תביעת שיפוי של משרד הביטחון בפנינו תביעת שיפוי של המדינה בגין תשלומים ששילמה מכח חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב) התשי"ט - 1959. 1. הרקע לתובענה והנפשות הפועלות: א. ביום 12.2.91 ארעה תאונת דרכים. במכונית מס' 808-764 (להלן: "המכונית") נהג חייל המילואים מר שוורצנגוט הוגו שנפגע קשות (להלן:"הנכה"). התובעת הכירה בחייל המילואים כנכה צה"ל וועדה רפואית קבעה את נכותו בשיעור 35% לצמיתות. התובעת שילמה, משלמת ותשלם לנכה במשך כל ימי חייו תגמולים על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב) התשי"ט - 1959 (להלן: "חוק הנכים") אשר ערכם המהוון נכון ליוני 96 מסתכם בסך של 827,831 ש"ח. ב. הנתבע מס' 1 הינו סוכן ביטוח (להלן: "הסוכן") באמצעותו נהג אביו המנוח של הנכה לבטח את המכונית וכן ביטוחים נוספים במשך שנים ארוכות. הנתבעת מס' 2 (להלן: "איתן") הינה חברת ביטוח בה בוטחה המכונית בשנים הרלוונטיות. ג. הנתבעת מס' 3 הינה הנהגת הנוספת שהיתה מעורבת בתאונה, הועמדה לדין והורשעה. (כתב אישום + הכרעת דין + גזר דין - ת1/). הנתבעת מס' 4, אף היא חברת ביטוח, ביטחה את רכבה של הנתבעת מס' 3 ואת השימוש בו. הנתבעת מס' 5 הינה הקרן לביטוח נפגעי תאונות דרכים. ד. התובעת מצאה לנכון להגיש תביעת שיפוי כנגד כל המעורבים. כנגד הסוכן טוענת התובעת רשלנות. כנגד איתן טוענת התובעת כי יש לראותה כמבטחת על פי החוק ולחילופין כמבטח רשלן שנהג בניגוד לחובת מבטח סביר. הטענות הנטענות כנגד נתבעים מס' 3 ו 4 הן מתחום דיני הנזיקין הכלליים - לאור ההרשעה. הטענה הנטענת כנגד קרנית הינה חבות על פי חוק הפלת"ד בהעדר ביטוח עפ"י חוק. בישיבה שהתקיימה בפני ביום 21.12.98 הגיעו הצדדים להסכמה בשאלת גובה הנזק והעמידו אותו על סך 300,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה החל מיום 21.1.99. 2. בטרם אעבור לדיון בשאלות הנכבדות המתעוררות בתיק זה, לא אוכל שלא להעיר הערתי באשר לסיכומי התובעת. נדהמתי לקרוא את סיכומי התובעת. ב"כ התובעת גורס כי "התובעת שוות נפש באשר למיהותו של הנתבע אשר ישא בתשלום" ועל כן הוא יוצא מתוך הנחה כי מלאכתו תעשה על ידי אחרים וכדבריו: "הנתבעים יטענו בסיכומיהם איש איש לביתו." זכות החזרה של המדינה איננה אכסיומה אשר איננה טעונה הוכחה. המדינה מצאה לנכון להגיש התובענה כנגד חמישה נתבעים, בעילות שונות וחילופיות. על התובעת היה לפרוש בפני בית המשפט את הבסיס העובדתי והמשפטי המשמש יסוד לכל עילה בנפרד ולהציג בפני בית המשפט את גרסת המדינה באשר לנתבע הנכון הצריך לשאת בחבות, מדוע ומהן הטענות החלופיות. המדינה איננה יכולה לשבת במרומי "מגדל השן" בחיבוק ידיים ולצפות כי מלאכתה תעשה על ידי אחרים, בבחינת "ישחקו הנערים לפנינו". המדינה היא שצריכה להוכיח את עילת השיפוי ולא הנתבע הוא שצריך להוכיח את העדר העילה. המדינה ניסתה לתקן מחדל זה, באמצעות הסיכומים שהגישה מטעם צד ג', אולם נסיון זה היה מאוחר מדי ולא במקומו. 3. קביעת העובדות: התובעת העידה מטעמה את הנכה. הנתבעים מס' 1, 2, 3 ו- 4 ויתרו על זכותם להבאת ראיות. קרנית העידה מטעמה את אמו של הנכה שהוכרזה במהלך הדיון כעדה עוינת. העובדות שנקבעו על ידי על יסוד שתי העדויות לעיל, המוצגים שהוצגו וההמנעות מהבאת ראיות המצויות לכאורה בשליטת הנתבעים האחרים, הינן כדלקמן: - א. המכונית נשוא התובענה בוטחה בשנים הרלוונטיות על ידי איתן. ביום 4.1.90 הוציאה איתן תעודת ביטוח חובה לתקופה החל מיום 1.2.90 וכלה ביום 31.1.91. (ת6/). ביום 6.1.91 הוציאה איתן תעודת ביטוח לשנה הנוספת לתקופה החל מיום 1.3.91 וכלה ביום 28.2.92. (ת2/). עיננו הרואות כי מוציא התעודות, בין אם מדובר בסוכן ובין אם מדובר באיתן, "דילג" בטעות על חודש פברואר 91, ובמקום לציין את תאריך תחילת הביטוח הנוסף כ- 1.2.91, ציין בטעות 1.3.91. ב. הביטוח שולם רק ביום 13.2.91. התאונה ארעה כאמור יום קודם לכן. ג. גם הסוכן וגם איתן לא התנערו מן הטעות שנעשתה על ידם ולא גילגלו האשם לפתחו של המבוטח. איתן גם שילמה את נזקי הרכוש של המכונית המבוטחת. (ראה ת4/). ד. הבעלות: המבוטח - אביו המנוח של הנכה (שנפטר לאחר התאונה וללא כל קשר אליה) התגורר ברחוב הס בחיפה. הנכה התגורר כל השנים הרלוונטיות, כולל בזמן אירוע התאונה ועד היום -בקיבוץ החותרים והיה חבר הקיבוץ. המכונית היתה רשומה כל השנים במשרד הרישוי, מאז רכישתה על ידי המנוח בזכויות עולה חדש כל השנים ע"ש המנוח בלבד. פוליסות הביטוח הוצאו אף הן על שם המנוח בלבד. מעדות הנכה ומעדות אשתו של המנוח, התברר כי המכונית היתה בחזקתו היחידה של המנוח ובשליטתו. העובדה שלעתיםאיפשר המנוח לבנו חבר הקיבוץ לנהוג במכונית, כגון בעת יציאתו למילואים, בעת נסיעה משפחתית וכו' - אין בה כדי להפוך את הנכה לבעלים של המכונית או לבעלים במשותף. מכאן המסקנה הברורה כי המנוח היה הבעלים היחידים של המכונית ויש לדחות מכל וכל את הטענה כי גם לנכה היה חלק בבעלות. ההודעה נ1/, אשר נגבתה על ידי חוקר חברת הביטוח ונחתמה על ידי אשת המנוח, אין בכוחה כדי לכרסם במסקנתי זו, שהרי ברור לי ללא כל צל של ספק, כי הנוסח הוכתב על ידי החוקר. אשת המנוח, הינה עולה חדשה המתקשה בשפה העברית. איש לא הקריא לה את ההודעה בטרם חתמה עליה ואיש לא הסביר לה את תוכנה. החוקר לא הובא לעדות ואין לי כל ספק כי אשת המנוח התכוונה לומר כי המנוח התיר לנכה מפעם לפעם לנהוג ברכב, אולם אין לפרש את דבריה כאילו נתכוונה לומר שגם הנכה היה הבעלים של המכונית. ה. הידיעה באשר לאי קיומו של ביטוח: הוכח מן העדויות כי המנוח היה אדם מסודר, נהג לבטח את רכושו, ולא רק המכונית לבדה ואף הקפיד לשלם הביטוחים כסדרם ובמועד. חוסר הביטוח לתקופה של חודש ימים, היא התקופה שבין פקיעת הביטוח הקודם לבין הכנסו לתוקף של הביטוח החדש, נובע אך ורק מטעות של הסוכן ו/או של איתן. יש להניח כי גם הסוכן וגם איתן עצמה לא היו מודעים לקיומו של חסר זה, שהרי מדובר בטעות אומללה. מסיבה זו גם שילמה איתן, בהגינותה, את נזקי הרכוש של המכונית. מדובר בסוכן ותיק אשר דרכו נהג המנוח לבצע את ביטוחיו ואשר המנוח נתן בו אמונו. אם הסוכן לא ידע על קיומה של הטעות, על אחת כמה וכמה שהמנוח לא ידע עליה ולא יכול היה לדעת עליה. משביטח המנוח ברצף את בטוחיו באותה חברת ביטוח ובאמצעות אותו סוכן, רשאי היה להניח כי אם תוקף התעודה החדשה מתחיל רק ביום 1.3.91 משמע מיניה, שהתעודה הקודמת מסתיימת ב28.2.91-! לא היתה למנוח כל סיבה לפקפק בכישוריו של הסוכן ולחשוש שמא נעשתה על ידו טעות. מכאן איפוא, שהמנוח לא ידע על אי קיומו של הביטוח ולא היתה לו כל סיבה בגינה יכול היה לדעת על כך. ו. משהגעתי למסקנה כי המנוח לא ידע ולא יכול היה לדעת על אי קיומו של הביטוח, נשאלת השאלה האם הנכה צריך היה לדעת על כך. הנכה לא היה הבעלים של המכונית. הנכה ידע כי אביו הינו אדם מסודר הנוהג לבצע את הביטוחים אצל אותו סוכן ביטוח ואצל אותה חברה ברצף במשך שנים. הנכה ידע כי אביו נוהג לשלם הביטוחים כסדרם ובמועד. אין מדובר באנשים זרים או בקרבה מרוחקת ו/או מזדמנת אלא במערכת יחסים תקינה בין אב לבנו, בה כל אחד מהם סומך זה על זה ונותן בו את אמונו. דרישה לפיה צריך היה הבן לבדוק את אביו ולפשפש במסמכיו שמא טעה בעריכת הביטוח - איננה סבירה ובלתי מתקבלת על הדעת. יש להתקדם איפוא צעד נוסף ולקבוע כי גם הנכה לא ידע על אי קיומו של הביטוח ולא סביר היה שידע על מחדל זה. 4. הדרך בה נלך: בראש ובראשונה נבדוק האם לתובעת עילת שיפוי וזאת לאור טענות הנתבעת מספר 5. תהא התשובה לשאלה זו חיובית, נתקדם אט אט, צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, בדרך הבאה: בשלב הראשון, נבדוק אם קמה לנכה זכות תביעה על פי חוק הפלת"ד. תהא התשובה שלילית - תדחה התביאה כנגד קרנית וכנגד איתן - כמבטחת ונעבור לבדוק את עילות התביעה הנזיקיות, לפי פקודת הנזיקין, כנגד נתבעים 1, 3 ו4-. תהא התשובה חיובית, נפעיל את כלל "יחוד העילה" ונקבע כי נתבעים 1, 3, ו4- נותרים מחוץ לתמונה. במקרה זה, יהיה עלינו לקבוע מי חב בפיצוי, האם איתן כחברה המבטחת או שמא קרנית. נגיע למסקנה כי איתן היא החייבת - תידחה התביעה כנגד קרנית. נגיע למסקנה כי קרנית היא החייבת - תדחה התביעה כנגד איתן, ואז נצעד את הצעד האחרון ונדון בהודעה לצד ג' שהוגשה ע"י קרנית כנגד יורשי המנוח. 5. זכות השיפוי של המדינה: תביעת המדינה נשענת על סעיף 36 (א) (2) לחוק הנכים הקובע: "36. חייל משוחרר או נכה הזכאי, בשל נכות שלקה בה, לתשלומים לפי חוק זה והוא זכאי בשל המחלה, החבלה או החמרת המחלה, שכתוצאה מהן לקה באותה נכות, גם לפיצויים לפי חוק אחר, יחולו עליו הוראות אלה: ... (2) שולמו לו הענקה או תשלומים לפי חוק זה, זכאית המדינה להיות מפוצה בעד תשלומים אלה ובעד כל תשלום אחר שהיא עלולה להתחייב בו מכח חוק זה, מידי האדם שעליו מוטלת החובה לשלם לו פיצויים לפי החוק האחר, עד לסכום אותם פיצויים". לענין אופי תביעת השיפוי של המדינה לפי חוק הנכים, כבר נפסק לא פעם כי אין מדובר בתביעת נזיקין רגילה בה נדרש המיטיב להכנס לנעלי הניזוק, אלא בתביעת שיפוי עצמאית - סטטוטורית הבאה מכוח חוק מיוחד. ברע"א 1193/90, מדינת ישראל נ' הפול, פד"י מ"ה עמ' 230 קובע כב' השופט שמגר כי "החוק האחר" המוזכר בסעיף 36 לחוק הנכים הינו גם חוק הפלת"ד. יתירה מזאת, בתי המשפט הרחיבו הלכה זו וקבעו כי אף תביעת השיפוי לפי סעיף 36 לחוק הנכים כפופה להוראות סעיף 6ב' לחוק הפלת"ד, באשר לקביעת דרגת הנכות עפ"י כל דין. מכאן איפוא, שאין לחלוק על עילת השיפוי של המדינה ובלבד שיוכח כי הנכה היה זכאי "לפיצויים לפי החוק האחר", דהיינו חוק הפלת"ד. 6. עילת התביעה כנגד איתן: פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) התש"ל1970-, והתקנות לפיה, קובעות כי ביטוח החובה נכנס לתוקף רק ברגע ביצוע התשלום בבנק. (טופס א' לתוספת). הביטוח הקודם פג במקרנו ביום 31.1.91. הביטוח החדש שולם רק ביום 13.2.91. התאונה ארעה ביום 12.2.91. אין בפנינו איפוא ביטוח בר תוקף לפי פקודת הביטוח ועל כן לא ניתן להחשיב את איתן כחברת הביטוח החבה בפיצוי הנהג שניזוק. דין התביעה כנגד איתן בעילת פלת"ד - להדחות. 7. עילת תביעה כנגד קרנית: לענין זה - רלוונטי סעיף 7א' לחוק הפלת"ד. סעיף 7 מונה את רשימת הנפגעים שאינם זכאים לפיצוי לפי חוק הפלת"ד. סעיף 7א' לחוק הפלת"ד קובע את החריג הבא: "על אף האמור בסעיף 7(5) מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח איננו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לקבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)." דהיינו, על מנת להכנס לד' אמות לסעיף 7א', יש להוכיח את האלמנטים הבאים: הנפגע נהג ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח. הנפגע נהג בהיתר מאת הבעלים. הנפגע לא ידע על אי קיומו של הביטוח. לא סביר היה כי ידע על כך. אין עוד חולק כי אין בפנינו ביטוח לפי פקודת הביטוח. הוכח כי הנכה נהג ברכב בהיתר מאת אביו שהיה הבעלים של הרכב. בפרק העובדות לעיל קבעתי, תוך מתן הנמקות, כי הנכה לא ידע על אי קיומו של הביטוח וכי לאור הנסיבות הרלוונטיות גם לא סביר היה שידע על כך. משכך הם פני הדברים, מתמלאות איפוא כל הדרישות לפי סעיף 7א' לחוק באופן שהיה מזכה את הנכה בפיצוי מאת קרנית על אף אי קיומו של ביטוח ועל אף האמור בסעיף 7 לחוק. יתירה מזאת ייתכן כי רווח והצלה יכלו לעמוד לו לנכה גם במסגרת סעיף 7(5) עצמו, אשר 7א' משמש לו כחריג. וזאת על שום מה? וזאת על שום הפסיקה החדשה המכניסה את גורם האשם לסעיף 7(6) לחוק הפלת"ד. בפסק דין רע"א 2853/96, קרנית נ' דחבור פרח ואח' (ניתן לאחרונה, ביום 3/99 וטרם פורסם) מחזיר כב' השופט חשין את אלמנט האשם למסגרת חוק הפלת"ד המתאפיין באחריות מוחלטת. למרות שלכאורה לאור התכלית החקיקתית של חוק הפלת"ד ולאור ניסוחו של סעיף 7(6) לחוק הפלת"ד - יש לקבוע כי בעל רכב שהתיר לאחר לנהוג ברכבו בהיעדר ביטוח ונפגע אינו זכאי לפיצוי, ולמרות שלכאורה יש לקבוע כי כנגד אותה אחריות מוחלטת לזכותו של בעל רכב לקבל פיצוי אם נפגע יש להעמיד את האחריות המוחלטת גם לחובתו במקרה של היעדר ביטוח - קובע כב' השופט חשין כי סעיף 7(6) לחוק הינו חריג לעקרון האחריות המוחלטת המזין את עצמו ביסוד האשם. מסקנת פסק הדין שהובא לעיל היא כי הוראת סעיף 7(6) לחוק הפלת"ד, תשלול את הפיצויים מבעל הרכב שנפגע רק כאשר: "ניתן להסיק כי הוראות סעיף 7(6) לא תתפוס אלא בנוכחות יסוד המודעות או המעין מודעות לאי קיומו של הביטוח, לשון אחר: בקיום יסוד של אשם". מן המסקנה המוסקת באשר לסעיף 7(6) לחוק הפלת"ד ביחס לבעלים, ניתן אולי ללמוד גזירה שווה על דרך היקש או קל וחומר באשר לסעיף 7(5) ביחס לנהג, וגם כאן נאמר כי שלילת זכותו לפיצוי תעשה רק בהתקיים יסוד המודעות לאי קיומו של הביטוח באופן שכאשר יוכח כי הנוהג לא ידע כי הנהיגה איננה מכוסה בביטוח בר תוקף וגם לא סביר היה שידע על כך - לא נשלול ממנו את זכות הפיצויים. כך או כך, אם מכח סעיף 7א' לפלת"ד ואם מכח סעיף 7(5) לחוק הפלת"ד - היתה לנכה זכות תביעה כנגד קרנית לולא מימש תביעתו על פי חוק הנכים. היה הנכה זכאי לפיצוי מאת קרנית לפי חוק הפלת"ד, זכאית אף המדינה, מכח סעיף 36 לחוק הנכים, לשיפוי מאת קרנית. 8. המסקנה לפיה הייתה לנכה זכות תביעה על פי חוק הפלת"ד, מובילה אותנו לציון הדרך הבא והוא סעיף 8 לחוק הפלת"ד הדן בייחוד העילה. סעיף 8 הנ"ל קובע כי מי שתאונת הדרכים הקנתה לו עילת תביעה לפי חוק הפלת"ד, הרי: "...לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון". לאור קיומה של עילת תביעה לפי חוק הפלת"ד - לא ניתן עוד לתבוע בעילות נזיקיות את הנתבעים מס' 1, 3 ו4-. אף לא קיימת עילת תביעה נזיקית (רשלנות כמבטח) - כנגד איתן. 9. ההודעה לצד שלישי: מאחר והגעתי למסקנה כי לנכה היתה עילת תביעה כנגד קרנית ולפיכך חייבת זו האחרונה לשפות את המדינה, עלי לדון בגורל ההודעה לצד שלישי שהוצאה ע"י קרנית כנגד יורשי המנוח - בגין היותו הבעלים ומתיר השימוש. יש להעיר כי צד ג' לא הכחישו בכתב הגנתם את עובדת היותם היורשים של הנהג המנוח ובעדותם גם לא טענו אחרת. צד ג' נתבעים מכח היותם יורשי המנוח באופן שעל קרנית להוכיח את זכות החזרה כנגד המנוח עצמו, מתוקף היותו הבעלים ומתיר השימוש. זכות החזרה של קרנית מוסדרת בסעיף 9 לחוק הפלת"ד, המתיר את זכות החזרה כנגד אחד מאלה: א. מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7. ב. מי שאין לו ביטוח למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתוקפו פג תוך שלושים יום לפני התאונה. ג. בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א'. א. זכות החזרה לפי סעיף 9(1), דהיינו מי שאינו זכאי לפיצוי לפי סעיף 7: החלופה המתייחסת לבעל הרכב נמצאת בסעיף 7(6). בהתאם לפסק הדין קרנית נ' דחבור פרח ואח' שהובא לעיל יש להכניס לסעיף זה את דרישת האשם והמודעות לאי קיומו של ביטוח. כבר קבעתי לעיל, שהמנוח לא ידע ולא יכול היה לדעת על אי קיומו של הביטוח כך שלא ניתן לומר עליו שלא היה זכאי לפיצוי לפי סעיף 7. ב. זכות החזרה לפי סעיף 9(2): במקרנו פג הביטוח השנתי שנים עשר יום לפני התאונה, עדיין בגבולות שלושים הימים המותרים המחריגים את חלות הסעיף. אין איפוא זכות חזרה לפי סעיף קטן זה. ג. זכות החזרה לפי סעיף 9(3), דהיינו בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א'. סעיף זה הינו הסעיף הבעייתי. המנוח אומנם היה הבעלים של הרכב. המנוח אומנם התיר את השימוש. הנהיגה אכן לא היתה מכוסה בביטוח בר תוקף. לכאורה, לאור מילוי דרישות הסעיף ולאור העובדה שסעיף 9 אינו מזכיר ולו גם ברמז את יסוד האשם, הרי מן הראוי היה לקבל את ההודעה לצד ג'. יחד עם זאת, אין להתעלם מן ההקשר הכללי, ועל יסוד ההקש וקל וחומר יש להחיל את גורם האשם גם על מתיר השימוש ולא רק על הנוהג בלבד. לפי סעיף 7א' - יהיה זכאי הנוהג לפיצוי באם לא ידע על היעדרו של הביטוח ובאם בנסיבות הענין, גם לא יכול היה לדעת על כך. מאותו נימוק ומאותה תכלית - יש להחיל את עקרון המודעות גם על מתיר השימוש, בסיטואציה עובדתית מתאימה. בדרך כלל, מידת הידיעה של בעל הרכב, אשר הקשר שלו לרכב הינו קבוע, הינה רחבה לאין שיעור ממידת הידיעה של הנהג האקראי אשר הקשר שלו לרכב הינו מזדמן או חד פעמי. אשר על כן בדרך כלל תובלנה הנסיבות למסקנה המתבקשת כי הבעלים שלא טרח לבטח את רכבו, ידע או צריך היה לדעת כי רכבו אכן בלתי מבוטח, ואשר על כן לא יזכה לפיצוי באם יפגע בעצמו. באותה מידה יוותר חשוף לסיכון השיפוי באם יפגע הנוהג שנהג בהיתר מטעמו. יחד עם זאת, תיתכנה נסיבות יוצאות דופן ונדירות בהן גם הבעלים עצמו לא ידע ולא יכול היה לדעת על העדרו של הביטוח. דוגמא לנסיבות יוצאות דופן אלו משמש המקרה שבפני, בו הוכח כי לאור טעות של הסוכן או חברת הביטוח, "דילגה" חברת הביטוח על תקופה של 30 יום מבלי שהמנוח והסוכן עצמו - היו מודעים לטעות זו. אותה תכלית המאפשרת קיומו של חריג בן חריג ולפיו יזכה הנהג לפיצוי אם לא ידע על אי קיומו של הביטוח ולא היה עליו לדעת על כך (סעיף 7א') ולפיה יזכה לפיצוי גם הבעלים מתיר השימוש שנפגע בעצמו באם יוכח כי לא יכול היה לדעת כי הנוהג הינו משולל רשיון, דבר המפקיע את הבטוח עצמו - (פס"ד קרנית נ' דחבור לעיל) אותה תכלית צריכה לחול לעניות דעתי גם במקרה של הבעלים - מתיר השימוש אשר לא ידע ולא היה עליו לדעת על העדרו של הביטוח. מאותה תכלית, מאותו גורם של צדק חברתי ועל דרך ההקש קל וחומר - יש להקיש מדין הבעלים - הנפגע לדין הבעלים - מתיר השימוש. כמו זה אף זה, אין בהתנהגותו כל אשם ולא ידע ולא יכל היה לדעת על אי קיומו של ביטוח בר תוקף. אם זכאי הוא לפיצוי במסגרת סעיף 7(6) מה ההגיון לחייבו לשפות את המפצה באם הנפגע הוא אחר? לולא היה הנכה פונה למשרד הבטחון ותובע במישרין את קרנית - היה זוכה לפיצוי. מה הועילו חכמים בתקנתם לו היה מתגלגל נטל הפיצוי על שכם אביו, וחוזר אליו כבומרנג לאור פטירתו? יש להעדיף פתרון המעניק פיצוי לניזוק נטול האשם, למרות המעמסה שתוטל על כתפי הציבור, על פני פתרון המעניק פיצוי מחד לניזוק, אך מאידך מטיל את מעמסת התשלום על פני גורם פרטי משולל אשם. חריג זה, יש ליישם אמנם במשורה ובנסיבות יוצאות דופן בלבד שאם לא כן תושם לאל המטרה החקיקתית של חוק הפלת"ד הדוגלת בעקרון האחריות המוחלטת, אולם כאשר יש הצדק עובדתי להחלת החריג אין להמנע מיישומו. 11. התוצאה: התביעה כנגד נתבעים 1 ו2- - נדחית. התובעת תשלם להם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 + מע"מ. התביעה כנגד נתבעים 3 ו4- - נדחית . התובעת תשלם להם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 + מע"מ. התביעה כנגד נתבעת מספר 5 - מתקבלת במלואה. אני מחייבת את הנתבעת 5 לשלם לתובעת סך של 300,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה החל מיום 21.1.99 ועד ליום מתן פסק הדין ובצירוף ריבית והצמדה החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. הנתבעת 5 תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח + מע"מ. ההודעה לצד ג' נדחית. קרנית תשלם לצד ג' הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח + מע"מ. צבאשיפוימשרד הביטחון