מחלת בכטרב בשירות הצבאי

מחלת בכטרב בשירות הצבאי סגן הנשיא גלסנר: בפנינו ערעור על החלטת ועדת הערעור עפ"י חוק הנכים (תגמולים ושיקום), (נוסח משולב), תשי"ט- 1959[4], לפיה דחתה הוועדה, ברוב דעות, את ערעור המערער על דחיית תביעתו ע"י קצין התגמולים. דעת הרוב ניתנה מפי יושב ראש הוועדה, כב' השופט ח' דבורין. המערער גוייס לשירות סדיר בצה"ל בתאריך 7.8.79, כשמצב בריאותו נמצא תקין לחלוטין, ונקבע לו פרופיל רפואי של 97, הוא שוחרר מהשירות בתאריך 7.6.82, לצמיתות, בפרופיל 21, על יסוד ממצא של מחלת bechterew(ראה מוצג מס' 2בתיק מוצגי הערעור שצורף לערעור זה). מדובר במחלה של עמוד השדרה הגורמת להעלמות הדרגתית של תנועה ביןחולייתית, קרי: להתקשותו. המערער שירת בחיל השריון כאיש צוות במקצוע טען-קשר, הועסק בסככות טנקים בהוצאת והכנסת פגזים וארגזי תחמושת וברענון טנקים. בעקבות כאבים עזים בגבו, אותם חש המערער בשעת הכנסת והוצאת פגזים בטנקים, הועבר לעבודה בסככות רכב בהן הועסק בסידור חלקי חילוף, ושוב הופיעו כאבים בגבו. (ראה מסמך 4בתיק המוצגים). לאחר שחרורו משירות בטחון לצמיתות, כאמור, הגיש המערער למשיב שתי תביעות לתגמולים: האחת - לענין הגב והשניה - עקב ארוע במהלך משחק ביום ספורט יחידתי: המערער הופל ארצה וידו הימנית נפגעה כתוצאה מכך, במשך תקופה של ששה חודשים היתה ידו נתונה בגבס. גם אחרי הסרת הגבס סופית, המשיך לחוש כאבים ומגבלות מסויימות באותה יד. תביעתו נתמכה בחוות-דעת של ד"ר יוסף קובו, מנתח - אורטופד. התביעה נדחתה ע"י המשיב, על שני ראשיה, וכאמור דף נדחה, ברוב דעות, ערעורו בפני ועדת הערעורים. יו"ר הוועדה המכובד סקר ביסודיות ועל יסוד המסמכים והראיות הרפואיות שהיו בפני הוועדה, את המהלך האנמנסטי של תלונות המערער, ודן באי אילו אי-התאמות שהגיעו אף, לכאורה, לסתירות בין ממצאיהם של רופאים שונים מטעם המשיב, אמנע מלחזור על הפרטים, ואתעכב על מספר השגות בלבד שיש לי על האמור בדעת הרוב. בין היתר, נאמרו בהחלטת הרוב, הדברים הבאים: ".... בעליל ברור, שמדובר על החמרת כאבים ולא החמרת מחלה (ההדגשות במקור - א' ג'). כאב הוא סימפטום אבל איננו לכשעצמו מחלה, ואין כאב המבחן הצריך לעניננו בדבר "נכות" שהגדרתה בסעיף 1לחוק הנדון היא..." כאב הוא אכן סימפטום, משמעות המילה סימפטום (מקורה יווני) הוא סימן, ובהקשר לכאב גופני - סימן למחלה. אין לך כאב גופני שמקורו איננו באי תקינות פיזיולוגית או אחרת באחת ממערכות הגוף החי. ואי-תקינות שכזו, קלה כבחמורה, מחלה תיקרא. גם מיחושי ראש הם בגדר מחלה, אף אם בחיי יום יום אדם הסובל באופן מקרי ממיחושים כאלה, לא ייחשב בעיני עצמו או אחרים כמצוי במצב מחלה. העובדה, כי המומחים הרפואיים השונים אינם יכולים להגיע, בינם לבין עצמם, לאיבחון (דיאגנוזה) המחלה, אין בה כדי לשלול, אף כהוא זה, קיומה של מחלה - כמובן, כל עוד הם אינם מוכנים לקבוע כי הפציאנט מתחזה כמי שסובל מכאבים (סימולנט). קיימת כידוע, גם תופעה של כאבים פסיכוסומטיים; ככל שמדובר בענין הגב, אין מקום לנגעה בנושא זה. לא גיליתי בתצלומי המסמכים הרפואיים שצורפו מטעם המערער (לא מצאנו בתיק הוועדה את התיק הרפואי שאליו מתייחס יו"ר הועדה בהחלטתו) ולא בנימוקי הרוב, כל זכר לממצא או חשד שהמערער בפועל אינו סובל מהכאבים שהוא מתלונן עליהם, והוא אינו אלא מתחזה. בהחלטת הרוב הובע החשש כי בא-כוחו של המערער אינו מגלה פנים כהלכה, בין היתר, במכתבו של ד"ר הורביץ, מבי"ח "סורוקה" מיום 23.5.82, באשר מדובר בו ב- early ankylosing spondylitisולא במחלת bechterew(ראה מסמך מס' 6). יו"ר הנכבד של הוועדה לא ידע על יסוד מה טוען ב"כ של המערער, עו"ד צדיק, כי שני אלה זהים והוא כותב: ".... לכן הרשיתי לעצמי להתייעץ עם רופא מומחה לאורטופדיה, הנמנה על חברי ועדת הערעורים, והוא הסביר לי שהכוונה היא לשלב ראשוני או מוקדם של מחלה כאמור" (ההדגשות שלי - א' ג'). לא ידעתי כי מחלה מסויימת הנמצאת בשלב ראשוני או מוקדם - שלב המתואר בשם ספציפי - יוצאת בגלל כן מההגדרה של המחלה כשהיא מתפתחת לשלבים מאוחרים וחריפים יותר. זאת, כנראה, דעת הרוב, שנמנע להסיק את המסקנה שהתחייבה מהבירור שערך יושב הראש קרי, שבאותו מכתב של ד"ר הורביץ אכן נקבע כי המערער סובל ממחלת בכטרב בשלביה המוקדמים. ולא נתקררה דעת הרוב עד שמצא פסול במה שכונה על-ידה "אישור של בית החולים סורוקה מיום 1.8.82" בו נאמר: "הנ"ל סובל ממחלת בכטרב..." ונעלם ממנה כי אישור זה נחתם ע"י אותו ד"ר הורביץ (מסמך 7), אשר גם מציין שם מה הטיפול שהחל בו, ומה בדעתו לעשות אם אותו טיפול לא יעזור. עובדה זו אינה עולה בקנה אחד עם הביקורת המובאת בדעת הרוב (בעמ' 21פיסקה (ג)): "..... וגם לא נראה ממנו שמי שכתבו עשה הוא עצמו בדיקה למערער או מה היה החומר הרפואי שבא לפניו, אם בכלל, שהניעו לכתוב בו מה שכתב". למיטב ידיעתי, אין זה מקובל שהרופא המטפל חייב לערוך בעצמו את הבדיקות. יש להעמיד כל רופא בחזקת מי שנותן טיפול נגד מחלה מסויימת רק לאחר ששוכנע על יסוד בדיקות שנערכו, בין על ידו או על פי הוראותיו או ע"י רופא מוסמך אחר, (ולענין זה אין זה מעלה או מוריד אם הדיאגנוזה היתה נכונה או מוטעית). אלא שבמקרה זה נאמרו הדברים שהובאו לעיל ביחס לד"ר הורביץ, תוך אי-שימת לב לדברי המערער, בתשובה לשאלות שהוצגו לו בחקירה הנגדית בפני הועדה, לאמור: "ברגע שהופניתי למרפאת חוץ בסורוקה בבדיקה הראשונה אצל ד"ר הורביץ, הוא אישר את מחלתי ואבחן הבעיה, באותו יום המילה "בכטרב" הופיעה, באותו יום, עם הפניה לרופא המטפל". (בע' 6- 7לפרטיכל הוועדה). דעת הרוב מתבססת, בין היתר, על חוות-דעת רפואית של פרופ' גבריאל טורק מחודש אוגוסט 1983, שבדק את המערער מטעם המשיב (מסמך מס' 10). מחמת חשיבותה של חוות-דעת זו, אביא את פיסקת ה"דיון וסיכום" שבה, בלשונה - ככל שידי משגת לפענח את התצלום (מסמך מס' 10): "המדובר בחייל, שבתקופת שירותו לפי עדות מפקדיו עשה מאמץ ניכר בעבודה, ותוך כדי כך הופיעו כאבי גב שהיו לכרוניים. בבדיקות המרובו שנעשו נמצא spina bifidaומאוחר יותר העלה חשש שלפנינו תמונה מתאימה למחלת bechterewהסימוכין היו הממצאים הקליניים וכן טשטוש במפרקו ה- 1sבתצלום רנטגן וכן ממצא 27hlaחיובי. מכל פנים המדובר בינתיים בחשד ולא במחלה מוכחת, מה גם שהמהלך יחסית שפיר ואין התקדמות בממצאים בשנים של המעקב"... "מכל פנים לפנינו בשלב זה תסמונת כאב גב כרונית אשר הופיעה בשרות צבאי על רקע קונסטיטוציונלי (spina bifida) ואשר השירות הצבאי גרם להחמרתו". (ההדגשות שלי - א' ג'). כבר דנתי בעמדת הרוב של הוועדה בנושא סימפטום הכאב (ראה ע' 22פיסקה ה' להחלטת הרוב). עמדה זו ננקטה כתגובה לביקורת שמתח ב"כ המערער. בסיכומיו בפני הוועדה, על החלטת המשיב שהתעלם, בין היתר, מהתעלמותו של פרופ' טורק, שעה שכיהן כאחד משני חברי הועדה הרפואית, מממצאו הוא עצמו בחוות דעתו מאוגוסט 1983, שקטע הדיון והסיכום הימנה הובא לעיל. דעת הרוב שגתה שגיאה עקרונית, היורדת לשורשם של דברים, בהתייחסותה לממצאיו של פורפ' טורק באותה חוות דעת, תוך התעלמות מפסיקתו של בית-המשפט העליון, הנוגעת ישירות לעניננו, ואשר מתחייבת ממנה הסקת מסקנות שונות מאלה שהוא (הרוב) הסיק מהן - והכוונה היא אל: א) ב-ד"נ 3/70 [1] - הידוע כהלכת בוסני - נקבע: "הקונסטיטוציונליות של המחלה אינה מעמידה זכות תגמול של חייל נכה בסימן שאלה. אם פרצה המחלה והתהוותה בפועל עקב תנאי-שירות, רואים את השירות ולא את הדיספוזיציה הנפשית כגורם המחלה והחייל זוכה בתגמול". ב) ב-ע"א 324/75 [2] חזר השופט ויתקון על הלכת בוסני, לאמור: .... לית מאן דפליג שמחלתו של המערער (אם כי היא ללא ספק קונסטיטוציונלית) לא נתנה אותותיה לפני תחילת שרותו. כמו כן אין חולק על כך שתנאי שרותו תרמו להתפרצות המחלה, שאם לא תאמר כן ואם תשלול כל קשר סיבתי בין השרות ובין המחלה, אף החמרה עקב השרות לא היתה כאן". "במצב כזה אומרת ההלכה המשפטית מימים ימימה, כי הנכות נגרמה - ולא רק הוחמרה - ע"י השרות. ההשקפה הרפואית בדבר הסיבתיות של המחלה כבודה במקומה מונח אך עלינו, על ועדת הערר ועל קצין התגמולים לקבל את ההלכה המשפטית ולנהוג לפיה". חבר הוועדה, מר יהל, שהיה בדעת מיעוט, הסתמך על הלכה זו. ג) ב-ע"א 297/77, יושמה הלכה זו על-ידי השופט חיים כהן (כתוארו אז), והוא אומר: "... אף לעניננו כן: משמצאה ועדת הערעורים קשר סיבתי בין מחלת המערער לבין שירותו הצבאי שהיה בו כדי "החמרת" מחלתו, הרי משפרצה המחלה הראשונה בתקופת השירות, רואים אותה, מן הבחינה המשפטית כאילו נגרמה ולא רק הוחמרה עקב השירות". על יסוד ממצאיו של פרופ' טורק, כפי המפורט במסמך מס' 10, דהיינו כאבי גב שהופיעו בתקופת שירותו של המערער, תוך כדי מאמץ ניכר בעבודה, ואשר הפכו לכאבים כרוניים - מן הדין היה שהוועדה (דעת הרוב) תגיע, עפ"י הלכת בוסני, למסקנה כי מחלתו של המערער פרצה בתקופת שירותו. כאשר אנו משווים לנגד עינינו את התמורה הכללית של השתלשלות הדברים במקרה זה: עד לגיוסו לצה"ל לא סבל המערער מכל כאבי גב או אחרים, ניתן לו פרופיל 97, שירת בחיל השריון כטען - קשר ועסק, בין היתר, בהכנסת והוצאת פגזים בטנקים, ואגב כך הופיעו אצלו לראשונה כאבי הגב - ניתן לומר כי עובדות אלה מדברות בעד עצמן בדבר הקשר הסיבתי המוכח בעליל על פי עובדות ונסיבות אלה. בהקשר זה, מן הראוי להביא מדבריו של השופט ג' בך ב-בר"ע 183/73 [3]: "כדי למנוע אי הבנה ברצוני עוד להבהיר: לא בכל מקרה נזקק התובע לעדות רפואית, שכן יש שהעובדות מדברות בעד עצמן, והקשר הסיבתי מוכח בעליל מתוך נסיבות הפגיעה או מהעובדות המוכחות, האופפות את פרוץ המחלה". העובדה כי פרופ' טורק גרס כי מדובר בחשד של מחלת בכטרב, להבדיל ממחלה מוכחת - וזאת בניגוד לדעתם של רופאים אחרים - אין בכוחה לשלול את העובדה כי בתקופת שירותו של המערער פרצה מחלה בגבו אשר גורמת לו כאבים ניכרים. ולענין זה אין זה מעלה או מוריד אם המומחה הרפואי או הוועדה, על יסוד כל החומר הרפואי אשר בא בפניה, אין לאל ידם לאבחן או להגדיר בוודאות מה היא המחלה אשר ממנה סובל המערער. אף בנושא אבחנת המחלה יש להעיר כי באותה חוות דעת של פרופ' טורק מאוגסט 1983נאמר כי: "מימצא 27hlaחיובי". והנה, לסיכומי ב"כ המשיב בפני הועדה צורף מאמרו של פרופ' פרין על מחלת בכטרב, ובו נאמר, בין היתר: "כמובן שכל התאוריות האלה כיום אינן מקובלות ובכל המקרים מחפשים את ה- 27hlaשהיא הוכחה חותכת למחלת בכטרב גנטית". (הדגשה שלי א' ג'). אין צריך לומר כי הלכת בוטני [1] כבר נתנה את התשובה למקרה של פריצת מחלה קונסטיטוציונית בתקופת השירות. מה משמעות הדיבור "מחלה קונסטיטוציונית"? בתחום ידיעתו הכללית של בית-המשפט היא כי מושג זה אינו נמנה עם המונחים המדעיים הצרופים של הרפואה, והוא מציין נטיה הטבועה באדם מסוים לחלות במחלה מסויימת עקב אינטראקציה של מטענים גנטיים שונים. אמור מעתה: מחלה קונסטיטוציונית - מחלה גנטית במשמע, ומכאן שהלכת בוסני [1] חלה על מחלת בכטרב גנטית אם פרצה בתקופת השירות ועקב תנאיו. מהאמור במאמרו של פרופ' פרין עולה, כי המחקרים מוכיחים כי ב-% 70של החולים בבכטרב קיים גורם גנטי דומיננטי: במקרים אחרים, בתנאים כגון אלה שהתקיימו אצל המערער, מובאת בחשבון האפשרות של זרוז תופעת המחלה מחמת גורם טראומטי. בעניננו, הממצא של 27hlaבצירוף סיפור המאמץ היום-יומי שהיה כרוך בשירותו, כמתואר בעדות המערער, שמצוי לה אישור וסיוע במכתבו של מפקד היחידה מיום 30.12.82(מסמך מס' 4), יוצרים תמונה המצביעה לעבר דיאגנוזה של מחלת בכטרב גנטית שזורזה ופרצה בתקופת השירות ועקב תנאי השירות המיוחדים לחיל בו שרת המערער והתפקידים והמטלות שהוטלו עליו. כאן המקום להביא מובאה נוספת מדברי השופט בך ב-בר"ע 87/83[3] בנושא נטל הראיה המוטל על התובע את זכויותיו לפי חוק התגמולים ושיקום: "עם זאת מסכים גם אני לדיעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של ,קרוב לודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן לרבות החומר הרפואי כי מתקבל מאוד על הדעת שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה". רוב הוועדה הנכבד התעלם מהאמור באותו מאמר שהוגש ע"י בא-כוח המשיב, והשלכתו על ענינו של המערער, בשים לב להלכת בוסני [1]. אמת, נכון הדבר, כי בדיקות הוועדה הרפואית מתאריך 2.11.83(מסמכים 11-12) העלו כי "אין נכות בגב וביד ימין". דא עקא: בסיכום החלטת הוועדה בנימוקיה נאמר: "בעיון מדוקדק בתיקו של התובע יש לציין שהוא נחשד (ההדגשה הכפולה במקור - א' ג') למחלת בכטרב ובדיקת 27hla- חיובית, אינה הוכחה למחלה זו. ובכל אופן מחלה זו אינה תוצאה מחבלה לכן הועדה רואה "באירוע" כגורם לכאבי-גב ולכאבים ביד הימנית ואירוע זה חלף ולא הותיר נכות...." ובסיום דיון וסיכום מתאריך 21.11.83(מסמך 12) נאמר: "צילום אגן ועמוד השידרה (13.11.83) במ.פ פרט לסקולאזיס קלה. אין עדות "לבכטרב". צילום כף יד ימין ב.מ.פ.". דעתה של הועדה הרפואית כי , 27hlaחיובית אינה הוכחה למחלה זו..." אינה צריכה להכריע את הכף. יש לראות בה אסכולה אחת לעומת זו שמייצג פרופ' פרין. הלכה היא כי במקרה שכזה בית-המשפט מאמץ את האסכולה המטיבה עם החייל הנכה. דעת הרוב בוועדה התעלם גם מכך שהוועדה הרפואית, לפי המובאה מדברי הסיכום דלעיל, מייחסת משמעות לכך שאותה מחלה אינה תוצאה מחבלה ולכן היא רואה "באירוע כגורם לכאבי גב..." מלים אלו אינן מובנות די צרכן, אכן המקום להזכיר הגדרתה של "נכות" בחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב] תשי"ט- 1959[4]: "איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, או פחיתתו של כושר זה שבאו לחייל משוחרר כתוצאה של אחת מאלה שארעה בתקופת שירותו עקב שירותו: (1) מחלה (2) החמרת מחלה (3) חבלה..." הגדרה זו מחזירה אותנו אל מחלה באשר, לדעת הוועדה הרפואית, הנכות בגב אינה תוצאה של חבלה. לא מובן מה ראתה הוועדה הרפואית להזכיר "אירוע" כגורם לכאבי גב, שעה שלא נמצאו בפניה כל ראיות בדבר אירוע חד פעמי, שהוא בד"כ אופייני יותר לתוצאה של חבלה. ניסוחיה של הוועדה הרפואית מעוררים את הרושם כאילו סברה שללא חבלה במקור וגורם למחלה או להחמרתה - אין נכות במובן החוק. דעת הרוב של ועדת הערעור לא שתה לבה לחוסר הבהירות במינוח שנקטה הועדה הרפואית בסיכומה כאמור. כמו המשיב, גם דעת הרוב של ועדת הערעורים, התעלם מאי ההתאמה, המגעת עד כדי סתירה בין ממצאיו של פרופ' טורק בחוות דעתו מחודש אוגוסט - 1983, לבין ממצאי ומסקנות הוועדה הרפואית בעבור פחת משלושה חדשים (תחילת נובמבר 83), ואשר פרופ' טורק היה אחד משני חבריה. קשה מאוד ליישב את האמור בחוות הדעת מחודש אוגוסט - 83', לפיה סובל המערער מכאבים כרוניים בגבו, אשר הופיעו בתקופת שירותו הסדיר בצה"ל, לבין הממצא של תחילת נובמבר אותה שנה, לפיו "ארוע זה חלף ולא הותיר נכות" - כאשר בנוסח דברי הסיכום של הוועדה (במסמך 11) הדיבור אירוע מתייחס לכאבי הגב ולכאבים ביד כאחד. בהקשר זה חייבים לזכור כי, גם לפי סברת פרופ' טורק בחוות דעתו הראשונה, המערער סבל מכאבי גב משנת 1980ועד שנבדק על-ידו באוגוסט 1983, כלומר במשך שלוש שנים. בין ברציפות ובין לסירוגין; לפתע, כעבור שניים וחצי חודשיים בערך נעלם וחלף "האירוע" - תהא משמעותו של מונח זה אשר תהא - ולא הותיר כל נכות. ושוב לנושא הכאבים: דעת הרוב, בנקטה את העמדה שנקטה בדבר העדר קשר סיבתי הכרחי בין כאב לבין מחלה, לא עמדה על כך כי מסקנת הועדה הרפואית שה"אירוע" חלף ולא הותיר נכות, אינה מתישבת עם עדות המערער בפניה, שבמהלכה (בחקירה הנגדית) סיפר: "היום אינני עושה כלום, עקב מצבי שלא מאפשר לי לתפקד כראוי, מטופל בכדורים ופיזיוטרפיה, וגם במקצועי - נגר רהיטים - שלמדתי ארבע שנים, איני יכול לעבוד. איני יכול לאמץ ידי וגבי ועקב כך איני יכול לעבוד, נכון שאף רופא לא אמר לי שאסור לי לאמץ את ידי, אך יש לי בעיות עם היד". (בעמ' 7לפרטי-כל הועדה). ובהמשך בחקירה חוזרת: "אני נמצא כרגע בטיפול במרפאת חוץ ראומטלוגית בבי"ח "סורוקה", תחת מעקב של ד"ר הורוביץ, וטיפול פיזיוטרפי במכון לפיזיוטרפיה במרפאת ג - מחוזית של קופ"ח בבאר-שבע. קופ"ח מספקת לי הכדורים דרך הרופאה המשפחתית לפעמים מקבל זריקות "נורפלקס" עקב מצבי". (בעמ' 8לפירטי-כל). עדות זו ניתנה בפני הועדה בתאריך .13.7.84העובדות שהועלו בדברי המערער, היו גם בפני הועדה הרפואית, לא נאמר בסיכום החלטת הוועדה ונימוקיה ולא כלום בדבר מידת האמון שהיא נותנת בתלונותיו. או שמא היא רואה בו מתחזה. כאמור, דעת הרוב בוועדת הערעורים אינה מתיחסת לנושא זה. בשים לב לעמדתה הבסיסית בדבר העדר זיקה של סיבה ומסובב לכאב ומחלה. לדעתי, משקלם המצטבר של הליקויים בדעת הרוב עליהם הצבעתי. החל מהדברים הנראים בעליל על פני הפסק, דרך הערכה מוטעית על יסוד הנחות שאינן מתיישבות עם העובדות על דעת מומחה רפואי אחר (ד"ר הורביץ) ועד להתעלמות מהעדר עקביות בין מסקנות הוועדה הרפואית לבין חוות הדעת שניתנה ע"י אחד משני חבריה זמן קצר קודם לכן, והעדר מודעות להלכות שיצאו מלפני בית המשפט העליון בסוגיה בה עסקינן - מחייבות קבלתו של הערעור בפרק של כאבי גב מהם סובל המערער, ואשר פרצו בתקופת שירותו. אינני גורס כי חוות דעתו של ד"ר קובו, המומחה הרפואי מטעם המערער, צריכה לשמש המילה האחרונה בדבר סוג המחלה ואחוזי הנכות ההולמים שיש להעניק למערער מחמת כאבי הגב והמחלה שהיא המקור לכאבים אלה. לכן אני נמנע מלנסות ולקבוע ממצאים והערכת נכות על יסוד החומר שהיה בפני המשיב וועדת הערעור. במקום זאת, אני מציע לחברי לבטל את החלטת הרוב ולהחזיר את ענינו של המערער בנושא הגב אל המשיב, על מנת שיביא את ענינו של המערער בפני ועדה רפואית אחרת, אשר בפניה יובא כל החומר האנמנסטי שהיה בפני ועדת הערעור, לרבות פרטי העסקת המערער בתקופת שירותו, ודרך יסוריו באותה תקופה, כעולה, בין היתר מעדותו בפני הוועדה מתאריך 13.7.84ואשר כוללת את פירוט העובדות מתאריך 14.6.82, שנערך על ידי המערער בקשר להגשת תביעותיו למשיב, וכן חוות דעתו של פרופ' טורק מחודש אוגוסט - .1983 דחיית תביעת המערער בקשר לפגיעה בידו הימנית נומקה על-ידי דעת הרוב של ועדת הערעורים בכך כי: "אין זכר בחוות דעתו של ד"ר קובו לממצא הרפואי דלעיל, שהשבר ביד התאחה לגמרי וגם לא מצינו בחוות-דעתו של ד"ר קובו שבדיקתו היא כאילו הראתה לדעת שאין הדבר כן": (בעמ' 23לדעת הרוב). ב"מימצא הרפואי" דלעיל הכוונה ל"אישור מיום 2.6.82של רופא מהמחלקה האורטופדית של בית החולים "אסף הרופא" שהצילום הראה חיבור מלא של השבר" (ההדגשה במקור - בפיסקה 15בעמ' 22של דעת הרוב; אישור זה אינו מצוי בתיק המסמכים שהוגש לנו - א' ג'). בחוות דעתו של פרופ' טורק מאוגוסט - 1983, אין התייחסות לפגיעה ביד ימין. בסיכום החלטת הועדה הרפואית ונימוקיה מיום 2.11.83נאמר בנושא זה: "הטיפול בגבס ביד ימין ניתן ע"י ד"ר פלדמן עקב חשד לשבר בנויקולריס. צילומים עדכניים והבדיקה הן תקינות. אין נכות בגב וביד ימין". בטופס בדיקה רפואית (מסמך 12) נרשם: "א. יד ימין רגישות (סוביקטיבית) באזור box- ?. תנועות מלאות לחלוטין בשורש כף יד ימין". ובסיכום מתאריך 21.11.83נקבע: "בצילום של יד ימין ב.מ.פ." ד"ר קובו מצא (ראה חוות דעת מסמך 3): "בפרק שורש יד ימין הגבלה של הטיה האולנרת עם רגישות ניכרת ללחץ מעל לאיווא של עצם הסירה קמיצת אגרוף בכוח גורמת גם לרגישות באזור עצם הסירה". בדחותה את התביעה בנושא הפגיעה ביד ימין, התעלמה דעת הרוב, כמו לענין הגב, מעדותו של המערער בפניה (בעמ' 4) ומתאור סבלותיו ומגבלותיו בכתב שצורף לתביעתו למשיב, ומהווה חלק מעדותו בפני ועדת הערעורים, המובאות דלהלן לקוחות מסיכומי ב"כ המערער בפניו (בעמ' 11), כאשר קטע זה מפרוט העובדות לא נכלל במסמך מתאריך 14.6.82המצוי בתיק ועדת הערעורים בצירוף להודעת הערעור בפניה. "הרגשתי לאחר מקרה זה. הינה המשך כאבים באזור כף יד השורש ועצם הסירה, לא מסוגל להרים דברים כבדים או למשוך דברים בעלי משקל קל, כבד, עקב הכאבים הנגרמים לי ביד בעת הפעלתה". "ברצוני לציין בעת שינוי מזג אויר או בעת מגע במים קרים ביד אני חש כאבים באזור השבר. כמו כן בעת קיפול היד, יש לי כאבים ואני מוגבל בתנועת היד". "גם כאשר אני נשען על היד או רוצה להיתמך בה איני יכול עקב כאבים". אין הוועדה נוקטת עמדה לענין מהימנות ואמיתות תלונותיו של המערער, שהרי כאמור, אין היא מתייחסת כלל לעדותו בפניה; בדעת הרוב נאמר בפיסקת הסיום: "כללו של דבר, הנה לאור כל הדברים שבאו בחוות דעתי זו לעיל, ועם כל הצער שבלבי נוכח מצבו של המערער, מבחינת כאבים בגב וביד, הרי אם כי מוכן אני לקבל שלכאורה אלה נגרמו לו, או הוחמרו, בזמן שירותו ועקב שירותו (ההדגשה שלי - א' ג'), דעתי היא שהמערער לא הצליח להוכיח לנו, כפי שהיה מוטל עליו לעשות, שהוא סובל מ"נכות", כמובנה בסעיף 1לחוק, כאמור לעיל..." ברוח הדברים שטען הפרקליט המלומד מטעם המערער בתגובה לסיכומי המשיב בפנינו (בעמ' 8) די לו לערעור זה להתקבל, על שני חלקיו, מחמת האמור במובאה דלעיל: דעת הרוב מוכן לקבל, לכאורה, כי הכאבים בגב וביד נגרמו או הוחמרו בזמן שרותו ועקב שרותו של המערער, אלא דוחה את הערעור משום שלדעתו לא הצליח להוכיח, כפי שהיה מוטל עליו, שהוא סובל מ"נכות" במובן סעיף 1לחוק. קרי: איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שיכלית, או פחיתתו של כושר זה... למסקנה שהמערער לא הצליח להוכיח שהוא סובל מנכות, ניתן היה להגיע אך ורק תוך התעלמות מעדות המערער בפני הועדה הנכבדה, שכללה אימות פירוט העובדות מתאריך 14.6.82שהמערער צרפו לתביעתו מהמשיב, ומתן פרוש מוטעה לחוות דעתו של פרופ' טורק מחודש אוגוסט .1983 שותף אני לעמדתו של עו"ד צדיק, כי העובדה של איחוי השבר או חיבורו המלא, לאחר שהיד היתה נתונה בגבס כחצי שנה שבמהלכה הוחלף הגבס 4פעמים, עקב אי איחויו של השבר - אינה שוללת קיומן של ההגבלות והרגישויות שעליהן מתלונן המערער, ומצאו ביטוי ואישור בחוות דעתו של ד"ר קובו. דומה שהקשר הסיבתי בין מהלך קליני שכזה לרגישויות ההגבלות כמתואר, נראה בעליל - ברוח דברי השופט בך ב-בר"ע 187/83 [3] שהובאו לעיל. ואם ייאמר כי כאבים, רגישויות ומיגבלות כאלה הן פסיכוסומטיות ניתן להשיב על כך כי מדע הרפואה נוטה מזה שנים לא מעטות להכיר בתופעה זו ככאבים ורגישויות של ממש ולכל דבר, כאשר התוספת "פסיכו" באה לגשר, או אולי מוטב לומר, לכסות על החלל במדע הרפואה שטרם מצא את התשובה המדעית למקורם של כאבים אשר הפציאנט חש בהם באופן מוחשי מאוד ולא נמצא להם הסבר באי תקינות פיזיולוגית שאיבחונה עדיין ממני והלאה. לסיום, אביא תוך הסכמה, את דברי הסיכום של דעת המיעוט - מר אברהם יהל: "בסיכום, לפנינו מקרהו הטראגי של צעיר שנכנס לצה"ל בריא ויצא ממנו נכה ממחלה שפרצה בעת שירותו מתנאי שירות שאם לא גרמו את המחלה, החמירו אותה. מטיפול אומלל, ובסך-הכל, כבר אין לפנינו רק מישהו המתלונן על כאבים בגבו כי אם אדם אשר כפי שהגדיר המחוקק, אבד לו הכושר לפעול פעולה רגילה, וכושרו פחת". "כך גם ידו הימנית שנשברה בעת שהופל ביום ספורט יחידתי ושכושר השימוש בה פחת". לפיכך, גם בנושא התביעה בדבר הפגיעה ביד. אני מציע לחברי לקבל את הערעור ולהחזיר את הענין לקצין התגמולים שינהג בו בהתאם להוראותינו והנחיותינו בנושא כאבי הגב. כמו כן אני מציע לחייב את המשיב לשאת בהוצאות המערער, בשתי הערכאות, ובכלל זה שכר טרחת עו"ד בסכום של 5000ש"ח, כאשר סכום זה יהיה צמוד וישא ריבית לפי הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה מהיום ועד לתשלום. השופט בנאי: אני מסכים. השופט ריבלין: אני מסכים. צבארפואהשירות צבאי