תביעת מזונות הורים לא נשואים

תביעת מזונות הורים לא נשואים התובעים הם אשה (להלן "האם") ושני ילדים (להלן "הילדים"). הנתבע והאם הם הוריהם של הילדים. ההורים לא היו נשואים, אך חיו יחדו כאיש ואשתו כ16- שנים, עד 1990. הילדים נולדו ב21.1.82- וב4.5.86-, והם חיים אצל האם. ביום 18.9.94 הגישה האם תביעת מזונות וביקשה עבור שני הילדים יחד סך 1,000 ש"ח לחדש ובנוסף לכך 300 ש"ח דמי טפול לחדש. בכתב התביעה נטען שהנתבע משתכר 2,000 ש"ח לחדש מעסק ועוד סך 1,000 ש"ח מעבודה נוספת במשטרה (כשוטר לשעבר). סמוך לאחר הגשת התביעה ביקשה האם לדחות את הדיון בתביעה ל6- חדשים, ונימוקה היה שהנתבע חולה. התביעה נשארה רדומה עד שב15.2.98- שלחה באת כחה של האם בקשה לקביעת מועד לדיון. הנתבע הגיש כתב הגנה באפריל 1998, ושלח הודעת צד ג' לאם, וטען שהיה בינו לבין האם הסכם בע"פ לפיו כנגד חפצים ומכונית ואופנוע שנתן לאם כשדרשה ממנו לעזוב את ביתה, הסכימה האם שלא לתבוע מזונות עבור הילדים, ושעל כן חייבת האם לשפותו על כל סכום שיחוייב בו במזונות לילדים. האם מכחישה שנעשה הסכם כזה. אין מחלוקת שאפילו נעשה הסכם בין האם לנתבע, אין הוא מונע מהילדים לתבוע מזונות מהנתבע בשם עצמם. לאחר הפרוד בין האם לנתבע, נישאה האם לאיש ב1992-. הנתבע חי עם אשה ללא נישואין, כבני זוג, והוליד ממנה שני ילדים (שהאחד כיום בן שנה וחצי והשני כבן חצי שנה). בת זוגו של הנתבע אשה נכה, ומקבלת קצבת נכות מהמל"ל בסך 1,900 ש"ח לחדש. האם ובעלה גרים בדירה שבבעלות האם, ואילו הנתבע ובת זוגו גרים בדירה שכורה. בעלה של האם עובד. הנתבע עובד כגרפיקאי מתוך דירת המגורים השכורה. לפי אשור יועץ מס (ת / 10) הכנסתו הממוצעת החודשית לפני מס בשנת 1997 היתה כ4,750- ש"ח לחדש. לא הוכח שהנתבע משתכר גם מעבודה במשטרה או שהוא הרויח רוחים "שחורים" כטענת האם. הכנסתו המוצהרת של הנתבע תואמת את הנטען ע"י האם בכתב התביעה, היינו שהרויח מעסק ב1994- כ2,000- ש"ח לחדש נטו. לא הוכח שיש לנתבע נכסים. הנתבע בן 62, וקשה לומר שיכולת השתכרותו עולה על השתכרותו בפועל. האם בעלת הדירה שבה היא גרה עם בעלה. נוסף לדירה זו רשומות על שמה שתי דירות נוספות. לדברי האם הדירות הנוספות רשומות אמנם על שמה, אך לפי ההסכם ת / 8, שנעשה בין אמה האלמנה ובין אחיה של האם ובין האם ב29.6.96-, אין האם זכאית להנות מהדירות הנוספות בחיי אמה. לדברי האם ואמה, משכירה אם האם את שתי הדירות ב1,000- דולר לחדש, ודמי השכירות שייכים לאם האם לבדה. אכן, עפ"י ההסכם ת / 8 זכאית אם האם להנות כל חייה מפירות הדירות הנוספות, אולם הסכם זה נעשה מרצון האם, מבלי שהיתה חייבת בכך, ועל כן אין לראות במגבלות שקיבלה האם על עצמה לגבי הדירות הנוספות לאחר הגשת התביעה, כפוגעות בזכויות הילדים והנתבע הנוגעות לתביעה דנן. יחד עם זאת ראוי להבהיר, שאם כי בעקבות ת / 8 רשומות עם שם האם שלש דירות, הרי גם הנתבע טען שהיו לאם רק שתי דירות. הדבר תואם את העולה מת / 8, שמתוך חמש הדירות המצויות בסה"כ, היתה לאם האם דירה אחת משלה, והיתר לאם ולאחיה. הדירה השלישית שגם היא רשומה כיום על שם האם, לא תובא בחשבון בשיקולי להלן, אך כנגד זאת אתיחס לשתי הדירות האחרות כדירות של האם ללא הגבלת הנאה מהן, למרות ת / 8. האם טוענת שחדלה לעבוד לאחר ינואר 1994, שאז נולד לה בן מבעלה הנוכחי (סעיף 9 לתשובת האם לסיכומי הנתבע). הוכח שהאם ניהלה משפחתון בביתה לפחות מאז 1990. בטופס הרצאת הפרטים מיום 31.8.94 ציינה האם בסעיף 8, שבו נשאלה על עבודתה ב12- החודשים האחרונים, כי לא עבדה וכי היא מחפשת עבודה ואינה מוצאת. הדברים הכתובים בסעיף 8 לטופס ודברי האם בטענותיה אינם עולים בקנה אחד. כללית אומר שאינני מוכן לסמוך על דברי האם לבדה, אם אין הם מתאמתים בראיות אחרות. הנתבע טוען שהאם עובדת. יש רגליים לסמוך על טענת הנתבע. יחד עם זאת אין ראיות לגבי הקף עבודת האם והקף הכנסותיה. אניח שהיא משתכרת השתכרות צנועה, הנחוצה לה לכלכלת עצמה. בהיות בעלה של האם גר בדירתה, חייב הוא כלפיה בחלק מהמדור. הילדים כבני 17 ו12- כיום. כפי שייאמר להלן סבורני שנכון לפסוק לילדים מזונות רק מראשית 1998, ולא מיום הגשת התביעה. בראשית 1998 היה הגדול מבין השניים מעל גיל 15, והחובה למזונות כלפיו היא על האב והאם בשווה, עפ"י דיני הצדקה, כל אחד ואחד כפי יכלתו לשלם מדין צדקה. לגבי הבן הצעיר, החובה על הנתבע לבדו לגבי צרכיו ההכרחיים, ואילו לגבי היותרת על המינימום הנחוץ חלים דיני הצדקה על שני ההורים (ראה ע"א 91 / 591, פורטוגז, פד לו (3) 449). לענין היכולת להתחייב מדין צדקה, ראוי להתחשב תחילה בצרכי כל אחד מההורים לכלכלת עצמו, וכן בחיוביהם לזון זכאים אחרים. בעניננו פטורה האם מלזון את בנה החדש, שהוא מקטני קטנים, ורק בעלה חייב במזונותיו ההכרחיים. לעומת זאת הנתבע חייב במזונות ההכרחיים של שני ילדיו החדשים, שהם מקטני קטנים (לגבי בת זוגתו אין הנתבע חייב במזונות, הן משום שאינה אשתו והן משום שיש לה הכנסה משלה). כאמור הנתבע גר בדירה שכורה, שאת יותר ממחצית עלותה ראוי לזקוף על חשבונו, בהיותו חייב בדמי מדור לילדיו החדשים ועבור עצמו. בחיוב הורים במזונות ילדיהם, יש להביא בחשבון לא רק הכנסה שוטפת שלהם, אלא גם את נכסיהם (ראה ע"א 83 / 130, פרייס, פד לח (1) 721, 727, וע"א 85 / 239, עמיצור, פד מ (1) 147, 153-4). לאם יש כאמור דירה אחת שבה גרים היא ובעלה, ובעלה חייב כלפיה דמי מדור חלקיים, ודירה נוספת שיש לחושבה כפנויה, או כמכניסה 500 דולר לחדש. גדול אפוא כוח האם מכוח הנתבע לשאת במזונות הילדים מדין צדקה, ולאחר שיובאו בחשבון מזונות התובע 3, ומזונות שני ילדיו החדשים של הנתבע, וצרכי עצמו (כולל דמי מדור לעצמו ולילדיו החדשים), לא יהיה למעשה בכוחו לשאת מדין צדקה כלפי התובע 2 (הגדול בין הילדים) אלא במדה צנועה מאד, והעיקר יחול על האם. ראוי עוד להוסיף לגבי התובע 2, שהוא אמנם תלמיד אך נוהג גם לעבוד מעט ולהשתכר כמה מאות שקלים בחדש. בהתחשב בכל השיקולים והנתונים דלעיל, נראה לי שראוי להורות שעל הנתבע לשלם לתובע 3 סכום השווה למזונות הזמניים שנפסקו לתובע 3, ולתובע 2 סך 250 ש"ח לחדש. נותרו עוד שתי שאלות להכרעה: א) האם החיוב במזונות הילדים יחל ביום הגשת התביעה, או שמא בראשית 1998, מועד בו נתבקש ביהמ"ש לדון בתביעה, לאחר זניחה בת כשלש שנים ומחצה; ב) האם ראוי לקבל את הודעת צד ג' נגד האם. אדון בשאלותיים אלה כסדרן. סבורני שבנסיבות עניננו ראוי שהחיוב יתחיל בראשית 1998 ולא ביום הגשת התביעה. נכונה טענת התובעים שבדר"כ החיוב נקבע מיום התביעה ואילך, אפילו נתארך הזמן מאד בניהול המשפט (וכן שלגבי ילדיו שנולדו שלא מנישואין, או לגבי ילדים של הורים שהתגרשו, אין טענת נתבע אודות מחילה על מזונות העבר מועילה לו, אפילו לגבי מזונות לתקופה שקדמה להגשת התביעה. ראה ע"א 77 / 366, פלוני, פד לד (1) 229, בע"מ 234-7, וכן ע"א 93 / 1375, אביטבול, פד נ (1) 215). ואולם עדיין לא נסתתמו שערי מחילה גם לאחר הגשת התביעה, ואם עולה מן הראיות והטענות מחילה ברורה, רשאי הנמחל להסתמך עליה. בעניננו סבורני שהוכחה המחילה, והיא עולה מכמה וכמה עובדות שנתבררו: א) האם ביקשה דחייה בת ששה חדשים, אך ישבה בחיבוק ידיים עוד שלש שנים, עד אשר ביקשה שהתביעה תידון; ב) האם הסבירה למה השתהתה כולי האי, מ1990- עד 1994, בהגשת התביעה, באומרה: "מפני שב92- נישאתי ובעלי בא עם משכרת של 2,000 ש"ח וחגגנו". משמע, עד להגשת התביעה, במשך כ4- שנים, היתה מחילה, וגם אחרי הגשת התביעה לא אצה לה הדרך, אלא דעתה היתה נוחה מהמפרנס החדש שפירנס גם את הילדים; ג) האם ידעה שמצבו הכלכלי של הנתבע דחוק מאד, וכי הוא חייב כספים רבים. זה היה למעשה הרקע לדרישתה שיעזוב את הבית לאחר 16 שנות חיים משותפים (ראה סעיף 4 לתשובת התובעים לסיכומי הנתבע). לעומת זאת ידעה האם שהיא בעלת שתי דירות ושמצבה הכלכלי טוב בהרבה משלו. הנתבע נהג גם לסייע לאם בכלכלת הילדים, ע"י שקנה להם מדי פעם דברים, וכן נהג לתת להם שעורים; ד) כפי שייאמר להלן, אמנם עומד אני לדחות את הודעת צד ג', אך יש רגליים לדבר שהסכמה כלשהי שהאם תימנע מלדרוש מזונות לילדים היתה בין האם לנתבע וביודעה זאת נמנעה מלתבוע; ה) האם סיפרה שנמנעה מלתבוע מזונות גם משום שהנתבע איים, שאם תתבע יתבע הוא שיתוף בדירת המגורים השייכת לה. כפי הנראה חששה האם שיכול להיות סיכוי לתביעה כזאת מצד הנתבע (ואין זה משנה אם לאמיתו של דבר אכן היה סיכוי אם לאו). יש גם רגליים שהאם נמנעה מלתבוע מזונות משום שחששה שהנתבע ילשין עליה לשלטונות המס, על דבר המשפחתון שניהלה כדבר הסמוי מן העין של השלטונות. משמע שהיתה זו הימנעות מכוונת מלתבוע מזונות, ולא השתהות והתמהמהות בעלמא. אכן, מחילה צריך שיהיה לה בסיס משכנע כדי שתועיל לטוען מחילה. לפיכך אילו בכל אחת מחמש הסיבות הנ"ל תליא מילתא, כי אז לא הייתי סבור שיש יסוד מוצק מספיק לטענת המחילה, אך בהצטרף כל הסבות יחדו לאגודה אחת, כוחן במותניהן לבסס את טענת המחילה כדבעי. נותרה שאלת ההודעה לצד ג'. כאמור יש רגליים לטענת הנתבע שהיתה הסכמה מצד האם להימנע מלתבוע מזונות. אני מסכים עם ב"כ הנתבע, שאם הוכחה הסכמה כזאת, יש לפרשה כהתחייבות לשפות את הנתבע אם תופר ההבטחה, למרות שהצדדים לא נקטו בלשון מפורשת של שיפוי (ע"א 70 / 508, פד כה (1) 603, 614, וע"א 78 / 445, פד לד (1) 85, 88, וד"נ 82 / 4, קוט, פד לח (3) 197, 206). ואולם כדי שתחול טענת השיפוי, צריך שנדע מה הוסכם בין הצדדים. הנתבע טוען כללית שהיתה הסכמה להימנעות מתביעת מזונות לילדים, והוא מפרש זאת כהסכמה כוללת, ללא הגבלות בתנאים, כגון של משך הזמן או השתנות נסיבות או הפסקת תמיכה מרצון בילדים מצד הנתבע וכדו'. כאמור, נוטה אני לומר שהיתה הסכמה כלשהי בין האם לנתבע בנושא ההימנעות מלתבוע מזונות, אך אינני מוכן לסמוך על דברי הנתבע לבדו, ולקבוע שהסכמה זו היתה טוטלית, כויתור לכל עת ולכל שעה ולכל היקף. כך למשל אינני מוכן לקבוע שהויתור היה לגבי מזונות עד הגיע הילדים לגיל 18, כאשר בשנת 1990, מועד ההסכמה, היה הבן הצעיר רק כבן ארבע שנים והגדול כבן 8 שנים. יתכן גם שההסכמה היתה כל עוד הנתבע פורע את חובותיו הרבים, שהיה חייב בשנת 1990, וכן כל עוד יעמוד הנתבע בהבטחתו להמשיך ולתרום לילדים תרומה כלכלית בלי חיוב משפטי בסכום נקוב. משלא הוכח היקף ההסכמה, ולאור זאת שהחיוב שאני עומד להטיל על הנתבע יתחיל רק בראשית 1998, סבורני שנכון לקבוע שתשש כוחה של ההסכמה הכללית-סתמית מאז 1990 ובמהלך הזמן. אין צריך לומר שחובת ההוכחה בדבר ההסכם והקפו מוטלת על הנתבע הטוען לה, ולא על האם הכופרת בקיומו של ההסכם. סוף דבר, אני פוסק כדלקמן: א) הנתבע ישלם לתובע 2 באמצעות התובעת 1 מזונות בסך 250 ש"ח לחדש, החל ב1.2.98-. הסכום צמוד למדד יוקר המחיה והבסיס הוא המדד שפורסם ב15.1.99-. ההתאמה אחת לשלושה חודשים והראשונה ב1.5.99- (ללא הפרשים רטרואקטיביים). התשלום יעשה מדי חדש מראש באחד בחודש. ב) הנתבע ישלם לתובע 3 באמצעות התובעת 1 מזונות בהתאם להחלטה למזונות זמניים. ג) קצבת הילדים תשתלם לתובעת 1 נוסף על המזונות הנ"ל. ד) בהתחשב במוסבר לעיל ובחיוב המזונות רק מ1.1.98-, נדחית הודעת צד ג'. ה) לאור התוצאה של המשפט, ישא כל צד בהוצאותיו. נכתב ונחתם ביום: כ"ב בשבט תשנ"ט (99 / 02 / 08). י. יעקבי-שווילי, ס. נשיא מזונות