הדירה ללא קיזוז כלשהו. התובעים טוענים כי לפני קיץ 2007, לא העלה הנתבע טרוניה כלשהי בפניהם בנושא החפצים, גם לא בע"פ, וכי כל פניה להחזר סכומים פעוטים בשל תיקונים ובעיות במזגן טופלו באמצעות אמו של התובע. הנתבע טוען כי הוא הלין בנושא החפצים בפני המתווכת בסמוך לאחר קבלת הדירה ולאחר מכן עשרות פעמים בפני התובעים. כמו כן, לפי גרסתו, הוא קיבל הבטחות חוזרות של התובעים, לרבות במעמד החתימה על החוזה השני מיום 28.8.06, כי יותר לו לקזז בעתיד את נזקיו. בחקירה הנגדית גם טען שהתובעים הבטיחו לו כי החפצים יפונו בצורה הדרגתית, דבר שלא נעשה. שקלתי ושבתי ושקלתי את הראיות שהונחו לפני ואת טענות הצדדים, כדי להגיע למסקנה והכרעה בסוגיה זו ובסופו של דבר נחה דעתי, כי לא ניתן לראות בהתנהגות הנתבע, כויתור בנושא של הותרת החפצים בדירה. עדותה של המתווכת שריג, כמו גם המכתב שכתבה בחודש אוגוסט 2007, לבקשת הנתבע, בדבר פניית הנתבע אליה בנושא החניה וגם בנושא הרהיטים, מלמדים כי הנתבע לא ראה בהותרת החפצים בדירה כמעשה שהיה מקובל עליו. עדותם של שריג ושל הנתבע בנקודה זו נתמכת גם בעדותה של המתווכת מיכאלי, שייצגה את התובעים בעסקה, ואשר אישרה כי הייתה פניה כאמור אליה בזמנו. מחומר הראיות, התרשמתי כי ישנן שתי סיבות מרכזיות לכך שאין בנמצא מכתב כלשהו מטעם הנתבע אל התובעים בנושא הריהוט לפני חודש יולי 2007, האחת, כי אחסון החפצים בממ"ד ואי יכולת הנתבע לעשות שימוש בחדר זה, לא היה דבר קריטי לנתבע מבחינת האפשרות למגורים סבירים בדירה. הסיבה השנייה נעוצה בכך שהצדדים הגיעו כנראה לסיכום ג'נטלמני בע"פ, בדבר ביצוע התחשבנות כזאת או אחרת בנושא זה בתום היחסים החוזיים ביניהם. בכל הנוגע לשנת השכירות הראשונה, הנתבע עצמו ציין בבקשת הרשות להגן, כי הוא שהה חלק ניכר מתקופה זו בחו"ל (ראה ס' 39: "למבקש, ששהה חלק ניכר מתקופת השכירות הראשונה בחו"ל..."). כמו כן, יש לזכור כי באותה שנה, ובתקופה המעטה ששהה בארץ והתגורר בדירה, הנתבע התגורר בה בגפו, כאשר מדובר בדירה רחבת מימדים ביחס לאדם אחד (שלושה מפלסים בשטח ברוטו של 173 מ"ר עם מרפסות בשטח 95 מ"ר, כעולה מחוות דעתו של שמאי המקרקעין אלון ראובני). אין ספק כי תפיסת הממ"ד בחפצי התובעים, גם אם הייתה בניגוד למוסכם, דה-פקטו, לא הפריעה מאוד לנתבע בשנה זו, אם בכלל. סבורני כי גם בשנת השכירות השנייה ועם כניסתה לדירה של חברתו באותה תקופה, הגב' שלי קציר ולימים אשתו, לא סבלו מאוד הנתבע ואשתו מתפיסת הממ"ד ולא ראו בכך בעיה קריטית מבחינתם. גם בשנה זו, נותר מרחב רב בדירה, שכן הנתבע ואשתו התגוררו בדירה לבדם. במפלס השני של הדירה (ק' 7), לבד מהממ"ד שרק הוא היה תפוס, היה מצוי חדר שינה הורים מרווח עם חדר ארונות גדול וכן חדר נוסף ששימש למעשה כחדר עבודה של הנתבע וכאשר קומה זו משתרעת על כ-80.5 מ"ר ובנוסף מרפסת של 5 מ"ר. בנוסף לכך היו קיימים במפלס הראשון (ק' 6), סלון ששימש בחלקו גם כחדר טלוויזיה ומטבח והכל בשטח כולל של כ-82 מ"ר (מעבר למרפסת בקומה זו של כ-52 מ"ר נוספים). במפלס השלישי (ק' 8) הייתה קיימת מרפסת גג לא מקורה של כ-35 מ"ר. זאת ועוד: הנתבע לא הביא ראיה ממשית, אם בכלל, לכך שעקב אחסון חפצי התובעים בממ"ד, נוצר עומס רב בשאר חלקי הדירה, עקב אי יכולת לאחסן את חפצי הנתבע בממ"ד. הנתבע לא הביא צילום כלשהו של שאר חלקי הדירה, כדי להראות את הצפיפות שנגרמה עקב אי יכולת להשתמש בממ"ד. הנתבע וגם אשתו העידו לפני כי אהבו את הדירה (ראה עדות הנתבע -פר' יום 1.3.10 עמ' 14 ש' 22-20 – " עד, מר נהוראי: אשתי ליאת אהבה את הדירה, אני עונה, כן, היא אהבה את הדירה. עו"ד דרמן: אהבה את הדירה. תגיד לי בבקשה, עד, מר נהוראי: היא רצתה שנישאר"; כן ראה עדותה של שלי קציר- פר' יום 10.3.10 עמ' 42 ש' 16-15, ש' 24-22: "ש: זאת אומרת, גרת בדירה הזאת עד הסוף. אהבת את הדירה הזאת? ת: מאוד, מאוד אהבתי אותה". ש: אהבת את הדירה? ת: אני אהבתי את הדירה ואפילו אני, אני רציתי להישאר שם, ממש לא הייתה לי בעיה להישאר שם וזאת הייתה דירה מדהימה מבחינת איך שהיא הייתה עצמה. כל הבעיות והכל".). עובדה שהנתבע, חרף תפוסת הממ"ד, חידש את הסכם השכירות וגם בשנה השלישית בחר להמשיך ולגור בדירה. העובדה שהנתבע לא עמד על פינוי החפצים מהדירה ולגרסתו עקב הבטחת התובעים לפצותו על כך, גם היא מעידה כי הדבר לא הפריע לו מאוד לגור בדירה. הגם שכאמור נראה כי הותרת החפצים לא הפריעה מאוד לנתבע, בוודאי שלא בתקופת השכירות הראשונה, שבה כמעט שלא גר בדירה, והגם שאיני מקבל, גם על רקע זה וגם בהעדר ראיה ממשית לכך, את גרסת הנתבע בדבר "עשרות" פניות אל התובעים בנושא זה, הרי שמנגד, אין זה מתקבל על דעתי כי הנתבע נמנע מלשוחח על כך עם התובע ולו במילה, כפי שגורס התובע. אין זה מתקבל על דעתי כי הנתבע הסכים או התכוון שלא להיות מפוצה על כך במשהו. התנהגות כאמור נוגדת התנהגות סבירה של שוכר סביר, גם שוכר כמו הנתבע בדירה כמו זו ששכר, אשר עקב נסיבותיו האישיות וגודל הדירה, לא היה זקוק בפועל, לא לצורך אחסנת חפציו ולא לצורך אחר כלשהו, בכל חדרי הדירה דווקא. התנהלות הנתבע בכל הנוגע לחתימת הסכם השכירות מיום 28.8.06, אינה גורעת ממסקנותיי הנ"ל. שוכנעתי כי טענות הנתבע ביחס להותרת החפצים בדירה, לא קיבלו ביטוי בחוזה החדש, מכיוון שהצדדים הגיעו כאמור להבנה על התחשבנות מסיומת שתעשה בעתיד בנושא החפצים. מאותה סיבה, כבר לא היה רלוונטי לדקדק בניסוח החוזה, על ידי שינוי הסעיף שמתייחס לכך. מאותה סיבה בדיוק, שילם הנתבע מראש את מלוא שכר הדירה עבור תקופת השכירות השנייה ללא קיזוז כלשהו. עדותו וגרסתו של הנתבע שלפיהם התובעים ביקשו ממנו להימנע מלקזז על אתר וביקשו להתחשבן בסוף, סבירה בעיני. הוכח לפני כי הנתבע אינו אדם שהפרוטה לא מצויה בכיסו. הנתבע שילם מראש את שכר הדירה לשנה שלמה. הנתבע שילם סכומי שכר טרחה עצומים בתיק זה לעורכי דינו, שאף הוחלפו מספר פעמים. הנסיבות המסתוריות מעט שבהן עזבו התובעים את הארץ (ראה חקירת התובעים בנקודה זו והתנגדות באת כוחם לקו זה - פר' יום 29.10.09 עמ' 23 ש' 29-3, עמ' 47 ש' 16-15 ), משתלבות עם מסקנה סבירה אודות קשיים כלכליים שפקדו את התובעים בזמנו ותומכות על כן בגרסת הנתבע אודות סיכום על התחשבנות מאוחרת. בנסיבות אלה, העלאת נושא החפצים על הכתב, רק בחודש יולי 2007, במכתבו מיום 13.7.07 לחברת עוזי קור (ראה נספח טו' לבר"ל), משתלבת דווקא עם האירועים ואינה סיבה לפקפק בגרסת הנתבע. עדויות הצדדים וחומר הראיות מלמדים כי היחסים שבין הצדדים עלו על שרטון אך ורק במועד הנ"ל ועקב נושא המזגן בלבד ועל כך אין מחלוקת. משלא הצליחו הצדדים להגיע להסדר לגבי המזגן, החליט הנתבע לממש את האופציה לשנת שכירות שלישית ובאותה נשימה לקזז סכומים שונים בגין הותרת החפצים בדירה כמו גם בגין עניינים אחרים. לסיכום נקודה זו, לא ניתן לקבוע כי הנתבע ויתר על קבלת פיצוי בגין הותרת החפצים בדירה. הקטנת נזק נוכח מסקנתי בדבר ההבנה שהושגה בין הצדדים, לגבי הותרת החפצים בדירה תוך התחשבנות כזאת או אחרת בנושא זה בסיום היחסים החוזיים, אין התובעים יכולים להישמע בטענה של חובת הקטנת הנזק, שעניינה אחסון החפצים מחוץ לדירה, שכן הוסכם כי אלה יישארו בדירה. זאת ועוד: התובעים ממילא לא הוכיחו את העלות הכרוכה בכך (הובלה הלוך, אחסון, והובלה חזור בסיום השכירות). מכאן, שממילא הייתה נדחית טענתם בנקודה זו, גם לו הייתה נשקלת לגופה. לעומת זאת, סבורני כי במסגרת הסיכום שבין הצדדים למתן פיצוי כלשהו לנתבע, מחויב היה הנתבע להקטין את נזקו על ידי אחסנת החפצים של התובעים בשטח מצומצם ככל הניתן בדירה. חובה זו נגזרת גם מחובת תום הלב. מחומר הראיות שלפני, התרשמתי כי בפועל, עמד הנתבע בחובה זו ואחסן את כל החפצים בממ"ד בלבד, הגם שטען לכך שהחפצים אוחסנו גם בחדרים נוספים. במכתבי הקיזוז של באי כוח הנתבע, בבקשת הרשות להגן וגם בכתב התביעה שכנגד המקורי, צוין במפורש כי החפצים אוחסנו בחדר אחד בלבד הוא הממ"ד, מבלי לאזכר חדר נוסף שבו מאוחסנים חפצים ותוך קיזוז רק לגבי חדר זה. די בכך כדי לתמוך במסקנתי. רק לאחר מכן, בכתב התביעה שכנגד המתוקן (סעיפים 32 – 34), שהוגש ביום 2.11.08 ולאחר שהנתבע כבר פינה את הדירה, טען הנתבע לאחסון בשני חדרים נוספים (חדר שינה וחלק ניכר מהסלון כמו גם ב-1/3 מהמרפסת) וזאת על סמך תמונות שצולמו ביום 30.8.08, יום אחד בלבד לפני פינוי הדירה. מדובר, אפוא, בגרסה כבושה, שאין לתת לה כל משקל ראייתי. הנתבע גם נחקר בדיוק בנקודה זו ולא היה בידיו הסבר מניח את הדעת, כיצד גרסתו השתנתה בצורה כה משמעותית, כאשר אין מחלוקת כי לא נוספו חפצים נוספים של התובעים לדירה, מאז אותו מועד שבו כל החפצים אוחסנו, גם לפי גרסתו, בממ"ד בלבד ועד אשר שינה פתאום את גרסתו וטען לאחסון בחדרים נוספים (ראה פר' יום 1.3.10 עמ' 12, ש' 15 – 27). זאת ועוד: גם על יסוד התמונות שצירף הנתבע לתצהירו, של חדר הממ"ד, חדר העבודה וחלק מהסלון ועל יסוד החפצים הנראים כמאוחסנים בהם, שוכנעתי כי כל החפצים שנותרו בדירה בפועל (חפצי אומנות, ריהוט, חפצים אישיים ושאר מיטלטלין), ניתן היה לאחסנם בחדר הממ"ד בלבד, ללא צורך בשימוש בחדרים נוספים. מסקנה זו מבוססת על כך שכעולה מהתמונות הנ"ל, הנתבע לא אחסן את החפצים בצורה מסודרת, תוך ניצול מקסימאלי של שטח האחסון, אלא להפך, הניח הוא או מי מטעמו, את החפצים בצורה מבולגנת. אין צורך בחוות דעת של מודד, כדי להעריך בצורה סבירה על יסוד התמונות שהציג הנתבע, כי סידור החפצים בצורה מסודרת, חכמה ויעילה יותר, הייתה מאפשרת את אחסונם בממ"ד בלבד, כולל פרטי הריהוט. קביעת השמאי ראובני בדבר הותרת ריהוט "בשטח אקוויוולנטי לשני חדרים" (עמ' 6, ס' 8 לחוות הדעת), אינה גורעת ממסקנתי. השמאי הודה בחקירתו כי לא ערך בדיקה בדבר האפשרות לאחסן את כל החפצים בממ"ד בלבד והתייחס לתפוסת הדירה בחפצי התובעים לפי מצב הדירה שהוצגה לו בעת ביקורו (ראה פר' יום 8.3.10 עמ' 27 ש' 19-17- " אני גם כן אמרתי לאמיר, שמבחינתי תזיז או תצופף או לא תצופף, אני לא יכול לקחת כל פריט ולמקם אותו. זה מטלטלין, כשמם כן הם. מישהו יכול לבוא ולהזיז אותם"). לבסוף, טענת התובעים שלפיה הם הסכימו לפנות את החפצים בשנה השלישית וכי הנתבע לא הסכים לכך ובכך לא הקטין את נזקו, לא הוכחה דיה. התובעים מסתמכים על טענה כללית שלפיה במו"מ בין הצדדים בקיץ 2007 הדבר הוצע על ידם. לא מצאתי בהתכתבויות שבין הצדדים הצעה כאמור, בוודאי לא הצעה בלתי מותנית בתשלום שכר הדירה המלא. לפיכך, הפיצוי מגיע גם לשנה זו. הפיצוי המגיע לנתבע בגין אחסנת החפצים בממ"ד על רקע מסקנותיי עד כה, יש לפסוק לנתבע פיצוי בגין אחסנת החפצים בממ"ד ובו בלבד. דא עקא, אין מחלוקת כי הצדדים לא סיכמו את שיעור הפיצוי וגם לא קבעו מנגנון או נוסחה לקביעת או חישוב הפיצוי. מה הוא, אם כן, שיעור הפיצוי שיש לפסוק לנתבע? מה הוא העיקרון שלפיו יש לפסוק פיצוי זה? האם יש לפסוק לנתבע פיצוי לפי שווי הממ"ד בשכירות חופשית? האם לפי עלות אחסון של חפצים מחוץ לדירה שנחסכה לתובעים? האם סכום גלובלי לפי אומדנא דדיינא בגין אי הנוחות שנגרמה לנתבע עקב כך? הנתבע עותר לפיצוי לפי שוויו של הממ"ד בשכירות חופשית, כאילו חדר זה לא נכלל כלל בעסקת השכירות. בהתאם לכך, הנתבע עותר לקבלת פיצוי בסך של 350$ לחודש וזאת לפי חוות דעת שמאית של אלון ראובני (עמ' 8, ס' 10), שקבע את הסכום של 700$ עבור שני חדרים, אחד מתוכם הממ"ד. דא עקא, חוות דעתו של השמאי, לא כללה כל פירוט של דרך החישוב שבחר השמאי ואשר הביאה אותו לסכום הנ"ל. השמאי קבע כי דמי השכירות החוזיים שהוסכמו בסך 2,400$ "תואמים את אלה שהיו באיזור, נכון לתאריך הקובע..." (ס' 9.4 לחוות הדעת), אולם עת העמיד בחוות דעתו את שווי החדרים שבהם אוחסנו החפצים על סך 700$, נמנע השמאי מלפרט כיצד הגיע דווקא לסכום זה ומה היא שיטת החישוב שבחר לצורך כך. המומחה לא ציין אם שיטת החישוב שלו לצורך קביעת שווים של שני החדרים, הינה שיטת ההשוואה לנכסים אחרים זהים למבוקש (דירה כמו זו של התובעים בהפחתת שני חדרים) או שיטה המבוססת על תשואה או שיטה אחרת. כל זאת בניגוד לחובתו של כל מומחה, לפרט בחוות הדעת עצמה, כיצד הגיע לתוצאה ולשתף את בית המשפט בדרך זו, עקב בצד אגודל, בחישובים שהובילו למספרים הסופיים שנקבעו בחוות דעתו (ראה י' קדמי, על הראיות, חלק שני, עמ' 778 (2009), ראה גם ע"א 409/84 מדינת ישראל נ' שגב, פ"ד מ (3)706 , 709 – "אין במסמך שהגיש כל חוות- דעת לגבי הדרך או לגבי השיטה, שעל פיהן יש, לדעתו, להעריך את דמי השימוש הראויים לגבי הקרקע נושא הדיון. העיקר חסר מן הספר. בחוות דעתו שהיא סתמית וכללית הסתפק השמאי בהצגת "שתי אפשרויות: א. דמי שימוש ראויים לפי שוויה של הקרקע. ב. דמי שימוש ראויים לפי שימוש חקלאי בלבד" (סעיף 8 לחוות דעתו). אין מלה וחצי מלה לגבי השיטה הראויה שיש ללכת בה, לדעתו, בתיק זה, וממילא אין אף כל הסבר או הנמקה להעדפת שיטה כזו על פני שיטה אחרת."). לפיכך, במובן זה, חוות הדעת של השמאי ראובני כמעט שנטולה משקל ראייתי ממשי, גם אלמלא נחקר השמאי בחקירה נגדית עליה. זאת ועוד: בעקבות החקירה הנגדית של השמאי, לא התבהרו הדברים. רק בחקירתו שמענו לראשונה כי השמאי יצא מתוך נקודת מוצא שלפיה שטח כל אחד מהחדרים הנו 25 מ"ר, נתון שלא נזכר כלל בחוות דעתו. כאשר נשאל כיצד הגיע לנתון זה, נתן תשובה לא ברורה, שבוודאי אינה עונה על השאלה שהוצגה לו (ראה פר' יום 8.3.10, עמ' 28 ש' 2-1 - "ש. למה 25? ת. שטח אקוויוולנטי לדירה שמתייחסים 25 מ"ר, מתוך נוהג שמאי כי החלק היחסי בתוך המעברים, האמבטיה, המטבח, הוא שטח אקוויוולנטי"). כאשר נשאל שוב, איך בכל זאת, הגיע ל-25 מ"ר, לא נתן תשובה ממשית ופשוט אמר "25". כך, לא ניתן כל הסבר לגבי העמדת שטח החדר על 25 מ"ר או לגבי הנוהג השמאי הנטען ולמה הכוונה חלק יחסי במעברים וכו'. כל זאת כאשר לפי התשריט של הדירה, שנערך על ידי עיריית תל-אביב ואשר צורף כנספח טו' לכתב התביעה שכנגד, שטח הממ"ד הנו 9.61 מ"ר בלבד! התובעים טוענים כי הסכום שקבע השמאי הנו תוצאה של חישוב אריתמטי המחלק את השטח הנ"ל של 25 מ"ר לכל חדר ובסה"כ 50 מ"ר לשני החדרים, בשטח הדירה כולה, אשר לפי חוות הדעת של השמאי, מגיע כדי 173 מ"ר והכפלת התוצאה (28.9%) בדמי השכירות החוזיים (2,400$). יש ממש בטענה זו, שכן התוצאה המתקבלת הנה 693$, הזהה כמעט לחלוטין לאותם 700$ שנקבעו בחוות דעת השמאי. בהעדר הסבר ממשי להעמדת שטח הממ"ד על 25 מ"ר דווקא, כאשר שטחו בפועל 9.61 מ"ר בלבד ועל רקע אי הבהירות שנותרה בעניין זה גם לאחר החקירה הנגדית, לא ניתן לאמץ את חוות דעתו של השמאי, שלפיה שווי הממ"ד עומד על 350$. מאחר ושטח הממ"ד הנו 9.61 מ"ר, לדידי, החישוב הנכון, העולה בקנה אחד גם עם העיקרון של חישוב יחסי של שטחים וגם עם השכל הישר, כמו גם עם הנסיבות הספציפיות של המקרה שלפני (העובדה שתפוסת הממ"ד לא הפריעה בצורה ממשית למגורי הנתבע בדירה והסיכום הג'נטלמני שלא סימן כוונה של הצדדים להפחתה משמעותית בשכר הדירה), הנו חישוב יחסי של השטחים המדויקים בפועל, על ידי חלוקת שטח הממ"ד לפי תשריט העירייה (9.61 מ"ר) בשטח הדירה הכולל לפי תשריט זה (ללא שטחי המרפסות), העומד על 149.15 מ"ר והכפלת התוצאה (6.44%) ב-2,400$. בהתאם לכך, שווי ההפחתה בגין אחסון חפצי התובעים עומד על 154.56$ לחודש ולא 350$ לפי קביעת השמאי. לפיכך, יש לזכות את הנתבע בסכום כולל של 5,564$ לפי 36 חודשים כפול 154.56$. המועד שבו יש לראות את הנתבע כזכאי לסכומים אלה, הנו 1.9.07, מועד תחילת השכירות של השנה השלישית, שהוא גם מועד התשלום של דמי השכירות לשנה זו וגם המועד שבו קיזז הנתבע את הסכומים האמורים. הנתבע החליט לקזז את הסכומים בגין הותרת החפצים בעת תחילת שנת השכירות השלישית, לא בשל הפרת התובעים את התחייבותם בנושא זה (שהרי הסיכום בנושא זה היה להתחשבנות בסוף מערכת היחסים), אלא בשל ההפרה הנטענת בנושא המזגנים. לפיכך, הנתבע הפך זכאי לקיזוז רק ביום 1.9.07 ולא לפני כן. יובהר כי גם לגבי השנה השלישית, היה זכאי הנתבע לקזז כבר בתחילת שנה זו, מכוח עילה של הפרה צפויה ועל רקע אי הסכמת התובעים לקזז סכום כלשהו בגין השנים הקודמות. השער היציג של הדולר ביום 1.9.07 עמד על 4.124 ₪. לפיכך, יש להכיר לנתבע קיזוז בסכום של 22,946 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.9.07 ועד לתשלום בפועל. על רקע האמור לעיל, יש מקום לכאורה זכות את הנתבע גם בחלק היחסי של הארנונה בגין השטח המדובר. דא עקא, סכום הנזק שנתבע כאן לא הוכח. הנתבע לא פירט ולא הוכיח, לא בכתב התביעה שכנגד המתוקן, שבו לראשונה תבע החזרי ארנונה ולא בתצהיר עדותו, מה הסכום החודשי ששילם בגין ארנונה עבור הדירה כולה. ללא נתון כלשהו ביחס לסכום הארנונה הכולל לדירה או לכל הפחות תעריף למ"ר, לא הוכח ראש נזק זה. ויודגש – אין מקום לעשות שימוש לצורך נתון זה בחישוב שביצע הנתבע בכתב התביעה שכנגד, בו רשם הנתבע את הסכום הכולל שהוא מבקש לקבל חזרה בגין ארנונה לשלש שנים בסך 13,933 ₪, אשר מתייחס לפי טענתו ל-23.8% משטח הדירה, שכן מדובר בהנחת המבוקש וללא ראיה ממשית בצידה. בהעדר נתון אובייקטיבי כלשהו לתעריף הארנונה (כגון העתק חשבון ארנונה), לא ניתן לצאת מתוך הנתונים שהנתבע טוען להם בצורה סתמית וללא ראיה ממשית, בפרט כאשר התובעים הכחישו נתונים אלה בכתב ההגנה שלהם (ראה סעיפים 39 ו- 42 לכתב ההגנה המתוקן של התובעים המתייחס לכתב תביעה שכנגד המתוקן). הנתבע לא עמד בנטל הבאת הראיות בנקודה זו. לעומת זאת, ביחס לדמי ועד בית, הוכח במכתבה של אורנה עמרני מיום 29.10.08, מחברת הניהול של הבניין, נספח טז' לכתב התביעה שכנגד המתוקן, כל הנתונים הדרושים לחישוב ההחזר המגיע לנתבע, כולל אישור שהנתבע שילם את מלוא התשלומים לועד הבית לשלושת שנות השכירות. הוכח שהסכום החודשי לתקופה 9/05 עד 12/06 כולל, עמד על 375 ₪, עבור שטח דירה של 168.4 מ"ר, הכולל את המחסן. לפיכך, התעריף למ"ר אחד הנו 2.22 ₪. על כן, החלק היחסי עבור 9.61 מ"ר של ממ"ד, הנו 21.4 ₪ לחודש, כפול 16 חודשים שווה 342 ₪. כמו כן, מהמכתב הנ"ל עולה כי לתקופה 1/07 עד 8/08 כולל שולמו 470 ₪ לחודש, כך שהתעריף למ"ר עמד על 2.79 ₪, כך שהתשלום עבור הממ"ד בתקופה זו, עמד על 26.8 ₪ לחודש, כפול 20 חודשים שווה ל- 536 ₪. לסכומים הנ"ל יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.07 ועד לתשלום. המחסן אין מחלוקת כי לא נמסרו לנתבע המפתחות למחסן. הנתבע טוען כי המחסן היה חלק מהמושכר וכי רק ניתנה לתובעים הזכות המשותפת לאחסן דברים בו. התובעים מנגד טוענים שלא ניתנה ולו זכות משותפת כאמור. מעיון בהסכם השכירות הראשון נ/3 עולה כי נרשמה תחילה בכתב יד ב"הואיל" הראשון, המילה "מחסן" וזאת מתחת למילים "+ 3 חניות", אולם מילה זו ("המחסן") נמחקה. כמו כן, נרשם בשולי העמוד הראשון להסכם "למשכיר זכות אחסון במחסן". כל צד מפרש זאת לטובתו. התובעים מסתמכים על מחיקת המילה "מחסן" וטוענים כי הדבר מסמן שלילת זכות השכירות במחסן מאת הנתבע ואילו הנתבע מסתמך בעיקר על המילים "למשכיר זכות אחסון במחסן", שלא היו דרושות לו הכוונה הייתה שלא לכלול את המחסן במושכר. לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר הראיות, עדיפה עליי גרסת הנתבע. לעניות דעתי, לו הייתה כוונה לשלול מהנתבע כל זכות לאחסן דברים במחסן, היו הצדדים מסתפקים במחיקת המילה "מחסן". לפי גרסת התובעים, התוספת שהוספה מיותרת למעשה, שכן אם המחסן אינו חלק מהמושכר, פשיטא כי למשכיר הזכות לאחסן דברים בו ואין צורך לציין זאת. לפיכך, עצם הוספתה של התוספת, גם אם נעדרת המילה "גם" בתחילתה או כל ביטוי אחר שיבהיר את הזכות המשותפת לאחסון (יש לציין כי הצדדים לא היו מלווים בעורכי דין), מעידה על כוונה זו של הצדדים. מסקנה זו נתמכת גם בעדויות של שתי המתווכות שטוענות כי סוכם על זכות משתופת לאחסן דברים במחסן. לפי חוות דעתו של השמאי ראובני, שוויו של המחסן מכלל דמי השכירות של הדירה, עומד על 50$ לחודש (עמ' 8, ס' 10). ויודגש, לפי חוות הדעת, סכום זה מתייחס למחסן כולו ולא למחציתו (ראה עמ' 6, ס' 8(2) ו- ס' 9.2 למטה בעמ' 7, ועמ' 8, ס' 10). בהעדר חוות דעת נגדית ומשלא נסתרה חוות הדעת בנקודה זו בחקירה הנגדית ולא מצאתי סיבות אחרות שלא לקבלה, יש לאמץ נתון זה ולזכות את הנתבע, בשל הזכות שלו לעשות שימוש במחסן יחד עם התובעים, במחצית הסכום שקבע השמאי, היינו בסך של 25$ לחודש כפול 36 חודשים ובסה"כ 900$ השווים ל- 3,711 ₪ נכון ליום 1.9.07. החניות אין מחלוקת כי התובעים השכירו לנתבע שלוש חניות בשנת השכירות הראשונה, האחת חיצונית ושתיים טוריות פנימיות תת קרקעיות. גם אין מחלוקת כי התובעים מכרו את החניה החיצונית לאחד השכנים, עוד לפני תחילת תקופת השכירות הראשונה. עם זאת, לטענתם, סוכם עמם כי לא יעשו שימוש בפועל בחניה למשך שנה. לגבי שנת השכירות השנייה ושלישית, טוענים התובעים כי השכירו לנתבע אך ורק שתי חניות, את החיצונית ואחת מהטוריות הפנימיות וזאת לאחר שקיבלו את הסכמת השכן שרכש את החניה החיצונית, לעשות שימוש בפועל באחת מהחניות הפנימיות במקום בחניה החיצונית שרכש. לטענת התובעים הנתבע הסכים לכך, כעולה מהחוזה. הנתבע מנגד טוען כי התובעים מכרו את החניה החיצונית מבלי ליידע אותו וכי נמנעה ממנו השימוש בחניה זו בשנה הראשונה למשך כחודשיים. לגבי השנה השנייה ושלישית, טוען הנתבע כי אמנם שכר את החניה החיצונית ואחת פנימית מתוך שתי החניות הטוריות, אולם בפועל נמנעה ממנו השימוש בחניה הפנימית, עקב כך שמדובר בחניות טוריות ועקב שימוש השכן בחניה זו. שנת השכירות הראשונה לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי לנכון לדחות את התביעה לגבי השנה הראשונה. בראש ובראשונה אציין כי לא מצאתי בכתב התביעה שכנגד וגם לא בסיכומי הנתבע, ראש נזק כלשהו שמתייחס לחניות. ייתכן והדבר נובע מטעות בהיסח הדעת, שכן הנושא של החניות עלה בכל כתבי בי הדין של הנתבע, כולל תצהירים, אולם כאמור, הנושא לא נכלל משום מה בראשי הנזק ובסעדים המבוקשים, שפורטו בנפרד כולל ציון סכומים, לגבי כל סעד וסעד את הסכום הנתבע. גם לגופו של עניין וזה העיקר, אין מקום לפסוק סכום כלשהו לגבי שנה זו. הנתבע לא עמד בנטל הראיה וגם לא בנטל השכנוע, להוכחת טענתו כי נמנע ממנו בפועל לעשות שימוש ולו לחודשיים בחניה החיצונית. בתצהיר העדות שלו, הנתבע לא מצא לנכון ולו לטעון שנמנע ממנו שימוש כאמור. תחת זאת, כל שרשם היה כי החניה נמכרה בניגוד למוסכם ומבלי ליידע אותו (ס' 8 לתצהיר). לעומת זאת, לגבי החניה הפנימית, מצא הנתבע לנכון לציין בתצהירו כי נמנע השימוש בה. גם במכתב של המתווכת שריג מיום 1.8.07, היא מציינת כי הנתבע פנה אליה לגבי מכירת החניה ולא לגבי אי יכולת להשתמש בה. הנתבע לא ציין בתצהירו או בשום מקום אחר, באיזה חודשים בדיוק, מתוך שנת השכירות הראשונה, מדובר. זאת ועוד: בכתב התביעה שכנגד ובמכתבי הקיזוז של באי כוחו, טען הנתבע כי נמנע השימוש בחניה במשך חודשיים ואילו בחקירה הנגדית ציין "חודשיים או שלושה" (עמ' 33, ש' 19). עובדה רלוונטית נוספת הנה כי בשנה זו, התגורר הנתבע בגפו בדירה ואף זאת לתקופה קצרה, שכן לפי גרסת הנתבע עצמו בבקשת הרשות להגן, בשנת השכירות הראשונה הוא שהה חלק ניכר מזמנו בחו"ל. אם לא די בכך, הרי שגם אם החניה החיצונית הייתה תפוסה חודשיים כטענתו (דבר שלא השתכנעתי בו כלל ועיקר), עמדו לרשות הנתבע שתי חניות טוריות פנימיות באותה שנה. משמע - לא מדובר בשלילה מוחלטת של יכולת השימוש בחניה. לנתבע עמדו שתי חניות נוספות, כאשר הוכח לפני כי הוא לא היה זקוק לכל החניות במקביל, שעה שרק הוא גר בדירה. שנות השכירות השנייה ושלישית בכל הנוגע לשנה השנייה ושלישית, אין מחלוקת כי הנתבע חתם על חוזה שבו נרשם כי הוא שוכר את החניה החיצונית וכן חניה אחת פנימית (ס' 19 לחוזה). אין מחלוקת כי הנתבע כבר ידע היטב באותה נקודת זמן, כי החניה הפנימית הנה חלק משתי חניות הממוקמות אחת מאחורי השנייה בטור. גם אין מחלוקת כי באותה נקודת זמן, ידע הנתבע כי החניה החיצונית נמכרה לשכן, כך שהיה ברור לנתבע ולפחות היה צריך להיות ברור לו, כי בנסיבות אלה, השכן יעשה שימוש בחניה הנוספת הטורית וכי משמעות הדבר, הצורך בתיאומים בינו ולבין השכן. מאחר והצדדים התייחסו לנושא זה במפורש בהסכם השכירות מיום 28.8.06, בניגוד לנושא הריהוט ומחסן, שלא זכה לשינוי ממשי בהסכם זה, יש לראות את ההסכמה החדשה בנושא החניות כמחייבת ואת הנתבע, כמי שזכאי לפיצוי בגין השנה השנייה ושלישית, רק אם התובעים הפרו את ההתחייבות, כפי שנוסחה בהסכם. מאחר וכאמור, הנתבע ידע שהחניה הפנימית הנה טורית, הצורך בתיאומים מול השכן, הייתה ידועה לו. משהסכים לקבל חניה זו ללא הסתייגות, לא יישמע כיום בטענות בעניין זה ולא יהיה זכאי לפיצוי בשל הצורך בתיאומים אלה. ויודגש – העובדה שמדובר בחניה טורית, שבה חונים הנתבע והשכן, אינה אומרת כי נשללה זכות החניה של הנתבע. הנתבע גם לא טען, למשל, כי השכן נמנע מלהחנות את רכבו בחניה הטורית הקרובה לקיר, גם כאשר שתי החניות היו פנויות ובכך מנע מהנתבע להחנות את רכבו בחניה העוקבת. משמעות הדבר, כי לא מדובר בשלילת זכות החניה, אלא בצורך בביצוע תיאומים כאמור. מובן מאליו שהדבר גורם לאי נוחות רבה, אולם כאמור, משהסכים לכך הנתבע במודע וללא סייג, כעולה מפורשות מההסכם, לא עומדת לו עילת תביעה בנושא זה. לבסוף, טענת הנתבע בסיכומיו כי התובע העיד כי הוא הסכים לשלם לנתבע 600$ אינה מקובלת עליי. מעיון בעדות התובע בנקודה זו, עולה במפורש כי לפי עדותו, הסכום הנ"ל הוצע לשכן שרכש ממנו את החניה העילית ולא לנתבע. הסכום הוצע כפיצוי לשכן על כך שהסכים להחנות את רכבו באחת החניות הטוריות התת קרקעיות השייכות לתובעים ואשר הושכרו לנתבע וזאת כדי לאפשר לנתבע להחנות את רכבו בחניה העילית (בנוסף לחניה הטורית הפנימית הנוספת), למרות שחניה זו נמכרה לשכן ולמרות שהשכן הסכים שלא להשתמש בחניה זו רק בשנת השכירות הראשונה. להלן עדותו של התובע בנקודה זו: "ת. בהסכם הראשון נחתם הסכם לשלוש חניות. נמכרה אחת החניות לשכן. יש לנו מכתב מפורש מהשכן שאומר שהוא לא מתכוון להשתמש בחניה שמכרתי לו שהיא החניה החיצונית. ש. כן. ת. בשנה השנייה נחתם הסכם שונה שבו אנחנו חתמנו שהוא יחנה בחניה העליונה והשכן בתחתונה. זאת אומרת יש שלוש חניות. שתיים עוקבות בחניה למטה ואחת בחוץ. ש. כן. אז הוא מחנה למטה. ת. בדיוק. הוא הסכים לחנות למטה. ממש הודיתי. וזה היה דרך אגב, אני הצעתי לו פיצוי כספי של 600 דולר. הוא אמר לא צריך. זה מה שמספיק. ההסכם השני בפירוש על שתי חניות. " (פר' יום 29.10.09, עמ' 27, ש' 15 – 23). יושם לב כי המילים "כן. אז הוא מחנה למטה" מתייחסות כמובן לשכן, שהרי אין מחלוקת כי לנתבע הותר להחנות בחניה העילית ועקב כך השכן נאלץ להחנות למטה. מכאן שהכוונה הברורה של המילים "הוא הסכים לחנות למטה" ואלה שבאות מיד לאחר מכן, "...אני הצעתי לו פיצוי של 600 דולר..." מתייחסות להצעה שניתנה לשכן. עבודות שיפוץ ותיקונים שביצע הנתבע בדירה הנתבע עותר בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד לקיזוז ולתשלום של סכומים שונים בגין עבודות שיפוץ ותיקונים שביצע במושכר במהלך תקופות השכירות. עבודות השיפוץ של אריה מגור הנתבע תובע 19,950 ₪ בגין עבודות שיפוץ שביצע בדירה מר אריה מגור. הנתבע מבסס את הסכום הנ"ל, לא על הסכום ששילם למגור, אלא על חוות דעת של השמאית ורדה הראל, אשר העריכה בדיעבד ולצורך המשפט, את עלות השיפוץ בסכום הנ"ל. לאחר שעיינתי בחומר ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי יש לדחות את התביעה בראש נזק זה וזאת מכמה נימוקים. הנתבע שכר דירה יד שנייה ולא דירה חדשה מקבלן. בהסכם השכירות נרשם במפורש כי הדירה נשכרת "as is". על כך אין מחלוקת והנתבע עצמו טען כי ביטוי זה מתייחס למבנה ולא למיטלטלין בדירה (ראה ס' 29 לתצהיר עדות הנתבע). אין מחלוקת כי הנתבע ביקר בדירה וניתנה לו ההזדמנות לבדוק אותה, הן לפני ובמעמד זיכרון הדברים והן במעמד חתימת החוזה. הנתבע גם הצהיר בס' 7 לחוזה כי בדק את הדירה. משכך, אין עילה לחייב את התובעים לשפות את הנתבע על כך שבחר לבצע עבודות כאלה ואחרות בה. הנתבע ידע היטב, עוד לפני חתימת זיכרון הדברים וחוזה השכירות כי הדירה טעונה שיפוץ ומצבה היה ירוד. בסעיף 12 לתצהירה, שמצוי בפרק התצהיר שכותרתו "זיכרון דברים" והתייחס לאירועים שאירעו במעמד חתימת זיכרון הדברים בדירה עצמה, מתארת המתווכת שריג את מצבה הירוד של הדירה כך: "הדירה הייתה במצב תחזוקתי ירוד ביותר עם ליקויים רבים וגלויים לעין כגון: חלונות שבורים, סדקים בקירות, ברזים ונקודות חשמל לא עשויים, הרצפות היו שבורות ו/או לא מושלמות, תשתיות החשמל והטלפון הייתה גלויה וכן גם צנרת הביוב והמים! במרפסת היוצאת מהסלון היה צורך לבצע עבודות תיקון רבות וכן סוכם במפורש כי דק ופרגולה (שנבנתה שלא כחוק) יפונו על חשבונו ובאחריותו הבלעדית של עזריאל מסלטון לפני מועד השכירות. הפסיפס שבגג היה מפורר לחלוטין והג'קוזי כלל לא עבד. תמונות המתארות את מצבה המוזנח של הדירה, המצורפות לתצהירו של אמיר נהוראי כהן, מהוות חלק בלתי נפרד גם מתצהירי זה". בסעיף 20 לתצהירה מציינת המתווכת, בהקשר של מצב הדירה במעמד החתימה על חוזה השכירות, כי "הדירה הייתה במצב תחזוקתי ירוד כמו ביום זיכרון הדברים שנערך יום אחד לפני" ובס' 25 לתצהירה: "הדירה נמסרה לאמרי כהן במצב תחזוקתי ירוד בו הייתה עת חתימת זיכרון הדברים וחוזה השכירות...". מתצהירה של המתווכת שריג, עולה, אפוא, כי לא רק שהנתבע ידע כבר בעת החתימה על זיכרון הדברים ולפרוטרוט, כי מצב הדירה ירוד, אלא שהיא אף נמסרה לו באותו מצב בדיוק. משמע – לא מדובר בדירה שמצבה השתנה לרעה ממועד חתימת זיכרון הדברים ועד למסירת המפתח לשוכר. על רק האמור לעיל, על אחת כמה וכמה שאין עילה לנתבע בראש נזק זה. כמו כן, על רקע ידיעת הנתבע בדבר מצבה הירוד של הדירה כבר בעת החתימה על זיכרון הדברים, לא ניתן לקבל את טענותיו בדבר הפרת חובת הגילוי היזומה שחלה על כל משכיר, לגלות לשוכר פגמים נסתרים מהותיים הקיימים בדירה. זאת ועוד: חלק ניכר מהדברים שהנתבע מציין בס' 11 לתצהירו כי לא היו גלויים לעין, מופיעים בסעיף 12 לתצהירה של שריג כדברים שהתגלו בעת החתימה על זיכרון הדברים. ודוק: בניגוד לטענת הנתבע, הדבר היחיד שהמתווכת מציינת כי הוסכם לטפל בו באחריות התובעים ועל חשבונם הנו הדק ופרגולה (ראה הניסוח של סעיף 12 הנ"ל בתצהירה). לפיכך, גם אין ממש בטענת הנתבע בדבר מצגים על כך שהדירה הנה במצב תקין וראוי למגורים. להפך – מעדותה של שריג וכן מהתמונות של הדירה שצירף הנתבע, מתקבל הרושם כי מדובר היה אמנם בדירה גדולה ומיוחדת (שלושה מפלסים + מרפסות וכו'), אולם מוזנחת ובמצב ירוד ביותר וכל זאת ידע היטב הנתבע בטרם שכר אותה. נימוק נוסף לדחיית התביעה בראש פרק זה הנו כי הנתבע לא דרש מהתובעים שיפוי בגין עלות השיפוץ, אלא לראשונה לאחר כשנתיים ימים ורק כאשר היחסים עלו על שרטון עקב בעיית המזגן והוגשה תביעת הפינוי והתביעה כספית כנגדו. לא ניתן למצוא בתצהירו של הנתבע טענה לפנייה ספציפית שלו אל התובעים להשבת סכומים ששולמו למגור. כל שניתן למצוא הנה הצהרה כללית וסתמית שלפיה התובעים פיזרו הבטחות שווא בנושא הכללי של סכומים שהוציא הנתבע על תיקון ליקויים. הנתבע אף לא מפרט מתי בדיוק פנה אל התובעים בנושא זה. לפיכך, לא שוכנעתי כי נעשתה פנייה כאמור. לפי סעיף 7 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, חובתו של המשכיר לתקן ליקוי בדירה מותנית בקבלת פנייה מאת השוכר. כמו כן, זכותו של השוכר לתקן ליקוי בדירה ולדרוש את הוצאותיו הסבירות בגין כך, מותנית אף היא בכך שקדמה לכך פנייה אל המשכיר והדבר לא בוצע, וזאת לפי סעיף 9 להסכם. חובת השוכר לדרוש את תיקון הליקוי בטרם יתקנו בעצמו וחובתו אפשר למשכיר לבצע את התיקון בעצמו ובאמצעות בעלי מקצוע מטעמו, נובעת גם מחובת תם הלב שחלה על השוכר לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג 1973. ויודגש - בניגוד לנושא אפסון חפצי האומנות ושאר החפצים שקבעתי כי סוכם שיפונו מהדירה ולא פונו ממנה ואשר אמנם גם לגביהם אין ראיה על פניה בכתב לפני חודש יולי 2007, ולמרות זאת שוכנעתי כי הצדדים הגיעו להסדר להתחשבן על כך, הרי שכאן, לגבי השיפוצים ובניגוד לעניינים הנ"ל, מדובר בנושא שבהחלט מתקבל על הדעת כי הנתבע לא יראה בו כעניין שבאחריות התובעים וזאת בשל העובדה שרכש את הדירה "as is" וכאשר ידע כי מצבה ירוד. זאת ועוד: באופן תמוה ביותר, הנתבע לא ציין בשום מקום, מה הסכום ששילם עבור העבודות הנ"ל. גם בתצהירו של אריה מגור, מי שלפי טענה ביצע את העבודות, אין זכר לסכום זה. הנתבע בחר לתבוע בגין ראש נזק זה, לא את הסכום ששילם בפועל למי שביצע את העבודות, אלא סכום תיאורטי, לפי הערכה שמאית שנעשתה על ידי השמאית ורדה הראל, שהעריכה את עלות ביצוע העבודות, אשר פורטו במכתבו של מר אריה מגור, אשר ביצע את השיפוץ. גם מסיבה זו בלבד, דין התביעה להידחות. כאשר שוכר מבצע עבודות שיפוץ במושכר אשר לפי גרסתו עלותן חלות על המשכיר ואף משלם בפועל לפי טענתו את אותה עלות למבצע העבודות, דרך המלך לקבלת שיפוי על כך הנה הגשת תביעה לקבלת הסכום ששולם בפועל עבור ביצוע העבודות ולא תביעה של סכום שהנו סכום מוערך על ידי שמאי לגבי עלות עבודות כאמור. הנתבע גם לא נתן כל פירוט בכתבי הטענות או בתצהירו, מדוע הוא נוהג כך. גם אם נניח כי בנסיבות חריגות, ניתן לתבוע השבה לפי הערכה בדיעבד של עלות העבודות ולא לפי מה ששולם בפועל, נסיבות חריגות אלה, לא התקיימו במקרה דנא. הנתבע לא סיפק כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא יכול היה לתבוע השבה לפי הסכום ששולם בפועל למגור. יתרה כך, בחקירתו הנגדית של מגור, הסתבר כי הגם שהלה טוען כי הנתבע שילם לו כספים, הוא אינו זוכר את סכומם ואף אינו זוכר אם הנפיק קבלה בגינם. כמו כן, לפי עדותו, שולמו לו סכומים קטנים מעת לעת בגין העבודות אשר ביצוען התפרס על פני מספר חודשים – ראה פר' יום 10.3.10, עמ' 4, ש' 32 – עמ' 5, ש' 5 - "עו"ד דרמן: קיבלת דברים עבור העבודות שאנחנו מדברים עליהן? ת: כן. ש: יש קבלה בנמצא על הסכום שקיבלת? ת: זה היה לפני חמש שנים, אני לא זוכר, בפירוש, באמת שאני לא זוכר. לפני חמש שנים. באמת שאני לא זוכר כי העבודה התבצעה לסירוגין במשך כחודשיים וחצי שלושה. זה לא שאני עמדתי שבוע שלם בדירה ואני כל יום דפקתי עם פטישים וזה, כל פעם היו דברים אחרים שנגמרו, אחרי זה התחלנו דברים אחרים, בהפסקות של שבוע לסירוגין, זה היה משהו בין חודשיים וחצי לשלושה אני חושב. ש: כמה כסף קיבלת? ת: אני לא זוכר. אני אומר לך שזה המון זמן, זה היה לפני חמש שנים. אני לא שומר דברים של לפני חמש שנים". אין זה סביר בעיני כי הנתבע לא יזכור, לכל הפחות סדר גודל, של הסכומים שקיבל מהנתבע וזאת גם אם הכל שולם במזומן וללא קבלות וגם אם בסכומים קטנים מעת לעת ולא בבת אחת. הנתבע הרי הביא חוות דעת שמעריכה את עלות העבודות בסכום נכבד של 19,950 ₪. לו היה מדובר בעבודות זניחות של מאות שקלים, הייתי יכול להבין שבנסיבות שטען להן מגור, קשה לו לאחר כשנתיים לזכור כמה קיבל, אולם לא כאשר מדובר בעבודות בסד גודל של עשרות אלפי ₪. לבסוף, על רקע כל האמור לעיל, הרבה יותר סביר בעיני כי שולמו למגור, אם בכלל, סכומים נמוכים משמעותית מההערכה השמאית שהציג הנתבע. עובדה נוספת שמחזקת מסקנה זו הנה כי הנתבע לא התייחס כלל לעבודות האמורות בתצהיר העדות הראשית שלו. גם הדרך שבה הוגשה עדותו של מגור הייתה תמוהה ביותר. באי כוח הנתבע בחרו להגיש תצהיר עדות ראשית של מגור, שבו הוא בסך הכל "מאשר ומאמת את המסמך המצורף להלן שכתבתי בכתב ידי ב-1.8.07 ושעליו חתמתי". ממשפט לאקוני זה, אפשר להבין כי התצהיר בא אך ורק לאמת כי המכתב המצורף נכתב על ידי מגור ולא לאמת את תוכנו של המכתב הנ"ל, היינו את ביצוע העבודות. מדוע נמנע בא כוחו של הנתבע מלכלול בגוף התצהיר כנדרש את כל האמור במכתב והסתפק בתצהיר מפנה בניגוד לתקנות. לא ניתן גם לכך כל הסבר ועל כן המסקנה הבלתי נמנעת, שמתחזקת גם על ידי קשיי הזיכרון של מגור ביחס לסכומים שקיבל, הנה כי הדבר נעשה במכוון וכדי להימנע מהצהרה תחת אזהרה של מגור בתצהיר כדין אודות העבודות שביצע. עבודות שביצע צביקה ספרין הנתבע עותר לחייב את התובעים להשיב לו סכום של 14,300 ₪ בגין עבודות שביצע מר צביקה ספרין. לאחר עיון בחומר ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות גם כאן, בשל העובדה שהדירה נרכשה "as is" וכשהנתבע יודע היטב כי היא במצב ירוד, כפי שפורט לגבי העבודות הנטענות שביצע מגור. רובן ככולן של העבודות הנזכרות בהצעת המחיר מס' 411 של ספרין נזכרות בדרך זו או אחרת בסעיף 12 לתצהירה של שריג, כנושאים שהיה ידוע עליהם בעת החתימה על זיכרון הדברים וכאשר לגביהם, כאמור, לא טוענת שריג כי הייתה הסכמה לתיקונם על ידי התובעים. זאת ועוד: גם לגבי העבודות של מר ספרין, לא שוכנעתי כי נעשתה פנייה כנדרש לפי חוק השכירות והשאילה מאותם הנימוקים שציינתי לגבי עבודות מגור. למעלה מן הדרוש, אתייחס גם לנושא של הוכחת התשלום. הגם שכאן, בניגוד לעבודות מגור, לכל הפחות צורפה חשבונית מס, הרי שגם כאן לא צורפה קבלה. מיותר לציין כי חשבונית מס אינה מהווה הוכחת תשלום, אלא לכל היותר דרישת תשלום. למרות שספרין ציין בעדותו כי יוכל להמציא תוך 60 יום את הקבלה שלגביה ציין בעדותו כי הוא מעריך שהנפיק (ראה פר' יום 10.3.10, עמ' 27, ש' 30 עד עמ' 28 ש' 13), הוא לא עשה כן. הנתבע לא מצא לנכון ולו לציין בתצהירו כיצד שילם לספרין, האם במזומן או בשיק או בדרך אחרת ולא הוכיח את ביצוע התשלום. למעשה, הנתבע לא מצא לנכון ולו לציין בתצהירו כי הוא שילם לספרין סכום כלשהו והסתפק בטענה הכללית שלפיה "שילמתי כספים רבים בגין הליקויים בדירה..." (ס' 12 לתצהירו). לא נעלמה מעיני התייחסותו של הנתבע לנושא זה בתצהיר שצורף בתמיכה לכתב התביעה שכנגד המתוקן. עם זאת, באותו תצהיר, לא רשום ברחל בתך הקטנה, "אני שילמתי לספרין...", אלא רק נרשם הסכום של 14,300 ₪ תחת הכותרת של "נזקים שנגרמו לי". העדר הקבלה ודברים אלה לגבי אופן ההתנסחות של הנתבע והחסר הקיים בתצהיר העדות הראשית שלו בנושא, מטילים ספק נוסף בגרסתו. מהנימוקים שכבר ציינתי לעיל והמתייחסים לידיעת הנתבע אודות המצב הירוד של הדירה, אין מקום להכיר בתביעת הנתבע לגבי עבודות חשמל שנעשו בסך 560 ₪ ובפרט כאשר הנתבע עצמו טוען כי הדבר נבע מבלאי סביר של התשתית הירודה כאשר כאמור, הוא היה מודע היטב למצבה של תשתית זו. הוא הדין לגבי 250 ש"ח עבור פתיחת סתימה בצנרת הניקוז של המרפסת. אין לקבל את התביעה להחלפת הצילינדר בעלות של 640 ₪, שכן הנימוק שניתן לכך (השארת עותקים של מפתחות הדירה אצל חבריו של התובע), אינו מקים עילה לתבוע סכום זה. המזגנים התובע טען כי המזגנים לא קיררו כמו שצריך וכי התובעים, חרף הבטחתם, לא תיקנו אותם. שוכנעתי, לאחר עיון בחומר הראיות, כי אכן התעוררה בעיה ממשית במזגנים בחודש יולי 2007. עצם העובדה שהנתבע תובע פיצוי בגין נושא המזגנים רק לשנה השלישית של השכירות, היא הנותנת כי עד אז לא הייתה בעיה ממשית והמזגנים תפקדו באופן סביר וזאת בניגוד לטענותיו בתצהיר שתמך בבקשת הרשות להגן, שלפיהן היו כביכול בעיות ממשיות מלכתחילה, כולל בשנה הראשונה ושנייה, בהן המזגנים עבדו לסירוגין ולעיתים לא עבדו כלל. התעוררות בעיית המזגנים בכלל ובחודש יולי 2007 בפרט, מוכחת בתצהירו של אילן זקלטה, טכנאי המזגנים שביקר בדירה מטעם הנתבע בחודש אוגוסט 2007, בחוות הדעת של המהנדס אורי גולדשטיין, שגם הוא ביקר בדירה במועד הנ"ל, כמו גם ממכתב הנתבע מיום 13.7.07 אל חברת עוזי קור, שטיפלה בנושא המזגנים מטעם התובעים. הנ"ל מוכח גם מתצהירה של אמו של התובע, אשר ציינה כי הנושא של המזגנים התעורר מחדש בעיתוי הנ"ל. עוד הוכח לפני כי הבעיה במזגנים חייבה טיפול באחריות המשכיר, שכן חל שינוי לרעה ביכולת שלהם לקרר את הדירה לעומת המצב בשנים הקודמות. לא בכדי לא הייתה פנייה ממשית של הנתבע בנושא קודם לכן ואילו בחודש יולי 2007 פעל הנתבע בנושא זה ועוד בצורה נחרצת. טענת חברת עוזי קור במסמך שלה מיום 14.8.07, שצורף כנספח יא' לכתב התביעה שכנגד המקורי, שלפיה המזגנים נמצאו תקינים לחלוטין בהתחשב בעומס החם בכבד ובגילם, אינה מקובלת עליי. די בכך שלא הוגש תצהיר של נציג חברה זו ולא הובא נציגה לעדות, כדי לקבוע כי אין לייחס לאמור במסמך זה משקל ראייתי ממשי (גם אם המסמך נחשב כקביל על רקע הסתכמות הנתבע עליו בכתב בתביעה שכנגד וצירופו לכתב זה). מסקנה זו גם סותרת את עדויותיהם של זקלטה וגולדשטיין שהעידו לפני. גם העובדה שהתובעים הסכימו בסופו של דבר לתקן את המזגנים בקומה השנייה, מעידה כי ראו עצמם אחראים לכך ואינה מקבל את טענת התובע בעניין זה כאילו ההסכמה ניתנה לפנים משורת הדין. לפי טענת התובעים, כולל לפי מסמך חברת עוזי קור, הם הסכימו לתקן את המזגנים בקומת מפלס 7 על ידי החלפת המערכת שם למערכת חדשה, אולם הדבר לא התבצע עקב כך שחברת עוזי קור משכה ידיה מהנושא. לפי מסמך חברת עוזי קור, היא החליטה כי אינה מעוניינת לבצע את העבודה לאחר שהסתבר לה שהנתבע "נלחם ומחפש מלחמה". לפי תצהיר התובע, הדבר נבע מריב שהתפתח בין הנתבע ולבין חברת עוזי קור (ס' 69 לתצהיר התובע). לאחר עיון בחומר ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי הנתבע לא טירפד את תיקון המזגנים והמחדל בנושא זה רובץ לפתחם של התובעים. גם אם הנתבע החל לתקוף את חברת עוזי קור בשל התנהלותה (כעולה ממכתב הנתבע מיום 13.7.07), וגם אם עקב כך החליטה חברה זו לחזור בה מהסכמתה לביצוע התיקון, היה על התובעים לדאוג לכך באמצעות חברה אחרת. לא מצאתי במסמך חברת עוזי קור וגם לא בתצהיר התובע, טענה שלפיה הנתבע מנע כניסה לדירה או התנה תנאים כלשהם לתיקון המזגנים. בראש נזק זה, תבע הנתבע 200$ לחודש כפול 12 חודשים של שנת השכירות השלישית לפי חוות דעת שמאית של השמאי ראובני. כמו כן, הנתבע הוסיף לתביעתו ראש נזק של 3,754 ₪ בגין טיפולים שבוצעו במזגנים. יודגש כי אשתו של הנתבע, הגב' שלי קציר הודתה בחקירתה כי הם לא תיקנו את המזגנים בסופו של דבר (ראה פר' יום 10.3.10 ,עמ' 45 ש' 6-3 – "ש: תגידי בסוף תיקנתם את המזגנים האלה? ת: אנחנו לא תיקנו אותם כי העלות הייתה גבוהה, כי המזגנים האלה היו ישנים, היו ישנים לגמרי, ויום אחד שהגיע אלינו איש מזגנים מטעם, מטעם, נראה לי שלי הזמינה אותו. ש: 'עוזי קור'? ת: 'עוזי קור' והוא אמר- תקשיבו, לאנשים אין כסף לשלם, מה אני יכול לעשות? הם לא רוצים לשלם, אין להם גרוש, אין להם כסף לשלם'"). העתירה הכספית לפיצוי של 200$ לחודש מתייחסת, אפוא, למגורים בדירה ללא מזגן ומבוססת על חוות דעת של השמאי ראובני. דא עקא, סבורני כי לא זו הדרך לאמוד את הנזק שנגרם לתובעים עקב הקלקול במזגני הדירה. ממילא גם כאן לא פירט השמאי ראובני כיצד הגיע דווקא לסכום הנ"ל ומה הייתה שיטת החישוב שהביאה אותו לנתון זה. לעניות דעתי, יש לפצות את הנתבע בסכום גלובלי בגין אי הנוחות שנגרמה עקב מגורים בדירה ללא מזגן. אי נוחות זו חלה בחודשי הקיץ בלבד. כמו כן, יש לקחת בחשבון כי גם כאן הייתה מוטלת על הנתבע חובה להקטין את נזקו. אם לפי טכנאי המזגנים מטעמו, תיקון המזגנים היה כרוך בסכום של 7,500 ₪, הנתבע אינו יכול היום לתבוע סכום גבוה מכך (במאמר מוסגר יצוין כי הסכום שתבע הנתבע לפי חוות הדעת ומתייחס להפחתת דמי שכירות של 200$ לכל חודש בשנת השכירות השלישית, דומה מאוד וגבוה רק בקצת מהעלות של תיקון המזגן). כמו כן, עצם העובדה שהנתבע לא מצא לנכון לתקן את המזגנים, למרות הכל, מעידה כי העדר מיזוג בדירה, לא גרם לו ולאשתו סבל רב. הנתבע אשר היה ביכולתו לשלם שכר דירה מראש לשנה ולשלם לעורכי דינו בתיק זה למעלה ממאה אלף ₪ שכר טרחת עו"ד, בוודאי היה יכול לממן תיקון מזגן של 7,500 ₪. על רקע כל האמור לעיל, אני אומד את אי הנוחות שנגרמה לנתבע בגין המזגנים בסך של 3,000 ₪. טענת הקיזוז של התובעים בגין הצמחייה בגג טוענים התובעים כי יש לקזז מהתביעה שכנגד סכום של 24,600 ₪ + מע"מ בגין עלות שיקום הצמחייה על הגג אשר נהרסה תוך הסתמכות על תמונה אחת, שבה נראות שתי אדניות עם צמחייה יבשה. הנתבע טוען כי הצמחייה הוחזרה במצב טוב, תוך הסתמכות על תמונות שצולמו על ידו ביום עזיבת המושכר (30.8.08). לאחר עיון בחומר, החלטתי לדחות את טענת הקיזוז האמורה. ראשית, התובעים ויתרו למעשה על טענת הקיזוז. עו"ד דרמן התנגדה לחקירת התובע בנקודה זו, בנימוק שהנושא לא נתבע על ידי התובעים ("סליחה, אני לא תבעתי על צמחייה" - ראה פר' יום 29.10.09 עמ' 31, ש' 28). מיותר לציין כי יש לפרש את המילה "תבעתי", שבו השתמשה עו"ד דרמן, בצורה רחבה וכמתייחס לטענת הקיזוז שהעלו התובעים בתשובה לתביעה שכנגד, שהרי אין מחלוקת כי נושא הצמחייה לא הועלה בכתב התביעה של התובעים וחזקה על עו"ד דרמן, שלא הייתה מתנגדת לחקירת התובע בנושא שהועלה במפורש בכתבי הטענות של התובעים ואשר אף נתבע סעד בגינו, גם אם בדרך של קיזוז, אלמלא החליטה לוותר על כך. התובעים גם לא חזרו על טענת הקיזוז הנ"ל בסיכומיהם. גם לגופו של עניין, יש לדחות את טענת הקיזוז. הנתבע צירף תמונות רבות של הצמחייה בגג ולא רק תמונה אחת. מתמונות אלה, שצולמו ביום עזיבתו את הדירה (ראה התאריך שמוטבע על התמונות), עולה כי הצמחייה הייתה ירוקה. לעומת זאת, התובע לא ציין בכתב ההגנה (ס' 11) מתי צולמה התמונה ועל התמונה עצמה אין תאריך. מעדותו של התובע בחקירה הנגדית עולה כי התמונות צולמו מספר חודשים לאחר עזיבת הנתבע את הדירה (ראה פר' יום 29.10.09 עמ' 31 ש' 31 עד עמ' 33 ש' 5), כך שסביר להניח כי אי טיפול בצמחייה על ידי התובעים גרם לנבילתם. עגמת נפש, טרחה וביטול זמן הנתבע עתר לחיוב התובעים בסכום של 20,000 ₪ בגין "...טרחה הוצאות וביטול זמן שנגרמו לתובע בגין הגשת תביעה חסרת בסיס כנגדו הנסמכת על מסמכים מזויפים..." (ס' 48 לתביעה שכנגד). כמו כן, תבע הנתבע 20,000 ₪ נוספים בגין "...עוגמת נפש שנגרמה לתובע כתוצאה מהגשת תביעת סרק כנגדו" (ס' 49 לתביעה שכנגד). על רקע התוצאה של שתי התביעות, שלפיהן הנתבע נותר חייב סכום לא מבוטל לתובעים וגם על רקע המסקנה שלפיה הודעת הקיזוז של הנתבע בזמנו הייתה על סכומים גבוהים באופן ניכר ממה שרשאי היה הנתבע לקזז, גם אם נכלול בהם סכומים לא קצובים, בוודאי שלא ניתן לומר כי תביעת התובעים הייתה תביעת סרק או תביעה חסרת בסיס, אלא להפך, כך שגם אם נגרמו לנתבע הנזקים הנטענים, אין עילה לחייב את התובעים לפצות אותו על כך. הוצאות שהוציא הנתבע ואשר נכללו בסכום התביעה הנתבע תבע כחלק מסכום התביעה, הוצאות שונות שהוציא לצורך המשפט. אדון בהן כסדרן: 8,361 ₪ בגין שכ"ט עו"ד עבור טיפול משטרתי במחלקת ההונאה – ראש נזק זה אינו מגיע לנתבע, שכן מדובר בהוצאות טיפול בתלונה במישור הפלילי כאשר הגשת התלונה במשטרה לא הייתה דרושה לצורך הוכחת טענות הנתבע בתביעה דנא. בנוסף, בשלב זה, לא הוגש כתב אישום כנגד התובע ולמעשה אף קיימת החלטה של המשטרה לסגור את תיק החקירה מפאת אי אשמה פלילית (ראה נספח ח' לתע"ר הגב' רויטל נמרודי), אם כי לאחר מכן הוחלט לפתוח את התיק מחדש. מכל מקום, רק אם יוגש כתב אישום כנגד התובע ורק אם יורשע, ייתכן ותקום אז ורק אז, עילת תביעה לנתבע לקבל את ההוצאות האמורות. 3,400 ₪ בגין חוות דעת גרפולוגיות של אורה כבירי – מאחר וקיבלתי את טענת הנתבע ביחס לחוזה השכירות היחיד התקף נ/3 זכאי הנתבע להחזר ההוצאות בגין חוות הדעת של המומחית כבירי אשר הייתה רלוונטית לטענה זו ובאה להוכיח אותה. הנתבע צירף שלוש קבלות של הגב' כבירי, שתיים על סך 1,000 ₪ ואחת על סך 1,400 ₪. (נספחים י' לכתב התביעה שכנגד). עם זאת, לאחר עיון בחשבונית מס/קבלה מס' 756 ו-757, שהנן על אותו הסכום, הבחנתי כי אותו מספר שיק ומאותו תאריך רשום כאמצעי התשלום בשתי החשבוניות הנ"ל כך שבשלב זה, איני מאשר לנתבע מעבר לסכום של 2,400 ₪ בראש נזק זה. מאחר ומדובר בהוצאות משפט, אין מניעה כי נושא זה יובהר בבקשה שתוגש לאחר מתן פסק הדין ולפי תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 2,447 ₪ בגין חוות דעת גרפולוגית של דני קדם – על רקע מסקנתי שלפיה חוות דעת זו לא הייתה רלוונטית למחלוקת ביחס לחוזה השכירות, אין מקום לאשר הוצאה זו לנתבע. 8,445 ₪ עבור חוות הדעת של השמאי אלי ליפה (השמאי אלון ראובני ממשרדו) - כאן צירף הנתבע שלש קבלות, האחת ע"ס 2,890 ₪ מיום 26.3.08 עבור "הערכת נכס שכ"ד ראוי", השנייה ע"ס 2,900 ₪, מיום 27.4.08 עבור "הערכת נכס...יתרת תשלום" והשלישית ע"ס 1,155 ₪ מיום 30.10.08 עבור "תוספת לחוות הדעת". יצוין כי הסכומים מצטברים ל- 6,905 ₪ ולא 8,445 ₪ כפי שנתבע. מכל מקום, התוספת לחוות הדעת התייחסה לריהוט במרפסת אשר לגביו קבעתי כי סוכם שיוותר בדירה. לפיכך, הנתבע אינו זכאי להחזר הוצאות עבור חוות דעתו זו. לגבי חוות הדעת הראשונה, עבורה שילם הנתבע 5,790 ₪, החלטתי להכיר כהוצאה, סכום של 1,000 ₪ בלבד וזאת על רקע העובדה שלא קיבלתי את החישוב של השמאי לגבי החפצים, קבעתי כי הגשת הערכת שמאי לפי חישוב של הפחתת שכר דירה, לא הייתה הדרך הנכונה להוכיח את הנזק שנגרם לנתבע עקב קלקול המזגנים ובכל הנוגע לחניות, התביעה נדחתה. משמע - חוות הדעת של השמאי הייתה רלוונטית או התקבלה רק לגבי נושא המחסן, שהנו חלק קטן ביותר מחוות הדעת כולה. 1,500 ₪ בגין חוות דעת השמאית ורדה הראל – סכום זה לא נתבע במפורש בכתב בתביעה שכנגד, אולם ייתכן כי נכלל בטעות בסכום של 8,445 ₪ שנתבע עבור חוות הדעת של השמאי ליפה. בין כך ובין אחרת, סכום זה אינו מגיע לנתבע וזאת משקבעתי כי לא הערכת שמאי הייתה הדרך לתבוע הוצאות ששולמו בפועל על ידי הנתבע עבור שיפוץ שביצע הנתבע בדירה. 1,732 ₪ בגין חוות הדעת לעניין המזגנים – יש להכיר לנתבע את מלוא הסכום בסך 1,732 ₪ אשר הוכח בחשבונית מס' קבלה (נספח יג') וזאת שעה שקיבלתי את טענתו שלפיה המזגנים התקלקלו בקיץ 2007 ואף פסקתי לו פיצוי על כך. 3,754 ₪ בגין 4 טיפולי מזגנים – הנתבע לא המציא קבלה כלשהיא להוכחת סכום זה ואשתו אף העידה כי הם לא תיקנו את המזגנים (ראה פר' יום 10.3.10 ,עמ' 45 ש' 6-3), כך שאין להכיר בסכום זה. סוף דבר על רקע כל האמור לעיל, עולה כי הסכומים המגיעים לתובעים בגין התביעה עומדים על 120,833 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.9.07. הסכומים המגיעים לנתבע עומדים על 34,667 ₪ בלבד (22,946 ₪ בגין הותרת חפצים בממ"ד, 878 ₪ בגין ועד בית, 3,711 ₪ בגין המחסן, 3,000 ש"ח בגין אי הנוחות עקב התקלה במזגנים ו-4,132 ₪ בגין הוצאות על חוות דעת). ל- 30,535 ₪ מתוך הסכום הנ"ל, יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.9.07. ל-4,132 ₪ מתוך הסכום הנ"ל יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום של כל הוצאה בהתאם לחשבונית שצורפו. לאחר קיזוז הסכומים המגיעים לנתבע מהסכומים המגיעים לתובעים, עולה כי הנתבע נותר חייב לתובעים סכום ניכר. באת כוח התובעים תגיש פסיקתא הכוללת חישוב מפורט של הסכומים הנ"ל כשהם מוצמדים בהתאם לאמור לעיל. בהתאם לתוצאה, היה מקום לכאורה לפסוק לתובעים את הוצאות המשפט. עם זאת, החלטתי שעל רקע הממצא שלי ביחס להתנהלות התובעים בכל הנוגע לעותק חוזה השכירות שהציגו כראיה בפני בית המשפט, לא יהיה זה צודק בנסיבות העניין לפסוק לטובתם הוצאות כלשהן. לפיכך, החלטתי כי כל צד יישא בהוצאותיו, כולל כמובן שכר טרחת עו"ד. בנסיבות העניין,פיצוייםפינוי מושכרשאלות משפטיותמקרקעיןשכירותפינויפינוי דירה