פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. המשיבה - חברת מ. זיטמן ובניו בע"מ - היא בעלת הזכויות בחלקה 41 בגוש 6365. החלקה מצויה באזור התעשייה "קריית אריה" בפתח-תקווה. תכנית פת/1241/א' (להלן: התכנית) מייעדת שטח של 1,575 מ"ר מתוך החלקה להפקעה לצרכי ציבור. בתכנית נקבע כי היא תבוצע בתוך עשר שנים, וכי ההפקעה תיעשה בתוך חמש שנים. בשנת 1993 ניתן תוקף לתכנית על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז מרכז (להלן: הועדה המחוזית), זאת על-פי המלצת הועדה המקומית לתכנון ובניה פתח-תקוה (להלן: הוועדה המקומית). פרסום על כך הופיע בילקוט הפרסומים. עוד באותה שנה פנתה המשיבה לעיריית פתח-תקווה וביקשה "לרכוש השטח בחזרה". העירייה הביעה נכונות למכור את השטח למשיבה בתמורה לסכום של 1,260,000$ - זאת על-פי הערכת שמאי שכתב עבור העירייה חוות-דעת בנושא. בשנת 2002 שוב פנתה המשיבה לעירייה, ונתקיים משא-ומתן שבמסגרתו הציעה המשיבה סכום של 75,000$ לדונם. הצעה זו נדחתה על-ידי העירייה שכן הסכום "נראה לנו לא סביר ונופל מהערכים הריאליים של ערכי הקרקע באזור זה". או אז קיבלה המשיבה חוות-דעת משפטית ובעקבות זאת פנתה לעירייה בדרישה לביטול שינוי ייעוד החלקה וזאת - ללא כל תשלום. העירייה מיאנה להיענות לדרישה זו והודיעה על כוונתה להפקיע את הקרקע. במכתב ששוגר למשיבה הודיעה העירייה כי צוות מטעמה ערך סיור במקום והגיע לכלל מסקנה ש"יש צורך להכשיר את הקרקע לצרכי חנייה". על רקע זה פנתה המשיבה לבית המשפט לעניינים מינהליים. 2. בית המשפט קמא דחה את הטענות המקדמיות שהועלו בפניו, ובחן את המקרה לגופו. בית המשפט עמד על כך, ששיהוי בשימוש בקרקע מופקעת עשוי ללמד על היעדר צורך ציבורי בעל עוצמה מספקת להצדקת ההפקעה, וכי במקרה זה, למרות המועדים שנקצבו בתכנית, חלפו עשר שנים מאז אישור התכנית והליכי ההפקעה טרם החלו. עם זאת, בית המשפט פסק כי בכך לא סגי במקרה זה, ובחן גם את התנהגותם והחלטותיהם של הגורמים השונים. בית המשפט סקר את השתלשלות המשא-ומתן שנערך בין הצדדים, מאז שנת 1993, בעניין רכישת החלקה על-ידי המשיבה. לא נחזור כאן על כל הפרטים. נציין כי בחוות הדעת של השמאי לגבי ערך השטח המופקע, שנערכה לבקשת העירייה, נאמר כי היא נועדה "לשם מכירת הנכס לבעליו הקודמים..." וכי נעשתה הפחתה בשווי הנכס בשל "העובדה שרכישת הנכס אמורה להיות ע"י בעליו הקודמים לשם השלמת שטח חלקתו, מאחר והמגרש אינו דרוש יותר לעיריה". העסקה לא יצאה אל הפועל בשל המחיר הגבוה לדעת המשיבה, אולם, כאמור, גם בשנת 2002 הביעה העירייה נכונות למכור את הקרקע, אך לא הסכימה לסכום שהוצע על-ידי המשיבה. כשהודיעה המשיבה על דרישתה לקבל לידיה את השטח ללא תשלום, זאת בהסתמך על חוות דעת משפטית שנמסרה לה, היא נענתה שהשטח דרוש לצרכי ציבור על-פי התכנית ולאור הפיתוח שנעשה באזור. כעבור חודשיים, ערך צוות תכנון של העירייה סיור במקום והגיע לכלל מסקנה ש"יש צורך להכשיר את הקרקע לצרכי חניה. לפיכך בכוונתנו להפקיע את הקרקע כדין ולהעמיד התקציב הדרוש לשם הכשרת החניון". בית המשפט קמא פסק כי בהחלטת העירייה למכור חזרה את השטח לבעליו, בסמוך לאחר אישור התכנית ומספר ימים לאחר פרסומה, יש משום "הצהרה ברורה חדשה ומפורשת לפיה אין למשיבות 1 ו- 3 [העירייה והועדה המחוזית - א' ר'] צורך בשטח המופקע". גם בחוות דעת השמאי, שנערכה עבור העירייה, נאמר ש"המגרש אינו דרוש יותר לעירייה", ו"ניתן להניח" - כך בית המשפט - "במידה רבה של סבירות, כי הנתונים נמסרו לשמאי ע"י העירייה". מכירת הקרקע למשיבה - כך הדגיש בית המשפט - לא יצאה אל הפועל רק משום המחיר הגבוה שדרשה העירייה. בית המשפט הוסיף כי גם כעבור מספר שנים, כשפנתה שוב המשיבה לעירייה, השיבה האחרונה תשובה חיובית עקרונית, אך דחתה את ההצעה הכספית של המשיבה בשל שהתמורה הנמוכה מדי, לטעמה (להבדיל מדחיית ההצעה בשל צורך ציבורי כלשהו). כך, לאורך כל המגעים, הסכימה העירייה, באופן עקרוני, למכור את השטח למשיבה, ובאף אחת מתשובותיה לא טענה כי השטח דרוש לה לצרכי ציבור. בנסיבות אלה כולן, קבע בית המשפט שהמשיבות עצמן הצהירו שהשטח אינו דרוש לצרכי ציבור, ועל כן, כך נפסק, יש להחזירו לבעליו. בית המשפט הדגיש כי מאז אישור התכנית לא נעשה דבר לקידום ההפקעה ולא נטען, במהלך כל המגעים, שקיים צורך ציבורי בשטח; רק לאחר שנכשלו המגעים והמשיבה הודיעה על דרישתה לקבל את השטח לידיה בלא תמורה, התעורר הצורך הציבורי - הכשרת הקרקע לצרכי חנייה. בית המשפט הטעים שלא הובהרו הנסיבות בגינן התעורר צורך זה ולא הוגש תצהיר בעניין. 3. בית המשפט סבר עוד שהתנהגות הרשויות במקרה זה היתה נגועה בחוסר תום-לב והחלטותיהן - בחוסר סבירות קיצוני. בית המשפט עמד על חשיבותה של זכות הקניין, ופסק כי אין מקום לכך שהרשות תנקוט באמצעי הקיצוני ומרחיק הלכת של ההפקעה, בנימוק של צורך ציבורי, ותסכים, מניה וביה, למכרה לבעליה תמורת כסף. בית המשפט קבע שאין ללמוד גזירה שווה לענייננו מבג"צ 10784/02 קרן קיימת לישראל נ' אתרים בחוף ת"א חברה לפיתוח אתרי תיירות בת"א יפו, נח(3) 757 (להלן: פרשת קק"ל), שכן הנסיבות בשתי הפרשות - שונות. 4. בית המשפט קמא דחה את הטענה כי העירייה היתה מחוסרת סמכות לטפל בענייני תכנון והפקעה, וכי אין במעשיה כדי לחייב את ועדות התכנון. נקבע, שטענה זו עומדת "בסתירה מוחלטת לחומר הראיות": בקשתה הראשונה של העותרת [המשיבה - א' ר'] לעיריה לרכישת החלקה נענתה בחיוב באופן רשמי במסמך ת/1 על ידי הועדה המקומית לתכנון ולבניה. במסמך זה השיבה הועדה המקומית, אשר בסמכותה נושא הפקעות להפקיע שטחי ציבור, כי יש לאשר את בקשת העותרת לרכישת השטח המופקע בכפוף להסכמת אגף הנכסים של העירייה. ... לאור האמור לעיל ובהמשך פנתה העותרת אל העירייה, עפ"י הפנייתה של הועדה המקומית, ואין לתמוה כי יתרת המגעים בוצעו מול העיריה. בית המשפט קבע כי המשיבה קיימה מגעים במשולב עם העירייה ועם הועדה המקומית, וכי לפיכך פניותיה של המשיבה לעירייה, עובר להגשת העתירה, קיימו את הוראות הדין בעניין זה. מכל מקום קבע בית המשפט שלאור השתלשלות העניינים במקרה זה, אין באי-פנייה ישירה לוועדה המקומית, עובר להגשת העתירה, כדי להביא לדחייתה. בית המשפט הפנה בהקשר זה, בין היתר, לדברי עורכת הדין שייצגה בתחילת ההליך הן את העירייה והן את הוועדה המקומית; זו לא העלתה טענה בדבר קיומה של הפרדה בין העירייה לבין הועדה המקומית - להיפך, היא דיברה על כך שהעניין נשקל על-ידי שתיהן גם יחד. בית המשפט קבע כי המשיבה לא השתהתה בהגשת העתירה, וזאת לאור מהות העילה שעליה היא מסתמכת - קרי: היעדר צורך ציבורי בהפקעה לאור חלוף הזמן והמגעים שהתנהלו בין הצדדים. 5. המערערות העלו בפני בית המשפט קמא את הטענה כי קבלת העתירה תביא לריבוי תביעות כנגד הוועדה המקומית ולחוסר בשטחים ציבוריים. בית המשפט דחה טענה זו, וחזר על הבסיס לקבלת העתירה, לאמור: הסכמת המערערות למכירת השטח חזרה לבעליו. בית המשפט ציין שהמערערות לא פירטו אם קיימים מקרים דומים נוספים שיושפעו מההכרעה במקרה זה, והוסיף: "ניתן רק לקוות כי המשיבות [המערערות - א' ר'] לא פעלו כך כלפי בעלי קרקע נוספים ולא הפקיעו קרקעות כאשר מייד לאחר מכן הסכימו למכור אותן חזרה לבעליהן תמורת כסף". סוף דבר, בית המשפט לעניינים מנהליים פסק כי השטח שהיה מיועד להפקעה לא הופקע בפועל; כי ההוראות בתכנית לגבי ההפקעה מבוטלות וכי על-פי התכנית אין למערערות סמכות לפעול להפקעת השטח. 6. כנגד פסק-דין זה מופנה ערעורן של הועדה המקומית והעירייה (הועדה המחוזית אינה מערערת על פסק-הדין והיא בבחינת משיבה פורמאלית בהליך זה). המערערות טוענות כי משמעות פסק-הדין של בית המשפט קמא היא שרשות מקומית המנהלת משא-ומתן להחזרת קרקע שאותה ביקשה להפקיע, כבולה במשא-ומתן זה ומחויבת לבטל את ההפקעה, זאת אפילו היה המשא-ומתן ביוזמת בעל הקרקע. בכך יש, לדעת המערערות, כדי להביא "לסחף אדיר בתחום הפקעת המקרקעין". המערערות מטעימות כי העירייה אינה מוסמכת לבטל הפקעה, ונכונותה לבחון את בקשת המשיבה באה "מתוך רצון טוב ולפנים משורת הדין". המערערות מדגישות כי העיכוב במימוש מטרת ההפקעה נבע מהיותו של השטח בשלבי התפתחות ועיצוב, ומהמיתון העמוק במשק. את עיקר הערעור משעינות המערערות על הטענה כי פסק-הדין של בית המשפט קמא אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה שנפסקה בפרשת קק"ל הנ"ל. אדרבא, לדעת המערערות, ההלכה שנפסקה שם צריכה לחול בבחינת קל וחומר על המקרה דנן. המשיבה תומכת יתדותיה בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי. בחנו את טענות הצדדים ומסקנתנו היא שדין הערעור להידחות. 7. פסק-הדין של בית המשפט קמא הוא מפורט ביותר, קביעותיו נחרצות והוא הולך בתלם שסללה הפסיקה. עיינתי בטענות המערערות ובתגובת המשיבה להן, ולא מצאתי עילה להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא ובתוצאה אליה הגיע. להלן אתמקד בעיקרי הדברים. כלל יסוד הוא, כי אין הפקעה כדין אלא בהתקיים התנאים האלה במצטבר: קיומו של צורך ציבורי מסויים ומוגדר; זיקתו של הצורך הציבורי המסויים למקרקעין המסויימים המיועדים להפקעה; וקיום צורך בהפקעת המקרקעין כדי לממש את הצורך הציבורי... חשיבותו של היסוד הראשון היא גלויה וברורה. כדבריו הקולעים של השופט זמיר בפרשת טריידט (בג"צ 1135, 465/93 הנ"ל, בפיסקה 17), 'הרשות המפקיעה אינה רשאית לתת עיניה בחלקה מסוימת, רק משום שנאה היא, ולהפקיע אותה רק משום שבאחד הימים היא עשויה לשמש צורך ציבורי זה או אחר, כפי שיוחלט ברבות הימים'. הוא הדין ביחס ליסוד השני: על השר להיווכח שהמקרקעין המסוימים אכן מתאימים ודרושים למילוי הצורך הציבורי המסוים. אך כדי שתעמוד לשר סמכות להפקיע מקרקעין אלה, צריך להתמלא גם היסוד השלישי, לאמור, שמימוש הצורך הציבורי מחייב להפקיע את המקרקעין. כלשונו של מ"מ הנשיא שמגר בפרשת לוביאניקר: 'רכישת הבעלות בדרך ההפקעה היא אמצעי קיצוני ומרחיק לכת, ואין שוללים את זכויותיו של אדם ברכוש דלא-ניידי, אלא אם כן ברור וגלוי, כי זו הדרך הנכונה למימוש הצורך הציבורי' (בעמ' 147ב'). (בג"צ 5091/91 נוסייבה נ' שר האוצר, תק-על 94(3) 1765; ראו גם בג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 625). כלל יסוד זו הוא המנחה אותנו גם במקרה זה. 8. כאמור, המערערות מבקשות ללמוד גזירה שווה מן התוצאה אליה הגיע בית משפט זה בפרשת קק"ל. באותו מקרה דובר בהפקעה שנעשתה בשנת 1973, של שטח המצוי ברצועת החוף של העיר תל-אביב. ברקע ההפקעה עמד הסכם שנחתם בשנת 1971 ומטרתו היתה לפתח את הקרקע המופקעת ולהפכה למרכז תיירות, מסחר, בידור, וספורט. בפועל, לא מומש הפרויקט וההסכם בוטל. עם זאת, נעשו פעולות שונות לקידום פיתוח הקרקע לצורכי ציבור. בשנת 1988 הוגשה עתירה לביטול ההפקעה - וזו נדחתה על-ידי בית משפט זה. בהמשך הדרך הסתמנה מגמה התומכת בקידומו של פרויקט פרטי ויוקרתי למגורים ולמסחר, שביצועו היה מותנה בביטול ההפקעה, אולם בסוף שנת 1998 נסוגה העירייה מתמיכתה בפרויקט אחרון זה, והגורמים הרלבנטיים שבו לקדם את פיתוח הקרקע למטרות הציבוריות אשר לשמן הופקעה. הוגשה עתירה נוספת ובית המשפט העליון קבע כי בנסיבות אותו מקרה, העיכוב במימוש מטרת ההפקעה - עיכוב של 30 שנים - לא היה בו כדי ללמד על זניחת מטרת ההפקעה. נפסק כי "הרשות אכן התנהלה בעניין זה בכבדות רבה ובעצלתיים. יחד עם זאת פעילותה של אתרים לאורך השנים, להוציא שנים ספורות במהלך שנות ה-90, מלמדת כי מטרת ההפקעה עמדה לנגד עיניה כל העת וכי היא אכן פעלה לקידום מטרה זו, גם אם לא בקצב משביע רצון, במסגרת המגבלות והקשיים שבפניהם עמדה". בית המשפט הוסיף, כי "אין לכחד כי התנהלותה של אתרים לאורך השנים בכל הנוגע לחטיבת הקרקע המופקעת רחוקה מלשקף התנהלות שלטונית רצויה". אך יחד עם זאת - כך נקבע - "הפעולות והמהלכים שננקטו לאורך השנים, וכן הקשיים הפיננסיים והאחרים בהם נתקלה אתרים בקידומה ובמימושה של מטרת ההפקעה, יש בהם כדי להוות משקל נגד לטענה כי מדובר במקרה זה בשיהוי כה קיצוני ובלתי סביר מצד הרשות, עד כי הוא מצדיק את ביטול ההפקעה. באיזון הכולל, ובייחוד נוכח התהליך המואץ למימוש מטרת ההפקעה שהחל בשנת 2000, תהליך המצוי עתה בעיצומו, נראה לי כי השיהוי במקרה זה, אף כי היה ארוך ובלתי ראוי, אינו מקים בהיבט המהותי עילה לביטול ההפקעה". 9. המערערות טוענות, כי פרשת קק"ל "קיצונית" יותר מפרשתנו-שלנו, במספר היבטים: שם חלפו 30 שנים מאז ההפקעה, והעתירה הוגשה שנים רבות לאחר תום תקופת ההפקעה. ההסכם שעמד ביסוד ההפקעה בוטל, במשך שנים רבות לא נעשו פעולות למימוש ההפקעה ובשלב מסוים אף נחתם הסכם שקבע כי בשטח יוקם פרויקט אחר; ואילו בענייננו, התעכבה ההפקעה בשל המיתון הכבד במשק והעתירה הוגשה בטרם חלפה תקופת 10 השנים שנקבעה בתכנית למימוש ההפקעה. לא נתקבלה כל החלטה פורמאלית על ביטול ההפקעה, וכל שהיה הוא משא-ומתן ביוזמת המשיבה, שלא הבשיל לכלל הסכם. אלא שבטענות אלה מחמיצות המערערות את העיקר. העיקר הוא, שבפרשת קק"ל, אמת מידה מרכזית להחלטתו של בית המשפט שלא לבטל את ההפקעה, למרות ביקורתו על התנהלות הרשות, היתה ש"מטרת ההפקעה עמדה לנגד עיניה כל העת" ו"היא אכן פעלה לקידום מטרה זו". ואילו במקרה שבפנינו, הנסיבות מלמדות אחרת: לא זו בלבד שדבר לא נעשה לקידום ההפקעה ולמימוש מטרתה, אלא שהרשות הסכימה - ממש בסמוך לפרסום התכנית בדבר ההפקעה, ושוב כעבור שנים - להשיב את הקרקע לבעליה תמורת תשלום. בית המשפט קמא קבע - ולא מצאתי עוררין על קביעתו זו - כי הסיבה לכך שהמשא-ומתן לא הגיע לכלל הסכם לא היתה המטרה הציבורית שביסוד ההפקעה, כי אם העובדה שהסכום שדרשה הרשות עבור הקרקע, בהתאם לחוות דעתו של שמאי מטעמה, היה מופרז אליבא דהמשיבה, ולאחר מכן, הסכום שהוצע על-ידי המשיבה היה נמוך מדי לדעת העירייה. יתרה מכך, השמאי עצמו ציין בחוות דעתו, כעילה להפחתה משווי הנכס, את העובדה שהשטח "אינו דרוש יותר לעירייה". הוועדה המחוזית, מצידה, לא באה לטעון אחרת. בנסיבות המקרה, לא עלה בידי המערערות ליישב את הסתירה בין הנכונות לוותר על הקרקע תמורת סכום הולם שישולם לה על-ידי בעל הקרקע, לבין הטענה בדבר צורך חיוני המחייב את הפקעת הקרקע. הנה הוא אפוא ההבדל בין פרשת קק"ל לבין הפרשה שבפנינו - והבדל זה די בו כדי להצדיק את התוצאה השונה שבין המקרים. 10. גם ביתר טענותיהן של המערערות לא מצאתי די כדי להצדיק התערבות בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. הסוגיות השונות, כגון סוגיית סמכותה של העירייה וסוגיית פעולותיה של הרשות לאחר שנדרשה על-ידי המשיבה להשיב לידיה את הקרקע, לובנו בפסק-הדין של הערכאה המבררת, וקביעותיה מקובלות עלי. כן מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא, כי יש לקוות שאין זה דבר נפוץ שהרשות מיעדת קרקע להפקעה ומיד אחר-כך מוכנה למכרה חזרה לבעליה, ובלבד שהסכום המוצע יהלום את שווי הקרקע לפי הערכתה. אם אכן אין זו תופעה שכיחה - אזי ממילא גם אין סיבה לחשוש מההשלכות הנטענות של פסק-הדין על הפקעות בישראל. בשולי הדברים נזכיר שוב כי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, שהיא אשר אישרה את התכנית, לא הגישה ערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי. אשר על כן, הערעור נדחה. המערערות תישאנה בשכר טרחת עורך הדין של המשיבה בסכום של 30,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: 1. הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז המרכז (להלן - הוועדה המחוזית) אישרה בשנת 1993 תוכנית מתאר מקומית שניזומה על ידי הוועדה המקומית, פתח-תקוה, היא המערערת 1. חלק ממגרש בבעלות המשיבה (להלן - השטח) סומן בתוכנית כמיועד להפקעה לצורכי ציבור. ההפקעה אמורה להתבצע על ידי המערערת 1. והנה לא חלפו אלא חודשים ספורים והחל להתנהל משא ומתן בין המשיבה לבין המערערות ולפיו תרכוש המשיבה את השטח מן המערערות. יושם אל לב, כי השטח טרם הופקע בפועל והסטטוס שלו הוא של שטח המיועד להפקעה. כלומר, אילו הושג הסדר בין בעלי הדין (בין ב-1993, ובין ב-2002, שעה שהחל משא ומתן חדש) הוא לא היה מסתיים ברכישה חוזרת של השטח על ידי בעליו המקוריים - המשיבה, שהרי ההפקעה טרם מומשה. משמעותו של ההסכם (אילו נעשה) הייתה שהמערערות מתחייבות שלא לממש את הזכות להפקיע, היא הזכות הנובעת מן התוכנית. מדובר, על כן, בשינוי למעשה של התוכנית הסטטוטורית. נראה לי, כי שינוי כאמור אינו יכול להתבצע ללא הסכמה, ולו בשתיקה, של הרשות המינהלית שאישרה את התוכנית. מתברר, כי הוועדה המחוזית הייתה בעלת דין בבית המשפט לעניינים מינהליים. היא לא הביעה התנגדות לעתירה שהגישה המשיבה. 2. מהתנהלותן של הרשויות המינהליות המעורבות - המערערות והוועדה המחוזית - ניתן ללמוד כי עמדתן הייתה שאין צורך בהפקעה. לגבי המערערות נלמד הדבר מכך שניהלו משא ומתן ל"מכירת" השטח לידי בעליו. ברי, שאם עיריה וועדה מקומית מוכנות לקבל סכום כסף בתמורה להימנעות מהפקעה, הרי אין השטח המיועד להפקעה דרוש למטרה ציבורית. כמובן, שמתעוררת תמיהה רבתי (וזו לשון המעטה) כיצד ייתכן שוועדה מקומית יוזמת תוכנית בה מסומן מגרש כמיועד להפקעה וזמן קצר לאחר אישור התוכנית מסתבר כי אין המגרש דרוש לצורכי ציבור. מכל מקום, בנסיבות המקרה, שאני מקווה כי הוא חריג מבחינת התנהלותה של הרשות המינהלית, ובמיוחד לאור העובדה שהוועדה המחוזית, שאישרה את התוכנית, לא התנגדה לעתירה, הנני מסכים לדחיית הערעור. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט ריבלין. אודה כי החלק המטריד, שלא לומר המקומם, בפרשה שלפנינו היה כי הרשות ניהלה משא ומתן עם מי שקרקעו יועדה להפקעה זמן קצר לאחר אישורה של התכנית שקבעה ייעוד זה, תוך נכונות לוותר על ההפקעה תמורת תשלום, ואף תשלום גבוה המעשיר את קופתה. ממה נפשך: אם ההפקעה נחוצה לצרכי הציבור, כגון לחניון או לצורך בניה אחרת, כיצד מוותרת הרשות על הצורך; ואם אין צורך בקרקע, על שום מה ייגבה תשלום מן הבעלים, הנאלץ "לרכוש את שלו"? ואין נפקא מינה לעניין זה אם היזמה, כפי שטען בצדק לשיטתו בא כוח המערערות, באה מן המשיבה, שחפצה לשמר בידה את הקרקע. כבר נאמר לא אחת בפסיקתו של בית משפט זה, כי הרשות הציבורית היא נאמן הציבור, ולא נס ליחם של דברי השופט (כתארו אז) חיים כהן בבג"ץ 142/70 שפירא נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד כה(1) 325, 331: "לא הרי רשות היחיד כהרי רשות הציבור, שזו בתוך שלה היא עושה, ברצותה מעניקה וברצונה מסרבת, ואילו זו כל כולה לא נוצרה כי אם לשרת את הכלל, ומשלה אין לה ולא כלום: כל אשר יש לה מופקד בידיה כנאמן...". נשווה בנפשנו כי הזולת, אדם פרטי, יבוא ויטול בחזקה נכס השייך לנו ואחר כך ירצה למכרה לנו, הרי יהא בעינינו גזלן רחמנא ליצלן, ואל אחטא בשפתי, ואיני תולה במערערות כגון דא; הנאמנות איננה, כדברי יצחק זמיר (הסמכות המינהלית, 36), מליצה נאה, אלא מוסד משפטי, שממנו נגזרת ההלכה "כי שיקול דעת המוענק לרשות ציבורית חייב להיות מופעל בהגינות, ביושר, מתוך שיקולים ענייניים בלבד ובסבירות" (בג"ץ 4267/93 אמיתי נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 441, 461, השופט - כתארו אז - ברק). אכן, ההפקעות הן צורך בל יגונה, אך אם הרשות נכונה "למכור" את הקרקע המיועדת להפקעה לבעליה במחיר נאה, קרי, לוותר על ההפקעה בדרך זו, מתיצבת השאלה האם היה צורך בהפקעה בכלל, ואין מקום להכביר מלים; וכבר ציטט חברי השופט ריבלין, בתוך ציטוט מפסק הדין בבג"ץ 5091/91 נוסייבה נ' שר האוצר, (לא פורסם), את דברי מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר בבג"ץ 307/82 לוביאניקר נ' שר האוצר, פ"ד לז(2) 141, 147, באשר להפקעה, שגם טעמם לא נמר כחלוף השנים. ב. המשפט העברי נדרש אף הוא לכך, ואין בו אהדה יתרה לפגיעה בקניין היחיד, אף לצרכי ציבור, אם כי הדבר אפשרי לצרכי ציבור במקרים המתאימים; ראו אביעד הכהן, "'וכי הרבים גזלנים הם'? - על הפקעת מקרקעין ופגיעה בזכות הקניין במשפט העברי", שערי משפט א(1) 39, המצטט, בין השאר, שניים מחכמי איטליה במאה הי"ח, ר' יחיאל פינצי ור' משה זכות. ר' משה זכות מחמיר עם המפקיעים שלא כראוי, מכנה את מעשיהם עושק וגזל, ואף על גב דיהבי דמי (שמשלמים הם דמים, פיצויים - א"ר), מכל מקום חמסני מיקרו (הם נקראים 'חמסנים' - א"ר)". ואומר ר' יחיאל פינצי: "אין זו מן השם לבנות בית ה' בלא צדק ועליותיו בלא משפט" (על שם הפסוק בירמיהו כ"ב ,י"ג "הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט"). אינני רוצה חלילה להעמיד את המערערות במדרגות אלה, אך הצורך באיפוק ובריסון מצוי גם במשפט העברי. ראו גם הרב יעקב אריאל, "פיצויים על הפקעת קרקעות" דעת, מתוך מאמרי אמונת עתך, גליון 25, תשנ"ט: הרב י"ש בלס, "פיצויי מפגעי ממון וסביבה", שם, והמקורות המובאים על-ידיהם. אביא רק מדברי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הראשי הראשון לציון, ברשימתו מכסלו תש"ח "הצעות לחוקת מדינת ישראל" (מובא בספרו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, חוקה לישראל על פי התורה א': סדרי שלטון ומשפט במדינה היהודית, בעריכת ד"ר איתמר ורהפטיג, 250, 251): "מדינת ארץ ישראל מכירה בחובתה להגן על כל רכוש היחיד והציבור מקנינם או מנחלת אבות, ושוללת זכות הפקעת קרקעות היחיד או הציבור לטובת הממשלה אם לא במקום שצורך הציבור דורש זאת. ואף גם זה לא תופקע כל אדמה אלא במחירה המלא או בתמורה קרקעית אחרת דומה לה". הדברים מדברים בעדם. ג. בסופו של יום, לא חלוף השנים הוא שחרץ את גורל התיק - ובא כוח המערערות טען כל שניתן היה לטעון - אלא הצירוף בין מעש מועט של המערערות לבין הנכונות "למכור" לבעלים מחדש את הרכוש שאושר להפקעה; אולי מכך ניתן לגזור גזירה שווה למקרים אחרים. חששן של המערערות - כאמור בכתב הערעור - כי התוצאה "עלולה להביא לסחף אדיר בתחום הפקעת המקרקעין, המהווה כלי חשוב ביותר בידי כל רשות מקומית לצורך שמירת עתודות קרקעות לצרכים ציבוריים ותכנון עתידי של המקרקעין המצויים בתחום אחריותה" לא חשש הוא, והכל אם הרשויות שקיבלו בתכנית אישור להפקיע יפעלו למימוש ההפקעה באורח ראוי. הכל מבינים, כי ענייני קרקעות, תכנונן ובניה עליהן אינם מעשה של "ויהי ערב ויהי בוקר", והקצב אינו תמיד בשליטת המפקיעים. אך השקידה הראויה היא בשליטתם, וככל שיוכלו להראות כי פעלו בשקידה, וכן כי הצורך צורך הוא ולא מקור לכספים על-ידי "מכירת" הנכס לבעליו, יוכלו גם להגשים את מטרות ההפקעה בנחוץ. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. קרקעותהפקעה