פסק דין 1. תביעה כספית בסך של 44,600 ₪, פרי מחלוקת בין מתווכים. 2. התובעת הינה בעלת רישיון תיווך במקרקעין, ובתקופה הרלוונטית עבדה כמתווכת בסניף רחביה של משרד התיווך נדל"ן פלוס. הנתבע הינו בעליה ומנהלהּ של חברת נדל"ן פלוס השקעות (1997) בע"מ, המפעילה את משרד התיווך הנ"ל. 3. על-פי הנהוג והמוסכם בנדל"ן פלוס, זכאית הייתה התובעת לעמלה בשיעור של 35% מדמי-התיווך ששולמו לנדל"ן פלוס על-ידי מי מלקוחותיה, במידה והייתה הגורם היעיל אשר הביא להתקשרות הלקוח בהסכם מחייב. 4. בתוקף עבודתהּ בנדל"ן פלוס, עסקה התובעת בניסיון לתווך ולמכור דירה שבבעלות הנתבע ברחוב מאפּו 6 בירושלים. 5. על-פי "כרטיס נכס" (נספח א' לכתב התביעה), התחייב הנתבע לשלם לנדל"ן פלוס - משרד התיווך שבניהולו - דמי-תיווך בשיעור של 2% + מע"מ ממחיר המכירה הכולל של דירתו, בתנאי שייחתם הסכם למכירת הדירה עם לקוח שהופנה אל הנתבע ע"י נדל"ן פלוס. 6. המחיר שציפה הנתבע לקבל עבור הדירה, היה גבוה בשיעור ניכר מהצעות המחיר שנתקבלו אצל נדל"ן פלוס (נספחים א' ו- א'1 לתצהיר התובעת; סעיף 12 לתצהיר הנתבע). עז היה רצונו של הנתבע למכור את הדירה, ולפיכך פנה במקביל גם אל משרדי תיווך אחרים. 7. ביום 2.4.03 לפנות ערב, חזרה התובעת אל המשרד, לאחר שהראתה את הדירה ללקוח פוטנציאלי, כשהיא מחוייכת ואופטימית, לדבריה, ואמרה לנתבע שהוא עוד יראה שמכֹּל המתווכים שעוסקים במכירת הדירה, היא זו שתצליח. או אז אמר לה הנתבע, כי אם תשיג מחיר מעל 300,000$, כי אז, כל דולר מעל 300,000$, יינתן לה. התובעת אמרה לנתבע שבכדי לדעת שהוא רציני, היא מבקשת את התחייבותו בכתב. 8. כך נעשה. לדברי התובעת, גם ניצלה שעת-רצון זו, ואמרה לנתבע, כי ביום מן הימים, כשיהיה לה די כסף, היא תקנה ממנו זיכיון לפתיחת סניף חדש של נדל"ן פלוס. הנתבע נטל, איפוא, דף נייר, רשם עליו את הדברים, הוא והיא חתמו, ובשולי המסמך גם החתים הנתבע את דבורה טויטו, מנהלת השיווק של נדל"ן פלוס, כּעֵדה. זה נוסח המסמך מיום 2.4.03 (נספח ב' לתצהיר התובעת): 1) מאפו 6 כל מחיר מעל 300,000 $ ישולם למתווך. (-) שלומי בן ישי 2) זיכיון נדלן פלוס לסניף מודיעין ליאת תקבל את זיכיון לסניף מודיעין ב-1 ₪. ובתנאי לדמי זיכיון חודשיים מינימום של 3,000$ לרבעון! הצעה זו בתוקף ל-4 חודשים. (-) (-) ליאת אביטן שלומי בן ישי נדל"ן פלוס השקעות (1997) בע"מ (-) עד דבורה טויטו 9. לטענת התובעת מדובר בהתחייבות לכל דבר ועניין; לטענת הנתבע, סעיף 1 למסמך (להבדיל מסעיף 2) אינו יכול להצמיח זכות כלשהי למישהו בכלל, ולתובעת בפרט, בהיותו הצהרת כוונות גרידא. 10. כעבור כחודש, פנתה אילנה, מתווכת מסוכנות לפאייט אל סניף רחביה בנדל"ן פלוס, לדווח על קונים פוטנציאליים לדירת הנתבע, ולקבוע עימם פגישה. נקבעה פגישה עם המתווך אריה איבלר אשר הופקד על הטיפול בנושא בנדל"ן פלוס, אך מועדהּ נדחה למועד שלא התאים לאיבלר, ולפיכך הועבר העניין לטיפולהּ של התובעת. בהגיעם אל הדירה, הכירה התובעת את הקונה הפוטנציאלי, משלב קודם שבו גילה עניין בדירה, אלא שתקציבו אז לא התאים. התובעת - ביחד עם אילנה - הראתה לקונה הפוטנציאלי את הדירה, סיפקה לו - לדבריה - את המידע שביקש, ענתה על שאלותיו, ולבקשתו תיאמה פגישה בינו לבין הנתבע. לדברי המתווך איבלר, התמצתה פעילותהּ של התובעת, בפתיחת דלת הדירה עבור אילנה והקונה הפוטנציאלי. 11. הפגישה בין הנתבע לבין הקונה הפוטנציאלי עלתה יפה, והניבה זיכרון-דברים חתום שבו הוסכם על מכירת הדירה תמורת 310,000$. לטענת הנתבע, שבה תומך גם המתווך איבלר ממשרדו, נמכרה הדירה בתיווכה של אילנה מסוכנות לפאייט; לטענת התובעת היא-היא המתווכת. הנתבע שילם לאילנה מסוכנות לפאייט דמי תיווך בשיעור של 1% + מע"מ ממחיר הדירה, בהיותה, לדבריו, הגורם היעיל שהביא למכירת הדירה. 12. לנדל"ן פלוס שילם הנתבע דמי תיווך בשיעור של 2% + מע"מ ממחיר הדירה, סך של 32,629 ₪. בהיותה המתווכת באותה עיסקה, לשיטתהּ, זכאית הייתה התובעת לעמלה בשיעור של 35% מדמי התיווך ששילם המוכר (הוא הנתבע) לנדל"ן פלוס; לטענת הנתבע, לא הייתה התובעת זכאית לעמלה, משום שלא הייתה הגורם היעיל שהביא למכירת הדירה, אלא אילנה מסוכנות לפאייט. התשלום לתובעת, לא נעשה אלא לפנים משורת-הדין. 13. המתווך איבלר, אשר העיד מטעם הנתבע, טען כי הוא זכאי היה לקבל את עמלת התיווך, בהיותו הסוכן המטפל. אך מחמת טוב-ליבו, הסכים לחלק את דמי-התיווך עם התובעת. המתווך איבלר מלין על התובעת ש"חטפה" מידיו, לטענתו, את הטיפול בדירה. לדבריו, הסכים לחלוק עם התובעת את עמלת התיווך כי עזרה לו בכך שהלכה לפתוח את הדלת לאילנה. לשיטתה של התובעת, לפנים משורת הדין, בשל יחסיה עם המתווך איבלר ושיתוף הפעולה המקצועי והחברי עימו, בחרה ליתן לו חלק מן העמלה שלה הייתה זכאית. 14. עמלת התיווך, כאמור, שולמה ואינה נתבעת בתביעה זו. עם זאת, בתיאור המסכת העובדתית לא פסחתי בין היתר על דמי-התיווך ששילם הנתבע הן ללפאייט והן לנדל"ן פלוס, ועל עמלת התיווך ששולמה הן למתווך אריה איבלר והן לתובעת, כי יש באלה כדי להשליך גם על ה'בּוֹנוּס' המובטח במסמך הנ"ל, שהוא בלב המחלוקת שבין הצדדים: האם הוא בגדר התחייבות, כטענת התובעת, או הצהרת כוונות בלתי מחייבת גרידא, כטענת הנתבע; האם זכאית התובעת לקבל מאת הנתבע 10,000$, כשיעור העודף על 300,000$, בעקבות מכירת דירתו בסך של 310,000$? 15. הנתבע לא היה עקבי בגירסתו. מקצת מטענותיו אינן מתיישבות זו עם זו; מקצתן מוקשות כשהן לעצמן. בכתב ההגנה ובתצהיר עדותו הראשית טען הנתבע, כי ההתחייבות הנטענת על-ידי התובעת, אינה אלא "הצהרת כוונות"; אלא שבתשובה לשאלות בית המשפט הודה הנתבע, למעשה, כי אין מדובר ב"הצהרת כוונות" גרידא. לדבריו, התכוון לעמוד בהתחייבות (עמוד 7 לפרוטוקול מיום 10.2.05; עמודים 3 - 4 לפרוטוקול מיום 15.6.04). דבריו של הנתבע עצמו, בעדותו, מלמדים על גמירות-דעתו לגבי יצירת ההתחייבות, באופן שאכן תהיה מחייבת, קרי, שסכום הכסף העודף על הסך של 300,000$ שייתקבל ממכירת הדירה, ישולם למתווך. 16. התובעת הייתה עקבית מתחילה ועד סוף, והיא שיכנעה במהימנותהּ. היטב תיארה את הרקע למתן ההתחייבות, את חילופי-הדברים בעל-פה, את הנסיבות שקדמו למתן ההתחייבות, את בקשתה לקבל את ההתחייבות בכתב, את החתימה, החתמת העֵדה, ושאר אמרותיו ופעולותיו של הנתבע בקשר למסמך ההתחייבות, אשר הביעו רצון ונכונות להתחייבות ממשית. 17. אך לא רק מפיהם של התובעת ושל הנתבע אנו חיים, ולא רק מן הבחינה הסובייקטיבית, ניכר בהתחייבות שכשמה כן היא; גם בחינה אובייקטיבית מעלה מסקנה זהה. נסיבות מתן ההתחייבות מלמדות על גמירות-דעת להתחייב על-פיה. העלאת הדברים עלי-כתב מלמדת על נכונות ועל רצון להתחייבות ממשית. הנתבע נשאל מדוע ראה להעלות את הבטחתו על הכתב, ותשובתו: "ליאת היא לא מהאנשים שסומכים אז היא קיבלה את זה בכתב, מה שאחרים קיבלו בעל פה" (שם). נמצא, כי אין מדובר רק בחזקה כללית הנסמכת על ניסיון החיים, כי עצם הכתב מלמד על רצינות וגמירות-דעת; הנתבע עצמו אמר שהכתב נועד לבטא רצינות ולהבטיח שייסמכו על דיבּרתו. אלמלא התכוון להתחייב, אילו ביקש להשאיר דברים מעורפלים או ליתן הצהרת כוונות גרידא, הדעת נותנת, כי היה מסתפּק בדברים כלליים בעל-פה. 18. הנתבע טוען (סעיף 31 לסיכומים), כי חתימת התובעת מתחת לסעיף 2 במסמך ההתחייבות, מלמדת על כך שהיא עצמה לא ראתה את האמור בסעיף 1 כהתחייבות, אלא רק את האמור בסעיף 2. אינני סבור כך. אדרבא, אין ניתן לנתק את ההתחייבות מן ההקשר העיסקי, קרי, מתן זיכיון נדל"ן פלוס לסניף מודיעין לתובעת. שני הדברים נעשו באותו מעמד, באותן נסיבות, על גבי אותו דף נייר. עצם מתן הזיכיון, פרטיו, והקשרו, בסעיף 2 להתחייבות, מלמדים על רצינות דומה גם לגבי סעיף 1 להתחייבות. 19. לא בכדי החתים הנתבע את גב' דבורה טויטו, מנהלת השיווק של נדל"ן פלוס, על ההתחייבות. גב' טויטו לא הבחינה בין שני הסעיפים, וגם אין מחלוקת שהיא נתבקשה להיות עֵדה לחתימת המסמך, על שני סעיפיו. מהחתמתהּ של גב' טויטו כּעדה על מסמך ההתחייבות, ניתן בהחלט ללמוד - אובייקטיבית וסובייקטיבית - על רצינותהּ של ההתחייבות כּולה. 20. ההתחייבות בסעיף 1 אומנם קצרה, אך מסויימת דייה, ויש בה כל הדרוש כדי להיות התחייבות. ידוע באיזו דירה מדובר, דירתו של הנתבע; ידועה מהות העיסקה שמדובר בה; סכום הכסף; "מחיר המכירה הוא המחיר הנקוב בחוזה המכר" (דברי הנתבע בעמוד 2 לפרוטוקול מיום 15.6.04); ההתחייבות הינה לתשלום כסף, ואין מדובר בהזמנה להציע הצעות או דבר אחר; ברור כי המוטב על-פי ההתחייבות הוא המתווך; ניתן אומנם להתווכח מיהו הגורם היעיל, וכפועל יוצא מכך, מיהו המתווך שיימצא זכאי על-פי ההתחייבות, אך אין בכך כדי לגרוע מן המסויימות של ההתחייבות. כללו של דבר, מדובר בהתחייבות תקֵפה ומחייבת; יש למלא אחריה. 21. טוען ב"כ הנתבע (סעיפים 19 - 26 לסיכומים), כי גם אם בהתחייבות עסקינן, הרי שאינה ממלאת אחר דרישות סעיף 9 לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו - 1996: "מתווך במקרקעין לא יהיה זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע שר המשפטים באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת". אכן, מכוחה של הוראת-חוק זו נקבעו בתקנה 1 לתקנות המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב), התשנ"ז - 1997, פרטים רבים וחשובים אשר הכרח לכללם בהזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, תנאי בלעדיו איִין לזכאותו של מתווך מקרקעין לדמי-תיווך. צודק ב"כ הנתבע, זִכרם של הפרטים הללו כלל לא בא בהתחייבות. 22. דא עקא, שלא את דמי-התיווך תובעת התובעת, כי אם את הבּונוּס שהובטח, מעבר לדמי-התיווך. דרישת סעיף 9 לחוק המתווכים במקרקעין קויימה כדבעי בכרטיס-הנכס ובכתב- ההתחייבות שבשוליו (נספח א' לכתב התביעה), ועל פיו זכאית הייתה נדל"ן פלוס לדמי-התיווך, שאכן שולמו כדת וכדין. לא היה צורך ענייני, ולא חוקי, לחזור ולמנות כרוכל כל אותם פרטים שהועלו על הכתב בכרטיס-הנכס. אדרבא, הזכאות לבּונוּס קמה, למעשה, עם גיבוש הזכאות לדמי-התיווך. ודוק: הסכם-התיווך נעשה עם נדל"ן פלוס; ההתחייבות הינה אישית כלפי המתווך; ההתחייבות איננה הזמנה לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, אלא תמריץ מיוחד למתווך להשיג קונה בסכום כסף בשיעור גבוה. הבונוס המגולם בהתחייבות איננו דמי-התיווך נשוא הסכם-התיווך. כל אחד מן התשלומים קובע פרק לעצמו. 23. אף אם תמצי לומר - כטענת ב"כ הנתבע - כי יש לראות את הבּונוּס המגולם בהתחייבות, כחלק מן ההזמנה לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, הרי שהמסמך שנעשה הינו הסכם משלים להסכם-התיווך. התובעת והנתבע, שניהם מתווכים, יודעי דת ודין התיווך בכלל, והסכם-התיווך דנן, בפרט (כרטיס-הנכס ובשוליו כתב-ההתחייבות, נספח א' לכתב התביעה). כל הפרטים שצויינו כנדרש בהסכם-התיווך, כוחם יפה גם להתחייבות. לא בכדי הידקה התובעת את ההתחייבות לכרטיס-הנכס, באופן שתוייקו ביחד אצל נדל"ן פלוס; חד הם לצורך העניין. 24. הפועל היוצא מן האמור, כי לא נפל פגם צורני בהתחייבות, מכיוון שדרישות סעיף 9 לחוק המתווכים במקרקעין, לא חלות לגביה, כי אין מדובר בהזמנה לביצוע פעולת תיווך במקרקעין. גבי דידי, גם אם הייתה ההתחייבות בעל-פה - אם הייתה מוּכחת כדבעי - הייתי פוסק כי היא תקֵפה ומחייבת. אך גם אם טעיתי בדבריי, ולפי האמת יש לראות גם את ההתחייבות כהזמנה לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, כטענת ב"כ הנתבע, גם אז, תקֵפה ההתחייבות לכל דבר ועניין, בהיותה חלק בלתי-נפרד ומשלים להסכם-התיווך. 25. משבאתי למסקנה בדבר תוקפּה המחייב של ההתחייבות, אדוּן להלן בפרשנותה. עדי ההגנה מסוגלים היו להאיר את העיניים אך במעט. דבורה טויטו, מנהלת השיווק של נדל"ן פלוס, חתמה כּעֵדה על ההתחייבות, אך לא שמעה, לא ידעה, ולא ראתה מה קדם לחתימתהּ: "ראיתי בוודאות מה שכתוב. המסמך היה כתוב ואמרו לי לחתום למטה" (עמוד 27). לא ניתן היה ללמוד מן העֵדה הזאת על אודות התנהגות ו/או על כוונת הצדדים, עובר לחתימה על ההתחייבות. 26. המתווך אריה איבלר לא נכח בעת חתימת ההתחייבות, וגם הוא לא ידע דבר מידיעה אישית על נסיבות החתימה. אומנם, לדבריו, שמע המתווך איבלר מן התובעת על מסמך ההתחייבות, "יצאה ליאת וסיפרה שיש בידה מסמך, שלומי חתם, ומי שמביא מעל 300 אלף על הדירה, מקבל את הסכום מעל 300 אלף" (עמוד 25). זו אכן גירסתה העקבית של התובעת. בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 8), אמר המתווך איבלר, כי בלהיטותו למכור את הדירה, כתב הנתבע את ה"פתק", אשר "איפשר לנו, המתווכים בסוכנותו, להזמין מתווכים ממשרדים אחרים לחתום עם הנתבע על הסכם הזמנת תיווך במקרקעין על בסיס עמלת תיווך מוגדלת". זו אכן אחת מגירסאותיו של הנתבע. אלא שבחקירתו הנגדית אמר המתווך איבלר דברים שאינם מתיישבים עם הדברים הללו, ולפיהם, הנתבע לא פנה אליו כלל בעניין זה (עמוד 25), הוא שמע על כך רק מן התובעת ו"לא עשינו עם המסמך שום דבר" (שם). הדבר אומר דרשני, שכן לפי גירסתם של הנתבע ושל איבלר, הופקד זה-האחרון על הטיפול בדירת הנתבע, וכיצד זה לא שמע מן הנתבע על אודות ההתחייבות, ולא עשה בה שימוש? 27. הפועל היוצא מן האמור הוא, כי בעדויות שני עדי ההגנה ה"ה טויטו ואיבלר, אין כדי לחזק את גירסת הנתבע. אדרבא. נמצא, כי בעיקרו של דבר, עומדת גירסתהּ של התובעת אל מול זו של הנתבע. 28. גירסתו של הנתבע איננה עקבית, כנאמר לעיל, ומעלה קשיים: א. דברי הנתבע בתצהירו (סעיפים 8 - 9) כי "המסמך אינו יכול להצמיח זכות כלשהי" וכי הוא "הצהרת כוונות גרידא", סותרים את דבריו בבית המשפט על כוונתו לעמוד בהתחייבות (עמוד 7 לפרוטוקול מיום 10.2.05; עמודים 3 - 4 לפרוטוקול מיום 15.6.04); ב. דברי הנתבע בתצהירו (סעיפים 9 - 10) על כך שהמסמך נועד לכלל המתווכים בירושלים, אינם מתיישבים עם דבריו על כך שרק התובעת קיבלה את הדברים בכתב, מכיוון שהיא לא מהאנשים שסומכים (עמוד 4 לפרוטוקול מיום 15.6.04); ג. בתשובתו לשאלות בית המשפט ביום 10.2.05, אמר הנתבע, כי התכוון במסמך ההתחייבות לשלם למתווך כל סכום שייוותר בידו מעל 300,000 דולר, וזה כולל גם את דמי-התיווך שהתחייב לשלם לנדל"ן פלוס (עמוד 8). לעומת כן, כשנשאל אם היה מוכר את הדירה ב- 300,000 דולר, השיב: "לא הייתי מוכר את הדירה בשלוש מאות, כי אז הייתי צריך לשלם שני אחוז פלוס מע"מ" (עמוד 22); ד. הנתבע שילם לנדל"ן פלוס דמי-תיווך בשיעור של 2% + מע"מ, וללפייאט שילם דמי-תיווך בשיעור של 1% + מע"מ. יש קושי רב בדבר הזה, בתשלום דמי-התיווך לנדל"ן פלוס, לאור עמדתו של הנתבע כי אילנה מסוכנות לאפייט הייתה "הגורם היעיל אשר הביא לסגירת העיסקה בה נמכרה הדירה" (סעיף 25 לתצהירו); היא ולא מי מן המתווכים מנדל"ן פלוס. ה. לדברי הנתבע בסעיף 24 לתצהירו, הופקד המתווך אריה איבלר על הטיפול בדירה. הדברים אינם מתיישבים עם דברי הנתבע בבית המשפט על כך ש"כשאני הייתי במשרד, השיחות היו מועברות אליי, וכשלא הייתי במשרד, לאחד הסוכנים שנמצאים, במקרה הנדון זה הועבר לסוכן בשם אריה" (עמוד 3לפרוטוקול מיום 15.6.04); ו. לטענת הנתבע, "כלל לא קיבלתי עבור מכירת הדירה סכום העולה על 300,000$, היות ושילמתי למתווכים את הסכומים האמורים" (סעיף 28 לתצהיר). מאידך, מודה הנתבע (עמוד 22) כי את דמי-התיווך ללאפייט ולנדל"ן פלוס לא גזר מסכום הכסף העודף על 300,000$. וחוזר חלילה, בסיכומיו, שב הנתבע לטעון (סעיפים 35 - 37), כי לסכום של 300,000$ יש להוסיף את העמלה לנדל"ן פלוס וללאפייט. נמצא, כי אותו תמריץ שביקש הנתבע להעמיד בפני המתווכים, לאו תמריץ הוא. התמריץ הוא רק אם תימכר הדירה בסכום שיעלה על 310,000$. חזקה על הנתבע שלא התכוון ליתן תמריץ מדומה, שאינו ריאלי, ועוד ייתחייב על כך בכתב. בדרך כזו, יכול היה המתווך להתל בכל המתווכים, ואף לא לשלם את דמי-התיווך הבסיסיים. ועוד זאת, שתמריץ שכזה, הינו בניגוד לפרשנות הפשוטה של הכתוב במסמך ההתחייבות. ז. טענת הנתבע כי מדובר ב"הצהרת כוונות גרידא", אינה מתיישבת עם ניסוחו ההחלטי והמפורש של כתב ההתחייבות; ח. הנתבע מאשר את טענת התובעת, כי דרשה מסמך בכתב (עמוד 4 לפרוטוקול מיום 15.6.04). אם מדובר ב"הצהרת כוונות גרידא", מה טעם לתובעת להתעקש ולדרוש להעלות את הדברים על הכתב? התובעת נדרשה בתצהירהּ, באופן מפורט, לנסיבות שהביאו לחתימה על מסמך ההתחייבות, כדי ללמדנו על אומד דעת הצדדים לצורך פרשנותו. הנתבע לא סתר את דבריה של התובעת, לא בתצהירו, וגם לא ניסה לקעקע את גירסתהּ בחקירה הנגדית. אכן, דומה, כי תיאור שמסרה, הינו אמיתי. ט. הנתבע טוען כי המסמך נועד להיות מופנה לכלל מתווכי העיר ירושלים (סעיפים 9 - 10). הטענה אינה מתיישבת עם סעיף 2 למסמך, שכל-כולו התחייבות אישית וספציפית כלפי התובעת. י. לדברי הנתבע (עמוד 10 לפרוטוקול מיום 26.5.05), נועדה הצהרת הכוונות לתמרץ את כלל המתווכים, באופן שייזכו לקבל דמי-תיווך לא רק מאת הקונה, אלא גם ממנו, המוכר. אלא שאף לא אחד מן המתווכים חתם על הסכם-תיווך עם הנתבע (זולת נדל"ן פלוס, שעימה נעשה הסכם-תיווך עוד מלכתחילה, לפני "הצהרת הכוונות"). גם אילנה מלפאייט לא חתמה על הסכם עם הנתבע. אם כך, לכאורה, לא היה צריך לשלם לה דמי-תיווך. אכן הנתבע אישר את הדברים הללו, וציין בחקירתו הנגדית, כי לא היה חייב לשלם דמי-תיווך לאילנה מלפאייט, אך עשה כן בכל זאת, כי "היה לי רצון טוב לשלם... אני הסכמתי לשלם להם מתוך מחווה" (עמודים 20 - 21). הדברים הללו כלל וכלל אינם מתיישבים עם גירסתו של הנתבע בתצהירו, לפיה "הדירה נמכרה באמצעות המתווכת אילנה, מסוכנות התיווך "לפאייט"... שילמתי למתווכת אילנה מסוכנות "לפאייט" עמלת תיווך בסך 1% בתוספת מע"מ ממחיר הדירה, היות והיא הייתה למעשה הגורם היעיל אשר הביא לסגירת העיסקה בה נמכרה הדירה" (סעיפים 16 ו- 25 לתצהיר). 29. הנה כי כן, אין ניתן לדלות מגירסאותיו השונות של הנתבע, גירסה עקבית ומלאה אחת, שלא הוא-עצמו ייסתור אותה, או שתהיה הגיונית. מה שאין כן לגבי התובעת, אשר העידה בפשטוּת, בעקביות, דבר דבוּר על אופניו, וכשהתיעוד שבכתב, תומך בגירסתה. [במאמר מוסגר אעיר, כי לא ראיתי הצדקה לעשות כבקשת ב"כ הנתבע מיום 10.7.05, ולהורות על מחיקת סעיפים 3 ו- 6 לסיכומי התובעת. זאת, על יסוד תשובת ב"כ התובעת מיום 20.7.05]. 30. בסיכומיו טוען ב"כ הנתבע על התובעת, על כך שטענתה - כי היא זכאית לבּונוּס על-פי ההתחייבות בין אם הייתה הגורם היעיל ובין אם לאו - היא טענה מופרכת. למשל, אִילוּ נמכרה הדירה ב- 350,000$, הייתה התובעת זכאית לבּונוּס בסך של 50,000$ גם אם לא הייתה עושה דבר וחצי דבר (סעיף 10 לסיכומים). הטענה אכן נראית משוּנה, אך היא לא נטענה כלל. תביעתה של התובעת, על-פי תוכנהּ ועל-פי לשונהּ, מושתתת על כך שהייתה הגורם היעיל. 31. הנתבע טוען עוד, כי "התובעת לא הייתה הגורם היעיל בקשירת העיסקה" (סעיף 23 לתצהיר). חבל שהנתבע ראה לטעון כזאת. דו"ח עיסקה, מסמך של נדל"ן פלוס (נספח ג' לכתב התביעה), נוקב במפורש בשמה של התובעת כמי שהייתה הסוכן באותה עיסקה ואשר הביא למכירת דירת הנתבע. כאמור, המתווך איבלר הלין על התובעת, על כך ש"חטפה" מידיו את הטיפול בדירה. אלא שבדו"ח העיסקה, מצויין איבלר כמי שהיה "סוכן עוזר" בלבד. בהתאם לכך, גם חלוקת עמלת-התיווך בין השניים על-פי דוח העיסקה: 60% לתובעת, ו- 40% לאיבלר. 32. זאת ועוד, בתצהיר עדותו הראשית צימצם הנתבע את מעורבותהּ של התובעת, לפתיחת דלת הדירה עבור אילנה מלפאייט ולקוחהּ; הא ותו לא. בחקירתו הנגדית, חזר בו הנתבע מדבריו אֵלו, ואישר למעשה את גירסת התובעת. לדבריו, לבד מפתיחת הדלת, מסרה התובעת לקונה פרטים על הדירה, תיאמה את הפגישה בין הקונה לבין הנתבע, וכו' (עמוד 23). בהיות בעלי-הדין משני עברי המיתרס, מתווכים, אין צורך להכביר מילים על כך שאמת-המידה להיותו של מתווך הגורם היעיל להתקשרות בעיסקה, איננה ריבוי פעולותיו דווקא, אלא יעילותן. יש והסתפקות במועט - מועט המחזיק את המרובה - די בה להביא להתקשרות בין קונה לבין מוכר. פעולות שעשתה התובעת, הן-הן אשר היוו את הקשר הסיבתי להתקשרות שבין הנתבע לבין הקונה. 33. ניתן אולי להבין את הלך-רוחו של הנתבע, ולהבין לליבו על כך ש"יצא פראייר", בלשון העם. בעלים ומנהל של משרד התיווך נדל"ן פלוס, שמו הולך לפניו כבקי ורגיל בכגון דא, כילכל את צעדיו באופן שעל-פי מבחן התוצאה, איננו מוצלח. שנה וחצי ניסה למכור את הדירה, השקיע בכך זמן, משאבים, הרבה מוטיבציה, פנה אל מתווכים לרוב, ללא הצלחה. לבסוף, כשנמצא קונה, נֵאות זה לשלם מחיר בשיעור גבוה מן המצופּה. הנתבע שילם דמי-תיווך בשיעור 1% + מע"מ ללפאייט; 2% + מע"מ שילם לנדל"ן פלוס, סכום כסף מצטבר בשיעור לא מבוטל, למעלה מ- 10,000$; עד שאמר בליבו, כנראה, 'עד כאן'. יהא הדבר כאשר יהא, יהיו המניעים והכוונות - הגלויים והנסתרים - כאשר יהיו; הנתבע התחייב כדת וכדין, ועליו למלא אחר התחייבותו. 34. אשר על כן, החלטתי לקבל את התביעה, ולחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 44,600 ₪ (שהם 10,000$ כערכם בשקלים ביום תשלום עמלת-התיווך לתובעת מאת נדל"ן פלוס), בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. הנתבע יישא בהוצאות המשפט, וכן ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. דמי תיווךתיווך