א. ההליך 1. התובע, יליד 20.10.1967, עותר בתביעתו שלפני, לכך שהנתבעת מס' 2 תחויב לפצותו עבור נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת עבודה, אשר לטענתו אירעה בתאריך 31.7.2002. 2. בזמן הרלבנטי לתביעתו, התובע עבד במחסן הירקות המרכזי של הנתבעת מס' 1 (חברת "קלאבמרקט") כמסדר סחורה. בעקבות צו שניתן לפירוק הנתבעת מס' 1, התביעה נגד הנתבעת מס' 1 נדחתה (וראה החלטת כב' השופטת ח' הורוביץ מתאריך 18.2.2007, בבש"א 379/07), ותביעתו של התובע התנהלה כנגד הנתבעת מס' 2 בלבד, בתורת מי שביטחה את חבותה של הנתבעת מס' 1. ב. התאונה 3. לטענת התובע, במסגרת עבודתו היה עליו לשנע משטחים שונים במחסן הירקות, ולצורך כך השתמש במלגזה ידנית המופעלת על ידי הולך רגל, המונהגת באמצעות זרוע שאורכה כ- 60 ס"מ. לטענת התובע, בפי העובדים נקראה המלגזה הידנית "הסוס", ונראה שהתובע ידע להפעיל את המלגזה, שכן עד למועד התאונה הוא עבד במחסן כשנתיים. 4. לטענת התובע, ביום שקדם לתאונה, כאשר עבד עם המלגזה, הבחין התובע בכך שמנגנון העצירה שלה נפגם. בתצהיר עדותו הראשית הסביר התובע, כי ניתן לעצור את המלגזה באחת משתי דרכים. הדרך האחת היא להעביר את זרוע ההפעלה למצב ניצב, והאפשרות השניה היא להסיט את כפתור ההפעלה למצב התנועה ההפוך למצב בו המלגזה נמצאת באותה עת (כלומר, הסטת כפתור ההפעלה למצב נסיעה לאחור, בשעה שהמלגזה נוסעת קדימה, תביא לעצירת המלגזה). לטענת התובע, בדרך כלל נהגו העובדים לעצור את המלגזה על ידי הפיכת כיוון התנועה, ורק אם המלגזה לא הייתה עוצרת, עצרו אותה באמצעות הסטת זרוע ההפעלה למצב ניצב. 5. התובע מוסיף וטוען, כי משגילה שיש תקלה במנגנון העצירה, השאיר עליה פתק עליו כתב "הסוס לא עוצר". את הפתק השאיר על פי נוהל שהיה קיים במקום העבודה, על מנת שאדם, שעיסוקו בתיקון הכלים המכניים יתקן את הטעון תיקון. בתאריך 31.7.2002 הגיע התובע לעבודה במשמרת ערב, והיה לבד במחסן. בהגיעו מצא התובע שהפתק שהשאיר יום קודם לכן הוסר מהמלגזה, ועל כן הניח שהתקלה במנגנון העצירה תוקנה. באותה עת היה עליו להניח במקומו הנכון משטח שעליו הונח מיכל ("אמבטיה" בלשון התובע) שהכיל אבטיחים, בסמוך למשטח של קישואים. התובע ביקש להציב את מיכל האבטיחים בצורה נאותה למקומו, ולצורך כך תמרן את המלגזה, ובשעה שהמלגזה הייתה בנסיעה לאחור, ניסה לעצור את המלגזה אך "היא המשיכה לנסוע במהירות אחורה בתנועה מהירה במיוחד". לטענת התובע הניסיון לעצור את המלגזה נכשל, התובע ניסה לזוז הצידה כדי שלא יפגע, אך "המלגזה ("סוס") הדביקה בכוח רב את קרסול רגל ימין שלי אל משטח הקישואים, והתנועה נבלמה על ידי הלחיצה של המלגזה על רגל ימין שלי, כשהרגל תפוסה בין המלגזה ומשטח הקישואים". כתוצאה מאירוע זה, כך טוען התובע, נגרמה לו חבלה קשה בקרסול רגל ימין. 6. הנתבעת מכחישה את טענות התובע, ולטענתה לא עלה בידי התובע להוכיח שהתאונה אירעה לו. בא כוח הנתבעת מלין על כך שהתובע הגיש את תביעתו מספר שנים לאחר האירוע, ואז, בשל צו הפירוק שניתן נגד הנתבעת מס' 1, כבר לא ניתן היה לבדוק את המלגזה ואת המקום, ואף לא ניתן היה לאתר עדים שעבדו במקום בתקופה ההיא. בא כוח הנתבעת מוסיף וטוען, כי לתאונה לא היו עדים, שכן התובע, לפי עדותו, הגיע למקום מוקדם מיתר עובדי המחסן, ואיש לא היה במקום כאשר התאונה אירעה. לטענת בא כוח הנתבעת, חקירתו הנגדית של התובע העלתה סתירות שונות בגרסתו, ובהיותה עדות יחידה שאין לה סיוע, לא ניתן לבסס עליה ממצאים עובדתיים. בא כוח הנתבעת מבקש לקבל את עדותו של מר יעקב שושני, ששימש בזמנים הרלבנטיים כמנהל אגף הרכב, המחסן וכקצין הבטיחות אצל הנתבעת מס' 1, והעיד במשפט מטעם הנתבעת מס' 2. לדברי מר שושני, גרסת התובע אינה הגיונית, ו"אין דבר כזה להשאיר פתק במחלקת הירקות שהמלגזה מקולקלת". עוד הוסיף בא כוח הנתבעת וטען, כי על פי חוות דעת המומחה מטעמו, מר אשר אסבן, במלגזות מהסוג שבנדון, קיים מנגנון עצירה נוסף הנקרא "משבת בטן". מנגנון זה הוא למעשה מפסק, המצוי בקצה זרוע ההפעלה, ותפקידו להפסיק את תנועת המלגזה בשעה שהיא נוסעת לאחור ומופעל עליו לחץ. כך למשל אם המלגזה נוסעת לאחור, והמפעיל נקלע למצב בו הוא עומד וגבו אל קיר, כדי למנוע את מעיכתו על הקיר, הלחץ שגוף המפעיל מפעיל על משבת הבטן, גורם לעצירת המלגזה. לטענת בא כוח הנתבעת, אילו התובע היה מפעיל את המלגזה בצורה נכונה, כי אז התאונה הייתה נמנעת, שכן אף לגרסת התובע, התאונה אירעה בשעה שהמלגזה נסעה לאחור. ואולם, מכיוון שהתובע, כעולה מחקירתו הנגדית, ניסה להכניס את משטח האבטיחים תוך כדי סיבוב המלגזה, ולא עמד מאחוריה אלא לצידה, נטרל התובע בחוסר זהירותו את פעולת משבת הבטן. 7. אציין, כי הגם שעדות התובע בנוגע לאירוע התאונה היא עדות יחידה, העידו בפני עדים נוספים מטעמו, המחזקים את גרסתו. העד רושדי מרענה הוא נהג משאית, אשר ביום התאונה הוביל מטען של בננות למחסן הירקות של הנתבעת מס' 1. בעת שהיה במקום הבחין העד בתובע כשהוא יושב בצד עם מקל של מטאטא, ולשאלת העד מסר לו התובע, ש"הסוס חזר עליו, ולחץ לו את הרגל נגד משטח שהיה מאחורה". העד הוסיף, שהתובע מסר לו כי ביקש שיסיעו אותו לקבלת טיפול רפואי אך לא ניתנה לו הסעה, ועל כן העד הסכים להסיע אותו מקרית אתא (מקום המחסן) למרפאת "לין" בחיפה, שממילא הייתה בדרכו. העד עזר לתובע לטפס לתא הנהג, ובדרך, כך מסר העד, התובע סיפר לו "שהסוס שלו היה מקולקל ושהוא שם עליו פתק שהוא לא עובד, וכנראה שלא תיקנו אותו כי הסוס חזר עליו". עד נוסף, מר יוסף עומר, שאף הוא עבד באותה תקופה במחסן, סיפר, שבאחד הימים כאשר הגיע לעבודה הוא שמע שהתובע נפגע מהמלגזה ופינו אותו לבית חולים, ולאחר כשבועיים הגיע התובע כשרגלו בגבס והוא נעזר בקביים, כדי לקבל מסמך כלשהו במשרד. עד זה הוסיף ומסר בתצהיר עדותו הראשית, כי במלגזות הידניות היו מתגלות לעיתם תקלות במנגנוני ההילוכים, והיו מקרים שההילוך היה "נתפש ורץ קדימה", ולהיפך, "נתפס ורץ אחורה". 8. לאחר ששקלתי את הראיות שלפני, ואת טענות באי כוח הצדדים, וחרף העובדה שהראיה היחידה על התאונה עצמה היא עדותו היחידה של התובע, הנני מקבל את גרסת התובע, והנני קובע שהתאונה אירעה בשל תקלה במנגנון העצירה של המלגזה, אשר לא תוקן למרות הפתק שהתובע הצמיד למלגזה ביום שקדם לתאונה. יתרה מזאת, הנני סבור שיש בעדויותיהם של העדים רושדי מרענה ויוסף עומר, סיוע לעדותו של התובע, גם אם אין מדובר בעדויות של עדים שראו את התאונה בשעה שקרתה, ועל כן, לעניין סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א – 1971, אין מקום להגדיר את עדות התובע כעדות יחידה שאין לה סיוע. מעדותו של התובע התרשמתי, שביום שקדם לתאונה התובע התריע על תקלה במלגזה, בהצמדת פתק למלגזה לפי הנוהל שהיה קיים במקום העבודה, ומכיוון שביום התאונה ראה שהפתק שהצמיד למלגזה הוסר, הניח שהתקלה תוקנה. עוד התרשמתי, שהתאונה אירעה בשעה שהמלגזה הייתה בתנועה לאחור, ומנגנון העצירה שלה כשל, ועקב כך נפגע קרסול רגלו הימנית של התובע. לא נעלמו מעיני טענות בא כוח הנתבעת על סתירות שונות ופרכות שהתגלו במהלך חקירתו הנגדית של התובע, אך אלה לא שינו התרשמותי מעדותו של התובע בדבר קרות התאונה באופן שתואר על ידו. כמו כן לא נעלמה מעיני טענת בא כוח הנתבעת, כי בשל הנסיבות לא ניתן היה לבדוק את המלגזה שהתובע נפגע ממנה, ובכך נגרם נזק ראייתי לנתבעת. ואולם, הנני סבור שגם לעניין זה אין ליתן משקל. התביעה הוגשה בשנת 2006, לפני מתן צו הפירוק נגד הנתבעת מס' 1, ובאותה עת המחסן בו עבד התובע עדיין היה פעיל, כך שהנתבעת יכולה הייתה לשלוח את נציגיה לבדוק את המלגזה. ככל שהדברים אמורים בעדותו של מר שושני, כי אז אין אני סבור שעדותו סותרת את עדות התובע. מר שושני היה מנהל רם דרג אצל הנתבעת, ולא היה לו קשר עם עובדים בדרגתו הנמוכה יחסית של התובע. על פי עדותו, מר שושני היה מקבל את המידע על תקלות במלגזות ממנהל מחלקת הירקות או מעוזרו. 9. על כן, בסיכומו של דבר הנני קובע, שהתאונה נגרמה כתוצאה מכך שהתקלה במלגזה לא תוקנה, חרף הודעתו של התובע על תקלה במנגנון העצירה, והאחריות לכך רובצת לפתחה של הנתבעת מס' 1, וכפועל יוצא מכך, על הנתבעת מס' 2. ג. אשם תורם 10. בא כוח התובע טען, כי אין לייחס לתובע אשם תורם, בין היתר משום שלא סופקו לו נעליים מתאימות לעבודה. (דבר עליו העיד אף מר יוסף עומר). לעומת זאת, בא כוח הנתבעת טען, כי יש לזקוף לחובת התובע אשם תורם בשל כך שהפעיל את המלגזה בחוסר זהירות, ובכך גרם לנזק לעצמו. 11. הנני סבור, שכבר בתחילת עבודתו, היה על התובע לבדוק שמנגנון העצירה במלגזה תוקן, אך הוא לא עשה זאת, ואת העבודה במלגזה התחיל משום שהניח שהמלגזה תוקנה. כמו כן, מקובלת עלי טענת בא כוח הנתבעת, שהתובע עבד בחוסר זהירות. לשאלת בא כוח הנתבעת מדוע לא קרא לאדם אחר כדי שיזיז את משטח הקישואים, כאשר ראה שהמשטח מפריע לו להעמיד במקום את משטח האבטיחים, השיב התובע, כי היה לבד ולא היה במקום אדם נוסף. ואולם, אין בכך תשובה לשאלה, מדוע התובע עצמו לא הזיז את משטח הקישואים כדי לאפשר לו להכניס כראוי את משטח האבטיחים למקומו, ותחת זאת ניסה לתמרן את המלגזה, כשהיא נושאת מטען ולאחר שיום קודם לכן התובע איתר בה תקלה במנגנון העצירה. כמו כן, אישר התובע (בעמ' 35 לפרוטוקול 18), שהוא ניסה לעצור את המלגזה על ידי שינוי כיוון התנועה שלה, אך אם היה משתמש בזרוע ההפעלה, "קרוב לוודאי" שהמלגזה הייתה עוצרת. בנוסף לאלה, יש מקום לתהות אחר דברי התובע, שהמלגזה נסעה במהירות, וזאת משום שעל פי הראיות אין מדובר בכלי שיכול לנסוע במהירות. 12. לאחר ששקלתי את הראיות שלפני ואת טענות באי כוח הצדדים, הנני סבור כי יש לזקוף לחובת התובע אשם תורם לקרות התאונה, ובנסיבות העניין הנני מעמיד את שיעור אשמו התורם של התובע על 20%. ד. נכות רפואית 13. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר ז'אן ז'אק וטין, מומחה לרפואה פיזיקאלית ושיקום, ולטיפול בכאב (מוצג ת/1), ולפיה לתובע נכות בשיעור 30% לצמיתות בשל תסמונת CRPS – (Complex Regional Pain Syndrom). כמו כן הוגשה חוות דעתו של ד"ר צבי קירש, מומחה לפסיכיאטריה (מוצג ת/4), ולדעתו נגרמה לתובע נכות נפשית בשיעור 40%. 14. לעומת חוות הדעת הרפואיות מטעם התובע, הניחה הנתבעת לפני את חוות דעתו של פרופ' חיים צינמן, מומחה לאורתופדיה (מוצג נ/12), ולפיה לתובע נכות בשיעור 10% לצמיתות בשל החבלה בקרסול, וכן חוות דעתו של ד"ר רם מירז, מומחה לפסיכיאטריה (מוצג נ/15), אשר לדעתו שיעור נכותו הנפשית של התובע מגיע כדי 5% בלבד. 15. אוסיף לעניין זה, שלאחר התאונה הגיש התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי לפי פרק "ביטוח נכות", והועדה הרפואית קבעה נכותו בשיעור של 60%. בעקבות זאת קיבל התובע קצבה חודשית בסך 4,300 ₪ לחודש (כולל מזונות לאשתו ולילדיו). במהלך שנת 2008 החליט התובע להגיש תביעה לקביעת נכותו מעבודה, לפי פרק "ביטוח נפגעי עבודה", והועדה הרפואית קבעה כי נכותו בעקבות הפגיעה בעבודה מגיעה כדי שיעור של 30% לצמיתות. התובע בחר בקצבת נכות מעבודה שהיא נמוכה מהקצבה שקיבל לפי פרק "ביטוח נכות". 16. בא כוח התובע סבור, כי יש לקבל את קביעות הנכות שנקבעו על ידי המומחים מטעם התובע. ככל שהדברים נוגעים לד"ר וטין, טען בא כוח התובע, כי מדובר במומחה לרפואת כאב, אשר חוות דעתו לא נסתרה בחוות דעת של מומחה בתחום זה, ולפרופ' צינמן, אין המומחיות הדרושה כדי לסתור קביעותיו של ד"ר וטין בחוות דעתו. ככל שהדברים נוגעים לחוות דעתו של ד"ר מירז, טען בא כוח התובע, כי ד"ר מירז מתמקד יתר על המידה במאפיינים אישים קודמים של התובע ונתן להם משקל כבד מידי, ולעומת זאת, לא נתן משקל ראוי לתוצאות התאונה והשפעתה על התובע. 17. לעומת דברים אלה טען בא כוח הנתבעת, כי ד"ר וטין לא בדק את החומר הרפואי העדכני הנוגע לתובע, ולא בדק את המסמכים הרפואיים שהוגשו מטעם התובע למוסד לביטוח לאומי. באשר לחוות דעתו של ד"ר קירש, טען בא כוח הנתבעת, כי ד"ר קירש לא איבחן את מצבו של התובע, וכל שעשה היה לחזור על תלונותיו הסובייקטיביות של התובע שנשמעו בפניו. לדעת בא כוח הנתבעת, יש לאמץ את קביעותיו של פרופ' צינמן, אשר קבע בחוות דעתו, כמו גם בחקירתו, שלא מצא אצל התובע את הביטויים הקליניים לתסמונת ה- CRPS. 18. אודה, כי לא עלה בידי להבין כראוי את מהלכו של התובע כאשר הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לפי פרק "ביטוח נפגעי עבודה" לאחר שכבר נקבעה נכותו לפי פרק "ביטוח נכות". מכל מקום, קביעת הנכות לצורך פסק דין זה תעשה על פי העדויות של המומחים שנשמעו לפני. 19. מקובלת עלי טענת בא כוח הנתבעת, שחוות הדעת של ד"ר וטין אינה מקיפה את כל החומר הרפואי בעניינו של התובע. באשר לחוות דעתו של ד"ר קירש, נראה שהיא אינה משקפת את שיעור הנכות הנפשית של התובע, הנובעת מהתאונה, והיא נועדה לספק את רצונו של התובע להשיג קביעה גבוהה של שיעור הנכות. מעדותו של פרופ' צינמן התרשמתי באופן חיובי, ואכן מתעורר ספק אם התובע לקה בתסמונת CRPS. ואולם, נראה הדבר שהתובע סובל מכאבים עזים, והיה עליו לקבל טיפולים שונים בבית החולים רמב"ם, לרבות מספר פרוצדורות להשתלת אלקטרודות להפחתת הכאב. על כן, הנני סבור, שיש להעמיד את שיעור נכותו של התובע בגין הפגיעה בקרסול על 20% לצמיתות (במקום 10% כפי שקבע פרופ' צינמן). באשר לנכות הנפשית, הגם שהנני מעדיף את חוות דעתו של ד"ר מירז על פני חוות דעתו של ד"ר קירש, הנני סבור שנכותו הנפשית של התובע, הנובעת מהתאונה, גבוהה מזו שנקבעה על ידי ד"ר מירז, והנני מעמיד את שיעור נכותו הנפשית של התובע על שיעור של 10% לצמיתות (במקום 5% כפי שקבע ד"ר מירז). נכותו המשוקלת של התובע מגיעה אפוא כדי 28% לצמיתות. ה. נכות תפקודית 20. מאז התאונה התובע לא שב לעבודה, ואף ניסיונות השיקום והניסיון לשלבו במקום עבודה מוגן, לא עלו יפה. ואולם, לא התרשמתי שהתובע עשה מאמצים למצוא לעצמו מקום עבודה מתאים או לסייע לשלבו במקום עבודה מתאים לו. 21. בנסיבות העניין, הנני סבור שהנכות הרפואית שקבעתי לעיל, משקפת אף את נכותו התפקודית של התובע, ולפיכך הנני קובע, כי שיעור נכותו התפקודית של התובע יהיה כשיעור נכותו הרפואית. ו. השתכרות התובע לפני התאונה 22. על פי טופס 106 לשנת 2001, התובע השתכר בשנה זו מעבודתו אצל הנתבעת מס' 1 סך 47,808 ₪ ברוטו, דהיינו, בממוצע סך 3,984 ₪ ברוטו לחודש, ובמעוגל סך 4,000 ₪ ברוטו לחודש. לפי תלושי השכר שהופקו לתובע עבור חודשי עבודתו בשנת 2002, התובע השתכר במשך שבעת החודשים שקדמו לתאונה סך 34,972 ₪ ברוטו, דהיינו, בממוצע סך 4,996 ₪ ברוטו לחודש, ובמעוגל, בממוצע סך 5,000 ₪ ברוטו לחודש. 23. בא כוח התובע חישב את חישוביו לפי השכר הרבע שנתי אשר שימש את האקטואר מטעם הנתבעת, ולפי נתון זה שכרו החודשי הממוצע של התובע היה 6,525 ₪ לחודש. ואולם, אני סבור שנכון יותר יהיה להשתמש לצורך חישוב הפסדי השתכרותו של התובע, במסמכים המעידים על השתכרותו בחודשים שקדמו לתאונה, ולפיה, כאמור, התובע השתכר בממוצע סך 5,000 ₪ ברוטו לחודש. 24. במשוערך ליום מתן פסק דין זה, לפי השינויים שחלו בשכר הממוצע במשק, שכרו החודשי המשוערך של התובע מגיע כדי 5,954 ₪ ברוטו לחודש, ובמעוגל סך 6,000 ₪ ברוטו לחודש. ז. הפסדי השתכרות בעבר 25. את תקופת הפסדי השתכרותו של התובע בעבר יש לחלק לשלוש תקופות משנה, כמפורט להלן: (א) התקופה שמיום התאונה (31.7.2002) ולמשך שנתיים (עד ליום 31.7.2004), בה התובע לא היה כשיר לעבודה כלל, דהיינו, נכות זמנית בשיעור 100%. (ב) התקופה שמתום שנתיים מיום התאונה (החל מיום 1.8.2004) ולמשך שנתיים נוספות (עד ליום 31.7.2006), בה התובע היה כשיר לעבודה במחצית כושר עבודתו בלבד. (ג) יתר התקופה, שתחילתה בתום 4 שנים מיום התאונה (החל מיום 1.8.2006) ועד היום, לפי שיעור נכותו הצמיתה של התובע, כלומר, 28%. 26. כאמור, ערב התאונה השתכר התובע סך 5,000 ₪ לחודש, ולפיכך על פי חישוב שערכתי בעזרת תוכנת "המשערכת 32", הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה מגיע כדי הסך 427,362 ₪, ובמעוגל סך 427,000 ₪. החישוב שערכתי תויק על ידי בתיק המוצגים כחישוב מס' 1. ז. הפסדי השתכרות בעתיד 27. שכרו המשוערך של התובע בתאריך פסק דין זה מגיע כדי הסך 6,000 ₪ ברוטו לחודש. מסכום זה יש לנכות הפרשות שהיה על התובע להפריש לצורך רכישת זכויות פנסיה. 28. בהינתן ששיעור נכותו של התובע הוא 28%, הפיצוי לתובע בראש נזק זה, עד למועד הגיע התובע לגיל 67, מגיע כדי סך 322,683 ₪, ובמעוגל 323,000 ₪. החישוב שערכתי תויק בתיק המוצגים וסומן כחישוב מס' 2. ח. הפסדי פנסיה 29. על פי הנתונים שהובאו לעיל, ובהנחה שהנני מניח לטובת התובע, לפיה התובע היה מגיע לשיעור פנסיה של 70% בגיל פרישה, הפיצוי לתובע בראש נזק זה מגיע כדי הסך 77,731 ₪, ובמעוגל 78,000 ₪. החישוב שערכתי תויק בתיק המוצגים וסומן כחישוב מס' 3. ט. עזרת הזולת בעבר 30. לאחר התאונה סבל התובע מכאבים עזים, ואין ספק שהיה זקוק לעזרת הזולת. הנני מעריך את העזרה שהתובע היה זקוק לה בשנה הראשונה לאחר התאונה בסכום של 2,000 ₪ לחודש, כערכם ביום מתן פסק דין זה, ולאחר מכן סך 1,000 ₪ למשך שנתיים, ולאחר מכן סך 500 ₪ לחודש עד ליום מתן פסק דין זה. 31. על פי נתונים אלה, הפיצוי לתובע בראש נזק זה מגיע כדי הסך 112,432 ₪, ובמעוגל סך 112,000 ₪. החישוב שערכתי תויק בתיק המוצגים וסומן כחישוב מס' 4. י. עזרת הזולת בעתיד 32. מסופק אני אם התובע יזדקק לעזרת הזולת בעתיד, אך לטובת התובע אניח, שיהיה זקוק לעזרה מסוימת, במיוחד בהגיעו לגיל זקנה, והנני מעריך את העזרה שיזדקק לה בסכום ממוצע של 500 ₪ לחודש. 33. על פי נתונים אלה, הפיצוי לתובע בראש נזק זה מגיע כדי הסך 133,831 ₪, ובמעוגל סך 134,000 ₪. החישוב שערכתי תויק על ידי בתיק המוצגים כחישוב מס' 5. י"א נסיעות לטיפולים בעבר ובעתיד והוצאות שונות 34. לכאורה מדובר בתאונת עבודה, והוצאותיו של התובע צריכות להיות מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי. ואולם, הניסיון מלמד, כי לא תמיד אדם מגיש תביעה בגין הוצאותיו למוסד לביטוח לאומי (חרף חובתו להקטין את הנזק). הנני פוסק אפוא לתובע פיצוי גלובאלי עבור הוצאותיו השונות, בסכום של 50,000 ₪. י"ב . כאב וסבל 35. לאור נכותו של התובע והכאבים מהם סבל ועוד יסבול בעתיד, הנני מעריך את הפיצוי לתובע בראש נזק זה בסכום של 150,000 ₪. י"ג. הפסדי ניידות 36. התובע עתר לחייב את הנתבעת לפצות אותו עבור הפגיעה בניידות שנגרמה לו. הנני סבור, כי הגם שהתובע נפגע בקרסול, אין מקום לפיצוי התובע עבור הפגיעה בניידות מעבר לפיצויים שפסקתי לזכותו שלעיל. גם אם התובע סובל מכאבים, לא איבד התובע את כושר הניידות שלו. י"ד. ניכויים מהפיצויים 37. הנתבעת הניחה לפני חוות דעת של אקטואר בנושא הקצבאות ששולמו ואשר עוד תשולמנה לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי. על פי חוות דעת אלה (שעודכנו לתאריך 2.3.2011), הסכומים שיש לנכות מהפיצויים לתובע, הם כמפורט להלן: (א) קצבת נכות כללית ששולמה 147,418 ₪ (ב) דמי פגיעה ששולמו על ידי הנתבעת מס' 1 12,946 ₪ (ג) קצבת נכות מעבודה, בעבר ובעתיד 597,214 ₪ סך הכל 757,578 ₪ ט"ו. סוף דבר 38. על יסוד כל האמור לעיל, חישוב הפיצויים לתובע יעשה כדלקמן: (א) הפסד השתכרות בעבר (סעיף 26 לעיל) 427,000 ₪ (ב) הפסדי השתכרות בעתיד (סעיף 28 לעיל) 323,000 ₪ (ג) הפסדי פנסיה (סעיף 29 לעיל) 78,000 ₪ (ד) עזרת הזולת בעבר (סעיף 31 לעיל) 112,000 ₪ (ה) עזרת הזולת בעתיד (סעיף 33 לעיל) 134,000 ₪ (ו) הוצאות שונות (סעיף 34 לעיל) 50,000 ₪ (ז) כאב וסבל (סעיף 35 לעיל) 150,000 ₪ סך הכל 1,274,000 ₪ (ח) אשם תורם (20% - סעיף 12 לעיל ) 254,800 ₪ 1,019,200 ₪ (ט) ניכוי קצבאות המוסד לביטוח לאומי (סעיף 37 לעיל) 757,578 ₪ סך הפיצויים לתשלום על ידי הנתבעת מס' 2 261,622 ₪ 39. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני מחייב את הנתבעת מס' 2 לשלם לתובע סך 261,622 ₪, כערכו בתאריך פסק דין זה. (ב) הנני מחייב את הנתבעת מס' 2 לשלם לתובע הוצאות משפט בסכום כולל של 75,000 ₪. קרסולציוד מכני הנדסי (צמ"ה)מלגזהתאונת עבודה