האם הוועדה העליונה של קצין התגמולים כפופה להחלטה מינהלית של הממונה על הועדה? האם בסמכות ערכאת הערעור לבדוק מהימנות המערער אל מול קביעת מהימנות על ידי הועדה העליונה? אלה השאלות העיקריות בערעור זה. לפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה מכח סעיף 12א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט - 1959 [נוסח משולב], מיום 17.5.10, בגין הפחתה של אחוזי הנכות שנקבעו למערער. רקע כללי וההליכים עד הלום 1. המערער, קצין משטרה המשרת כיום במטה הארצי של משטרת ישראל. ביום 20.1.2003 במהלך שירותו נפגע המערער שעה שהחליק ונחבל קשות בראשו, ובחלקי גוף אחרים. בעקבות האירוע הגיש המערער תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים. ועדה רפואית ראשונה בפניה הועמד המערער קבעה לו נכות זמנית בגין התקפים פרכוסים, אובדן שן, צלקת בסנטר, הגבלה מזערית באגודל שמאל, מ.א. מניסקטומיה מדיאלית וחבלה בקרסול. אחוזי הנכות שנקבעו למערער עמדו על 33% כשמתוכם 30% עבור התקפים פרכוסיים. מאז, הועמד המערער מפעם לפעם בפני ועדות רפואיות אשר האריכו לו את אחוזי הנכות באופן זמני. ביום 15.6.09 הועמד המערער בפני ועדה רפואית חוזרת (חמישית במספר) לשם הערכת נכותו. המערער לטענתו, תיאר בפני הועדה את מצבו הרפואי ואת שעובר עליו, תוך שמסר דיווח מדויק לפיו, מאז הועדה שתקיימה ביום 31.3.2008 ועד למועד הועדה המחוזית האחרונה מיום 15.6.2009 חווה המערער, לטענתו, ארבעה התקפים פרכוסיים שלוו באובדן הכרה. המערער פירט בפני הועדה את נסיבותיהם ותכיפותם, ואף הדגיש כי ארבעת התקפים אירעו בין החודשים ספטמבר 2008 לבין ינואר 2009. 2. המערער טען בפני הועדה על ההשלכות הקשות הנובעות ממצבו והמשליכות בצורה קשה על טיב הזוגיות שלו בעיקר ככל שהדבר נוגע לקיום יחסי מין בינו לבין אישתו, תוך פגיעה קשה במרקם יחסי האישות בין השניים, ולרבות העצמת המתחים הרבים שנוצרו ביניהם, הנובעים ישירות ממצבו הרפואי. הועדה המחוזית הפחיתה את שיעור נכותו של המערער בגין ההתקפים הפירכוסיים והעמידה את נכותו על 10% לפי תקנה 30(1)ב לתקנות. על החלטת הועדה הרפואית המחוזית הגיש המערער ערעור לוועדה הרפואית העליונה שהתכנסה ביום 9.11.09, בפניה פורטו בהרחבה טענותיו והוא ביקש להשיב לו את אחוזי הנכות בגין ההתקפים הפרכוסיים שבוטלו, ולטענתו כך סתם, על ידי הועדה הרפואית המחוזית. לטעמו, הועדה הרפואית העליונה דחתה את ערעורו תוך אימוץ החלטת הועדה הרפואית המחוזית בהחלטה קצרה וסתמית. ביום 30.11.09 הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת הועדה הרפואית העליונה (ע"א 3630/09). בהמלצת בית המשפט ובהסכמת הצדדים, נקבע כי הענין יחזור אל הועדה על מנת שזו "תבחן את הסוגיה מראשיתה" ותנמק את החלטתה. ביום 17.5.10 התכנסה הועדה הרפואית העליונה (בהרכבה הקודם) ושמעה את המערער ובא כוחו. לאחר מכן, נועצו חברי הועדה ביניהם והוציאו תחת ידם החלטה לפיה הם מבקשים להפנות את המערער לבדיקת ניטור EEG וידאו חוזרת ולאחר שיתקבלו התוצאות, הם יסכמו את החלטתם. 3. משנודע למערער על כך פנה בא כוחו למר רוני אהרוני, אחראי הועדות הרפואיות במשרד הבטחון בירושלים, והלין בפניו אודות כוונות הועדה לשלוח את המערער לבדיקה נוספת תוך שטען בפניו כי מדובר בבדיקה מיותרת, שכבר בוצעה על ידי המערער, אין בה ליתן אינדיקציה אודות ההתקפים הפרכוסים שחווה המערער במצבי לחץ כמפורט לעיל ואין בה ליתן אומדנה אודות מצב הפרכוסים ביום יום. בעקבות הפניה נקבעה פגישה במשרדו של מר אהרוני אליה הוזמן גם ד"ר עופר אלישוב, שהוא יו"ר הועדות הרפואיות העליונות. באותה פגישה הביע ב"כ המערער בפני ד"ר אלישוב את דעתו בדבר חוסר הנחיצות בבדיקה החוזרת, והביע בפניו את מורת רוחו מהתנהלות הועדה העליונה שנתפסה בעיניו כמי שמתחמקת מלשבת על המדוכה ולנמק את החלטתה. ד"ר אלישוב אף הוא סבר כי מדובר בבדיקה מיותרת שלא תתרום דבר לצורך קבלת ההחלטה. לאור זאת, במזכר מיום 13.7.10 שרשם ד"ר אלישוב והועבר לחברי הועדה, לא אישר לוועדה לבצע את הבדיקה והורה לה להתכנס ולנמק את החלטתה. ביום 10.8.10 התכנסו חברי הועדה העליונה, בשלישית והוציאו תחת ידם החלטה, ולפיה הם אינם משנים מקביעתם הקודמת בדבר תדירות פרכוסיו, וכך גם באשר לגובה אחוזי הנכות המגיעים למערער. החלטות הועדה העליונה 4. כאמור, לאחר שמיעת המערער ובא כוחו ביום 17.5.10, ולאחר בדיקת המערער, נאמר בחלק 2 של פרוטוקול הועדה כדלקמן: "הועדה עיינה בפס"ד ביהמ"ש מ-10.3.10. הועדה עיינה במכתב מרופא משפחה ד"ר באום מ-4.3.10, במכתבים של פרופ' ארגוב מ-2006, במכתב סיכום מביה"ח איכילוב מ-11.5.09 ומכתב מפרופ' ארגוב מ-3.9.08. מדובר בתובע הטוען שסובל ממחלה אפילפטית, אולם במהלך השנים האחרונות: א. לא תועדו התקפים קליניים. ב. תרשימי EEG חוזרים תקינים. ג. וידיאו EEG תקין ד. חרף תדירות התקפים מדווחת לא מבוטלות, לא נבדק ע"י נוירולוג כשנה. מעבר לכך, התלבטות לגבי אוטנטיות התלונות מלווה גם את הרופאים המטפלים ד"ר וירוזוב, פרופ' ארגוב והרופאים בביה"ח איכילוב במחלקה הנוירולוגית בה אושפז. למעשה אין בידינו כל הוכחה למחלה אפילפטית אקטיבית. אי לכך, אנו מבקשים להפנות את התובע לבדיקת מוניטורינג-וידאו חוזרת". ולאחר שהתכנסה פעם נוספת ביום 10.8.10 יצאו מלפניה הדברים הבאים: "מאחר ויו"ר ועדות רפואיות ולאחר דיון עו"ד הדיה שגם הוא ביקש אם ניתן להחליט בהעדר בדיקת מוניטורינג ולא אישר הבדיקה המבוקשת שכן לא ברור אם תתרום והסיכוי והסבירות נמוכים שתתרום להחלטתנו ובהעדר כל נתונים ועובדות רפואיות שישנו את קביעתנו מיום 24.11.09, ובהמשך לסיכום שלנו מיום 17.5.10 הועדה שוב מפרשת: הוועדה עיינה בפסק דין בית משפט מיום 10.3.10, עיינה במכתב ד"ר באו רופא משפחה מיום 4.3.10, במכתבים של פרופ' ארגוב משנת 2006 במכתב סיכום מביה"ח איכילוב מיום 11.5.09, ומכתב פרופ' ארגוב מיום 3.9.08, מדובר בתובע הטוען שסובל ממחלה אפילפטית אולם במהלך השנים: א. לא תועדו פרכוסים קליניים. ב. תרשימי EEG חוזרים היו תקינים. ג. מעקב וידיאו EEG היה תקין. ד. חרף תדירות המדווחת של ההתקפים, התובע לא נבדק עלי די נוירולוג כשנה. ה. מעבר לכך ההתלבטות לגבי אותנטיות של התלונות מלווה גם את הרופאים המטפלים - ד"ר וירוזוב, פרופ' ארגוב והרופאים בביה"ח איכילוב ולאור זאת למעשה אין בידינו כל הוכחה ממשית למחלה אפילפטית אקטיבית. אי לכך הועדה קובעת באופן פסקני כי הקביעה על התקפי פרכוסים בתדירות משתנה שקבענו ביום 9.11.09 משקפת את מצבו בצורה מיטבית." (שם, דף 1). ובסופו של יום נאמר בחלק 5 לפרוטוקול: "הועדה דוחה את ערעור התובע וקובעת כי קביעתה תישאר בעינה ולצמיתות". זאת כאשר סך הכל אחוזי הנכות שנקבעו למערער ע"ח השרות מגיעים ל-14%. טיעוני המערער 5. אין יסוד לקביעת הוועדה כי לא תועדו פרכוסים קליניים, שכן במשך השנים הוארכה נכותו מפעם לפעם, ולא חלה כל הטבה מאז. הכיצד הדיווחים במשך שנים היו אותנטיים, ולפתע סר חינן של תלונותיו? הועדה המציאה נימוקים חדשים לתמיכה בהחלטתה, והתעלמה מהוראות בית המשפט להסביר את השינוי באחוז הנכות. כך גם העיתוי כי המערער לא נבדק כשנה על ידי נוירולוג אינה הנמקה, באשר המערער ביקר אצל רופאים במהלך השנה והתלונן בפניהם. כן טוען המערער, כי דברי הוועדה כי גם רופאיו של המערער שטיפלו בו מתלבטים לגבי "האותנטיות של תלונותיו", אין להם כל בסיס או תימוכין. לעניין תדירות הפרכוסים עליהם דיווח המערער מפנה הוא ללשון תקנה 30(1)ב המלמד כי הוא ניתן למי שחווה (בצורה קלה) בין 1 ל-4 פרכוסים במשך שנתיים. בפני הועדה ציין המערער באופן ברור ומדויק ככל שניתן את תדירות הפרכוסים שחווה מאז הועדה האחרונה שהתקיימה כאמור ביום 31.3.08, כאשר בפרק הזמן שבין ספטמבר 2008 ועד לינואר 2009 (כחמישה חודשים) חווה המערער ארבעה התקפים פרכוסיים שלוו באובדן הכרה. עוד הוסיף המערער כי בשנתיים האחרונות היו לו כשבעה התקפים. יוצא אפוא, כי תדירות פרכוסיו של המערער אינה יכולה בשום אופן להתאים לסעיף שנקבע לו, והיא מתאימה באופן מובהק למצב המתואר בתקנה 30(1)ד' המדבר על הפרעה ניכרת באשר תדירות ההתקפים היה בממוצע אחד לחודשיים. כך גם אם היתה הועדה גורסת כי אותם ארבעה התקפים שחווה המערער בפרק זמן של כחמישה חודשים, אינה משקפת נכונה את הממוצע לאורך תקופה ארוכה יותר, כי אז למצער, היתה פוסקת את נכותו לפי הפרעה בינונית, לפי תקנה 30(1)(ג) המדברת על מצב בינוני של פרכוסים, כשתדירותם היא בממוצע של התקף כל 3-4 חודשים. משעה שהועדה המחוזית ואף הועדה העליונה לא הטילו כל דופי בעדותו של המערער בפניה, ומשעה שנמצא כי תדירות פרכוסיו של המערער שלוו באובדן הכרה, הינה בממוצע אחד לחודשיים (או למצער כל 3-4 חודשים), לא היתה הועדה מוסכמת לפסוק את נכותו בגין פגימה זו בהתאם לתקנה המתייחסת למי שחווה 3-4 התקפים פרכוסיים במשך שנתיים - מצב שכלל אינו תואם את תדירות פרכוסיו של המערער. אם לאורך השנים לא הוטל כל דופי בדיווחים שמסר המערער לרופאיו בכלל, ולחברי הועדה בפרט, ובהתאם לדיווחים אלו, הוארכה נכותו הזמנית של המערער מפעם לפעם, ותמיד לפי תקנה 30(1)ג, הרי עתה, משסברה הועדה כי לא צפוי שיפור במצבו, היה עליה לקבוע את נכותו בהתאם לדיווחי האמת שמסר ולהעלות את נכותו ולקובעה לפי תקנה 30(1)(ד), ובכל מקרה לא היה נכון להפחית מהדרגה שנקבעה לו מלכתחילה. כן טוען המערער, כי הלכה פסוקה היא כי הועדה הרפואית אינה מוסכמת לקבוע שיעור נכות אחר מזה הקבוע בתקנות עבור מצב רפואי נתון ומוגדר. בניגוד לאוטונומיה המוקנית לה בנוגע לקביעות רפואיות, הרי שאין הועדה הרפואית רשאית לעטות את החלטתה בטעמים זרים שאינן ממן העניין ולקצוב למערער נכות בשיעור שאינו משקף את מצבו הבריאותי. טיעוני המשיב 6. בדיון החוזר, שהתקיים ביום 10/8/2010, התייצבו המערער ובא כוחו. נטען בשמו כי איש לא הטיל דופי בדיווחיו לגבי תדירות ההתקפים ולכן לא היה מקום שהועדה תפחית את דרגת הנכות ותקבע אותה לפי תדירות השונה מזו שעליה מסר בדבריו. רופאי הועדה העליונה עיינו במכתבי הרופאים המטפלים במערער וכן בסיכום מבית החולים איכילוב מ- 5/2009. אין תיעוד להתקפים קליניים, תרשימי ה- EEG (כולל וידאו המעקב) תקינים ועובדתית אין דיווח על בדיקת נוירולוג לאורך כשנה. בסופו של דבר הבדיקה שהוצעה לא התבצעה וזאת עקב בקשה מפורשת של ב"כ המערער והעמדה של יו"ר הועדות לפיה, לא ברור אם יהיה בה כדי לתרום לקבלת החלטה. הרופאים חוזרים על הדברים שנרשמו בישיבת 17/5/2010, ומסכמים ואומרים כי: "...למעשה אין בידינו כל הוכחה ממשית למחלה אפילפטית אקטיבית. לכן הוועדה קובעת באופן פסקני כי הקביעה על התקפי פרכוסים בתדירות משתנה שקבענו ביום 9.11.09 משקפת את מצבו בצורה מיטבית." המשיב טוען כי העובדה שבעבר נקבעה למערער נכות זמנית בשיעור 30% אינה מקנה לו זכות לקביעת דרגה זו כצמיתה. דרגת נכות במקרה של התקפים פרכוסיים נקבעת בהתאם לתיעוד תדירותם ובמקרה הנוכחי אין תיעוד כזה ועיון במסמכים הרפואיים שהציג המערער מעיד כי אכן הועדה התייחסה אליהם כדבעי והסיקה מהם את המסקנות המתחייבות. המשיב טוען כי בדין קבעה הוועדה כי יש צורך בתיעוד של ההתקפים וכי אין די בעדות מפי המערער. מדובר בפגימה שיש להוכיח את קיומו של ההתקף והעובדה שבמשך שנה האיש לא היה אצל נוירולוג ושבאשפוז הארוך במהלכו הופסק הטיפול הבא למנוע התקפים ולמרות זאת לא היה התקף, מהווה בסיס עובדתי- רפואי ראוי להחלטה שקבלה בעניינו הוועדה העליונה כדין. כן טוען המשיב כי אין כל בסיס לטענה לפיה, הועדה הרפואית "...המציאה נימוקים חדשים..." עוד טוען המשיב, כי התייחסות הועדה לעובדה שהמערער לא ביקר אצל נוירולוג במשך שנה בהחלטה לגיטימית. בניגוד מוחלט לנטען בערעור, אדם סביר הסובל מבעיה נוירולוגית חמורה, שאף נאמר שהחמירה בשנה האחרונה, היה מגיע לנוירולוג ולא מסתפק בביקור אצל רופא משפחה. אף אם המערער ביקר אצל רופא המשפחה, לא הציג תלונות על מספר התקפים ו/או עלייה בתדירות שלהם, עובדה המלמדת בעד עצמה ומצביעה אף היא על נכונות קביעת הועדה. 7. במכתביה של הרופאה ד"ר וירוזוב מיום 21/4/2004 ומיום 4/5/2005 ניתן בהחלט לקבל את הרושם שהן האבחנה והן התדירות שלה הן בספק. במכתב הראשון נאמר "ללא התקפים אפילפטיים ממרץ 2003 מזה שהוחל טיפול ב DEPALEPT... תרשים EEG מ 21.3.2004 תקין, ללא התקפים, סבילות של טיפול טובה, בבדיקה אין חסרים נוירולוגיים". וגם במכתבה השני, בו נאמר ש "על רקע הורדת מינון דיפלט ל 400 ליום אחרי טיפול של שנתיים וחצי אין התקפים, אך מרגיש עייפות יתר בדיקות דם תקינות...". המשיב טוען כי המערער מציג את תלונותיו שלו כנטולות דופי, בעוד שהוא צריך להיות ערני לאפשרות שהוא יידרש להוכיח את ההתקפים הללו גם שלא באמצעות עדותו שלו בלבד. אין זו טעות משפטית לדרוש מעד להמציא ראיות ולא להסתפק בעדותו שלו ללא כל אישוש. העובדה שבשנת 2009 עבר המערער הערכה בבי"ח איכילוב, שמטרתה אפיון בעיית הפרכוסים, אינה זוכה לכל התייחסות מצד המערער, ולא בכדי. הבדיקה המקיפה שעבר בבית החולים הזה הבהירה כי קיים בהחלט סימן שאלה סביב קיום ההתקפים ותדירותם ובדין התייחסו רופאי הועדה לאמור בסיכום הזה, כמו שהתייחסו לעובדה שבמשך שנה הוא בכלל לא נזקק לביקור אצל נוירולוג. לפיכך אין כל בסיס לעתירתו לאחוזי נכות גבוהים במיוחד שאינם משקפים בכלל את מצבו. 8. המערער טוען כי בתקופה של 15 חודשים, הוא חווה ארבעה התקפים פרכוסיים, אולם, הוא אינו אומר מתי בדיוק החלה תקופה זו ומתי הסתיימה, כאשר מהבדיקה המקיפה בביה"ח מסתבר שאין התקפים בכלל למרות הפסקת טיפול. מדובר בבדיקה מהותית ביותר שההשלכות הרפואיות- עובדתיות הימנה הן כאלה המצדיקות את קביעת הועדה. העובדה שהמערער בוחר להתעלם מהדברים "ברורה", אך לא מובנת ומהווה הצגה מגמתית וחד צדדית של הדברים מצדו שאין כל מקום לקבלה. המשיב טוען כי יש לדחות על הסף את טענת המערער ל- 50% לפי מבחן 30.(1)ד' לתוספת, שבתנאיו אין הוא עומד כלל גם לפי טענתו שלו. ברם, המערער גם אינו זכאי לדרגת נכות של 30% אליה הוא עותר, מאחר והועדה הייתה מוסמכת להגיע למסקנה שלא הוכחה בפניה כמות ההתקפים הנדרשת. בכל מקרה, בית המשפט אינו שם עצמו במקום רופאי הועדה ואין הוא קובע אחוזי נכות במקום הועדה ואין כל בסיס לעתירה כי יעשה כן במקרה הנוכחי. דיון הדיון בוועדה העליונה 9. על פי תקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה), תשכ"ד - 1964 (להלן: "תקנות ועדה עליונה") דיוני הועדה הינם סודיים ורשאים להשתתף בהם, לבד מחבריה - מזכיר הוועדה, קצין התגמולים או מי שהוסמך על ידו לכך, הנכה ומי שיו"ר הועדה התיר את נוכחותו (תקנה 6). השאלה המתעוררת הינה מה מידת התערבותו של יו"ר הועדות הרפואיות, ד"ר עופר אליישוב, בהנחיית הועדה לפעול כך או אחרת. תקנה 5(ה) לתקנות הנ"ל קובעת: "יושב ראש הועדה רשאי לאשר את החלטת הועדה או להחזירה בצירוף הערותיו לדיון נוסף בוועדה שנתנה את החלטתה או להעביר את הערעור לדיון חדש בהרכב אחר". ד"ר עופר אליישוב, אשר כתב את המזכר בו הורה לועדה העליונה שלא לבצע את בדיקת ה-EEG, על פי דרישת עו"ד הדיה ב"כ המערער, קבע: "... על כן איני מוצא מקום לבצע הבדיקה מה גם שהנכה אינו מעוניין בכך ומאחר ואיני מבין הגיון וחיוניות הבדיקה איני שולח לבדיקה זו". (שם, 4). נראה, כי פנייתו זו לוועדה הינה בתחום סמכותו, כעולה מן התקנות הנ"ל. כמו כן הנחה ד"ר אליישוב את הועדה כדלקמן: "אני מבקש שתחליטו על סמך הנתונים שבתיק כפי שבקש בית המשפט. במידה ואינכם מקבלים טיעוניו לגבי תדירות ההתקפים וחומרת המחלה, כתבו נמקו והחליטו בהתאם תוך הסתמכות על המסמכים כפי שצינתם במידה ואתם כן מקבלים טענותיו על תדירות ההתקפים ויש מחלה יותר פעילה ממה שצוין בנכות בועדה המחוזית האחרונה - העלו הנכות בהתאם וגם כאן נמקו". (שם, 5). הנה כי כן הועדה שבה והתכנסה בהתאם להנחיות הנ"ל של היו"ר, בסופו של יום החליטה כמצוטט לעיל. 10. קביעת מהימנות נתונה לערכאה הדיונית, כך בהליכים בבתי המשפט, כפי שנקבע פעם נוספת לאחרונה בע"א 2254/09 צ.נ. בנייני איכות בנתניה בע"מ נ' עו"ד גונן קסטנבאום (אתר נבו) (3.1.11) מפי כב' השופט י' דנציגר (בהסכמת המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופט ס' ג'ובראן): "כידוע, הלכה פסוקה היא שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, והתערבות שכזו שמורה למקרים חריגים בלבד בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם. הטעם לכך הוא שלערכאה הדיונית היכולת והאפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם הנגדית ולבחון לעומק כל ראייה וחוות דעת ועל כן היא בעלת יתרון מובנה על פני ערכאת הערעור במישור זה [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 668 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998) (להלן: עניין בראשי); ע"א 4839/92גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 749, 755 (1994); ע"א 989/03 א' חטר-ישי, משרד עורכי-דין נ' חיננזון, פ"ד נט(4) 796, 807 (2005)]. יתרה מכך, בעניין בראשי נפסק כי יש ליישם הלכה זו ביתר שאת כאשר פסק הדין של הערכאה הדיונית מושתת במידה רבה על מידת המהימנות שייחס בית המשפט לעדים שהתייצבו לפניו". (שם, פסקה 13). כך גם בדיוני הועדה העליונה, היא שקובעת את מהימנות הראיות שהנכה מציג לפניה, ובתוך כך שוקלת את דבריו ואת ממצאי הבדיקה הקלינית, ואין מקום להתערב בקביעותיה ובשיקול דעתה. נפרט. מידת ההתערבות בהחלטת ועדה עליונה 11. סעיף 12א(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להל ן: "חוק הנכים") קובע כדלהלן:   "12א. (א) חייל משוחרר או חייל בשירות קבע וכן קצין תגמולים רשאים לערער על החלטת ועדה רפואית עליונה לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד".   תפקידו של בית המשפט להעביר תחת שבט ביקורתו את החלטת הועדה הרפואית העליונה, ולבחון אותה דרך משקפי המשפט.   סוגיית היקף סמכותו של בית המשפט הוכרעה בשורה ארוכה של פסקי דין, ולאחרונה שב על הלכה זו כב' השופט י' דנציגר ברע"א 1982/10 שלום דראב נ' משרד הביטחון - קצין התגמולים (אתר נבו, 22.8.10), בציינו:   "ערעורו של המבקש הופנה מלכתחילה נגד ממצאיהן הרפואיים של הועדות הרפואיות שדנו בעניינו, והתמקד בעיקר בטענותיו לפיהן קיימת החמרה בברכו השמאלית וכי יש להכיר בנכות המוסבת של ברכו הימנית. מדובר בהשגה על קביעות רפואיות שבית המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בהן" (שם, פסקה 7).   (ראו והשוו: רע"א 7481/08 פלוני נ' משרד הביטחון, קצין התגמולים (אתר נבו, 24.9.2008); רע"א 906/08 שררה נ' קצין התגמולים משרד הביטחון (אתר נבו, 23.11.2008)).   12. אשר לסמכותה של הועדה הרפואית להכריע בין ממצאי הבדיקות הקליניות אותן היא מבצעת לבין ממצאי בדיקות אחרות אשר נעשו לתובע, כב' השופט י' דנציגר ברע"א 4668/09 דוד חזוט נ' משרד הביטחון (אתר נבו, 30.7.09), שב וקבע כי:   "השאלה העיקרית שמעלה המבקש היא האם רשאית הייתה הוועדה להעדיף את ממצאי הבדיקה הקלינית שהיא ערכה למבקש על פני תוצאות הבדיקות שנערכו לו (בדיקת מיפוי עצמות והולכה עצבית). ברע"א 9737/03 זיגלמן נ' משרד הביטחון - קצין התגמולים (לא פורסם, 4.7.2005) נפסק כי השאלה כיצד תקבע הוועדה הרפואית את ממצאיה, אם תסמוך על ממצאי הבדיקה הקלינית או על בדיקות אחרות, כיצד תשקלל את כלל הממצאים שבידה ואיזה משקל תייחס לכל אחת מהבדיקות, הוא עניין רפואי מובהק הנתון לשיקול דעתה של הוועדה הרפואית. בית המשפט לא ישים שיקול דעתו במקום שיקול דעתה המקצועי של הוועדה [ראו גם: רע"א 8449/01 ברק נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 4.12.2005); רע"א 3625/05 סלמאן נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 2.4.2006)]. "   כך גם נקבע ברע"א 9737/03 אסתר זיגלמן נ' משרד הביטחון - קצין תגמולים (כב' השופט י' עדיאל בהסכמת כב' הנשיא א' ברק וכב' השופט א' א' לוי) (אתר נבו, 4.7.05):   "השאלה כיצד תקבע הוועדה הרפואית את ממצאיה, אם תסמוך את קביעתה על בדיקת ה-MRI, על בדיקות עזר אחרות, או על ממצאי הבדיקה הקלינית, כיצד תשקלל את כלל הממצאים שבידה ואיזה משקל תייחס לכל אחת מהבדיקות, הוא עניין רפואי מובהק הנתון לשיקול דעתה של הוועדה הרפואית. בעניין זה בית המשפט לא ישים שיקול דעתו במקום שיקול דעתה המקצועי של הוועדה הרפואית. יתירה מזו, בהיותו של עניין זה נושא רפואי מובהק, קביעה רפואית מסוג זה גם אינה מקנה, על-פי סעיף 12א לחוק הנכים, זכות ערעור על ממצאי הוועדה הרפואית לבית המשפט." (שם, פסקה 15).    טענה נוספת אשר שבה ועולה באופן עקבי בהליכים אלו, הינה כי הוועדה לא נימקה את מסקנותיה כדבעי. על כך כבר נקבע בפסיקה, כי הנמקה חלקית או בלתי סבירה מקימה עילה להתערבות בית המשפט, שכן זהו "עניין משפטי" (ראו: ע"א (מחוזי, ירו') 5478/04 יאיר סויסה נ' קצין התמלוגים (אתר נבו, 25.10.04)). 13. למעשה הועדה דנה בשנית ביום 10.8.10 בעניינו של המערער, ואכן פרק הדיון והנימוקים הינו מפורט יותר מאשר בהחלטה מיום 17.5.10, ומהאמור בה עולה שהיא לא השתכנעה שאכן הפרכוסים שציין המערער ותכיפותם, מאפשרים להגדיל את אחוזי הנכות. כך גם יוצא כי היא הטילה ספק אם אכן הדיווחים של המערער משקפים את המציאות. אף העובדה שבמשך שנים קיבלו את גרסתו, אין בכך להוות תקדים שהדבר לא יכול או לא אמור להבחן פעם נוספת, וככל שעשתה זאת על סמך החומר שלפניה, אינני מוצא בכך נימוק להתערבות בהחלטתה. 14. מכאן, למעשה, היו דברים אלה מביאים לדחיית הערעור. אולם יחד עם זאת נותרתי עם תחושה שההתערבות של מר רוני אהרוני וכן המזכר המפורט של יו"ר הועדות ד"ר אליישוב, וכן התכנסות הנוספת של הוועדה באותו הרכב, יצרה איזשהו מצב שהועדה העליונה חיפשה ומצאה דרך לחזור על החלטתה הקודמת. נראה בעיני, כי למען קיום, הלכה למעשה, של רעיון מראית פני הצדק, היה מקום שהדיון יהיה לפני הרכב אחר של ועדה. לפיכך אני מורה על החזרת התיק לוועדה שתבחן את נושא הפרכוסים בהרכב שונה, ותוציא מלפניה החלטה מנומקת. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתנה היום, ז' שבט, תשע"א, 12.1.11, בהעדר הצדדים. רפואהקרסולועדה רפואית