חידוש ויזה לעובדת זרה 1. זוהי תביעתה של הגב' מגדלנה אלוורז (להלן: "התובעת") אשר הועסקה כמטפלת סיעודית אצל שרון ואביאל ויצמן (להלן: "הנתבעים") לתשלום שכר עבודה, הפרשי שכר מינימום, גמול עבודה בשעות נוספות, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. העובדות שביסוד התביעה: 2. התובעת עובדת זרה אזרחית הפיליפינים, הועסקה כמטפלת סיעודית בבית הנתבעים אשר להם שלושה ילדים בניהם ילדה בשם עידן,הלוקה בתסמונת נדירה. כפועל יוצא מתפקידה התגוררה התובעת בבית הנתבעים. 3. התובעת עבדה אצל הנתבעים החל מחודש דצמבר 2001 ועד ליום 8.5.08. הצדדים חלוקים בשאלה האם כטענת התובעת פוטרה מעבודתה או שמא כטענת הנתבעים התובעת התפטרה מיוזמתה. עיקרי המחלוקות בין הצדדים: 4. האם כטענת התובעת פוטרה לאלתר על ידי הנתבעת ביום 8.5.08, או שמא כטענת הנתבעים התובעת נטשה את עבודתה ללא מתן ימי הודעה מוקדמת. 5. האם כטענת התובעת שולם שכר חודשי בסך 500 $ או שמא כטענת הנתבעים שולם שכר בגובה 500$ בתוספת דמי כיס שבועיים אשר עמדו על 70 ₪ לשבוע. 6. זכאות התובעת לפדיון ימי חופשה. 7. זכאות התובעת לתשלום דמי הבראה. 8. זכאות התובעת לשכר עבור חודשים אפריל מאי 2008. דיון והכרעה: 9. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה. הנתבעים הגישו אף הם תצהירי עדות ראשית. התובעת והנתבעים נחקרו על תצהיריהם בפנינו. היקף המשרה: 10. לטענת התובעת במשך כל תקופת עבודתה עבדה כ- 16 שעות ביום מבלי ששולמה תמורה בגין עבודה בשעות נוספות. העבודה החלה בשעה 06:15 בבוקר והסתיימה בשעה 22:00. בשעה 07:00 בבוקר נהגה התובעת להעיר את הילדים, להלבישם ולהכין ארוחת בוקר. בשנת עבודתה הראשונה טיפלה התובעת בכל הילדים כולל בתינוק, עד שעה 16:00, השעה בה שבה הנתבעת לביתה. לאחר השעה 16:00 עסקה התובעת בעבודות הבית, הכנת אוכל, ניקיון כביסה, סידור החדרים ,הארונות וכו'. עוד טענה התובעת כי החל מהשנה השנייה להעסקתה עבדה בעסק של הנתבעים במשך 8 שעות ביום, שם נדרשה לנקות את החנות, לסדר מדפים ולנקות כלי זכוכית עד השעה 15:00 - 16:00 אחה"צ. לאחר מכן משחזרו הילדים מהמסגרות, התובעת המשיכה לעבוד בבית הנתבעים בכל הנדרש לרבות טיפול והשגחה בילדה החולה ושני אחיה. הנתבעים היו חוזרים לביתם בשעות הערב על כן, כל האחריות הכרוכה בטיפול בילדים הוטלה על התובעת. עוד טענה התובעת כי במקרים בהם התעוררו הילדים בלילה נהגו לבוא למיטתה על מנת שתטפל בהם ותחליף בגדיהם ומצעים ,ככל שנדרש. 11. מנגד טענו הנתבעים כי התובעת לא עבדה במשרה מלאה וכי יש לחלק את תקופת עבודתה לשלושה חלקים, כאשר בכל תקופה עבדה בהיקף העסקה שונה בהתאם לדרישות וצרכי הבית ובפרט לצרכי עידן. מכל מקום באף אחת מהתקופות לא עבדה התובעת במשרה מלאה. לטענת הנתבעים, מתאריך 12/01 ועד ליום 8/02 עבדה התובעת בהיקף של 93% משרה והשתכרה בהתאם להיקף המשרה. התובעת טיפלה בעיקר בבנם הצעיר של הנתבעים בשעות הבוקר וכן עסקה בעבודות הבית, כאשר שני הילדים הנותרים והנתבעת שבו בכל יום בשעה 16.00 ומשעה זו טיפלה הנתבעת בילדיה, בעוד התובעת הייתה חופשייה לעשות כרצונה. בשעות הלילה לא נזקקה עידן להשגחה פעילה למעט הפסקות נשימה אשר הצריכו טיפול הן בעידן והן במכשירים בודקי הנשימה, אליהם הייתה מחוברת. כאשר נדרש לתפעל את המכשירים, הנתבעים אשר עברו הכשרה מתאימה,תפעלו את המכשירים בעצמם בעוד התובעת לא עברה כל הכשרה בנושא. לפיכך לטענת הנתבעים, התובעת עבדה בתקופה זו בהיקף משרה של כ- 8 שעות עבודה ביום * 5 ימים= 40 שעות שבועיות (93% משרה). מתאריך 9/02 ועד ליום 8/03 הועסקה התובעת בהיקף משרה בשיעור 70% . בחודש 9/02 החל בנם הצעיר של הנתבעים לשהות במעון כך שהתובעת הייתה חופשייה לעשות כרצונה במהלך כל שעות הבוקר והצהריים. בשעה 16.00 אספה הנתבעת את ילדיה מהגנים ושבה עימם הביתה . לפיכך לתובעת נותר זמן רב פנוי ובתקופה זו שעות העסקתה עמדו על כ - 6 שעות עבודה במשך 5 ימי עבודה ובסה"כ 30 שעות שבועיות (70% משרה). מתאריך 9/03 ועד ליום 8.5.08 הועסקה התובעת בהיקף משרה בשיעור 70%. התובעת הייתה חופשייה לעשות כרצונה ואף עבדה מחוץ לבית וחזרה סמוך לשובתם של הילדים בשעה ארבע יחד עם הנתבעת.התובעת עסקה במלאכת הבית כשעה עד שעה וחצי ביום. עידן לא הייתה זקוקה להשגחה צמודה של התובעת שכן היא אינה חולה סיעודית ומסוגלת לבצע פעולות יומיומיות באופן עצמאי. לפיכך, לטענת הנתבעים , גם בתקופה זו שעות העסקת התובעת עמדו על 6 שעות ביום על כן היקף משרתה עמד על 70%. 12. עוד טענו הנתבעים כי לתובעת נותר זמן רב במשך היום בו הייתה חופשייה לעיסוקיה הפרטיים אשר כללו בין היתר יציאה מהבית לעבודה , לסידורים , ביקור חברים שיחות טלפוניות וכד'. בנוסף, חרף הפחתת היקף המשרה הנתבעים שמרו על רמת השכר אשר שולמה לתובעת קודם לכן. ניתוח העדויות: 13. התובעת העידה לעניין סדר יום עבודתה את הדברים הבאים: "אני קמתי בשעה שש ורבע, בשעה שבע הכנתי תיק לילדים לגן, עזרתי להם להחליף בגדים, חיתולים, פיג'מה לילדים. בשעה שבע וחצי הם הלכו לגן, אז אני נשארתי עם התינוק הקטן והמשכתי לטפל בו ולפעמים גם ניקיתי את הבית בזמן שטיפלתי בו וגם בישלתי. הייתי צריכה לסדר את כל החדרים, לשטוף את הרצפה ואחר כך לקחת את התינוק לטייל, אחרי זה כשחזרו המשכתי לעבוד בעבודה שלא גמרתי ונשארתי עם הילד עד השעה 16:00. בשעה 16:00 שני הילדים הנוספים הגיעו עם אמם" (עמ' 4 -5 לפרוטוקול שורות 25 ואילך) . בהמשך הבהירה כי טיפלה בתינוק כתשעה חודשים. (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 4 -5). 14. לגרסת התובעת לאחר השעה 16:00 עת שבו הילדים לביתם שהתה עימם עד הערב דאגה להאכילם, לרחצם ושהתה עמם עד לזמן בו פנו למיטותיהם סביבות השעה 20:00. משעה זו ואילך עסקה בעבודות הבית השונות. (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 7- 10). בהמשך, הצהירה התובעת כי בנוסף עבדה בעסק הנתבע שלוש או ארבע פעמיים בשבוע משך כשמונה שעות ביום (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 14-18). כמו כן, אישרה כי עבדה אצל גב' בריג'יט נעשתה בבוקר בימיה החופשיים ובשבתות. (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 1-3). 15. מנגד טענה הנתבעת כי נהגה לשוב לביתה סמוך לשעה 16:00. כאשר יצאו היא ובעלה מהבית לקניות וכד' אמה, אשר עברה קורס החייאה נהגה לשמור על עידן. עוד הבהירה כי יתכן וכאשר עידן הייתה ערה נותרו שלושת הילדים עם המטפלת למשך שעה לכל היותר ובשעות הלילה הילדים לא נותרו לבד עם התובעת. (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 4- 7). בהמשך העידה כי לעידן היו הפסקות נשימה בלילה והתובעת לא הייתה ערה לדבר מאחר בנוסף העידה הנתבעת כי כאשר התעוררו הילדים בשעות הלילה באו למיטתם והם אשר דאגו להחלפת בגדים וכדומה.דברים דומים נאמרו בעניין זה גם על ידי הנתבע (עמוד 27 לפרוטוקול שורות 9-6). 16. מעדות התובעת ומתצהירה עולה כי עבדה מהשעה 06:15 בבוקר, למרות שבעדותה בפנינו טענה כי רק בשעה 07:00 החלה לטפל בילדים, עד השעה 22:00 בלילה. עם זאת עולה מעדותה כי החל מהשנה השנייה עבדה בעסק של הנתבע 8 שעות ביום, 3-4 פעמים בשבוע. עוד עולה מעדותה בניגוד לאמור בתצהירה, כי בגין עבודתה בעסק הנתבע שולם שכר בנפרד. כמו כן טענת הנתבעים על פיה ביתם לא הייתה זקוקה להשגחה של 24 שעות ביממה,לא נסתרה. 17. יחד עם זאת אף גרסת הנתבעים לגבי היקף עבודת התובעת בביתם לא הייתה משכנעת והותירה לא מעט סימני שאלה. מעדות הנתבעים, כפי שהובאה לעיל, קשה שלא לקבל את הרושם כי הנתבעים עשו כל אשר ניתן על מנת למזער ולצמצם את פעילות התובעת בביתם. ככל שנדרשה עבודה של 5.5 שעות בלבד, לא ברור מדוע אם כך נדרשה התובעת ללון בבית הנתבעים? עדות הנתבעים בעניין זה הייתה מעורפלת ובלתי ברירה. 18. מודעים אנו לעובדה כי נטל ההוכחה רובץ על התובעת וכעולה מעדותה לא הוכחו שעות העבודה הנטענות על ידה שכן לא יתכן כי עבדה מדי יום במשך 16 שעות בבית הנתבעים שעה שבתקופה השנייה עבדה במשך 8 שעות ביום בעסק הנתבע (עבודה בגינה שולם שכר בנפרד). עובדה זו מקעקעת גרסתה כי עבדה מידי יום 16 שעות בבית הנתבעים. יחד עם זאת לאור עבודות הבית אשר נדרשה התובעת לבצע בבית הנתבעים לרבות הטיפול בילדים, ובהתחשב בעובדה כי החל משנת עבודתה השנייה עבדה לפחות 8 שעות ביום, 3-4 פעמים בשבוע במקום אחר, באנו למסקנה כי התובעת עבדה בבית הנתבעים (עבודה הכוללת ביצוע מטלות הבית, שמירה, טיפול והשגחה על ילדים) בהיקף מלא ,דהיינו 43 שעות שבועיות. לפיכך יש לדחות טענות הנתבעים בדבר היקפי המשרה החלקיים. 19. יצוין כי לא נעלם מעניינו כי בתקופת העסקתה הראשונה התובעת שמרה על התינוק משעה 8:00 ועד 16:00 בעוד בהמשך התקופה לא נדרשה לכך. אולם, משהתובעת עצמה לא פיצלה בין התקופות, אנו קובעים כי ביחס לכל התקופה, התובעת עבדה במשרה מלאה בהיקף של 43 שעות שבועיות. 20. כפועל יוצא מאמור לעיל, קובעים אנו כי התובעת לא הוכיחה מתכונת העסקה בשעות נוספות במהלך כל תקופת עבודתה, למעלה מ- 6 שנים. אשר על כן, תביעת התובעת לגמול עבודה בשעות נוספות - נדחית. 21. יצוין כי בסיכומי התובעת נטען כי ניתנה מנוחת פיצוי של 24 שעות בלבד ללא כל תמורה בגין 12 שעות עבודה ביום המנוחה השבועי או יום מנוחה חליפי. מאחר וטענה זו הועלתה לראשונה בסכומים כאשר ברי כי אין זה המקום לעריכת מקצה שיפורים שעה שלא ניתן לנתבעת יומה בבית הדין, דין הטענה להידחות. הדברים יפים בהתאמה ביחס לטענת התובעת בעניין הסכם העבודה אשר נכרת בין הצדדים, טענה אשר הועלתה אף היא לראשונה בסיכומים. הפרשי שכר: 22. ברכיב זה עותרת התובעת לתשלום הפרשים בין השכר ששולם לטענתה, לבין שכר המינימום במשק, ובסה"כ סכום של 159,600 ₪. בכתב התביעה נטען כי בכל תקופת עבודתה התובעת השתכרה סך של 500$ בלבד, שכר חודשי הנמוך משכר המינימום במשק. בתצהירה טענה התובעת כי משנת 2004 לא שולם השכר השבועי בסך 70 ₪. 23. מנגד טענו הנתבעים כי לאורך כל תקופת ההעסקה שולם שכר בסך של 500$ בתוספת דמי כיס בסך של 303 ₪ לחודש, כאשר שכרה החודשי היה בהתאם להיקף משרתה בכל אחת מתקופות ההעסקה. עוד נטען כי כאשר שער הדולר היה נמוך מ- 4 ₪, שולם השכר לפי שער דולר של 4 שקלים. לטענת הנתבעים, בהתאם לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים) התש"ס - 2000, רשאים היו לנכות משכרה החודשי סכומים בגין החזר הוצאות למגורים הולמים והחזר הוצאות נלוות אולם לא עשו כן. בנוסף, בהתאם לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991, ותקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד ביטוח רפואי) תשס"ב-2001), רשאים היו לקזז משכר התובעת, תשלומים ששילמו עבורה בגין ביטוח רפואי. 24. אין חולק כי התובעת זכאית לתשלום שכר מינימום עבור עבודה במשרה מלאה. בכתב התביעה צוין כי התובעת קיבלה שכר בסך 500 $ אשר הוכפל ב - 3.5 ₪ מבלי שפורט שער הדולר היציג התקף בכל שנה ושנה, ומבלי שפורט שכר המינימום אשר עמד בתוקף בכל שנה משנות העבודה ומבלי שצוינו ההפרשים בין הסכומים שקיבלה התובעת ובין שכר המינימום באותו מועד. ויוטעם; בעוד שלצורך תרגום השכר לשקלים נקבה התובעת בשער יציג נמוך ביותר (3.5 ₪) אשר ספק אם חל באחת מהשנים בהם הועסקה אצל הנתבעים, לצורך קביעת שכר המינימום נקבה התובעת בשיעור עליו עמד שכר מינימום במועד הגשת התביעה באופן שההפרש הנתבע, מלבד העדר כימות, מוגזם ומופרך הוא. 25. לסיכומיה צירפה התובעת את פירוט שער החליפין ושכר המינימום בהתאמה באותה תקופה אך הסכום הנטען איננו עולה בקנה אחד עם הסכום הנתבע בכתב התביעה ומשהתובעת לא ביקשה לתקן את כתב התביעה וממילא אף לא ניתנה כל החלטה בעניין זה, אין לקבל חישובים אלה . נוסיף כי במסגרת הפירוט שצורף לסיכומי התובעת לא הובאו בחשבון דמי הכיס בסך 70 ₪ כמו גם לא הובאו הסכומים אותם היו רשאים הנתבעים לנכות משכר התובעת בהתאם לחוק ולתקנות עובדים זרים . לאור כל האמור לעיל, יש לדחות תביעת התובעת לתשלום הפרשי שכר מינימום. 26. לעניין תשלום דמי כיס שבועיים בסך של 70 ₪, לא מצאנו לקבל את גרסת התובעת. בכתב התביעה טענה התובעת כי השתכרה 500$ בלבד ואילו בתצהירה הצהירה כי החל משנת 2004 הופסקו תשלום דמי כיס בסך 70 ₪. כעולה מתצהירה המחלוקת הצטמצמה לשאלה האם בין השנים 2004 (כאשר לא נהיר באיזה חודש) ועד לסיום עבודתה בחודש מאי 2008 קיבלה התובעת דמי כיס מהנתבעים בסך 70 ₪ לשבוע? משנשאלה התובעת מה היה הסכום אשר העבירה לחו"ל השיבה: "הייתי מעבירה פעם 1,000 או 500 ₪ . אם הייתי שולחת כל חודש הייתי שולחת 450 או 500 דולר" (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 3-4). כאשר הקשתה ב"כ הנתבעים "כל השנים זה היה ככה? " השיבה התובעת- "זה תלוי. אם אני שולחת או לא" וכאשר נשאלה- "כלומר אם שלחת את כל ה- 500 דולר למשפחתך , ממה היה לך לחיות " השיבה- "אם נתנו לי 70 ₪ כל שבוע". בהמשך הבהירה כי סכום זה שולם מעבר ל-500 $ אשר שולמו מדי חודש. כאשר נשאלה "כל השנים זה היה ככה?" השיבה: "לא כל השנים. בשנת 2005 הם הפסיקו לשלם לי את זה" (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 3-12). גרסת התובעת בעניין זה הייתה בלתי עקבית ומעורפלת כך שלא ניתן לדעת באיזה חודש הופסק התשלום. התובעת סתרה את האמור בתצהירה, שלא לומר את הכתוב בכתב התביעה. לפיכך לא מצאנו לקבל טענתה כי שולמו 500$ בלבד לאורך כל תקופת עבודתה. לאור האמור ומעבר לצריך, אנו קובעים כי לתובעת שולם סך של 500$ לחודש בתוספת 70₪ לשבוע שהם 280 ₪ לחודש לפי ממוצע 4 שבועות לחודש. 27. להשלמת התמונה מצאנו לדון בסוגית השכר ששולם במסגרת עבודת התובעת בעסק של הנתבע. בתצהירה טענה התובעת לראשונה (סעיף 1 י') - "משנה שנייה לעבודתי אצלם נדרשתי לעבוד גם במחסן/ חנות , המשמש כבית עסק של הנתבעים. עבדתי שם ואפילו הנפיקו לי איזה סוג של תלוש משכרות. לא קבלתי תשלום כפול. קבלתי 500$ בלבד". נציין שוב, כי מדובר בטענה אשר לא הועלתה בכתב התביעה וככל הנראה מהווה תשובה לנטען בכתב ההגנה (סעיף 7.12). במסגרת חקירתה הנגדית נשאלה התובעת: "ש. בסעיף י' הצהרת שעבדת אצל הנתבע בעסק 8 שעות, כמה ימים בשבוע עבדת אצלו? ת. שלוש או ארבעה פעמים בשבוע. ש. באיזה שעות של היום? ת. משעה 08:00 עד 15:30 או 16:00. ש. למה בחלק מהימים שדיווחת, דיווחת על 30 ₪ ובחלק אחר דיווחת על 35 ₪? ת. זה היה בשנה האחרונה. זה נכון. בגלל שבחוץ שילמו לי 35 ₪ וביקשתי מהם שישלמו לי כמו שבחוץ. ש. אני מציגה לך את החשבון, האם הם שילמו לך את זה? (הוגש וסומן נ/2). ת. כן . ש. זה אומר שבחודש הזה קיבלת כסף לפי הדיווח שלך? ת. כן. את הסך הכל קיבלתי. ש. כמה ימים בשבוע עבדת כאן? ת. 7 פעמים בחודש ושילמו לי 965 ₪. ש. מי שילם לך את זה? ת. אביאל. ש. בלי קשר למשכורת ששרון שילמה לך? ת. לא. ש. כלומר בנובמבר קיבלת עוד 965 ₪ מעבר לשכר שקיבלת? ת. כן. ... ש. ולא חייבים לך כסף עבור השכר במחסן? ת. לא. אני קיבלתי רק 500 דולר כמשכורת. ש. מאיזה שנה הוא שילם לך על עבודתך במחסן? ת. משנת 2007, 2008". (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 14-28; עמ' 6 לפרוטוקול שורות 1-6; עמ' 8 לפרוטוקול שורות 2-5) 28. גרסת התובעת עולה בקנה אחד עם הצהרת הנתבע על פיה: "דלן קיבלה שכרה בתחילת חודש, כמו שאר העובדים המועסקים על ידי. מנהלת החשבונות המועסקת בחברה היתה מקבלת מדלן דיווח שעות בכתב ידה של דלן ולפי דיווח זה היתה מכינה מעטפה ובה כסף מזומן בעור דלן, לעיתים מסרה לדלן את המעטפה ישירות ולעיתים נתנה לי אותה ואני הייתי מוסר את המעטפה בבית לדלן". (סעיפים 7-8 לתצהיר הנתבע). מדברי התובעת ומדברי הנתבע , עולה איפה כי לתובעת שולם שכר נפרד בגין עבודתה בעסק הנתבע ושכר זה לא נכלל במסגרת 500$ אשר שולמו עבור העבודה בבית הנתבעים. 29. טענות התובעת כי לא שולם שכר מספיק בגין עבודתה אצל הנתבע וטענות אחרות אשר הועלו בהקשר זה במסגרת ההליך, אינן ממין העניין, משהתובעת לא תבעה את החברה אשר בבעלות הנתבע. סיום יחסי העבודה בין הצדדים: 30. לגרסת הנתבעים בבוקר ה - 8.5.08, יום העצמאות, נעלמה התובעת בעוד הנתבעים וילדיהם ישנים. הנתבעת התקשרה אל התובעת בשעות הצהרים והבהירה כי ימי החופשה צריכים להיות מתואמים מראש, על כן ביקשה מהתובעת לשוב לעבודתה, אולם התובעת סירבה ומאז נעלמו עקבותיה. למחרת היום הונח בתיבת הדואר מפתח הדירה אשר היה מצוי אצל התובעת. מנגד טענה התובעת כי החופשה ביום 8.5.08 תואמה מראש עם הנתבעים ובשעות הצהרים התקשרה הנתבעת וביקשה מהתובעת לחזור לעבודה. כאשר התובעת התנגדה וביקשה למצות את החופשה עד תומה, פוטרה לאלתר על ידי הנתבעת. עוד טענה התובעת כי הנתבעים לא חידשו את אשרת שהייתה בארץ אשר פגה בתאריך 27.3.08 והמשיכו להעסיקה ללא אשרה וללא רישיון עבודה בניגוד לחוק, תוך שהם מסכנים את המשך עבודתה וחרותה. 31. הנתבעים לא הכחישו כי בסוף חודש מרץ 2008 הסתיים היתר העסקת התובעת (סעיף 48 לכתב ההגנה). לשיטתם פעלו לחידוש ההיתר ושלחו בקשה להארכתו כחודש טרם שפג תוקפו. משהארכת ההיתר התעכבה, עדכנו את התובעת וציידו אותה במכתב המופנה למשטרת ההגירה ומסביר כי התובעת מועסקת על ידם כמטפלת בבתם הנכה וכי הבקשה להארכת ההיתר מתעכבת בשל גורמים שאינם תלויים בנתבעים. כל אותה עת ידעה התובעת כי הנתבעים ממתינים להארכת ההיתר שאמור היה להגיע לביתם. עוד נטען כי התובעת מעולם לא התריעה כי אם לא תחודש האשרה תוך פרק זמן מסוים תאלץ לעזוב את עבודתה.שלוש שנים קודם לכן התעכב ההיתר במספר חודשים והתובעת המתינה בסבלנות לקבלת ההיתר. הנתבעים פעלו בתום לב ובשקיפות כלפי התובעת והיו נתונים לחסדי רשויות המדינה באותו אופן שהתובעת הייתה נתונה לחסדים אלה. עוד טענו הנתבעים כי כל ניסיון להחיל הלכה פסוקה בעניין אי חידוש ויזה כהרעת תנאים אינה רלוונטית לעניינינו ותגרום עוול לנתבעים, משההלכה הפסוקה עוסקת במקרים בהם האשרה לא הוארכה מתוך כוונת המעסיקים שלא להאריכה או מגבלה חוקית אשר מנעה העסקת העובד . מעבר לאמור טענו הנתבעים כי טענות התובעת הן טענות עובדתיות חלופיות. 32. בית הדין הארצי לעבודה קבע בפרשת בע"ע 1179/04 דוד ואסתר דודאי נ' ניקולאי סטיקה, את הדברים הבאים: "הודעתו לניקולאי סטיקה שלא עלה בידו להשיג לו אשרה היא פיטורין. מר דודאי התחייב במשטרה להשיג עבור ניקולאי סטיקה אישור עבודה תוך 30 יום, וכאשר לאחר מועד זה הוא הודיע לניקולאי סטיקה כי הדבר לא עלה בידו, הוא למעשה פיטרו.... זכאותו לפיצויי פיטורין נולדה ברגע שמר דודאי הודיע לו שלא עלה בידו להשיג עבורו אשרה. מכאן שניקולאי סטיקה זכאי לפיצויי פיטורין". 33. בע"ע 1511/02 ארמילנדה לאחאטו - עזבון המנוחה ויקטוריה בן בנימין ז"ל, (פד"ע מ' (2005) 371) בניגוד לדברים שנפסקו בעניין דודאי לעיל לנפסק כי התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים. כאשר בית הדין איבחן פסיקתו מהפסיקה בעניין דודאי כדלקמן: "אשר לטענתו של ב"כ המערערת, לפיה משעה שפג רשיון השהייה שלה בישראל פקעה מאליה העסקתה של המערערת, וממילא זכאית היא לפיצויי פטורים, גם אם התפטרה. לטענה ממין זו נדרשנו לאחרונה בעניין דודאי בו הודיע המעסיק לעובד הזר כי לא עלה בידו להשיג אשרת שהייה עבורו. כפי שנפסק באותה פרשה, זכאותו של העובד לפיצויי פיטורים קמה עם הודעתו המפורשת של המעסיק על כך שלא עלה בידיו להשיג את האשרה הנדרשת. או אז, לא יסתכן המעביד בהעסקה שלא כדין. עם זאת, אין הוא פטור מתשלום פיצויי פיטורים לעובד הזר, למרות שזה האחרון נמלט מביתו של המעסיק, למשמע הודעתו, בחששו מפני גירוש, בהעדר ההיתר הנדרש. שונה המצב בענייננו. כפי שהוברר, במועד היעלמותה של המערערת מבֵּיתָה של המנוחה, הייתה עדיין תלויה ועומדת במשרד הפנים בקשה להארכת האשרה; ולא מן הנמנע כי הבקשה הייתה מתקבלת, נוכח מצב בריאותה הרעוע של המנוחה ותלותה בשירותיה של המערערת. אולם, בהעדר שיתוף פעולה מצד המערערת והיעלמותה, לא היה בידי המנוחה או בנה להמשיך בטיפול בבקשה להארכת האשרה. בנסיבות אלה, אין המערערת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים". 34. בענייננו, לא מדובר במקרה בו רישיון העבודה של התובעת לא חודש אלא הוגשה בקשה להארכת אשרת השהיה של התובעת. נטל ההוכחה כי אכן נעשה ניסיון לחדש את אשרת העבודה מוטל על הנתבעים ואנו סבורים כי נטל זה לא הורם על ידם. אין מחלוקת כי כבר ביום 27.3.2008 פגה אשרת השהיה של התובעת וכי עד מועד סיום יחסי העבודה דהיינו ביום 8.5.2008, לא חודש אישור השהיה . בניגוד לפסיקה בעניין דודאי לא מדובר במקרה אשר לא עלה בידי הנתבעים לחדש את רישיון העבודה וניתן להניח כי יתכן ובסופו של יום ונוכח מצבה הרפואי של הילדה אשרת השהיה הייתה מוארכת. אולם, משהנתבעים לא הוכיחו ולו בראשית ראיה כי פעלו לשם השגת האישור ,לא הורם הנטל בעניין זה ומשכך יש לראות בהתנהלותם כפיטורים. 35. בסעיף 30 לתצהירה הצהירה הנתבעת- "היתר העסקתה של דלן פג בסוף חודש מרץ 2008 , בתחילת מרץ שלחתי למשרד התמ"ת בקשה להארכת ההיתר, משלא קיבלה תשובה ציידתי את דלן במכתב בכתב ידי, המסביר כי דלן מועסקת על ידי בטיפול בביתי וכי הארכת ההיתר, כמו גם הויזה נמצאים בטיפולי ויוסדרו תוך מס' ימים, כנראה שבשל החגים התעכבה ההארכה". הנתבעת לא צירפה כל ראיה בעניין זה. ודוק; לא מדובר במצב בו התובעת נדרשה להוכיח כי התפטרה בשל הרעה מוחשית בתנאי העסקתה, כטענת הנתבעים בסיכומיהם. די בסיטואציה אליה נקלעה התובעת כאשר הנתבעים לא הוכיחו כי עשו דבר על מנת לחדש האשרה ולא צורפה כל אסמכתא בעניין זה, כדי לזכות התובעת בתשלום פיצויי פיטורים. 36. נוכח האמור אנו קובעים כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בגין כל תקופת העבודה. מששכר המינימום במועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים עמד על סך של 3,710 ₪, על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 23,781 ₪ בגין פיצויי פיטורים. תשלום דמי הודעה מוקדמת: 37. משקבענו כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים, משהנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה כי עשו מאמצים על מנת לחדש את אשרת השהיה של התובעת, זכאית התובעת לדמי הודעה מוקדמת בסך של 3,710 ₪. דמי הבראה: 38. לגרסת התובעת לא שולמו דמי הבראה במשך כל תקופת העסקתה ומעולם לא נאמר כי שכרה כולל תשלום בגין רכיב זה . מנגד טענו הנתבעים כי לאור שביעות רצונם מהתובעת ומתוך רצון שלא לפגוע בשכרה שילמו את דמי ההבראה כחלק מהשכר החודשי. 39. במסגרת חקירתה הנגדית נשאלה הנתבעת מה הסיבה שלא שילמו לעובדת כל שנה דמי הבראה וכך השיבה: "כשהיקף העבודה שלה פחת כי הילדים יצאו לגנים ולביה"ס כולל התינוק, לא היה לנו צורך בה כל כך הרבה שעות ואז עלה הנושא שהיא תבוא לעבוד אצל בעלי. ומתוך רצון שזה אל יפגע בה בשכר, הצענו שהשכר יכלול את אותם רכיבים כדי לא להפחית אותו. אין לי הסכם בכתב לעניין זה". (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 27 ואילך). 40. הלכה ידועה היא כי לצורך הכללת רכיב דמי הבראה במסגרת השכר החודשי נדרשת הסכמה בכתב של העובד . בנסיבות המקרה שבפנינו ובהעדר הסכם מפורש בכתב לפיו תשלום השכר המוסכם כולל תשלום דמי הבראה - זכאית התובעת לדמי הבראה מכוח צו ההרחבה במשק. 41. לפיכך,על הנתבעים לשלם לתובעת דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתה החל מיום 8.5.06 ועד ליום 8.5.08. עבור כל האחת מהשנים זכאית התובעת ל- 7 ימי הבראה כאשר שווי יום הבראה במועד סיום ההעסקה עמד על סך של 331 ₪ . לאור האמור לעיל זכאית התובעת לדמי הבראה (14 × 331 ₪) בסך של 4,634 ₪. פדיון ימי חופשה: 42. לגרסת התובעת לא שולם דבר בגין רכיב זה בתקופת עבודתה ולחילופין כאשר נסעה לחופשה בארץ מולדתה. מנגד טענו הנתבעים כי התובעת הייתה זכאית ל- 9 ימי חג מתוך 16 ימי החג הפיליפינים. כאשר אחד החגים חל ביום שבת, דאגה לקחת במקומו יום חופש אחר במהלך השבוע. הנתבעים לא התנגדו לכך מתוך הבנה כי ימים אלו ינוכו מימי החופשה השנתית של התובעת. עוד טענו הנתבעים כי בחגים הישראלים הייתה יוצאת התובעת לחופשה מכיוון ששהו בביתם ולא נזקקו לשירותיה. בנוסף נטען כי הנתבעים נהגו לצאת לחופשות משפחתיות עם הילדים למספר ימים, כאשר בימים אלה התובעת לא עבדה אולם לנה בביתם על כן סוכם כי יחשבו הם כחלק מימי החופשה השנתית. הנתבעים צירפו צילום דרכון הילדים המלמד על יציאות וכניסות לארץ באותה תקופה. במסגרת חקירתה הנגדית נשאלה התובעת בקשר לתביעה לפדיון ימי חופשה וכך העידה: "ש. אם כך, את אמרת בסעיף ד' לתצהיר שכאשר הם נסעו מהבית את נדרשת להישאר בבית להשגיח ולתחזקו, נכון? ת. זה נכון. ש. לכמה זמן הם היו נוסעים בדרך כלל לחו"ל? ת. 9 ימים. ש. כמה ימים בשנה? ת. לפעמים פעמיים או פעם. ש. אם ככה, למה נדרשת להישאר בבית ולתחזקו כשהבית ריק? ת. כדי לשמור על הבית, לנקות את הבית, וכשהם חוזרים לבית, הבית נקי. ש. זה לוקח 9 ימים לנקות את הבית? ת. כן. ש. לשאלת בית הדין מה עשית בדיוק במשך 9 ימים? ת. ניקיתי את הבית. הוצאתי את כל הבגדים מהארונות, כי הייתי צריכה לקפל אותם, להחליף את המצעים, לסדר את הבלגן שהם עזבו. ש. זה לוקח יותר מיום אחד? ת. לא. אני עושה את כל העבודה כדי שאחרי זה אלך לעוד עבודה. אני מנקה את המטבח, מחפשת כביסה, עושה ספונצ'ה. אני לא יכולה לסיים את כל העבודה ביום אחד. כל היום ניקיתי לאט ועשיתי את כל העבודה. זה בערך 5 שעות כל יום לנקות, עד שהם יחזירו בחזרה כדי שהם יחזרו הבית יהיה נקי והכל יהיה במקומו. ש. אחרי החמש שעות היית בחופש? ת. לא. לא יצאתי מהבית. נשארתי בבית כי לאן היה לי ללכת. הדירה שלי בת"א ואני לא יכולה ללכת לשם. ש. אמרת שהלכת לעוד עבודות? ת. אני הלכתי לעבוד בחנות שלהם. ש. אבל לא שהם היו בחו"ל? ת. באותו זמן כשניקיתי את הבית, כשסיימתי, הלכתי לנקות במחסן (בחנות של הנתבעים). ש. כשהם היו בחופשה, האם ניקית את המחסן? ת. כן. הלכתי לשם לפחות פעמיים בשבוע". (עמ' 4-3 לפרוטוקול) 43. בעניין זה סבורים אנו כי קשה לקבל את גרסת התובעת כי במהלך שהות הנתבעים בחו"ל נדרשה לעבודה רציפה של חמש שעות מידי יום. אף אם נקבל את גרסתה כי הנתבעים השאירו אי סדר טרם היציאה לחופשה סבורים אנו כי לא נדרש לסדר את הבית ,הנעדר מדיריו, בהיקף עבודה הזהה לעבודה השוטפת. 44. יחד עם זאת, משנטל ההוכחה בדבר ימי החופשה אשר נטל העובד ואשר נותרו לזכותו רובץ על כתפי הנתבעים, ומשלא הורם נטל זה, שעה שלא ניתן לקבוע כמה ימים הייתה התובעת בחופשה מדי כל שנה וכמה ימים נותרו לזכותה, זכאית התובעת לפדיון ימי חופשה עבור שלושת השנים האחרונות בסך של 5,775 ₪. שכר חודש אפריל ושמונה ימים בחודש מאי: 45. התובעת טענה כי לא קיבלה שכר עבור חודש אפריל וכן שמונה ימי עבודה בחודש מאי. מנגד טענו הנתבעים כי התובעת קיבלה שכר עבור חודש אפריל 2008 ובגין שמונה ימי עבודה בחודש מאי, לא שולם שכר. נטל ההוכחה בעניין אי תשלום השכר רובץ על כתפי התובעת (דב"ע נ"ד 23-3 חיים פרינץ נ' נתי גפן ואח', פד"ע כ"ו, 547). התובעת הסתפקה באמירה כללית וסתמית, על פיה פוטרה לאלתר ושכרה עבור חודשים אפריל מאי,לא שולם. משלא הוכחה טענת התובעת בעניין אי תשלום השכר עבור חודש אפריל למעט טענה בעלמא, דין התביעה בגין רכיב זה להידחות. 46. יחד עם זאת, משהנתבעת הודתה כי לא שילמה את שכר התובעת עבור חודש מאי, דין התביעה בגין רכיב זה להתקבל. בחודש זה עמד שכר המינימום במשק על סך של 3,710 ₪. שעה שהתובעת עבדה 6 ימים בשבוע על הנתבעים לשלם לתובעת סך של (3710/22) 168.6*6=1,011 ₪. התובעת העמידה תביעתה על סך של 993 ₪, על כן ישלמו הנתבעים סכום זה עבור שכר חודש מאי. 47. התובעת לא תבעה במפורש פיצויי הלנת שכר. לא מצאנו כי בהגדרת הרכיב כ"שכר מולן" יש לראות תביעה מפורשת לפיצויי הלנה. לפיכך, אין לפסוק בנסיבות מקרה זה פיצויי הלנת שכר. סוף דבר: 48. הנתבעים ישלמו לתובעת תוך 30 יום מהיום את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים בסך 23,781 ₪. ב. הודעה מוקדמת בסך 3,710 ₪. ג. דמי הבראה בסך 4,634 ₪. ד. פדיון ימי חופשה בסך של 5,775 ₪. ה. שכר חודש מאי 2008 בסך 993 ₪. 49. בשם לב לאופן ניהול ההליך ובפרט הפער בין סכום התביעה לבין הסכומים אשר נפסקו לזכות התובעת,לא מצאנו מקום ליתן צו להוצאות. אשרה (ויזה)משרד הפניםעובדים זרים