פסק דין בפני תביעה על סך 43,000 ש"ח אשר הוגשה בסדר דין מקוצר. משניתנה בה הרשות להתגונן עברה היא לדיון בהליך של "סדר דין מהיר". ענינה של תביעה זו הינה דמי תיווך. התובע מתווך במקצועו ובעל רשיון לתיווך. לטענתו ראה שלט להשכרת נכס ברח' שינקין בתל אביב. לטענתו מסר לו בעל הנכס פרטים לגבי הנכס ולאחר שיחה זו הזמין פרסום לנכס. התובע טוען כי כתוצאה מהפרסום פנה אליו הנתבע 2 והציג עצמו כמנהל חב' אדידס וביקש לברר פרטים לגבי הנכס. בפגישה מיום 27.1.03, הנתבע 2 חתם על הסכם תיווך ממנו עולה כי במידה ויושכר הנכס ישלם הנתבע לתובע שכר תיווך בגובה חודש שכ"ד בתוספת מ.ע.מ. כשלושה חודשים לאחר מכן עבר התובע לתומו ברחוב שינקין וגילה כי בחנות שהציע לנתבע 2 נפתחה חנות "אדידס". לטענתו הפרו הנתבעים את ההסכם עת שבחרו להתקשר באופן עצמאי עם בעלי החנות על מנת להתחמק מתשלום דמי התיווך. מנגד טוענים הנתבעים כי הנתבעת 1 באה לעולם לראשונה ב 24.4.03 קרי, שלושה חודשים לאחר שנחתם ההסכם ועל כן איננה ולא היתה צד להסכם התיווך. לטענתה, הנתבע 2 אכן עבד כמנהל המכירות של "אדידס ישראל בע"מ" אך היא איננה הנתבעת 1. נתבעת 1 היא חברה אחרת שקיבלה את זיכיון חב' "אדידס" העולמית לאחר סגירת חברת "אדידס" ישראל. בחודש מאי 2003 פוטר הנתבע 2 מעבודתו ב"אדידס ישראל" והחל לעבוד אצל הנתבעת רק בחודש אוגוסט 2003. לטענת הנתבעת 1 מנכ"ל הנתבעת 1 הסתובב בחודש יוני 2003 ברח' שינקיין והבחין בשלט "להשכרה" ובעקבות כך יצר קשר עם אחד מבעלי החנות ולאחר שנוהל ביניהם מו"מ נחתם הסכם לשכירת החנות. לטענת הנתבעת 1 אין כל קשר בין העובדה שהנתבע הציע את החנות להשכרה בחודש ינואר 2003 לחב' אדידס ישראל לבין עובדת השכרתה לנתבעת1 שבעה חודשים לאחר מכן. הנתבע 2 גם הוא טוען לחוסר יריבות. לטענתו חתם על ההסכם בשם חברת אדידס אשר כבר לא קיימת והוא לא השכיר את הנכס. על אף שהתביעה נוהלה בהליך של "סדר דין מהיר" אחרוג מד' אמותיו של פסק דין המנומק בתמצית כהוראת תקנה 214 טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 לאור החשיבות המיוחדת שרואה אני בפסק דין ככל שמתייחס להתנגשות בין הדרישות הקוגנטיות של חוק המתווכים במקרקעין התשנ"ו - 1996, לדרישות תום הלב. דיון לדידי , אין לו לדיין אלא את אשר רואות עיניו וליבו נכון עמו נוכח התנהגותם של הצדדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט. כך, דשתי ודנתי בטענות התובע התרשמתי מכנותו וגם יכולתי ואומר אף בביטחון מלא כי דעתי היא כדעת התביעה. עדיפות בעיניי טענותיו של זה על טענות הנתבעים ועדותו של התובע מהימנה בעיני מעדות הנתבעים. אין מחלוקת כי הנתבע 2 חתם על הזמנת התיווך עת שהיה מנהל מכירות באדידס ישראל. בחקירתו ציין כי בדק את הנכס כי באותה תקופה המנכ"ל פוטר וכי החשב והוא היו בעלי זכות חתימה בחברה עד לסך 250,000 ש"ח. מכאן עולה כי מדובר במנהל בכיר באדידס ישראל עד לפיטוריו ב 1.5 (עמ' 9 לפרוטוקול). הנתבע 2 נתבקש ע"י ב"כ התובע המלומד לתאר את ההיררכיה אצל הנתבעת 1 על כך השיב בחקירתו מיום 10/10/04: ת. "יש מנכ"ל מעלי ואני השני". הנתבעת 1 טוענת כי הנתבע 2 ביקר בחנות מתוקף תפקידו באדידס ישראל וכי מנכ"ל החברה הבחין בשלט ההשכרה על החנות עת שהסתובב ברח' שינקין וכי לנתבע 2 אין כל קשר לכך. אינני נוטה לתת אמון בגרסה זו שכן מאמין אני שלא כך פני הדברים כפי שאפרט בהמשך. הנתבעת 1 חתמה על חוזה השכירות ב 5.8.03 הנתבעת 1 בתצהירה טוענת כי הנתבע 2 החל לעבוד אצלה ב 1.8.03 . מר שלום מוליאלוב מנכ"ל הנתבעת טען בחקירתו כי מכיר את הנתבע 2 משנת 88,89 (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 26/10/04). גם אם החל לעבוד בסמיכות לתאריך ההשכרה, לדידי אין הדבר מעיד כי האינפורמציה בעניין הנכס לא הגיעה לנתבעת 1 מאת הנתבע 2. על פי עדותו של הנתבע 2 , כפי שהובאה לעיל מדובר במס' 2 בחברה (נתבעת 1) אשר קיבלה את הזיכיון למכירת מוצרי אדידס ישראל. מאמין אני כי לקבלת תפקיד זה קרי מס' 2 בחברה קדם מו"מ בו נמסרה האינפורמציה לגבי החנות שכן מדובר בחברה אשר הוקמה בסוף אפריל 2003 על פי ההגיון העסקי כלכלי לאחר קבלת זכויות מאת אדידס גרמניה רצונה היה לחדור לשוק ואף החליטה על העסקתו של הנתבע 2 אשר עבד קודם לכן באדידס ישראל. תמוהה הדבר כי הנתבע 2 "חיפש" חנות ברח' שינקין בעבור אדידס ישראל עת עבד אצלה וכי היד הגורל הביאה אותו לעבוד אצל הנתבעת1 אשר קיבלה את זכויות השיווק של מוצרי אדידס וכי מנכ"ל הנתבעת1 ללא שום קבלת אינפורמציה הגיע "במקרה" לרח' שינקין היכן שרצתה אדידס ישראל בשעתו לפתוח חנות. סבירותה של גרסה זו שואפת לאפס. ב"כ הנתבעים המלומד טען בסיכומיו ( במאמר מוסגר אציין לראשונה) כי התובע לא זכאי לדמי תיווך שכן לא מילא את הוראות סעיף 9 לחוק המתווכים במקרקעין התשנ"ו- 1996 (להלן "החוק"). אדון גם בכך: בחוק המתווכים נקבע כי מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך רק בהתקיים שלושה התנאים המוזכרים בסעיף זה, דהיינו: היות המתווך בעל רשיון בעת שעסק בתיווך, מילוי אחר הוראות סעיף 9 לחוק (בכל הקשור לחתימה על הזמנה בכתב שבה מפורטים הפרטים שנקבעו בתקנות), והיות המתווך הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב. המסגרת הנורמטיבית סעיף 9 א' לחוק קובע: "מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת". שר המשפטים אכן קבע בתקנות מהם הפרטים אשר חייבים להיכלל בהזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב), התשנ"ז-1997: "1. בהזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין לפי סעיף 9(א) לחוק יכללו לפחות הפרטים הבאים: (1) שמות, כתובות ומספרי זיהוי של המתווך ושל הלקוח. (2) סוג העסקה שפעילות המתווך מבוקשת לגביה, כגון 'שכירות', 'מכירה'. (3) תאור הנכס נשוא פעולת התיווך. (4) מחיר העסקה המבוקשת בקירוב. (5) הסכום המוסכם של דמי התיווך או שיעור דמי התיווך המוסכם מתוך המחיר שבו תתבצע העסקה, והאם המחיר 'לפי אחד מאלה' כולל מס ערך מוסף כמשמעו בחוק מס ערך מוסף, התשל"ה-1975". יצוין כי הדרישה לכתב ההתחייבות היא חידוש שהוכנס בחוק המתווכים, בעוד שהתנאי להיות המתווך "גורם יעיל" מביא לידי ביטוי את ההלכות שנתגבשו במשך השנים בפסיקה בנושא דמי תיווך (ע"א 275/76 קלוגמן נ' עובדיה ואח' פ"ד ל"א(1) 405; ע"א 74/89 חסינים, חברה להחזקת נכסים בע"מ נ' שפירא, פ"ד מ"ו(1) 845). ב"כ הנתבעים המלומד טען כי ההזמנה חסרה פרטים כמצווה בתקנות. לטענתו אין כתובות ומספרי זיהוי של הנתבעת1 , סוג העסקה לא צויין במפורש, תיאור הנכס לא צויין (קומה, שטח ומחיר העסקה.) אינני מקבל טענות אילו מטעמים מספר; ראשית צוין שמו ומספר ת.זהות של הנתבע 2 סוג העסקה מופיעה בתחתית ההזמנה ( עסקת קניה- 2% עסקת השכרה- חודש שכ"ד בתוספת מע"מ) כתובת הנכס צוינה בהזמנה, מחיר העסקה המבוקשת אכן לא צוין אך אין בה לטעמי כדי לפגוע בתוקף ההתחייבות. בבר"ע 209/01 זיוה וזאב מאיר נ' טלי שושן (טרם פורסם) התייחס בית המשפט לסעיף 9 וקבע כי: "אין לומר כי בכוחו של פגם זה, כשלעצמו, לבטל את חובת הקונים לשלם דמי תיווך, אך מן הראוי כי הטופס ימולא כמצוות מתקן התקנות". בע"א 2819/00 בן אור מרדכי נ רוזן צבי (טרם פורסם) בית המשפט עמד על משמעותם של התקנות: " סעיף 9 הנ"ל מדבר לכאורה בחיוב למלא אחר כל הפרטים שייקבעו על מנת שיהא המתווך זכאי בשכרו. ברי שמטרת החקיקה הזו הייתה להשליט סדר בתוך האנדרלמוסיה ששררה בשוק התיווך קודם לכן. יחד עם זאת יש לבחון בכל מקרה ומקרה באם התכלית והמטרה הושגו ואם לאו" יפים הדברים שצוינו שם בסוגיית "מסמך בכתב"; "… הסוגיה של הקפדה דווקנית על מילוי מלוא הפרטים הנקובים בתקנות מזכירה באורח אנלוגי את הסוגיה של דרישת "מסמך בכתב" נשוא ס' 8 לחוק המרקעין תשכ"ט- 1969. בתחילה הייתה הקפדה מוחלטת על דרישת הכתב על כל דקדוקיה כאשר הטעם לכך הינו "רצינות העסקה" וקביעה כי מדובר בדרישה קונסטיטוטיבית ולא ראייתית בלבד. אלא שבמהלך השנים , כאשר הסתבר כי דרישה זו עלולה להיות מנוצלת לרעה, חלה נסיגה במקרים המתאימים. הדברים נעשו בעקבות החקיקה בדיני החוזים לפיה ניתנים להשלמה פרטים חסרים בחוזה ע"י פניה לחוק או לנוהג " לדברים אלו אוסיף כי אין אותה משמעות לדרישת הכתב הקבועה בס' 8 לחוק המקרקעין ולקבוע בתקנות ועל כך ניתן אף ללמוד מהדרישה שצויינה בתקנה לעניין המחיר "בקירוב" משמע די בהערכה והערכה אינה מחייבת . ועל כן, לדידי, אי ציון הערכת מחיר אין בו כדי לשלול את זכאותו של המתווך לעניין עמלתו שכן מדובר בציון מחיר בעבור גזירת העמלה בין המתווך ללקוחו ולא מדובר במסמך שמחייב צדדים שלישים לעסקת מקרקעין בנכס (מוכר הנכס במקרה דנן) ועל כן סבור אני כי ההגינות וחובת תום הלב גוברת במקרה זה שכן הנתבע 2 ידע על המחיר אשר נדרש בעבור דמי השכירות לנכס עת שנפגש עם התובע (המתווך). יתרה מזאת דמי התיווך במקרה דנן נגזרים מהסכום אשר היה אמור להשתלם בפועל ,בסוף המו"מ בין הלקוח לבעל הנכס ועל טופס ההזמנה צויין במפורש -"עסקת השכרה- חודש השכרה לפני מע"מ" . לדידי הוספת מחיר מקורב אינו נדרש שכן כפי שציינתי לעיל בסופו של המו"מ ייקבע מחיר מדויק בין הלקוח לבעל הנכס והוא זה שיחייב את הלקוח בסוג טפסים עליהם מסתמך הסכם התיווך ב% מהעסקה. לטעמי ציון מחיר מקבל חשיבות כאשר לא נקבע בין הלקוח למתווך עמלת תיווך באחוזים מהעסקה המוגמרת (שבין הלקוח לבעל הנכס) ובמצב דברים זה אי ציון המחיר היה פועל לרעתו של המתווך. במקרה שלפנינו לא זאת גדר המחלוקת אלה האם זכאי המתווך לשכרו בעסקה שנעשתה ישירות עם בעל הנכס לאחר שהוצג הנכס לנתבע 2. ב"כ הנתבעים המלומד הוסיף וטען בסיכומיו כי התובע לא היה הגורם היעיל שהביא את הצדדים להתקשרות בהסכם מחייב. בסיכומיו הזכיר ב"כ הנתבעים המלומד פסיקה עניפה ויפה אך אינה ישימה לענינו שכן הכיצד יוכל להיות מתווך גורם יעיל כאשר "מנטרלים" אותו שלא בהגינות ומתקשרים מ"אחורי גבו" ישירות לבעל הנכס? קל יחסית לעקוף את ההתחייבויות עליהם מתחייבים לקוחות בפני מתווכים ע"י שליחת אנשי קש וכל זאת כדי לחסוך מלשלם את דמי התיווך ועל כן אינני מוצא לנכון להוסיף ולהקשות על עיסוקם של אלה שכל מבוקשם הוא פרנסתם. פרשנות נכונה של הדרישה בסעיף 14 (ד) לחוק היא שהתאפשר למתווך להיות גורם יעיל והוא לא עשה זאת. כל פרשנות אחרת מרוקנת מתוכן את החוק והופך את המתווך לכלי משחק בידי הלקוח. רוצה הלקוח שהמתווך יהיה גורם יעיל - יאפשר לו. לא רוצה - לא יאפשר לו, ולא ישלם את דמי התיווך. פרשנות זו לא אינה יכולה להיות מקובלת על בית המשפט. יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"א 7247/97 - כוכבה יצחקוב נ' מרדכי אבי מפעלי בניה בע"מ. תק-על 2001(3), 482, עמ' 485: "קיום הסכם התיווך, נתון עם זאת, ככל הסכם, לחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום הלב (הוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - (1973). צד המסכל את מאמציו של המתווך, על ידי ניצול המידע שנתקבל ממנו, לצורך פניה ישירה לצד האחר לעסקה, תוך עקיפתו של המתווך, מפר את חובת תום הלב המוטלת עליו. הוא הדין בכל אותם מקרים בהם פועל צד מן הצדדים בדר אחרת על מנת להתחמק מתשלום דמי התיווך, למשל, על ידי העסקת "מתווך קש". מודע אני לכך שיש בתוצאת פסק דיני זה בכדי לצמצם את שפסקתי בתיק אזרחי 213614/02 חברת אל הנכס בע"מ נ' עו"ד אוריאל גפן בדבר קוגנטיות הקשיחה של הוראות חוק המתווכים אך גם קוגנטיות קשיחה זו, כפי שאף הזכרתי בסיום פסק דיני בתיק אזרחי 213614/02 מושפעת כמובן מתום הלב של הלקוח, וכך נאמר: "אדגיש כי אין אני מחווה דעתי, לעת עתה, להשלכותיה של טענה בדבר חוסר תום הלב כטענת נגד אשר יש ותגמיש את דרישת הכתב הקבועה בסעיף 9 לחוק. טענות מעין אלו מצאו כבר, לא אחת, את דרכן לביהמ"ש ואף ניתן להן יחס ראוי על מנת לא להוציא חוטא נשכר. (ראה ת"א (כפר-סבא) 8440/98 סלומון שלום ואח' נ' אדרי משה . תק-של 2001(1), 4915 ,עמ' 4916, שם נקבע כי החובה לציין את תיאור הנכס המבוקש בפרטי טופס ההזמנה על פי תקנות המתווכים במקרקעין אין משמעה כי אי התאמה בין סוג הנכס המבוקש לבין סוג הנכס שהוצע ונרכש פוטרת את הלקוח מהתחייבותו לתשלום דמי תיווך וזאת כאשר התנהגותו של הנתבע גובלת "בחוסר תום לב ובעזות מצח"). בשולי הדברים אציין, לעניין זה, כי טענה כזו תתקבל אך כאשר נגועות טענותיו של הנתבע בחוסר תום לב מהותי היורד לשורשה של עסקה כגון אם התובעת היתה טוענת ומוכיחה שאי השלמת הפרטים החסרים נעשתה ביוזמתו של הנתבע שביקש שלא לרשום אותם מסיבות התלויות בצד שלישי ;(או ברשויות המס). שאם לא כן, נמצאנו הופכים כל דרישה בחוק לאות מתה שאין בה ממש ועושים פלסתר את דבריו של המחוקק. בענייננו לא הוכח כי טענותיו של הנתבע גובלות בחוסר תום לב שכזה ועל כן אשאיר שאלה זו בצריך עיון". אכן שאלה זו שהשארתי בצריך עיון בפסק דיני הנ"ל, מצאתי פתרונה בפס"ד זה. חוק המתווכים כפי שצויין לעיל בא לפתור את האנדרלמוסיה ששררה בענף. מטרתו לא הייתה לגרום לכך כי תיגזל פרנסתם של המתווכים על ידי לקוחות שפועלים בחוסר תום לב תוך ניסיון למצוא "פגמים" אשר ישחררו את המתחייב מהתחייבויותיו. לעניין זה חשוב כי כל מקרה ייבחן לגופו בנסיבות העניין. משהכרעתי כי גירסת הנתבעת 1 לפיה "נודע" לה על החנות להשכרה במקרה הינה שקרית והגעתי למסקה, כממצא עובדתי לפי מאזן ההסתברויות, כי הנתבע 2, בעת מו"מ לקבלתו כעובד הנתבעת 1, העביר את המידע בדבר החנות להשכרה לנתבעת 2, תוך שהנתבעים 1 ו-2 מנסים להתנער מתשלום דמי תיווך לתובע, נותרה השאלה מי מהם צריך לשלם את דמי התיווך ועפ"י איזו דין (חוק המתווכים, דיני עשיית עושר, חוק השליחות וכו'). ב"כ הנתבעים המלומד, טוען בעצם שהן נתבעת 1 והן נתבע 2 פטורים מכל תשלום בגין התיווך, שכן נתבעת 1 שכרה את הנכס אך לא חתמה על הסכם תיווך, ונתבע 2, לעומת זאת, חתם על הסכם התיווך אך לא שכר את הנכס. טענה זו מקוממת ביותר לאור חוסר תום הלב הנודף ממנה, והעלו בזכרוני סיפור שמובא במסכת סנהדרין דף צ"א עמוד א', ממנו ניתן לשאוב את ערכי היסוד של המשפט העברי: "אמר ליה אנטונינוס: לרבי גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין. כיצד? גוף אומר: נשמה חטאת שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר, ונשמה אומרת: גוף חטא שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כציפור. אמר ליה אמשול לך משל: למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיה בו בכורות נאות והושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס בא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס אמר להן: בכורות נאות היכן הן? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן? אמר לו סומא: כלום יש לי עיניים לראות? מה עשה? הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד! אף הקב"ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד שנאמר יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו יקרא אל השמים מעל זו נשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף". לדידי, אין זה משנה האם מדובר בגוף ונשמה, שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא או שני מעוולים במשותף בניסיון להפסיד ממנו של מתווך. המסר הוא אחד וברור: לא יגזר דינו של זה בנפרד מזה אלא ביהמ"ש יעשה אותם שותפים (מדיני שליחות) וירכיב אותם - זה על גבי זה - ויחייב אותם כדין. הדרך לשאוב עקרון זה מהמשפט העברי הינה, הן מתוך חוק יסודות המשפט, תש"מ - 1980 המפנה לעקרונות הצדק, המוסר והשלום של מורשת ישראל (כלקונה) והן באמצעות ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וכפי שציין כב' הנשיא אהרון ברק בספרו "שופט בחברה דמוקרטית" (עמ' 290): "ערכי היסוד של המשפט העברי מעצבים את דמותנו כעם וכמדינה. בהם באים לידי ביטוי היותנו לא רק מדינה דמוקרטית אלא גם מדינה יהודית. ערכי יסוד אלה הם חלק מערכי היסוד של משפטנו. יושם נא אל לב: הפנייה לערכי היסוד של המשפט העברי אינה פנייה אל משפט משווה. זו פנייה אל משפט ישראל. זו פניית חובה. הפנייה אינה אל כל ערכיו של המשפט העברי. הפנייה היא לאותם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה". (תודתי למרכז ישמ"ע - המרכז לישומי משפט עברי במכללה האקדמית בנתניה בגין ההפניה לציטוט זה). ערכי התום לב, ערכי הצדק, היושר וההגינות בחיי המסחר, הם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה וניתן לשאוב מהמשפט העברי הדרכה כיצד לנהוג על פיהם. הפגמים שבחוסר החתימה של נתבעת 1 על הסכם התיווך וחוסר החתימה של נתבע 2 על הסכם השכירות נרפאים בכך שהם נעשו שותפים בעצם הקנוניה להדיר את רגלי התובע מזכותו הבסיסית לקבלת דמי תיווך. משנעשו שותפים כל אחד מחייב את שותפו בגין חתימתו הוא. לאור כל האמור לעיל אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעים ומחייב את הנתבעים לשלם לתובע ביחד ולחוד סך של 43,000 ש"ח צמוד ונושא ריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל כמו כן ישלמו הנתבעים לתובע שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בסך של 7,500 ש"ח + מ.ע.מ. דמי תיווךתיווך