1. התובע טוען כי בשל הפסקת עבודתו אצל הנתבעת (להלן – הדסה) נגרמו לו נזקים כבדים, והוא מבקש כי ייפסק לו פיצוי בסך של 10,800,00 ₪ בגין נזקיו אלה. 2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו: א. התובע קיבל תואר ד"ר לרפואה בשנת 1979. ב. התובע עבד אצל הנתבעת כרופא במחלקת ניתוחי לב חזה. ג. בשנת 1992 פרש פרופ' בורמן, שהיה מנהל מחלקת ניתוחי לב חזה, בשל כשלים בתפקוד המחלקה, ובמקומו התמנה פרופ' מרין. ד. בין התובע לבין פרופ' מרין נתגלו חילוקי דעות קשים, כפי שיפורט בהרחבה להלן. ה. ביום 1.4.1994 עבר התובע לעבוד בבית החולים ביקור חולים, לאחר שהדבר נדון עם פרופ' רכס, יו"ר ועד הרופאים הראשיים, ועל פי סיכום דברים שנערך על ידי ב"כ התובע (סעיף 55 לתצהיר פרופ' מרין, נספח ג' לתצהירו). ו. ביום 1.3.95 החל התובע, על פי בקשתו (נספח ו' לתצהיר פרופ' מרין), תקופת ניסיון בת 3 חודשים בבית החולים איכילוב, מתוך כוונה להתמנות למנהל יחידה בבית חולים זה. התובע קיבל חופשה ללא תשלום מהדסה לשם כך (נספח ז' לתצהיר הפרופ' מרין). ז. ביום 17.5.95 הודיע התובע בכתב על חזרתו להדסה (נספח ז' לתצהיר פרופ' מרין), ובפגישה שהתקיימה בינו לבין פרופ' מרין סוכם כי יעבוד אך ורק בבית החולים ביקור חולים, ולא יהיה מעורב בכל צורה שהיא בפעילות המחלקה בהדסה (נספח ט לתצהיר פרופ' מרין). ח. התובע לא הציג בפני הדסה תעודת מומחה. לאחר בקשות חוזרות ונשנות להמציא תעודה כאמור, שלח התובע להדסה בפקס ביום 18.6.96 תעודת מומחה. בדיקת התעודה העלתה כי מדובר בתעודה מזויפת, וכי במשרד הבריאות אין תעודת מומחה של התובע. ט. ביום 23.7.96 הגיש התובע מכתב התפטרות להדסה (נספח כג' לכתב ההגנה). 3. התובע טוען כי היה מנתח לב מוכשר ומוערך בהדסה, וכי לאחר שהתמנה פרופ' מרין למנהל מחלקת ניתוחי לב חזה, החלה נגדו מסכת התנכלויות של פרופ' מרין ושל הנהלת הדסה כולה, שכללה צמצום כוננויות ותורנויות ופגיעה בניתוחי שר"פ. בנוסף לכך הוצרו צעדיו עד כדי איסור כניסה למחלקה, ולבסוף אולץ להתפטר. התובע טוען כי יש לראות את התפטרותו כפיטורים שלא כדין, כיוון שלא נעשו על פי ההליכים הקבועים בחוקת העבודה של הדסה, ומבלי שנעשה לו שימוע. באשר לתעודת המומחה טוען התובע כי מדובר במטלה בירוקרטית שלא ביצע בתקופת התמחותו, כי חשש לפנות להסתדרות הרפואית בשל יחסו של פרופ' מרין אליו, וכי משנשלחה אליו התעודה על ידי משרד הבריאות, הוא רואה בכך עניין סגור. התובע טוען כי יש לפצותו בגין הפסדי שכר שנגרמו לו בתקופת עבודתו בהדסה בגין פגיעה בכוננויות, פגיעה בניתוחי שר"פ, אבדן זכויות פנסיה ועוד. כמו כן נתבעים פיצויי פיטורים, ופיצוי עגמת נפש. 4. מנגד טוענת הדסה כי תביעת התובע התיישנה, ככל שהיא מתייחסת למועד הקודם ל-7 שנים לפני הגשתה. מדובר בעיקר בתביעות הנוגעות לתקופת עבודתו של התובע במחיצתו של פרופ' מרין, אשר הסתיימה בחודש אפריל 1994. לגופו של עניין טוענת הדסה כי התובע התפטר מיוזמתו, לאחר שהודה כי הגיש מסמך מזוייף הנחזה להיות תעודת מומחה, ביודעו כי הוא מזוייף, ועתה הוא מנסה להטיל על הדסה את האחריות למעשיו. כמו כן אין בסיס לטענת ההתנכלות. התובע היה היחיד מבין רופאי המחלקה לניתוחי לב חזה שסירב לקבל את מרותו של פרופ' מרין, לאחר שהתמנה למנהל מחלקה, ופניותיו של פרופ' מרין אל התובע על מנת שישפר את דרכיו, לא הועילו. פרופ' מרין ניסה למצוא פתרונות תעסוקתיים שונים לתובע, ולא היה מעורב כלל בשום צורה בסיום עבודתו של התובע. 5. בראשית דברינו נציין כי תצהירו של התובע מעלה תהיות לא מעטות. התובע בחר שלא לפרט עובדות שונות הנוגעות למחלוקת בין הצדדים, ופירט רק את העובדות המתיישבות עם גרסתו. כך למשל לא מצא התובע לנכון להציג לפנינו גרסה עובדתית כלשהי לגבי התקופה שבה עבד בבית החולים ביקור חולים. עובדה זו מוזכרת בסעיף 24 לתצהירו בהקשר אחר, אך התובע לא מצא לנכון לפרט מדוע עבר לעבוד בבית חולים זה, מתי היה הדבר, האם נעשתה ההעברה בהסכמתו, כמה זמן עבד שם וכד'. כך גם לגבי תקופת עבודתו בבית החולים איכילוב. התובע אמנם ציין כי עזב את הדסה ועבר לעבוד בבית החולים איכילוב לתקופת ניסיון בשל ההתנכלות הקשה של הפרופ' מרין (סעיף 52), ואולם בסיכומיו טען התובע כי עזב את בית החולים איכילוב משום שחשף את מעשיו החמורים של הד"ר יקירביץ, ואשר בגינם הועמד לדין, וכי הדבר פגע בו גם בהדסה, בשל היותו ישיר וחושף שחיתויות ורשלנויות (סעיפים 67-69 לסיכומים). בתצהיר התובע לא נאמרו דברים מפורשים בעניין זה. כך הצהיר התובע: "בבי"ח איכילוב עבדתי תחת שרביטו של ד"ר ולדימיר יקירביץ שהיה מנהל המחלקה. מעשיו הפליליים החמורים של ד"ר יקירביץ ומחדליו, שחלקם התרחשו בעת עבודתי הקצרה (פחות מחודשיים) הביאו לחקירה משטרתית ולהעמדתו לדין של ד"ר יקירביץ. הוא נידון בגין הריגת שתי חולות קשישות שוחד ונטישת חולים ל- 7 שנות מאסר. נקל להבין מדוע בחרתי לחזור להדסה" (ס' 53 לתצהיר התובע, ההדגשה הוספה ד.פ.). עינינו הרואות, התובע אינו מצהיר כי הוא זה שחשף את מעשיו של הד"ר יקירביץ. השאלה מדוע עזב התובע את בית החולים איכילוב וחזר לעבוד בהדסה למרות ההתנכלויות שמהן סבל שם, לטענתו, נותרה ללא מענה. מנגד העיד הפרופ' מרין כי פרופ' יקירביץ התלונן בפניו כי רמת התפקוד של התובע אינה כמצופה, ומשום כך הופסקה עבודתו שם (סעיף 57 לתצהירו). משלא הציג התובע גרסה ברורה וחד משמעית לגבי חלק מן העובדות הנוגעות באופן ישיר למחלוקות השנויות בין הצדדים, יש להסתמך במלואן על העובדות המתוארות בתצהירי הנתבע ובעדויות עדיו. יתר על כן, טשטושן של עובדות מסויימות תוך הבלטתן של אחרות פוגע באמינות התובע. 6. התביעות ביחס לתקופת עבודתו של התובע כאשר המחלקה נוהלה על ידי הפרופ' מרין - התיישנות הנתבע טוען כי תביעות התובע בכל הקשור להתנהלותו של פרופ' מרין התיישנו זה מכבר. אכן, התובע ופרופ' מרין עבדו בצוותא מ-1.12.1992 ועד 4/1994. התביעה הוגשה ביום 15.7.2003, משמע שחלפו למעלה מ-9 שנים מאז שנוצרה עילת התביעה של התובע לבין הגשת התביעה. ברי כי תביעתו התיישנה. התובע אמנם טוען כי עילת תביעתו נוצרה רק כאשר אולץ להתפטר מעבודתו, ורק ממועד זה יכול היה להגיש את תביעתו. לא כך הוא הדבר. מדובר בשתי עילות תביעה שונות: האחת – זו הנוגעת לפגיעה בתובע במשך התקופה שבה עבד עם פרופ' מרין, והינה עילת תביעה הנובעת מתקופת עבודתו של התובע, ואילו עילת התביעה המבוססת על התפטרות התובע מבוססת על עילת תביעה הנובעת מסיום יחסי העבודה בין הצדדים (דב"ע נה/3-57 לוסטמן – מפעלי גומי חיפה בע"מ, פד"ע כח 297). לכאורה לא היתה כל מניעה כי התובע יגיש את תביעתו בגין תקופת עבודתו עם פרופ' מרין כבר בשנת 1995. אף כי ערים אנו לקושי של כל עובד להגיש תביעה נגד מעבידו, כאשר יחסי העבודה ביניהם נמשכים, תביעותיו בגין אבדן תוספת כוננות ותורנות, אבדן הכנסות מניתוחי קיצור תורים ואבדן הכנסות משר"פ התיישנו זה מכבר. לפיכך יש לדחותן. 7. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה התובע היה מנתח מוכשר ביותר (סעיפים 10-20 לתצהיר התובע, עדותו הפרופ' גוטסמן ע' 104 לפרוטוקול), והעובדה שהתובע אינו מנתח מזה שנים רבות הינה מצערת ביותר. אף על פי כן לא עלה בידי התובע לבסס את טענותיו כי פרופ' מרין הוא שגרם לכך. התובע מעלה טענות קשות ביותר כלפי פרופ' מרין, וטוען כי: פרופ' מרין לא בא בטענות על עבודתי המקצועית ואף לא היתה לו כל סיבה לכך, הוא לא טען נגד כישורי ופועלי והסיבה היחידה לרדיפתי על ידו היתה איבה אישית שלו ותו לא" (סעיף 45 לתצהיר התובע). חומר הראיות שהוצג לפנינו אינו מבסס את טענתו זו של התובע. התובע טוען כי פרופ' מרין התנה את מינויו למנהל מחלקה בפיטוריו של התובע. טענתו זו לא זכתה לביסוס ראייתי, ולא הובהר על מה היא מבוססת. פרופ' מרין דחה זאת מכל וכל (סעיף 37 לתצהירו), וכך גם פרופ' פנחס (סעיף 31). מוסיף התובע כי פרופ' מרין התנכל לו משום שהיה מנתח מצטיין, וכי מלכתחילה נטר לו האחרון טינה משום שלא קיבל את הצעתו לעבור עמו לבית החולים כרמל בחיפה. בעדותו דחה פרופ' מרין את גרסתו זו של התובע. העד הבהיר כי: "הטענה הזאת היא מצוצה מן האצבע בכלל. לא נטרתי לו טינה. אני הייתי במעמד של ראש ניתוחי הלב בכל צפון הארץ והיו לי מתמחים. הצעתי לאנשים לבוא איתי, רצו באו, לא רצו לא באו. תמיד קפצו במקומם קפצו על המשרות האלה מתמחים שסיימו ואחרי זה הפכו לגדולי הכירורגים בארץ. בכלל לא ייחסתי לזה שום חשיבות" (ע' 206-207 פרוטוקול מיום 26.3.09). גם הטענה כי הביקורת שהיתה לפרופ' מרין כלפיו לא היתה עניינית, וכי עינו היתה צרה בהצלחתו – דינה להידחות. בעדותו הבהיר פרופ' מרין בהרחבה מדוע היה תפקודו של התובע לקוי. פרופ' מרין הבהיר כי כאשר הגיע למחלקה היו בה ליקויים חמורים ביותר, ובהם, בין היתר: היעדר מדיניות משותפת, טיפול של כל רופא בחוליו בלבד ובכל זמן שנראה לו, ניתוחים המתאחרים בשל היעדר מנתח וחולים המורדמים למשך שעות רבות בשל כך, ועוד (ע' 202-203 פרוטוקול מיום 26.3.09). גם בתצהירו של התובע מצאנו הדים לדבריו אלה של פרופ' מרין: "בשנת 1992 אולץ הפרופ' בורמן לפרוש מניהול המחלקה, בגיל 62 לערך, וזאת בגין חשיפת "רפואה שחורה" וכן בגין תפקוד לקוי כמנתח" (סעיף 37). לנוכח מצבה זה של המחלקה, הנהיג פרופ' מרין נהלי עבודה חדשים. התובע סירב לקבל על עצמו את הנהלים החדשים. כך אמר פרופ' מרין בעדותו: "ומהיום הראשון אספתי את כולם, אמרתי להם שאיך אומרים? הבלגאן נגמר. והנהגתי נוהלי עבודה שחייבו את כולם. כולם שמחו למעשה להיכנס לתלם. זה גם העלה את הפרסטיז'ה של המחלקה ושיפר את התוצאות. היחיד שהמשיך להתנהג בצורה שבה התנהג קודם זה היה התובע. ואני דיברתי איתו, התריתי בו, כל, שום דבר לא עזר. הוא לא שינה מדרכיו" (ע' 203 ש' 9-15, ההדגשה הוספה ד.פ.) העד הוסיף עוד כי לעיתים כאשר התקשרו לתובע מתמחים בעניין חולה שלו שהסתבך, לא היה מענה, כי לא אחת היתה התנהלותו בחדר הניתוח פזיזה ורשלנית, כי נעשו מעשים חמורים ביותר במהלך הטיפול בחולים (ע' 204-205 פרוטוקול מיום 26.3.09), ובנוסף לכך: "...האיש לא כתב אף פעם בזמן אמת שום מסמך. הוא תמיד היה כותב מאוחר, למרות שהתריתי בו פעמים חוזרות שהדברים האלה מוליכים לטעויות, מוליכים לפעמים לנשיאת אחריות בדברים שהם לא אמורים לקרות.... זה א'-ב' של התנהלות רפואית תקינה גם לתעד אותה ואני חושב שאני לא צריך ללמד אותך מה החשיבות של הדברים האלה". (ע' 234 ש' 20-26, ע' 235 ש' 1-2). דבריו אלה של העד זכו לביסוס ראייתי גם בנספחים ד' ו-ה' לתצהיר פרופ' מרין, שבהם התריעו הפרופ' שטרן ומרין, בשנת 1994, כאשר כבר עבר התובע לעבוד בבית החולים ביקור חולים בשל הכשלים בהתנהלותו, כי התובע לא השלים עשרות דוחו"ת של ניתוחים שביצע. התובע טוען בתצהירו כי מדובר בחתימה על דוחו"ת ידניים שהודפסו במחשב, וכי בשל עומס עבודה לא חתם עליהם, מה גם שמדובר במטלה אדמיניסטרטיבית, ורופאים רבים נהגו כך (סעיפים 23-25). מעדיפים אנו את דברי פרופ' מרין בעניין זה. על חשיבותם של רישומים אלה אין צורך להכביר מילים. לרישומים יש חשיבות רבה הן לצורך הטיפול בחולה, והן לצורך הליכים לבר רפואיים, כגון תביעות משפטיות. משכך, אין מדובר בכל מקרה במטלה אדמיניסטרטיבית. פרופ' מרין הדגיש עוד בעדותו כי: "זה היה שורה שלמה, שורה שלמה, זה לא היה מקרה בודד. זה היה לאחר שכלו כל הקצים. זה פשוט אחרי שנמאס לי מהדברים האלה" (ע' 236...... מעדותו של פרופ' מרין עולה עוד לא השלים גם עם התנהלותם של רופאים או מתמחים אחרים במחלקה. גם עד התובע, הד"ר גליק, אישר בעדותו כי לפרופ' מרין היו השגות גם לגבי תפקודו (ע' 141-142). דברים אלה מחזקים את גרסת מנהל המחלקה כי ניסה לשפר את עבודת המחלקה, ומערערים את גרסת התובע כי פרופ' מרין התנכל לו באופן אישי בשל הצלחותיו. העד הפריך גם את כל טענות התובע בעניין מעשי רשלנות שלו עצמו (ע' 209 ש' 1-8, 11-26), ואת הטענה כי גבה כסף מעמית לעבודה (ע' 250). העד עשה עלינו רושם אמין ומהימן, עדותו היתה מפורטת וכנה. כך למשל אישר העד כי אכן כעס כאשר התפרסמה כתבה על התובע, ואף השתמש במילים קשות, אך הדגיש כי העובדות בכתבה היו "מצוצות מן האצבע" וכי האמור בה פגע באופן קשה בתדמית המחלקה (ע' 212-213). העד גם אישר כי לא רצה שהתובע יעבוד במחלקה בהדסה (ע' 242 ש' 1-15), ואולם הסביר זאת, ואף פירט את הניסיונות שעשה כדי למצוא פתרונות שיהיו לשביעות רצון שני הצדדים (ע' 242-245). בעניין תלונותיו של פרופ' מרין למנהל בית החולים בעניינו של התובע, אמר העד את הדברים הבאים: "ש. מה שאני מבקש שתגיד, איזה תלונות נמסר לך שהיו כלפיך? מה סוג התלונות? ת. פרופ' פנחס כמה פעמים סיפר לי שהוא בא אליו להתלונן עלי בעיקר, עד כמה שזכור לי, טענות כלליות על זה שאני מתייחס אליו בצורה לא הוגנת ולא בסדר. אבל לא זכור לי שהוא התלונן ספציפי על איזשהו מקרה מסויים או, לא זכור לי. ש. ומה הייתה התגובה שלך לתלונות אלה. ת. אמרתי לפרופ' פנחס שהוא צריך לדעת מהתלונות החוזרות שלי מה בדיוק הרקע לכל הדברים האלה. שאני דוחה את הטענות האלה. אני לא התייחסתי אליו מעולם באופן לא ענייני או אישי. אלא רק בצורה מקצועית. וכמובן שכשהיו דברים מסמרי שיער אז זה כבר הגיע גם למישור האישי. כי בכל זאת אני רק בן אדם וזה לא תמיד אני יכול להתאפק" (ע' 260 ש' 11-26, ההדגשה הוספה ד.פ). נוסיף כי פרופ' שטרן, שהיה מנהל בית החולים הדסה עין כרם בתקופה הרלבנטית לתביעה זו, הבהיר בעדותו כי הדסה מאפשרת לרופאים לצאת לחל"ת כדי למלא תפקיד יותר בכיר בבתי חולים אחרים, וכי "בדרך כלל האנשים שיוצאים לא חוזרים להדסה כי הם מקבלים את התפקידים ומתקדמים בעבודתם" (ע' 344-345). חזרתו הבלתי מוסברת של התובע להדסה (ראו סעיף 5 לעיל), למרות כישוריו הגבוהים כמנתח, מעוררת סימני שאלה, ומצביעה אף היא על כך שהתנהלותו של התובע עצמו אינה נקיה מרבב. 8. שוכנענו כי אכן היו כשלים בתפקודו של התובע, ועל כן ננקטו נגדו הצעדים שהוא מלין עליהם. פעולותיו של פרופ' מרין נעשו במסגרת הפררוגטיבה הניהולית הנתונה בידי מנהל מחלקה, במיוחד כאשר מדובר במצב שבו היו כשלים בתפקוד המחלקה קודם לכן, נעשו צעדים לשיפור המצב, והתובע סירב לקבל על עצמו את הנהלים החדשים שהונהגו. משכך יש לדחות את טענת התובע כי פרופ' מרין התנכל לו משיקולים זרים. מחומר הראיות שהוצג עולה, אם כן, כי אכן שררו יחסים קשים בין התובע לבין פרופ' מרין, ואולם אין מדובר בהתנכלות חד צדדית מן הטעמים שמנה התובע. כמנהל מחלקה רשאי פרופ' מרין לדרוש מרופאי המחלקה לנהוג כנדרש, ועל פי הנהלים שנקבעו. 9. המכתב ביום 26.2.1996 כתבה עו"ד ליאורה סודרי, מהלשכה המשפטית של הדסה, מכתב לפרופ' פנחס מכתב בזו הלשון: "הנדון: ד"ר דב שמעון התבקשתי לבדוק הדרך להביא לסיום עבודתו של ד"ר דב שמעון בהדסה. נכון לעכשיו אין להנהלה אפשרות חוקית להביא באופן חד-צדדי לסיום עבודתו, מדובר ברופא קבוע, שלא עשה שום מעשים חמורים המאפשרים הפסקת העסקתו באופן חד צדדי. שוחחתי עם פרופ' מרין ופרופ' בורמן כדי לקבל מהם מידע על מעשיו ומחדליו, וכן כדי לבדוק האפשרות שהם יסייעו לצבור נגדו "ראיות" שיצדיקו/יתמכו בהפסקת עבודתו. הצעתי לשניהם שיטילו עליו מטלות שונות ויפקחו על ביצוען/אי ביצוען ושיחזרו כעבור זמן עם דוחו"ת מפורטים. שניהם סרבו, ותגובתם בתמצית פרופ' מרין: אינו מתאים לסטנדרטים במחלקה. שיקול הדעת שלו מוטל בספק. מזיק ליחסי אנוש במחלקה. פרופ' בורמן: בשביל המחלקה בעין-כרם הוא לא מספיק טוב אז למה להעביר אותו אלי? האם הפציינטים בבקו"ח ראויים לפחות. אין מספיק עבודה בבקו"ח על מנת להעסיקו. מלכתחילה טענתי שיהיה קשה לשלב אותו במחלקה. שניהם אינם מוכנים לקבל את ד"ר שמעון כרופא במחלקתם. שניהם הדגישו שלדעתם ד"ר שמעון יעדיף לפרוש בהסכמה כמוצא של כבוד. תחושתי היא ששניהם אינם מעוניינים "ללכלך את הידיים" ושלא אכפת להם מה יהא המחיר לפרישה בהסכמה. 6. לדעתי ועל סמך התקדימים הידועים, המחיר של פרישה כפויה בהסכמה עלול להיות גבוה מאוד. האלטרנטיבות בשלב זה הן: לחייב את פרופ' מרין ו/או פרופ' בורמן לשלב את ד"ר שמעון בעבודה, לעקוב ולדווח על תפקודו בנסיון ל"תפור תיק" על מנת לפטרו. לבחון אפשרויות כספיות לפרישתו. לבחון הצעות להסבה לתפקיד אדמיניסטרטיבי או אחר בהדסה. אנא הוראותיך והנחיותיך להמשך בברכה ליאורה סודרי, עו"ד" התובע טוען כי מכתב זה מעיד כאלף עדים כי הדסה והעומדים בראשה התנכלו לו וביקשו להביא לסיום עבודתו בכל מחיר. אין כל ספק כי חלק מן הדברים האמורים במכתב חמורים, ואולם האמור במכתב, אשר נכתב כאשר האירועים מושא המחלוקת בענייננו היו בעיצומם, מחזק את מסקנתנו כי פרופ' מרין סבר כי תפקודו המקצועי של התובע לקוי, ובשל כך ננקטו הצעדים נגדו. יתר על כן, לא הובא לידיעתנו כי ננקטו הצעדים הפסולים שעליהם "הומלץ" במכתב, ובסופו של דבר הסתיימו יחסי העבודה בין התובע להדסה למעלה משנה לאחר כתיבת מכתב זה, ובעקבות הגשת תעודת מומחה מזויפת, כפי שיפורט להלן. לפיכך, למרות הדברים המקוממים שנכתבו, אין באמור במכתב כדי לשנות את מסקנתנו כפי שפורטה לעיל. 10. תעודת מומחה במהלך כהונתו של פרופ' שטרן כמנהל בית החולים הדסה עין כרם פנתה הדסה לרופאים המומחים שלא היתה בתיקם האישי תעודת מומחה בבקשה להמציא תעודת כאמור (תצהיר משלים של פרופ' שטרן, ע' 2). בתצהירה הבהירה מנהלת מחלקת סגל אקדמי בהדסה מהי תעודת מומחה: "תעודת מומחה היא תעודה המכריזה על הרופא כרופא מומחה. תעודת המומחה ניתנת על ידי משרד הבריאות לאחר קבלת המלצה מהמועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית אשר ממנה ועדה מקצועית מיוחדת לשם בחינת עמידתו של הרופא בדרישות ההתמחות. המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית היא הבודקת אם הרופא השלים ועמד בכל הדרישות לשם קבלת תואר מומחה. הטיפול בהוצאת תעודת המומחה הוא על ידי הרופא. באחריותו לפנות למועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית ולוודא שהוא אומנם קיים ועומד בכל הדרישות לשם קבלת תואר מומחה" (סעיפים 6-7 לתצהיר גב' מלכה לוי). בתצהירו הצהיר התובע כי: "ההזדמנות להביא לשיא את ההתנכלות המתמשכת כלפי נקרתה למרין ולהנהלת הדסה בשנת 1996 בעקבות נסיבות שאפפו את הנפקת תעודת המומחה שלי" (סעיף 57 לתצהירו). גם בעניין זה מעוררת התנהלותו של התובע תמיהות לא מעטות, כפי שיפורט להלן. כבר בשנת 1985 פנתה ההסתדרות הרפואית (להלן – הר"י) לתובע בבקשה להמציא לה את תעודת המומחה (נספח לא לתצהיר פרופ' שטרן). גב' מלכה לוי, שכיהנה כסגנית מנהלת מחלקת סגל אקדמי רופאים ואחיות, משנת 1987, פנתה אל התובע פעמים אחדות בעל פה ובכתב וביקשה ממנו את התעודה משנת 1990 ואילך (סעיף 10 ו-18 לתצהירה, ע' 163-164), נספח יד' לתצהיר גב' לוי). ביום 2.9.91 הודיע פרופ' פנחס לפרופ' בורמן, שביקש למנות את התובע למנהל יחידה, כי לא ניתן לעשות זאת מאחר שהתובע אינו עומד בקריטריונים הנדרשים, ואין בידיו תעודת מומחה (נספח יט' לתצהיר מר שאולוב). נדגיש כי מכתב זה נשלח לפרופ' בורמן עוד לפני שנתמנה פרופ' מרין למנהל המחלקה. משמע, שהנושא היה על הפרק עוד לפני שהחלה מסכת ההתנכלויות הנטענת. איננו מקבלים את טענות התובע כי לא ידע שאין לו תעודת מומחה, וכי לא קיבל את המכתבים שנשלחו אליו משום שהיה בחו"ל, ומשום שנשלחו לכתובת לא נכונה. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי כבר ביום 20.4.93 נשלח אל התובע מזכר נוסף בעניין זה (נספח טו' לתצהיר גב' לוי), והמכתבים נשלחו לכתובתו הנכונה. התובע היה מודע היטב לכך שאין בידיו תעודת מומחה, ואף הבהיר כי חשש לפנות למועצה המדעית של הסתדרות הרופאים לקבלת התעודה, משום שפרופ' מרין כיהן אז כיו"ר איגוד הכירורגים (סעיף 63 לתצהירו). אין כל ממש בטענות התובע כי בהדסה עובדים רופאים רבים שאין בידיהם תעודת מומחה. לו היה התובע טוען, כאשר נדרשה התעודה, כי אין בידיו תעודת מומחה, וכי אין בה צורך, היתה הדסה מתמודדת עם טענותיו אלה, במועד שבו התבקשה התעודה. אולם לא אלה פני הדברים. התובע היה מודע היטב לכך שאין בידיו תעודת מומחה, והתחמק ממתן תשובה עניינית לפניות אליו, ולא נתן כל הסבר להתעלמותו מן הפניות הרבות בעניין זה (סעיף 10 לתצהיר פרופ' פנחס, סעיף 11 לתצהיר פרופ' שטרן). ביום 27.5.96 הודיעה הדסה לתובע כי אם לא ימציא תעודה כאמור, יאלצו להפסיק את שיבוצו בכוננויות, משום שלאלה ניתן לשבץ רק רופאים בעלי תעודת מומחה (נספח כא לתצהיר מר שאולוב). במהלך חודש יוני 1996 הבטיח התובע למר זהבי ולמר שאולוב כי ישלח את התעודה המבוקשת (נספחים כב' וכג' לתצהיר מר שאולוב), וביום 18.6.96 שלח התובע בפקס למר זהבי תעודת מומחה (נספח כה' לתצהיר מר שאולוב, וראו עדות התובע ע' 21). לבית הדין הוגש גם העתק מתאים למקור של מסמך זה (ע' 210 פ' מיום 8.1.09 ש' 10-17). מאחר שהמסמך שנשלח הינו צידו האחד של תעודת המומחה, נתבקש התובע לשלוח להדסה גם צידה השני של התעודה, ואולם דבר זה לא נעשה. התובע אף טען בעדותו כי קיבל תעודת מומחה עוד לפני שקרו האירועים המתוארים לעיל, אך לא ידע היכן היא, וכאשר התבקש להציגה אמר: "אני מוכן לחפש" (ע' 22 פרוטוקול מיום 10.1.08). תעודה מקורית כפי שנטען מעולם לא הוצגה לפנינו. מכל מקום, משנתעוררו ספקות לגבי התעודה ששלח התובע, נשלחה התעודה לפרופ' בויקס ז"ל, שהיה באותה עת מנהל האגף לרישוי ומקצועות הרפואה, ואחראי על הוצאת תעודות מומחה לרופאים במשרד הבריאות, כדי שיבדוק את התעודה. בדיקה התעודה העלתה כי מדובר בתעודה מזויפת, שכן מספר רשיון המומחה שרשום בצידו השמאלי העליון של המסמך שייך לרופא אחר, וכך אף מספר התיק הרשום על גבי התעודה. מדובר בשני רופאים שונים. כמו כן התברר כי במשרד הבריאות לא נמצא כל מסמך המעיד על כך שניתנה לתובע תעודת מומחה (נספח י' לתצהיר פרופ' שטרן, עדות הגב' לוי ע' 163-164). ביום 3.7.1996 פנה פרופ' בויקס להדסה בכתב, וביקש שהתובע יציג תעודת מומחה מקורית (נספח כ"ח לתצהיר שאולוב). ביום 7.7.1996 התקיימה פגישה שהשתתפו בה התובע, פרופ' שטרן ומר שאולוב, ובה הובא לידיעת התובע האמור במכתבו של פרופ' בויקס, והתובע התבקש, לדבריו, לגשת למשרד הבריאות ולהסדיר את העניין. בפגישה זו אמר התובע כי ימציא את התעודה תוך ימים ספורים (עדות התובע, ע' 41 פרוטוקול מיום 18.3.08). התובע נפגש עם פרופ' בויקס ז"ל, ובניגוד לדבריו בדיון לפנינו כי היתה בידיו תעודה מקורית, הבהיר כי בשנת 1984, כאשר סיים את התמחותו, לא הוצאה לו תעודת מומחה (ע' 45 פ' מיום 18.3.08). פרופ' בויקס ז"ל הציע לתובע לפנות לייעוץ משפטי (ע' 46). יש לציין כי עדות התובע בעניין זה היתה מתחמקת. הוא עמד על קוצו של י' בכל שאלה, ולא הציג לפנינו מסכת ברורה וקוהרנטית בעניין זה. ביום 18.8.96 הגישה הלשכה המשפטית של משרד הבריאות תלונה למשטרה בדבר חשד כי התובע זייף אישור תואר מומחה והגישו להדסה. אף כי המשטרה המליצה לגנוז את התיק מחוסר עניין לציבור, נבדק חומר החקירה בפרקליטות והוכנה טיוטת כתב אישום. בסופו של דבר הוחלט לסגור את התיק, ולהפנות את הנושא להליכים שמשמעתיים. מכל מקום, ככל שהדבר נוגע לענייננו, הובילה מסכת עובדות זו לסיום יחסי העבודה בין התובע להדסה. כדי להשלים את התמונה נוסיף כי בסופו של דבר קיבל התובע תעודת מומחה. התובע טוען כי הנהלת הדסה "נזכרה" בעניין התעודה ונתלתה בו כדי לפטרו. ואולם בחומר הראיות שהוצג לפנינו לא נמצא ביסוס לטענה זו. שוכנענו כי הבקשה להמציא תעודת מומחה הינה בקשה שגרתית, ולא נועדה לטמון פח לתובע. מהשתלשלות האירועים כפי שפורטה לעיל עולה כי לא היתה בידי התובע תעודת מומחה. על כן היה עליו לומר זאת לנציגי הדסה. לא הובא לידיעתנו כי כך אמר התובע לכל מי שפנה אליו בעניין זה, וכפי שהובהר לעיל היו לתובע הזדמנויות לא מעטות לעשות זאת. לדברי התובע כי התעודה זוייפה במשרד הבריאות (ע' 29) לא נמצא בסיס ראייתי, ולא הובאה כל ראיה התומכת במסקנה כי התובע קיבל את התעודה שנשלחה להדסה ממשרד הבריאות. לפיכך יש לדחות את טענת התובע כי האמור במכתבה של עו"ד סודרי בא לידי ביטוי בעניין התעודה, וכי עניין זה הינו חלק ממסכת ההתנכלויות של הדסה כלפיו. 11. ההתפטרות ביום 23.7.96 הגיש התובע מכתב התפטרות להדסה בזו הלשון: "הנדון: מכתב התפטרות ד"ר שמעון אני מבקש בזה להתפטר מעבודתי בהסתדרות מדיצינית הדסה לאלתר. אני מבקש לשמור על רציפות זכויותי בקרן הפנסיה. הסיבות לצעד זה ידועות היטב להנהלה מזה למעלה משלוש שנים, לפיכך איני מוצא שיש מקום לפרטן בנסיבות העניין"(נספח כג' לכתב ההגנה). במועד זה הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי ביום 22.7.1996 התקיימה פגישה נוספת בין פרופ' שטרן ומר שאולוב לתובע. בפגישה זו הוצע לתובע להתפטר (נספח יז' לתצהיר פרופ' שטרן, ע' 55-59 לפרוקוטול מיום 18.3.08). התובע טוען כי התפטר בגלל לחץ בלתי אפשרי שהופעל עליו כשהוא בודד ללא סיוע וללא תמיכה, "ובגלל חששו הגדול מפרסום שלילי דבר שיגמור לו את הקריירה, כפי שאכן ארע בפועל" (סעיף 172 לסיכומים). התובע מלין על כך שפרופ' שטרן ומר שאולוב לא טרחו לשוחח עם נציג ועד העובדים, וכי לא הודיעו לתובע שהוא זכאי להליכי פיטורים על פי חוקת העבודה, ולא הסבירו לו מה הן זכויותיו, וכי לא נעשה לו שימוע, וכי הדסה הינה גוף דו מהותי, וחלים עליה כללי המשפט המנהלי. נדגיש – התובע התפטר. אין דומה הליך פיטורים להליך התפטרות, מדובר בשני מסלולים שונים לחלוטין, וההליכים המתקיימים באחד, אינם מתקיימים באחר. משהתפטר העובד , והודיע על כך בכתב למעביד, חובת קיום שימוע המוטלת על המעביד אינה רלבנטית כלל לעניין, והוא הדין בהליכי פיטורים על פי חוקת העבודה. כאמור, מצויים אנו במסלול שונה לחלוטין. בכתב התביעה טען התובע כי לא היה מתפטר אלמלא אולץ לעשות כן בשל ההתעללות שעבר במחלקה, כי היתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, ביכולת ההשתכרות שלו, וכי התפטר בנסיבות אחרות ביחסי העבודה שבהן לא יכול היה להמשיך בעבודתו. טענה זו נזנחה בסיכומי התובע. שם נטען כי אין לתת תוקף להתפטרות התובע משום שנאלץ לעשות זאת תחת איום של הליכים פליליים הקשורים לתעודה, ובוודאי תחת איום של פרסום פרשת התעודה, דבר שיכול לחסל לו את הקריירה (ע' 36 לסיכומים). התובע מוסיף עוד כי הנתבעת פעלה באופן מתוכנן היטב, והצליחה לנצל את פרשת תעודת המומחה שאצל כל עובד היתה עוברת כלאחר יד, הפעילה לחץ בלתי אפשרי על התובע וגרמה להתפטרותו (סעיף 178 לסיכומים), וכי לא היה מקום להחמיר כך עם התובע. 12. ראשית נציין איננו תמימי דעים עם ב"כ התובע כלל בעניין קלות הראש שבה הוא מתייחס לעניין התעודה. מדובר במקרה חמור, שאין לזלזל בו, גם אם מדובר במעידה חד פעמית. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי התובע שלח להדסה תעודה מזויפת, וכי במועד שבו נשלחה התעודה לא היתה לתובע תעודת מומחה. לא עלה בידי התובע ליתן הסבר משכנע כיצד קרה הדבר ומדוע. שנית, אדם המרגיש כי נעשה לו עוול, כי החמירו עמו יתר על המידה, וכי ההתפטרות נכפתה עליו, ממהר ופועל לשינוי המצב באמצעות פניה לבית הדין או לגורם אחר כלשהו אשר יפעל בעניין. התובע המתין כ-7 שנים, והגיש תביעה זו רק ב-15.7.2003. לאלמנט הזמן יש משקל רב במקרים מעין אלה, והשתהות התובע במשך תקופה כה ארוכה מערערת במידה רבה את כל טענותיו, ובמיוחד את הטענה כי ההתפטרות נכפתה עליו בניגוד לרצונו. התובע אמנם פנה לפרופ' מור יוסף במועדים שונים, וביקש לשוב לעבוד בהדסה, אולם בקשתו נדחתה משום אינו מתאים לעבוד בהדסה. עם זאת ביקש פרופ' מור יוסף לסייע לתובע, ובשנת 1997 המליץ עליו לעבודה בבית החולים סורוקה (ראו עדותו של פרופ' מור יוסף בע' 156). גם כאשר נדחתה בקשת התובע לשוב להדסה בשנת 2000, לא הגיש התובע תביעה לבית הדין, והמשיך להמתין למשך 3 שנים נוספות. 13. טענתו של התובע הינה, אם כן, כי נאלץ להתפטר בניגוד לרצונו. ב"כ התובע לא הלביש את טענתו זו במחלצות משפטיות, ואולם אם הבנו נכון את כוונתו מדובר כפיה ועושק כאמור בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים). סעיף 17 לחוק החוזים קובע כי: "כפיה (א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה. (ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לעניין סעיף זה" די בעובדה שהטענה בדבר כפיה ועושק הועלתה באיחור כדי לדחותה (עע"ס 4697/07 אשל הירדן יזום ובניין בע"מ נ' המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה ואח', ניתן ביום 10.1.10). עוד נפסק בעניין זה כי: "ככלל, מקובל לומר כי על האמצעי הכופה להיות בלתי חוקי, ואילו שימוש באמצעים חוקיים כדי להביא פלוני לחתום על חוזה איננו מקים את העילה (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 898(1992)); גבריאלה שליו דיני חוזים-החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 333 (2005). גם כפייה כלכלית – כזו שאליה מתייחסים המערערים בטיעוניהם לפנינו הוכרה בפסיקה ככזו החוסה תחת כנפיו של סעיף 17 לחוק החוזים (וראו בהקשר זה ע"א 8/88 רחמים נ' אקספומדיה, פ"ד מג(4) 95, 100 (1989); ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד, פ"ד מח (5) 705, 718-724 (1994)). ברם, ברור כי 'לא כל לחץ כלכלי מהווה כפייה המקנה זכות לביטול החוזה. רק במקרים שבהם כרוך הלחץ בפסול מוסרי, חברתי או כלכלי, ולמתקשר אין חלופה עסקית סבירה אלא להיכנע ללחץ זה, ניתן לבטל את החוזה מחמת כפייה' (שלו, בעמ' 332)" (עע"ס 4697/07 הנ"ל, סעיף 16 לפסק הדין). דברים אלה יפים בשינויים המחוייבים גם לענייננו. יתר על כן, העובדות שהוצגו לפנינו אינן מצביעות על כך שהתובע אולץ להתפטר או לקבל הצעה כלשהי שהוצעה לו. בתצהירו תיאר התובע את נסיבות התפטרותו כדלקמן: "66. בעת ששירתתי בשירות מילואים בעזה התקשרו אלי ממחלקת מנהל הסגל האקדמי בהדסה והודיעו לי כי תעודת המומחה שהמצאתי להדסה הינה מזויפת שכן הוצאה במקור על שם רופא אחר. 67. אני הבהרתי כי אין לי מושג על דרך עריכת התעודה, כי אני קיבלתי אותה בדואר ממשרד הבריאות, בתום לב מוחלט וכי אינני יודע כלל על בעיה כלשהיא בתעודה או בדרך הכנתה. 68. אני זומנתי לפגישה עם מנהל הדסה דאז ד"ר שטרן ועם מנהל אגף כ"א מר שאולוב, באותה פגישה נאמר לי לתדהמתי כי אני נחשד בזיוף התעודה. 69. למותר לציין כי הייתי בהלם מוחלט, הכחשתי מייד את החשד והסברתי כי לא היה לי מושג כלשהוא על הכנת התעודה, ועל זיוף נטען. 70. אז אמר לי ד"ר שטרן משפט שלא האמנתי כי אני שומע אותו, הוא אמר לי שאני חייב לעזוב את הדסה שאם לא כן הפרשה 'תתפוצץ' בעיתונות, ד"ר שטרן הוסיף ואיים עלי כי אם לא אעזוב בהזדמנות זו הרי שבעתיד ימציאו גורמים בהדסה עילה אחרת ל'העיף' אותי שכן ד"ר מרין לא מסכים לעבוד איתי. 71. אני הייתי בין הפטיש לסדן מחד גיסא ידעתי שאני חף מפשע, שכן כלל לא הייתי מודע לקיומה של בעיה בתעודה, ועשיתי בה שימוש בתום לב. מאידך גיסא, לאחר מסכת רצופה של השפלות ודחיקתי לפינה מצד ד"ר מרין, חשתי שאיני יכול עוד לשאת את סאת הייסורים שגדשה מעל ומעבר, ולהתמודד גם עם ה'פרשה' החדשה, שמנהל הדסה הדביק לי ואיים 'לפוצץ' בעיתונות, על לא עוול בכפי. 72. ברצוני להבהיר כי לא חשבתי כלל להפסיק ולעבוד כמנתח לב בבית החולים הדסה, זה היה המקום שראיתי כביתי מאז תחילת עבודתי כרופא ועד לאותו המעמד, אני לא חלמתי לרגע כי אעמוד בפני מערכת לחצים גסה ולא הגונה כל כך, הייתי אחוז חרדה כי יעלילו עלי ויכפישו את שמי ולפיכך נאלצתי להודיע לד"ר שטרן על הסכמתי לעזוב. בוודאי שלא הייתי מפסיק את העבודה אלמלא כל המתואר לעיל ואני מאמין כי הייתי ממשיך לעבוד בבית החולים הדסה, לנתח ולהציל חיים עד ליציאתי לפנסיה" (ס' 72-66 לתצהיר התובע, ההדגשה במקור). גרסתו העובד תית של התובע, כפי שהיא מפורטת בתצהירו, אינה מתיישבת עם חומר הראיות שהוצג לפנינו. התובע הצהיר כי נאמר לו לראשונה כי התעודה מזוייפת על ידי מחלקת הסגל כאשר היה בשירות מילואים, וכאשר נפגש עם פרופ' שטרן ועם מר שאולוב נאמר לו כי הוא נחשד בזיוף והוצע לו להתפטר. ואולם מתצהיריהם של פרופ' שטרן ומר שאולוב עולה כי על דבר התעודה המזויפת נאמר לתובע עוד ביום 7.7.96, למעלה משבועיים לפני הפגישה שבה דובר על התפטרות (סעיף 16 לתצהיר פרופ' שטרן הראשון וסעיף 16 לתצהיר שאולוב), ודבר קיומה של הפגישה הועלה על הכתב (נספח י"ג לתצהיר פרופ' שטרן הראשון). יתר על כן, בעדותו חזר בו התובע מדבריו כי הדבר נמסר בעת שהיה בשירות מילואים. לדבריו: "אז יכול להיות שאבי זהבי דיבר, יכול להיות שלא" בהמשך הוסיף התובע כי בפגישה שהתקיימה ביום 7.7.96 ביקשו ממנו לגשת למשרד הבריאות ולהסדיר את העניין (ע' 41). משמע, שנושא התעודה המזויפת לא נפל על התובע כרעם ביום בהיר, ובאותה פגישה הוא לא נדרש להתפטר. חלפו כאמור למעלה משבועיים מאז שפרופ' שטרן ומר שאולוב שוחחו עמו על התעודה המזויפת, ואף לדבריו הודע לו על כך עוד קודם לכן על ידי מחלקת הסגל. לתובע היתה שהות להתמודד עם הטענה הקשה ואף לפנות לייעוץ משפטי. וכפי שהבהרנו כבר לעיל התובע קיבל יעוץ משפטי עוד כאשר הועבר לבית החולים ביקור חולים. מכאן, שהתובע היה מודע היטב לאפשרות לקבל ייעוץ משפטי, מה גם שההצעה להתפטר לא הוצעה לו במפתיע. יתר על כן, בעדותו תאר פרופ' שטרן בהרחבה את מה שקרה בפגישה. עדותו היתה משכנעת ואמינה. פרופ' שטרן הדגיש כי רופא שזייף תעודה אין מקומו בהדסה (ע' 301-303, 329-330, וראו גם עדות מר שאולוב בע' 169). התובע לא התמודד כלל עם טענות אלה. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי הוצע לתובע להתפטר, משום שאז לא יועמד לדין משמעתי, וייחסכו ממנו ההליכים הנדרשים על פי חוקת העבודה. כך העידו פרופ' שטרן ומר שאולוב (ע' 170, ע' 301 ש' 25-26, ע' 302 ש' 109), ודבריהם לא נסתרו. במצב הדברים כפי שהיה באותה עת, ולנוכח העובדה שהתובע שלח להדסה תעודה מזויפת, אלה שתי האפשרויות שהיו לפני התובע והוא בחר בהתפטרות. בהתחשב בכך שמדובר באדם משכיל, היודע היטב לכלכל את צעדיו, קשה מאד לקבל את הטענה שההתפטרות נכפתה על התובע. התובע אף לא טען כי נדרש ליתן תשובה על אתר, ולא היתה כל מניעה כי ישקול את הדברים שהוצעו לו לפני מתן תשובתו. התובע היה מודע היטב לכך שאם לא יתפטר תפתח הדסה נגדו בהליכי פיטורים, והגיע למסקנה כי התפטרותו עדיפה. בעדותו הדגיש מר שאולוב כי הועמדו לפני התובע שתי אפשרויות – התפטרות או הליך משמעתי, ודחה מכל וכל את הטענה כי איימו על התובע שאם לא יתפטר ידאגו מבחינה מקצועית לקבור אותו. לדבריו: "ב-200% לא אמרתי, אני בטוח שלא אמרתי דבר כזה, אם הוא מצטט אותי באמרות כאלה, כנראה שיש לו דמיון מאד מפותח" עדותו של מר שאולוב היה משכנעת ואמינה. לסיכום – לא עלה בידי התובע לשכנענו כי אולץ להתפטר, וכי הדבר נעשה בכפיה. אכן, מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי שררה מערכת יחסים עכורה ביותר בין התובע לבין פרופ' מרין, ונראה כי הנהלת הדסה כולה סברה כי התובע אינו מתאים לעבוד בהדסה, ואף הביעה את רצונה לסיים את עבודתו של התובע. אולם לרוע מזלו של התובע עניין התעודה הוא שגרם לכך בסופו של דבר לסיום יחסי העבודה בין הצדדים. הדבר לא נעשה בכפיה, אלא מתוך בחירה של התובע, אשר החליט כי סיום עבודתו בדרך זו עדיפה על פני הליך משמעתי. מחומר הראיות שהוצג לפנינו לא נוכל לומר כי לא היה בסיס לדרישתה זו של הדסה שכן על פניו הגשתה של התעודה המזויפת עורר חשדות כלפי התובע. לפיכך נדחית טענתו של התובע כי פוטר מעבודתו בהדסה או כי יש לראותו כמי שפוטר. 13. פיצויי פיטורים התובע טוען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים משני טעמים שונים. האחד – משום שיש לראות את התפטרותו כפיטורים. טענה זו נדחתה לעיל, ולפיכך התובע אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים מטעם זה. טענתו השניה של התובע הינה כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים משום שהן פרופ' שאולוב והן מר שאולוב הצליחו להשיג את הסכמתו להתפטרות בכך שהתחייבו כי יקבל את פיצויי הפיטורים להם הוא זכאי. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי נפרסו בפני התובע, לאחר התפטרותו, שתי אפשרויות. האחת – לקבל מענק בגובה פיצויי הפיטורים, והשניה – לשמור על רציפות הזכויות בקרן הפנסיה. התובע בחר באפשרות השניה (נספחים ג' ו-ד' לתצהיר מירה חזות). משכך התובע אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. נדגיש עוד כי התובע לא הוכיח כי פרופ' שטרן ומר שאולוב הבטיחו לו כי יקבל פיצויי פיטורים. למעלה מן הצריך לענייננו נוסיף עוד כי גם לו היה התובע זוכה בתביעתו, והיה נפסק כי פוטר שלא כדין, הפיצויים שנתבעו חורגים באופן ניכר מן הפיצוי המקובל במקרים מעין אלה. סוף דבר – התביעה נדחית. הוצאות - הדסה טוענת כי בנסיבות המקרה יש לחייב את התובע בתשלום הוצאות אף אם יזכה בחלק מן התביעה, שכן התובע הגיש תביעה אסטרונומית, בניגוד גמור להנחיות המחייבות של בית הדין הארצי, כי העלה טענות רבות ומופרכות, וכי מדובר בהליך ארוך שנמשך שנים רבות. אכן מדובר בתביעה מוגזמת ביותר, והתמשכות ההליכים בתיק זה אכן נגרמה, בין היתר, בשל היקפה של התביעה. אף על פי כן סבורים אנו כי במקרה זה מן הראוי לפסוק שכל צד ישא בהוצאותיו, שכן גם בהתנהלותה של הדסה היו כשלים, כעולה ממכתבה של עו"ד סודרי. לפיכך כאמור ישא כל צד בהוצאותיו. ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה. רפואההתפטרות בדין מפוטרפיטוריםהתפטרות