שלילת קצבת ניידות באופן רטרואקטיבי

1. המוסד לביטוח לאומי (להלן:"המוסד"), עתר בפנינו לחייב את הנתבע, שהוכר על ידו כמוגבל בניידות, בהחזר גמלת הניידות ששולמה לו בגין תקופה מיום 1.8.94 ועד לשנת 2002, מכוח הסכם הניידות בין ממשלת ישראל לבין המוסד לביטוח לאומי שנחתם ביום 1/6/1977 (להלן:"הסכם הניידות") בסכום של 46,783 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה), זאת מתוקף הוראת סעיף 3 להסכם הניידות, לאחר שהנתבע לא טרח להודיע למוסד כי מכר את הרכב בגינו משולמת לו הגמלה ולא המציא מסמכים שהוא מחויב להמציא בניגוד לכתב ההתחייבות וההצהרה עליהם הוא חתום ובניגוד לדרישת המוסד. 2. הנתבע כפר בכתב ההגנה בזכות המוסד לדרוש את החזר גמלת הניידות, מאחר ולטענתו הרכב שהיה בבעלותו כלל לא נמכר על ידו אלא הוסיף להיות ברשותו עד לשנת 2002, מועד בו נמצא לא שמיש ופורק. עוד טען הנתבע בכתב הגנתו, כי לא ידע תוכנו ומהותו של כתב ההתחייבות עליו חתם וכי מעולם לא קיבל הלוואה עומדת, כאמור בכתב ההתחייבות. 3. מטעם הצדדים הוגשו מסמכים שונים: מטעם המוסד הוגשה תעודת עובד ציבור שנערכה על ידי פקידת המוסד -גב' בן שימול דנה ומטעם הנתבע הוגשו אישור סוכן הביטוח ואישורי משרד הרישוי. כמו כן, בעקבות צווים שניתנו על ידי אב בית הדין התקבלו מטעם משרד התחבורה - אגף הרישוי תעודת עובד ציבור וכן, אישורים בדבר הרכבים שהיו בבעלות הנתבע. 4. לגרסת המוסד, לאחר שהתקבלה תעודת עובד ציבור מטעם משרד התחבורה, התברר כי נפלה אצל המוסד טעות וכי הרכב לא נמכר על ידי הנתבע אלא "ביום 27.7.1994 הפסיק הנתבע להעביר את הרכב טסט במשרד הרישוי וכן לא ביטח אותו בביטוח מקיף כלל, על אף התחייבויותיו לעשות זאת בהצהרה ובכתב ההתחייבות" (סעיף 4 לכתב התביעה המתוקן) וזאת עד למועד בו פורק הרכב בשנת 2002. עקב טעות זו (חלפו עד אז למעלה משנתיים ממועד הגשת התביעה המקורית) ביקש המוסד לתקן את תביעתו וביום 31.1.10, לאחר שהתיר בית הדין את התיקון, הגיש המוסד כתב תביעה מתוקן בו שונתה עילת ההפרה בגינה נשללה מן הנתבע גמלת הניידות, כאמור בסעיף 4 לעיל. 5. בהיעדר מחלוקת עובדתית בין הצדדים, הסכימו ב"כ הצדדים שהדיון יתנהל על פי סיכומים בכתב. 6. להלן עובדות המקרה: א. הנתבע, יליד 1956, מתגורר במושב היוגב ועובד כחקלאי. ב. בשנת 1984 נפגע הנתבע בגפו השמאלית ופגיעתו הוכרה על ידי המוסד כתאונת עבודה. ג. ביום 23.1.92 הגיש הנתבע תביעה לקצבת ניידות, בה ציין כי החל מיום 20.6.1991 נמצא בבעלותו רכב מסוג סיטרואן הנושא מספר רישוי 817870 (להלן: "הרכב") וכן הצהיר כי: "כל הפרטים הרשומים בתביעה זו ובצרופיה הינם נכונים ואני מתחייב/ת להודיע לכם על כל שינוי שיחול בפרטים שמסרתי לעיל תוך 10 ימים מתאריך השינוי". באותו מועד, 23.1.92, חתם הנתבע על מסמך הקרוי "כתב התחייבות - לנוהג בעצמו" (להלן: "כתב ההתחייבות" - נספח ב' לתביעה) ועל טופס הצהרה (נספח ג' לתביעה), זאת לשם קבלת הלוואה עומדת לרכישת/מימון רכב פטור ממסים על-פי הסכם הניידות, כאשר הרכב שרכש נועד לשמש אותו לצרכיו תוך שהוא נוהג בו בעצמו. אולם, על אף האמור בכתב ההתחייבות, הנתבע מעולם לא קיבל הלוואה עומדת ולא רכש כל רכב בפטור ממס. באותו כתב התחייבות קיבל על עצמו הנתבע, בין השאר - "לבטח את הרכב, מיד עם רכישתו וכל עוד הרכב בבעלותי, בביטוח מקיף וצמוד למחיר הרכב בשוק ובערכו המלא... וכן, אמציא למוסד העתקי פוליסות הביטוח שבתוקף" (סעיף 4 לכתב ההתחייבות). במסמך ההצהרה עליו חתם הנתבע בפני המוסד, נאמר - "הנני מצהיר/ה בזאת שרכב מספר 817870 נמצא ברשותי ובבעלותי ואני מתחייב/ת להודיע למוסד אם יועבר הרכב מרשותי ו/או מבעלותי היות וידוע לי כי זהו אחד התנאים להמשך תשלום הקיצבה. כמו כן הנני מתחייב/ת להמציא אישור מבחן רישוי שנתי (טסט) בכל שנה מיד עם ביצועו". ד. תביעתו של הנתבע אושרה והוא הוכר על ידי המוסד כזכאי לגמלת ניידות, כהגדרתו בהסכם הניידות והחל מחודש 11/1991 הוא החל לקבל קצבת ניידות מהמוסד. ה. במהלך שנת 2002 ערך המוסד עדכון נתונים לגבי זכאים לקצבת ניידות שבבעלותם רכב מעל 6 שנים, שבמהלכו נמצא כי הנתבע מכר את הרכב לאחר בשנת 1994 מבלי להודיע על כך למוסד. אולם, לאחר שהתקבלה אצל המוסד תעודת עובד ציבור מטעם משרד התחבורה, התברר כי מדובר בטעות ומבדיקה נוספת עלה כי הנתבע לא מכר את הרכב אלא כי ביום 27.7.1994 הפסיק הנתבע להעביר את הרכב טסט במשרד הרישוי וכן לא ביטח אותו בביטוח מקיף כלל. ו. ביום 26.2.02 פנה המוסד במכתב לנתבע בו דרש ממנו להמציא לו צילום מרישיון הרכב שברשותו, שאם לאו - "יופסק תשלום קצבת הניידות המשתלמת לך בגין רכב זה". ביום 16.4.02 פנה המוסד בשנית לנתבע למען ימציא המסמכים המבוקשים וצוין שוב, כי אם לא יעשה כן יופסק תשלום הגמלה. מאחר והנתבע לא המציא העתקי המסמכים הנדרשים, החליט המוסד על הפסקת תשלום קצבת הניידות לנתבע, כאשר הפסקת תשלום הקצבה נקבעה רטרואקטיבית מחודש 8/1994. ז. כתוצאה משלילת זכאותו של הנתבע לגמלת ניידות מחודש 8/1994 נוצר לנתבע חוב בסך 46,783 ₪ נכון ליום הגשת התביעה המקורית, אשר בגינו הגיש המוסד את התביעה שבפניי. הודעה על הפסקת תשלום הגמלה וצבירת חוב נשלחה לנתבע מאת המוסד ביום 6.5.2003. ח. בחודש נובמבר 2002 נחקר הנתבע על ידי חוקר המוסד (נספח ד' לתביעה) ובחקירה זו מסר בין היתר כי מכר את הרכב וכן, את הדברים הבאים: "אני חקלאי עצמאי במושב. כיום בבעלותי רכב אחד בלבד מסוג GMC סיירה שנת 94 שמספרו 7685206. אמנם היה לי בעבר רכב אחר ציטרואן שמספרו לא זכור לי אך הוא ירד מהכביש לא קיים...". ט. החל מחודש 5/02 מקזז המוסד מדי חודש מקצבת הילדים המשתלמת לנתבע בגין החוב אותו הוא דורש במסגרת תביעתו זו. עבור קצבת הניידות ששולמה לנתבע שלא כדין. 7. טענות המוסד: לטענת המוסד, כפי שנטען בכתב התביעה המתוקן, הנתבע הפר את התחייבויותיו מכוח הסכם הניידות ומכוח כתב ההתחייבות וההצהרה עליהם חתם מאחר ומיום 27.7.94 הוא לא העביר טסט שנתי לרכב, לא חידש רישיון הרכב ולא ביטח אותו בביטוח מקיף, זאת בניגוד לאמור בסעיף 3 להסכם הניידות. משכך, מתוקף סעיף 20(א)(5) להסכם הניידות חייב הנתבע להחזיר את גמלת הניידות ששולמה לו שלא כדין. 8. טענות הנתבע: לטענת הנתבע, המוסד טעה כאשר הסיק כי הנתבע מכר את הרכב לאחר בשנת 1994. מדובר בטעות מהותית בהבנת העובדות שכן הרכב נשאר ברשותו עד לשנת 2002, מועד בו פורק. יצוין, כי אמנם ב"כ הנתבע ציין הן בכתב ההגנה והן בסיכומים כי מועד פירוק הרכב היה בשנת 2005 אך לפי דברי הנתבע בדיון מיום 4.6.08 (עמ' 2 ש' 28) הרכב פורק בשנת 2002, וזוהי הגרסה עליה נסתמך. כמו כן טען הנתבע כי במהלך כל התקופה בה קיבל קצבת ניידות אותה הוא מתבקש להשיב, היה בבעלותו רכב אחר - מבוטח ועם רישיון כדין, דבר המזכה אותו בגמלת ניידות וכי כל חטאו הינו כי לא עדכן את המוסד באשר להחלפת פרטי הרכב, אך מדובר ב"חטא בר תיקון". 9. המחלוקת המשפטית: השאלה השנויה במחלוקת בתיק זה הינה האם הנתבע אכן הפר התחייבויותיו על פי הסכם הניידות, כתב ההתחייבות וההצהרה עליהם חתם מכוחו, באופן שהצדיק שלילת קצבת ניידות ודרישת המוסד להחזר רטרואקטיבי של גמלת הניידות ששולמה לו בתקופה מ - 8/94 ועד 2002. 10. המקור הנורמטיבי והפסיקה: תכלית תשלום גמלת הניידות הינה לסייע במימון תחליף לרגליים שאינן מתפקדות כראוי על מנת להקל על ניידות המוגבל (דב"ע נה/76-0 המוסד - עליזה טן-פי, פד"ע כט 3; בג"ץ 3457/95 זכריה רינס - בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(5) 441; עב"ל 1248/00 יששכר יהודה- המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם; עב"ל 10045/95 אברהם הרמן - המוסד, לא פורסם). הלכה פסוקה הינה כי אין להעניק זכויות למוגבל בניידות, ככל שהדבר אינו תואם את ההסכם ואת הזכויות שהוקנו מכוחו (ראו דב"ע נז/282-0 אלברט עטל נ' המוסד פד"ע ל' 501). בסעיף 3(א) להסכם הניידות, שנחתם מיום 1/6/77, על פי סעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי, נאמר: "מוגבל בניידות יקבל הטבות לפי הסכם זה, אם הוא מוגבל בניידות לצמיתות, ומתקיימות לגביו הוראות הסכם זה, וכל עוד שהן מתקיימות לגביו, והוא או האפטרופוס שלו וכן מורשה הנהיגה עבורו, הכל לפי העניין, מקיימים את תנאי ההתחייבות אשר נטלו על עצמם כלפי המוסד - לפי כתב ההתחייבות, אשר חתמו כדרישת המוסד ( להלן - כתב ההתחייבות)". על פי סעיף 3(ג) להסכם הניידות, רשאי המוסד להפסיק את קצבת הניידות ולדרוש את החזר ההלוואה העומדת בתנאים המפורטים בסעיף: "נהג ברכב שלא בהתאם להוראות סעיף 7 לעיל או לא מולאו סעיף קטן (ב) לעיל, יהיה המוסד רשאי לפי שיקול דעתו- לדרוש החזר הלוואה עומדת - ועל החזר זה יחולו הוראות סעיף 12א. לשלול את זכותו של המוגבל בניידות לקבלת הלוואה עומדת להחלפת רכב. להפסיק את תשלום קיצבת הניידות הניתנת לבעל הרכב על פי הסכם זה". סעיף 20 להסכם הניידות קובע כדלקמן: "(א) תשלום קצבת הניידות יופסק מהיום הראשון לחודש שלאחר החודש שבו - (3) חדל להתקיים תנאי כלשהו מהתנאים המזכים בקיצבת ניידות; ... (5) חל אחד מהמועדים הקובעים כאמור בסעיף 12 (א) (3) או (4) או (5) או (6) או (7) להסכם זה". על פי הוראות סעיף 20(א)(3) להסכם הניידות, רשאי המוסד להפסיק את תשלום קצבת הניידות אם חדל להתקיים תנאי מהותי כלשהו מאלו אשר זיכו את המבוטח - הנתבע בקצבת הניידות. על כן יש לבחון האם הנתבע הפר את התחייבויותיו כפי שגובשו בעת שהמוסד החליט להעניק לו קצבת ניידות והאם החלטת המוסד לדרוש החזר תשלום הקצבה החל מחודש 8/94 היא כדין. פרשנותו של הסכם הניידות תעשה בשים לב לאופיו המיוחד ובהתאם למטרתו, לאור הגיונם של הדברים ובדרך הכלל, לטובת "הצד השלישי", קרי, המוגבל בניידות (דב"ע מח/ 184-0 פאוזי מואסי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 217; דב"ע לז/576-01 צבי ליפשיץ נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ט' 169; דב"ע מה/383-01 יהודה בהירי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז' 359). עם זאת, דרך פרשנות זו לטובת צד שלישי עשויה להיות ישימה מקום בו הפירוש נוטה לכאן או לכאן, אולם מקום שההסכם בו ברור, אין מקום לעוות את הכתוב ולא לקיים את כוונת הצדדים להסכם (דיון מה/383-01 יהודה בהירי נ' המוסד לביטוח לאומי, פדע כרך י"ז, עמ' 569). 11. דיון והכרעה: כמפורט לעיל, לצורך קבלת הטבות סוציאליות מכוח הסכם הניידות, על המוגבל בניידות לעמוד בהתחייבויותיו כדי ליהנות מההטבות על פי ההסכם, ביניהן - לבטח את הרכב בביטוח מקיף כל עוד הרכב בבעלותו, להעבירו בדיקה במשרד הרישוי, לחדש רישיונו, להודיע על כל שינוי מהותי בפרטים שמסר למוסד וכיוצא בזה. הנתבע חתם, כאמור, על כתב ההתחייבות. הנתבע אף לא כפר בכתב ההתחייבות ובתוכנו, אלא טען כי המוסד החתים אותו על המסמך מבלי שידע על מה הוא חותם ומבלי שהבין את מהותו וכי לא הומצא לו העתק מכתב ההתחייבות. לעניין זה, יפים דברי בית הדין הארצי בדב"ע נה/0-76 המוסד לביטוח לאומי - עליזה טן פי, פד"ע כט 3: "משחתמה המשיבה על ההתחייבויות הללו, קמה חזקה כי היא מבינה את הוראות אותן ההתחייבויות ויודעת על התנאים היסודיים של אי-מסירת רכב לאחר". על כן, אין לקבל טענת הנתבע כי כתב ההתחייבות אינו חל עליו, מן הטעם הנ"ל. טענה נוספת בפי הנתבע - אשר לא נסתרה ואף אושרה על ידי המוסד (עמ' 1 ש' 5-6 לפרוטוקול הדיון: "זה לא תיק של הלוואה אלא של קצבת ניידות") - הינה כי הוא מעולם לא קיבל מאת המוסד הלוואה עומדת, כאמור בכתב ההתחייבות. לאור זאת, יש לבחון את כתב ההתחייבות בשינויים המחויבים ובהתאם לתכליתו. התחייבות הנתבע בכתב ההתחייבות, אליה מתייחס המוסד בכתב התביעה המתוקן, הינה כי על הנתבע היה לבטח את הרכב בביטוח מקיף. אולם, התחייבות זו נועדה בתכליתה כמעין בטוחה להחזר ההלוואה העומדת הניתנת למוגבלים בניידות בהתאם לכתב ההתחייבות ואינה קשורה בתכלית לגמלת הניידות המשולמת לנתבע. אילו היה הנתבע מציג פוליסת ביטוח חובה תקפה של הרכב, ספק אם היינו רואים בהיעדר ביטוח מקיף הפרת התחייבות מהותית המצדיקה השבה של מלוא קצבת הניידות שקיבל. בהקשר זה יש לציין, כי בנסיבות של היעדר ביטוח מקיף ראה המוסד לנכון לנכות רק את המרכיב היחסי של הביטוח המקיף מקצבת הניידות, מאחר ו"קצבת הניידות המלאה באה לכסות גם את תשלום הביטוח המקיף לרכב - שלא היה כאן" (ראו ב"ל (חי') 3998/02 זקושנסקי - המוסד, מיום 28.2.06). התחייבות מהותית נוספת לה התחייב הנתבע בכתב ההתחייבות הינה - להודיע על אי שימוש ברכב למעלה משלושה חודשים. התחייבות זו עולה בקנה אחד עם תכליתה של גמלת הניידות שהינה להוות עזרה כספית למוגבל בניידות בגין השימוש ברכב, כך שאם הפסיק המבוטח לעשות שימוש ברכב נשמטת תכלית הגמלה ויש בכך לשלול תשלום הקצבה. גם בטופס התביעה לגמלת ניידות מיום 23.1.92 התחייב הנתבע להודיע "על כל שינוי שיחול בפרטים שמסרתי". בהקשר זה יש להדגיש, כי בכל הנוגע לשינויים העלולים להשפיע על הזכאות, חי המוסד מפיו של המבוטח. כך נקבע בפסיקה באשר לחובות המבוטח אשר מקבל הטבות לפי הסכם הניידות, או מעבר לכך, כמו בענייננו, כי מוטלת חובת התנהגות בתום לב וחובה להודיע על שינויים כאשר הפרה על תנאי יסוד שבהתחייבות כדין הפרת ההסכם שתוצאותיו זכות הנתבע לדרוש השבת התשלומים שהמבוטח קיבל שלא כדין (דב"ע נה/ 0-76 המוסד - עליזה טן פי, פד"ע כט 3). על כן אנו סבורים, כי לא המוסד היה צריך לבדוק האם לנתבע רכב בשימושו בעל ביטוח ורישיון תקף, אלא הנתבע הוא זה שהיה צריך לדווח למוסד על כך בהתאם לכתב ההתחייבות ולהצהרתו בטופס התביעה לגמלת ניידות. במקרה דנא, הנתבע הודה במהלך הדיון מיום 4.6.08, כי במהלך שנת 1994 הפסיק לבטח את הרכב ולהעבירו במבחן רישוי ואף הפסיק לעשות בו שימוש מלבד לצורך חקלאות, עד אשר נמצא לא שמיש ופורק בשנת 2002, כלשונו: "הרכב היה בשימושי עד לשנת 2002. לא היה ביטוח תקף לרכב, כי הרכב עמד יותר בשדה, לא עליתי איתו לכביש, הרכב הוא סיטרואן, הוא לא רכב מסחרי, זה רכב שעולה לגובה ויורד, הוא מתרומם, היה לי מאוד נוח לעבודה בשדה, לא חידשתי לו ביטוח. בשנת 2002 פירקנו את הרכב. לרכב הספציפי הזה לא עשיתי ביטוח במהלך התקופה שבגינה חושב החיוב משנת 94 ועד שנת 2002" (עמ' 2 ש' 24-33). אמירה זו מהווה הודאת הנתבע כי בתקופה הרלוונטית לעניינינו - משנת 1994 ועד 2002 הוא לא ביטח את הרכב ואף לא עשה בו כל שימוש. עובדה זו כשלעצמה מצביעה על הפרת ההתחייבות על ידו להודיע כי אין ברשותו רכב בשימוש. כך גם עולה מאישורי משרד התחבורה - אגף הרישוי שהתקבלו בבית הדין בעקבות צווים שניתנו, כי הרכב היה בבעלות הנתבע מיום 20.6.91, עבר מבחן רישוי ביום 26.7.93, אך תוקף רישיון הרכב פג ביום 27.7.94. הנתבע טען עוד, כי בתקופה הרלוונטית בה הרכב לו היה בשימוש היה ברשותו רכב אחר עם ביטוח תקף ועל כן הוא עמד בתנאים המזכים בגמלה: "היה לי רכב אחר מבוטח על שמי באותם שנים" (עמ' 3 ש' 6). עיון באישור משרד הרישוי מיום 9.6.09 ("רשימת רכבים לבעל") מאשר כי החל מיום 23.3.98 היה בבעלותו של הנתבע רכב שמספרו 2924859. מעיון באישור העברת בעלות מיום 19.11.09, עולה כי מספר רישוי זה תואם לרכב מסוג GMC וכי הנתבע העביר בעלות ברכב לאדם אחר בשם אנגל רוני ביום 7.8.02. מכאן, שעולה מאישורי משרד הרישוי כי רכב מסוג GMC מספר רישוי 2924859 נמצא בבעלות וברשותו של הנתבע החל מיום 23.3.98 ועד למועד בו מכר את הרכב הנ"ל בחודש 7.8.02. אנו מאמינים כי לרכב הנ"ל מסוג GMC היה רישיון תקף, שכן בלעדיו לא יכול היה הנתבע להעביר בעלות, כפי שעשה בחודש 8.02. לסיכומי ב"כ הנתבע (נספח א') צורף אישור מטעם סוכן הביטוח בו נכתב כי "כל צי מכוניותיו" שהיו בבעלות הנתבע משנת 96' בוטחו בחברת הביטוח "עילית". מאחר ואין באישור זה פירוט לגבי הרכבים שבוטחו ובאילו ביטוחים הם בוטחו, לא ניתן להסיק בוודאות כי לרכב ה -GMC היה ביטוח תקף אך יש להתחשב בקושי הקיים להמציא אישור על ביטוח רכב שנעשה לפני זמן כה רב. אף אם היינו מקבלים את גרסת הנתבע וקובעים כי בתקופה זו שבין 23.3.98 ל- 7.8.02 היה בשימושו רכב אחר אשר עונה על תנאי הזכאות לגמלת ניידות, עדיין אין חולק כי במשך תקופה של כ- 4 שנים מחודש 8/94 ועד 3/98 לא היה בבעלותו רכב שניתן היה להשתמש בו לצורך ניידות. זאת בנוסף לעובדה כי הנתבע לא טרח לדווח למוסד על החלפת הרכבים וכי אין הוא עושה שימוש עוד ברכב לגביו מסר פרטים בטופס התביעה (הסיטרואן). הנתבע פעל בניגוד להתחייבות המהותית שלקח על עצמו לעדכן את המוסד בשינוי בפרטים עליהם מסר בטופס התביעה וכן להחזיק בשימושו רכב עם רישיון וביטוח תקף. משהנתבע לא דיווח למוסד על שינוי בפרטים מהותיים עליהם הצהיר אשר יש בהם להשפיע על זכאותו לקבלת גמלת הניידות, הוא לא עמד בהתחייבויות שנטל על עצמו בכתב ההתחייבות ובהצהרה עליהם חתם וכן בהצהרתו בטופס התביעה. בעקבות הפרת התחייבויותיו ואי הגילוי העובדות על ידי המוסד עד לשנת 2002 המשיך הנתבע לקבל את קצבת הניידות שלא כדין. על כן, בדין התבקש על ידי המוסד להשיב את קצבת הניידות שקיבל מאז שנת 1994. מהאמור לעיל, אנו קובעים כי הנתבע הפר את התחייבויותיו וכי יש לשלול את זכאותו לגמלת ניידות לגבי כל התקופה הנטענת בכתב התביעה - החל מיום 27.7.94. 12. לסיכום: לנוכח כל האמור, דין התביעה להתקבל. על הנתבע להשיב למוסד את סכום החוב שנצבר בגין תשלום גמלת ניידות ביתר מחודש 8/94 בסך של 48,283 ₪ (נכון ליום 6.5.03), בניכוי הסכומים שקיזז המוסד מקצבת הילדים (או קצבה אחרת) המשולמת לנתבע בגין חוב זה, בצירוף הפרשי הצמדה. מאחר ועסקינן בתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות. 13. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. ניתן היום כ"ו טבת תשע"א, 2/1/11, בהעדר הצדדים. עידית איצקוביץ, שופטת מר ראובן גרוברנציג עובדים מר טוביה לוי נציג מעבידים ניידותרטרואקטיביות