פסק-דין השופט י' עדיאל: בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז) דחה את תובענת המערערים למתן סעד הצהרתי בדבר זכותם להירשם כבעלים או בעלי זכות חכירה לדורות במקרקעין המצויים בהוד השרון. מכאן הערעור שלפנינו. ענייננו בשלוש משפחות של עולים מתימן, אשר הגיעו ארצה בשנת 1945. חלק מהמערערים שלפנינו הם העולים עצמם. האחרים - בני משפחות העולים או יורשיהם. בשנת 1947 מסרו הקרן הקיימת לישראל ומוסדות היישוב של הסוכנות היהודית בתי מגורים בהוד השרון למשפחות המערערים. לאחר קום המדינה, בשנת 1950, הוסדרו ברישום כדין זכויות החכירה של המערערים בבתי המגורים. אלא שלטענת המערערים, בסמוך לאחר קבלת הבתים, הם קיבלו גם חזקה בשטח מקרקעין המצוי מול הבתים, כדי שיעבדו אותו למחייתם (להלן - המקרקעין). מקרקעין אלה רשומים על שם המשיבה 1 - הקרן הקיימת לישראל, ומנוהלים על ידי המשיב 2 - מינהל מקרקעי ישראל. המקרקעין חולקו בין שלוש המשפחות, ולטענת המערערים (בכתב התביעה), מאז קבלת המקרקעין, הם מחזיקים בהם ומעבדים אותם. טענת המערערים היא, שחרף רישום זכויותיהם בבתי המגורים, וחרף קבלת החזקה במקרקעין לשם עיבודם החקלאי, לא הוסדר רישום זכויותיהם במקרקעין אלה. 3. בשנת 1984 או בסמוך לכך, אפשרו המערערים, לטענתם, לאדם אחר, לעבד במקומם את המקרקעין. אותו אדם השתחרר אז מהכלא, כך טוענים המערערים, והביע רצון להשתקם. אדם זה ניצל את טוב ליבם של המערערים, נטען, וחתם עם מינהל מקרקעי ישראל, ללא ידיעת המערערים, על חוזי שכירות שנתיים לעיבוד המקרקעין. המערערים ממשיכים וטוענים כי בשנת 1994 הגיעו לאוזניהם שמועות בדבר ניסיון של פולשים להשתלט על המקרקעין. על כן, ביום 21.11.94 פנו המערערים 1 ו-2 בכתב לרשויות שונות, בכללן המשיבים, ודרשו הבהרה כי הם בעלי הזכויות הבלעדיות במקרקעין. פניותיהם נדחו, ועל כן פנו לבית המשפט המחוזי בתובענה למתן סעד הצהרתי בעניין זכויותיהם הנטענות במקרקעין. טענות המערערים בבית המשפט המחוזי ופסק הדין 4. שתי טענות עיקריות העלו המערערים לפני בית המשפט המחוזי. טענתם האחת של המערערים הייתה כי קיימות בידם זכויות במקרקעין מכוח חוזה בינם לבין הקרן הקיימת לישראל, לפיו קיבלו את החזקה במקרקעין לשם עיבודם. על-פי הטענה, בשנים שקדמו להקמת המדינה, מקובל היה כי הקרן הקיימת לישראל מעניקה זכויות עיבוד במקרקעין אף ללא חוזה בכתב. אליבא דמערערים, כך היה גם בעניינם. כלומר, נכרת עמם חוזה בעל-פה או בהתנהגות ומכאן טענתם כי הם זכאים להירשם כחוכרי המקרקעין. בעניין זה קיבל בית המשפט את עדותם של שניים מעובדי מינהל מקרקעי ישראל. הראשון שבהם העיד כי לא ידוע לו על מסירת שטח לאדם פרטי ללא חוזה. העד השני הביע דעתו כי העובדה שנחתמו עם המערערים חוזים לגבי בתי המגורים בלבד מלמדת כי רק בהם החזיקו המערערים לדעת מינהל מקרקעי ישראל. נוכח זאת, דחה בית המשפט קמא את טענת המערערים בדבר החוזה שנכרת עמם בעל-פה או בדרך של התנהגות. טענתם השניה של המערערים בבית המשפט המחוזי הייתה כי קיימות בידם זכויות במקרקעין מכוח הוראות חוק שונות. תחילה טענו, כי על פי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני, הם זכאים להירשם כבעלי הזכויות במקרקעין. סעיף זה קובע: "אדמת מירי, או מוקופה, שעיבד והחזיק בה אדם במשך עשר שנים באין מפריע, תיחשב זכות-ההחזקה שלו כמוכחת, בין אם היה ובין אם לא היה בידו מסמך בר תוקף ואין רואים אדמה זו כנטושה, אלא נותנים לו בחינם שטר טאבו חדש". סעיף זה, כך נקבע בפסק הדין, מאפשר רכישת בעלות במקרקעי ישראל מכוח תפיסת הקרקע ועיבודה במשך עשר שנים. ואולם, בית המשפט המחוזי סבר כי בחינת השאלה אם אכן מילאו המערערים תנאים אלה, מתייתרת נוכח ההלכה שנקבעה בע"א 520/89 מדינת ישראל נ' שבלי, פ"ד מו(2) 81; באותה הלכה נקבע, כי לאחר חוק יסוד: מקרקעי ישראל, הקובע כי הבעלות במקרקעי ישראל לא תועבר, "ההתיישנות באדמות מדינה לפי סעיף 78 לחוק, אינה עוד 'רוכשת', ומקנה זכויות קניין, אלא דיונית בלבד, כהגנה נגד תביעה לסילוק יד בגין הסגת גבול". כמו כן, סמכו המערערים תביעתם על חוק החכרת מקרקעין (הוראות שעה), התשי"ט-1959 (להלן - חוק החכרת מקרקעין). חוק זה נועד לפצות את מי שנפגע מהוראותיו של חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 בנוגע להתיישנות במקרקעין; חוק ההתיישנות האריך את תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים ל-25 שנים (סעיף 22), וקבע כי הארכת תקופת ההתיישנות חלה רטרואקטיבית גם על מי שכבר רשאי לרכוש זכויות על-פי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני (סעיף 29(ב)). חוק החכרת מקרקעין בא למנוע פגיעה במחזיקי מקרקעין, אשר הייתה עשויה לנבוע מהוראות חוק ההתיישנות, וקבע בסעיף 2: "הוראות חוק זה חלות על מי שהחזיק ועיבד, בעצמו או על ידי בני-ביתו, במשך תקופה שאינה פחותה מעשר שנים ושנסתיימה ביום ט"ז בניסן תשי"ח (6 באפריל 1958) (להלן - היום הקובע), מקרקעין שביום הקובע היו של המדינה או של רשות הפיתוח, אף אם לא היו רשומים בספרי האחוזה על שמם או לא היו רשומים כלל, ואילולא הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, היה זכאי ביום הקובע לירשם כבעל המקרקעין בספרי האחוזה (להלן - המחזיק)". מכאן, טענו המערערים, הם זכאים להירשם כחוכרים לדורות של המקרקעין. 5. טענות אלו של המערערים נדחו אף הן. המחלוקת העיקרית בבית המשפט המחוזי הייתה בשאלה אם המערערים הוכיחו את עמידתם בתנאי סעיף 2 לחוק החכרת מקרקעין, היינו: כי הם או בני ביתם עיבדו את הקרקע במשך תקופה שאיננה פחותה מעשר שנים ונסתיימה ביום 6.4.1958. לאחר בחינת העדויות שנשמעו לפניו, ביניהן עדויות של חלק מהמערערים עצמם, עובדי מינהל מקרקעי ישראל, וכן צילומי אוויר של המקרקעין, קבע בית המשפט המחוזי שבהיעדר רישום או מסמך כלשהם אשר יכולים היו להעיד על הזכויות הנטענות, אין בראיות שהביאו המערערים כדי להוכיח את הזכויות הנטענות על-ידם, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי. נפסק, כי "דברי העדים לא שכנעו בדבר חזקה ועיבוד חקלאי רציף של החלקה, במשך השנים הקובעות ואף לאחר מכן". יתר על כן, נקבע כי העדויות שהציגו המשיבים כרסמו אף הן בגרסת המערערים. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי יש להידרש לתכלית החקיקה שעמדה ביסוד חוק החכרת מקרקעין. חוק זה, המוגדר על-פי כותרתו כ"הוראות שעה", נועד לספק פתרון למציאות ששררה בארץ באותה תקופה - משפחות עולים שהתפרנסו מעיבוד חלקות הקרובות למקום מגוריהן איבדו באופן פתאומי, ואף בדיעבד, את מקורות ההכנסה שלהן בעטייה של הארכת תקופת ההתיישנות. ספק היה בעיני בית המשפט קמא "...אם המחוקק שיווה לנגד עיניו תביעה מהסוג שבפנינו, כ-40 שנה לאחר חקיקת חוק שמטרתו המוצהרת: 'הוראות שעה'. קבלת התביעה לזכויות חכירה ארוכת טווח במקרקעין שאינם מעובדים מזה שנים על ידי התובעים, אינה עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק ואף עשויה להחטיא את תכלית החוק". עוד ציין בית המשפט, כי נוכח מטרת החוק, לפצות במקרים של סילוק יד מחלקות שעובדו ברציפות במשך תקופה ממושכת, ניתן לעשות בו שימוש כ"מגן" ולא כ"חרב" להשגת זכויות במקרקעין. מקרה זה, כך נקבע, איננו נופל בגדר החוק. על יסוד כל אלה, נדחתה תובענת המערערים ומכאן הערעור. הטענות בערעור 6. טענות המערערים לפנינו דומות, אם לא זהות, לטענות אותן בחן בית המשפט המחוזי. נוכח זאת, ומשהבאנו בהרחבה את טענות המערערים כפי שתוארו בפסק הדין של בית המשפט קמא, איננו נדרשים לפרטן בשנית. עם זאת נציין, כי בערעורם זנחו המערערים את טענתם באשר לסעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני, אך הם מוסיפים את הדברים הבאים: לטענתם, ניתוח הראיות בתיק מלמד כי הם עמדו בנטל השכנוע החל עליהם. הם הציגו גרסה ברורה באשר לזהות מעבדי המקרקעין, בעוד שלעדי המשיבים לא הייתה כל ידיעה פוזיטיבית בעניין. גם בסוגיית קיומו של חוזה בעל פה בנוגע לזכויותיהם במקרקעין, הראיות שהוצגו, נטען, יצרו "תמונה ברורה וכוללת". עוד טוענים המערערים, כי טעה בית המשפט קמא בקובעו כי חוק החכרת מקרקעין משמש "מגן ולא חרב", ובקובעו כי עניינם אינו נופל בגדר החוק. מסקנה זו מובילה, אליבא דמערערים, לתוצאה אבסורדית, לפיה, כל שצריכים המשיבים לעשות הוא להמתין עד שמחזיקי הקרקע ילכו לעולמם; לאחר שלא יוותרו בחיים עדים לזכויות המחזיקים בקרקע, יוכלו המשיבים לשלוח הודעת סילוק, בלא שהמחזיקים או יורשיהם יוכלו לממש זכויותיהם על פי החוק. לחלופין טוענים המערערים, כי בין המערער 6 לבין המשיבים מתנהל הליך בבית משפט השלום בפתח תקווה, בו עותר המערער 6 לביטולו של צו פינוי שהוצא נגדו, בגין מבנה ארעי שהציב במקרקעין. לטענת המערערים, יש לראות בהליך האמור הודעת סילוק, כמשמעותה בחוק החכרת מקרקעין, ולפיכך, אף אם ייקבע כי החוק מהווה "מגן" ולא "חרב", יוכלו המערערים לדרוש מכוח אותו הליך זכויות במקרקעין. המערערים מציינים, כי עד להוצאת צו הפינוי נגד המערער 6, הם לא קיבלו כל פנייה שהיה בה כדי להעמיד בספק את זכויותיהם במקרקעין. נהפוך הוא. הם נדרשו, לטענתם, לשלם תשלומים מכוח היותם בעלי הזכויות במקרקעין. מסיבה זו הם גם לא ביקשו, לטענתם, לחתום על הסכם חכירה. 7. המערערים אף הגישו בקשה להצגת ראיות נוספות בערעור. המשיבים נתנו הסכמתם לבקשה זו. הראיות שבהן מדובר הן רישומים מתוך ספריה של אגודה שיתופית אשר סיפקה מים למקרקעין נשוא הדיון, המעידים, לטענת המערערים, על תשלומים שביצעו בגין אספקת המים למקרקעין לפני שנים רבות. ביום 2.12.03 התיר בית משפט זה (השופט י' טירקל) להגיש את הראיות הנוספות. 8. נפנה עתה לטענות המשיבים. לפני בית המשפט המחוזי טענו המשיבים כי המקרקעין היו במשך שנים שטח בור שלא עובד, וכי לא ניתנה לאיש רשות לעבדם. זאת, למעט חוזי חכירה עונתיים שהתירו עיבוד חקלאי של הקרקע, שנעשו בשנות ה-80 והופסקו בתחילת שנות ה-90. עוד טענו המשיבים, כי המערערים אינם מוכרים להם כבעלי זכות כלשהי במקרקעין, וכי אין להם חוזה או הסדר עם הקרן הקיימת לישראל. אשר לחוק החכרת מקרקעין טענו המשיבים בערכאה קמא, כי המערערים אינם עומדים בדרישות החוק, באשר לא עיבדו את השטח ברשות וברציפות כנדרש בחוק. בטענותיהם לפנינו סומכים המשיבים ידם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אשר לטענה בדבר קיומו של חוזה בעל פה, טוענים המשיבים, שקיומו של חוזה כזה לא הוכח. טענת המערערים בעניין החוזה מבוססת כולה, אליבא דמשיבים, על עדותה של המערערת 2 אשר לא ידעה לספר על פרטי הסכם כזה, על מהות הזכות שניתנה, ולאיזו תקופה ניתנה הזכות. המשיבים מוסיפים כי עיון בתרשים אליו מפנים המערערים, המשקף לטענתם את אופן חלוקת המקרקעין בין משפחות המערערים, מלמד כי החלקות אינן מחולקות בין המשפחות באורח הוגן. חלוקה זו מתיישבת יותר, לטעמם של המשיבים, עם התנחלות שנעשתה ביוזמת המשפחות. על היעדר מעמד למערערים במקרקעין ניתן גם ללמוד, סבורים המשיבים, מכך שבשנת 1950 נחתמו בין המערערים לבין המדינה הסכמים ביחס לבתים, בעוד שלא נחתם אף הסכם ביחס למקרקעין. המשיבים מוסיפים, כי אף אם דברי המערערת 2 בעדותה לפני בית המשפט המחוזי נכונים, אין באלה משום הוכחה, אלא, לכל היותר, לכך שלמערערים ניתנה בשנת 1947 רשות לעבד את המקרקעין. אם אכן ניתנה רשות כזו, היא ניתנת לביטול. לגרסת המערערים עצמם, הם מסרו את החזקה בקרקע לידי אדם אחר, ובינו לבין מינהל מקרקעי ישראל נערך הסכם בדבר ההחזקה במקרקעין ועיבודם. כלומר, המערערים עצמם הפסיקו, מיוזמתם, מלהחזיק במקרקעין. המשיבים מתייחסים אף לטענת המערערים בעניין זכותם לפי חוק החכרת מקרקעין. המשיבים מציינים כי התנאים בחוק זה נקבעו בהתאם למטרתו הסוציאלית - מניעת פגיעה במטה לחמן של משפחות שהתפרנסו מהקרקע. בין תנאים אלה מונים המשיבים את תנאי הרציפות בהחזקת המקרקעין ובעיבודם (סעיף 2 לחוק); את התנאי כי הקרקע שימשה למבקש במועד הקובע מקור עיקרי למחייתו ואין לו מקרקעין נוספים לשם כך (סעיף 5 לחוק); וכי המבקש הוסיף להחזיק במקרקעין ולעבדם גם לאחר היום הקובע, ועודנו מחזיק בהם ומעבד אותם (סעיף 7 לחוק). במילים אחרות, חוק החכרת מקרקעין מאפשר הענקת זכות חכירה רק לאדם המחזיק במקרקעין, מעבד אותם וזקוק לקרקע למחייתו. אדם שמסר את הקרקע לעיבוד בידי אחר, נתפס כמי שאינו זקוק לעזרה. גרסתם של המערערים עצמם, כך טוענים המשיבים, מלמדת כי לא נתקיים בהם תנאי הרציפות, שכן הם מסרו את הקרקע לאדם אחר, לפני כעשרים שנה, כדי שיעבד אותה לפרנסתו. לא זו בלבד, אלא שהקרקע גם אינה משמשת לפרנסת המערערים. עוד מציינים המשיבים, כי לאחר שבתחילת שנות ה-90 הופסקו חוזי השכירות עם האדם שעיבוד הקרקע נמסר לידיו, לא נחתמו עוד חוזים כאלה משום שהמקרקעין יועדו למגורים. המשיבים מוסיפים כי הם פועלים כיום לפינויים של אלה היושבים על המקרקעין. דיון 9. דין הערעור להידחות. כאמור, טענות המערערים לפנינו דומות בעיקרן לטענות שהועלו לפני בית המשפט המחוזי. הטענה בדבר קיומו של הסכם שנכרת בעל-פה או בדרך של התנהגות בין המערערים לבין המשיבים נדחתה על ידי בית המשפט קמא, לאחר בחינת הראיות שהוצגו לפניו. כלל הוא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים. המקרה שלפנינו איננו נמנה על מקרים אלה, והמערערים לא הצביעו על טעם ממשי המצדיק לשנות מקביעותיו של בית המשפט המחוזי. זאת ועוד. אני סבור כי לא ניתן היה להשתית מסקנה משפטית כלשהי לעניין זכויותיהם של המערערים במקרקעין, על העדויות והראיות שהוצגו לפני בית המשפט המחוזי. גם אם נניח כי חומר הראיות מצביע על כך שהמערערים הם שעיבדו את המקרקעין באותן שנים, מכוחו של הסכם לא כתוב, וזו המסקנה המיטבית שניתן להניח לזכותם על-פי חומר הראיות הקיים, אין בכך כדי ללמד דבר על מהות הזכויות שניתנו למערערים מכוח אותו הסכם. משמע, אף אם ניתנו למערערים זכויות כלשהן במקרקעין, לא ניתן לדעת אם מדובר בזכויות בעלות, חכירה או רשות גרידא לעיבוד המקרקעין לשם פרנסה. במצב דברים זה, בית המשפט המחוזי לא יכול היה ליתן פסק דין הצהרתי בדבר הזכויות להן טוענים המערערים, ואף אנו - איננו יכולים לעשות כן. הראיות הנוספות שצורפו לערעור אף בהן אין כדי לשנות מסקנה זו, שכן גם מהן ניתן ללמוד רק שהמערערים עיבדו את המקרקעין בשנים 1966-1964, ולא על טיב הזכות שהייתה להם במקרקעין, אם הייתה. 10. אשר לטענת המערערים בדבר תחולת חוק החכרת מקרקעין על עניינם, אני סבור כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי המקרה שלפנינו איננו נכנס לגדרו של החוק. חוק החכרת מקרקעין חל, כאמור בסעיף 2 בו, על מי שהחזיק ועיבד, בעצמו או על ידי בני ביתו, במשך תקופה שאינה פחותה מעשר שנים ושנסתיימה ביום 6.4.1958, מקרקעין, שביום האמור היו של המדינה או של רשות הפיתוח, ואילולא הוראות חוק ההתיישנות היה זכאי ביום זה להירשם כבעל המקרקעין. בחוק נקבעו מנגנון וקריטריונים ברורים להפעלתו. את חלקם נביא כלשונם: סעיף 4 לחוק החכרת מקרקעין קובע כי אם: "היה בדעת המדינה או רשות הפיתוח לסלק את המחזיק מהמקרקעין, תמסור לו הודעה שתהא ערוכה לפי הנוסח שבתוספת הראשונה". בהמשך, קובע סעיף 5: "היו המקרקעין משמשים למחזיק ביום הקובע מקור עיקרי למחייתו ולמחיית בני-ביתו, ואין לו מקרקעין אחרים כדי מחייתם, רשאי הוא לבקש שיוחכרו לו מקרקעין כדי מחייתו ומחיית בני-ביתו; נמסרה לו הודעה כאמור בסעיף 4 יגיש בקשתו תוך שלושים יום מיום מסירת ההודעה". בסעיף 7 נקבעו תנאי הזכאות לקבלת זכות חכירה במקרקעין מכוחו של חוק זה: "נמסרה הודעה כאמור בסעיף 4 והוגשה בקשה כאמור בסעיף 5 וראתה הרשות המוסמכת שהמקרקעין שימשו למחזיק ביום הקובע מקור עיקרי למחייתו ולמחיית בני-ביתו, ושאין לו מקרקעין אחרים כדי מחייתם, ושהוסיף להחזיק ולעבד את המקרקעין גם לאחר היום הקובע ועודנו מחזיק בהם ומעבד אותם, תקבע את מקומם, שטחם וסוגם של מקרקעין שיש להחכירם למחזיק, את דמי החכירה, תקופתה ותנאיה, ומקרקעין אלה יוחכרו למחזיק ויועמדו לרשותו". אשר לגודל השטח שיוחכר למי שנמצא זכאי לכך, מורה סעיף 10: "...השטח המוחכר לא יקטן משטח העשוי לשמש מקור הכנסה כדי מחייתו ומחיית בני-ביתו של המחזיק...". 11. מטרתו הברורה של חוק החכרת מקרקעין, לאור הוראות אלה, היא למנוע פגיעה במחזיק במקרקעין ובבני-ביתו, אשר מצאו פרנסתם במקרקעין שהוחזקו ועובדו על-ידם. לכן, ולא בכדי, העמיד החוק תנאים אשר יבטיחו כי הזכות במקרקעין תינתן רק למי שזקוק לכך באמת - מחזיק אשר עיבד את המקרקעין למחייתו במשך תקופה רציפה. אף השטח שיקבל המחזיק לאחר שעמד בתנאי החוק, לא יקטן משטח העשוי לשמש מקור מחייה לו ולבני-ביתו. כלומר, גודלו של השטח אשר בו יקבל המחזיק זכויות, קשור אף הוא קשר אמיץ לתכליתו של החוק. נוכח אלה, ברי כי עניינם של המערערים שלפנינו אינו נופל לגדרו של חוק החכרת מקרקעין. לשיטת המערערים עצמם, הם מסרו, בשנת 1984 או בסמוך לכך, את עיבוד המקרקעין נשוא המחלוקת לידיו של אדם אחר. כפי שעולה מפסק הדין של בית המשפט קמא, המערערים אינם מחזיקים במקרקעין ואינם מעבדים אותם מזה שנים רבות. נוכח הודעת המשיבים כי המקרקעין מיועדים למגורים, נראה שכיום גם לא ניתן לעשות במקרקעין שימוש חקלאי. על כן ברור, כי בקשת המערערים לקבלת זכויות במקרקעין אינה עולה בקנה אחד עם לשונו של החוק וגם לא עם תכליתו. 12. לאור האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בתשלום הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט י' עדיאל. חכירה לדורותחכירה