דיני אישה מורדת - שלילת מזונות .1הצדדים הם בעל ואשה, אשר נישאו זה לזה כדת משה וישראל ביום 27.8.78, ולהם שני ילדים קטינים. המשפחה כולה מתגוררת בבית קוטג' מרווח הנמצא ברח' ישראל ישעיהו 16, בהרצליה (להלן: "הבית"). אין מחלוקת, כי חלקם של בני הזוג בזכויות הבעלות על הבית הינו שווה, וזאת, בתוקף חוזה מכר, מבלי שזכויות אלה נרשמו בלשכת רשם המקרקעין, אף כי נרשמה הערת אזהרה בלבד. .2התובע הינו הבעל, אשר מבקש לפרק את השיתוף בבית. בתחילה הוגשה התביעה לבית-משפט השלום בתל-אביב, בת"א 506/89, אולם בהתאם להחלטה שניתנה שם ביום 23.3.89, הועברה התביעה, הלא היא התביעה הנדונה כאן, לבית-משפט זה, מהטעם, שלבית-משפט השלום אין סמכות לדון בתביעה לחלוקת זכויות שאינן מקרקעין עצמן, אלא אם כן, שווי הזכויות נמצא במסגרת הסמכות של בית-משפט השלום. במקרה דנן, אין מחלוקת, כי שווי הזכויות עולה בהרבה על ההיקף הנתון לסמכות של בית-משפט שלום. .3בא-כוח הבעל צודק בטענתו, כי זכותו של שותף לדרוש פירוק שיתוף במיטלטלין דומה לזכותו של שותף לדרוש פירוק שיתוף של מקרקעין, וכי יש ליישם את ההלכות, אשר ניתנו בנושא של פירוק שיתוף במקרקעין, על פירוק שיתוף במיטלטלין. אילו התביעה הנדונה כאן לפירוק שיתוף לא הייתה מוגשת על ידי בן זוג כלפי רעותו הנשוי לו כדת משה וישראל, אלא בין שני שותפים בזכויות על מקרקעין, שכל הקשר שביניהם הוא הזכויות המשותפות בלבד, כי אז היה מקום לשקול ליתן פסק-דין לחלוקת הזכויות, בין אם בעין, כאשר הדבר אפשרי, ובין אם בדרך אחרת הקבועה בסעיף 10לחוק המיטלטלין, תשל"א- .1971אלא, שכאמור, התביעה הנדונה כאן היא של הבעל נגד האשה, וזאת, בעקבות מאבקים המתנהלים ביניהם, שבאו לידי ביטוי בהליכים משפטיים שנדונו בערכאות אחרות. ואלו הם: א. בחודש נובמבר 1988הגישה האשה תביעה נגד הבעל למזונות בתיק מ"א 4373/88, ובו ניתן פסק-דין ביום 11.3.91(נ/5), לפיו נקבעו לאשה ולשני הילדים הקטינים דמי מזונות בסכום מסוים. תביעה זו כללה, כמתחייב מן העניין, גם תביעה למדור, שכן מזונות כוללים את המדור. מי שיקרא את פסק הדין הנ"ל שניתן, יבין על נקלה, כדבר הלמד מעניינו, כי משמתגוררים בני הזוג והילדים בבית, שוב אין צורך לקבוע למישהו מהם מדור, וכי משום כך נפסקו לאשה ולילדים דמי מזונות, בנוסף למדור שיש להם בבית. במסגרת תביעת המזונות הוטל עיקול על הדירה להבטחת התשלומים. ב. ביום 26.2.89ניתנה החלטה בבית הדין הרבני האזורי בתיקים מט/ 3393ו-מט/5073, לפיה נדחתה תביעת הבעל לגירושין, ומנגד - נתקבלה תביעת האשה לשלום-בית. במסגרת הליכים אלה הטיל גם בית הדין הרבני, לבקשת האשה, עיקול על הבית. ג. ביום 12.3.89, ניתנה החלטה בבית-משפט השלום בתל-אביב (המ' 3495/89, בת"א 6172/89), הדוחה את בקשת הבעל לאסור על האשה לארח אדם כל שהוא בבית, לרבות אימה ובני משפחה אחרים, אלא אם כן יתן את הסכמתו מראש לכך. ד. ביום 8.7.90ניתן פסק-דין הצהרתי, בתיק ה"פ 1217/88, לפיו נקבע, בין היתר, כי הבעל העביר להוריו, בדרך של קנוניה ומתוך מטרה לנשל את האשה מזכויותיה, נכסים שהיו במחלוקת. עוד נפסק שם, כי קיימת לאשה זכות עתידית, שעם פקיעת הנישואין וביצוע הסדר לאיזון נכסים בין בני הזוג, יילקח בחשבון ערך הנכסים שהועברו להורי הבעל, כאילו היו נכסי הבעל. ה. ביום 3.1.89, הגיש הבעל תביעה לפירוק שיתוף בבית לבית-משפט השלום בתל-אביב, ת"א 506/89 הנ"ל, שכאמור לעיל, הועברה לבית המשפט המחוזי, היא התביעה הנדונה כאן. .4עינינו הרואות, כי, מחד גיסא, מנהל הבעל נגד האשה מאבק בבית הדין הרבני כדי לקבל פסק-דין של גירושין וסידור גט פיטורין ביניהם. במסגרת מאבק זה הוא מנשל אותה מזכויות בנכסים, כאמור בהחלטה שניתנה בהמרצת הפתיחה הנ"ל. מאידך גיסא, תובעת האשה בבית הדין הרבני שלום-בית ומנהלת נגד הבעל מאבק לקבל ממנו דמי מזונות, הכוללים מדור. אין לנתק, איפוא, את התביעה הנדונה כאן לפירוק השיתוף בזכויות על הבית, מהמאבק הכולל, שכל אחד מן הצדדים מנהל נגד השני. .5אילו היה בית הדין הרבני האזורי נותן פסק-דין של גירושין, כתביעתו של הבעל, או אפילו אילו לא היתה מחלוקת בין בני הזוג כי עליהם להתגרש זו מזה, כי אז היה מקום לדון בתביעת הבעל לפירוק השיתוף בזכויות על הבית. שכן, משנפסק או נשתנה המעמד האישי המשותף שבו הם היו נתונים, לא נותרו אלא הנכסים והזכויות שיש לכל אחד מהם, שבגינם צריך להחליט, בין היתר, האם וכיצד לפרק את השיתוף שבין בני הזוג על הנכסים והזכויות. אך, במקרה דנן, לא רק שלא נפסק הסטטוס האישי שביניהם, אלא ההיפך, בית הדין הרבני האזורי החליט לקבל את תביעת האשה לקיים את שלום הבית ביניהם. .6כאן המקום לציין, כי לצורך קביעת הסטטוס המשפטי-אישי שבין בעל ואשה, לא די בראיות המובאות לפני בית הדין הרבני, אלא שבית הדין משתתף באופן פעיל כדי להגיע לתוצאה המשפטית, להבדיל מבית משפט אזרחי, אשר אין הוא מעורב באופן פעיל בראיות אלה, אלא הוא דן על-פי הראיות המוגשות לפניו. יחסי בני זוג נרקמים בנימים רבים, רגשיים ונפשיים, ולא כל מה שנראה לעין כך נראה ללבב. מי שעוסק בנושאים אלה, כמו בית הדין הרבני, יודע כמה קשה לחדור למניעים האמיתיים של בן זוג המסרב לחיות עם משנהו, שפעם "עזה כמוות אהבה", ופעם "קשה כשאול קנאה", וזו גם זו תלויות אחת בשנייה. אלו הם הררים התלויים בשערה. לפעמים, די בניצוץ קטן אחד כדי לגרום להתלקחות ולהתפוצצות של משקעים גדולים שהצטברו במשך זמן רב. ולפעמים, דווקא נדמה שתהום רובצת תחת בני הזוג ולא ניתן לשקם את ההריסות ביניהם, אך ראה זה פלא שדי בטיפה קטנה אחת כדי לכבות את השריפה ולקרבם זה אל זו. אין זה מן הדברים הקלים, ולפעמים הדבר כמעט בלתי אפשרי, לאתר את הסיבה האמיתית, לערעור ביחסים שבין בני זוג, ולא על פי עדים בלבד יקום דבר. על בית הדין להשתתף בתהליך זה באופן פעיל, ולא על ידי קבלת ראיות בלבד, עד שהוא יכול להגיע לתוצאה המשפטית בדבר המעמד האישי שביניהם, האם עליהם להתגרש זה מזו, או לקיים שלום-בית. זו הסיבה לכך מדוע כאשר אשה אינה מקיימת יחסי אישות עם בעלה, הטוען כי הינה מורדת בו, עליה לעבור על פי הדין האישי היהודי מספר מבחנים והתראות, שבית הדין הרבני משתתף בהם, כדי לבדוק אם דעתה נחרצת ויציבה, ואף נותנים לה שהות להימלך, שמא תתקרר דעתה עליה, והעילה הנסתרת או הגלויה למרידתה תיעלם והיא תחזור בה. לא אחת, וכמעט תדיר, מסתבר לבית-משפט אזרחי בדיון בתביעה לתשלום דמי מזונות המוגשת לפניו, כי תביעה זו אינה אלא קצה קרחון וכי העילה האמיתית למחלוקת בין בני הזוג, כרוכה וקשורה בבעיות שמקורן הם היחסים הרגשיים והנפשיים בין בני הזוג, עד שבית המשפט רואה במסגרת תפקידו - ולאו דווקא על פי סמכותו - לנסות לפתור על ידי השתתפות פעילה את הבעיות האישיות שבין בני הזוג, ושעניינן נישואין וגירושין. בית המשפט האזרחי הופך להיות מעין בית-דין מיוחד לענייני משפחה הפועל מעבר לגבולות סמכותו על-פי דין, והתערבות זו של בית-משפט אזרחי ביחסים האישיים שבין בני הזוג, תלויה במידה רבה, בשיתוף הפעולה וברצונם הטוב של בני הזוג. במובן זה, פועל בית המשפט האזרחי שלא על פי סמכותו, בתפקיד של בית הדין הרבני, המופקד על-פי סמכותו כדין על ענייני נישואין וגירושין. הסמכות והתפקיד של בית הדין הרבני, אינם רק לשמוע ראיות ולפסוק על פיהן, אלא גם להשתתף בתהליכי הראיות, ואף ליצור אותן בעצמו, על ידי מבחנים הכוללים התראות וכיוצא באלה. קביעת התוצאה המשפטית בקשר למעמד האישי שבין בני זוג, נגזרת לא רק מראיות, אלא גם מההליך המשפטי עצמו, לפעמים ממושך, שלבית הדין הרבני יש סמכות להשתתף בו. תהליך זה כולל, בין היתר, גם מאמצים של בית הדין הרבני להשכין שלום-בית בין בני הזוג, לבדוק כיצד מגיב כל אחד מהם על מאמצים אלה ולקבוע ממצאים על פי תגובה זו. זהו אחד ההבדלים היסודיים, בעניין זה, בין סמכותו של בית הדין הרבני וההליכים הקיימים בו, לבין בית-משפט אזרחי. לבית המשפט האזרחי אין את הכלים והמכשירים הנחוצים כדי לקבוע על פי הדין האישי את התוצאה המשפטית בדבר המעמד האישי שבין בני זוג, כמו למשל, אם היא מורדת אם לא. בהקשר זה מן הראוי להביא את דברי בעל "הגהות מימוניות" [א] המיוחסות למהר"ם מרוטנבורג הידוע (חי לפני כ- 750שנה): "...וכן רבינו שמחה (חי לפני כ- 900שנה - צ' מ' ה') כתב בתשובת הבבליים אשר הביא בספרו, דבין שאמרה איני רוצה ובין שאמרה מצערנא ליה, דלא משהינו לה אגיטא בזמן הזה ואין מכריזין עליה (מורדת - צ' מ' ה') ארבע שבתות. ואף על פי כן מדחינן אותה ומשתדלין לעשות שלום בינו לבינה ואם אינה שומעת, נותנים לה גט לאלתר..." (הגהות מימוניות לרמב"ם, היד החזקה, ספר נשים, הלכות אישות, פרק יד, הלכה יג). ויצויין, כי בספר ה"בית חדש" [ב] שחובר על ידי ר' יואל סירקיס (חי לפני כ- 400שנה) נכתב על הדברים הנ"ל של רבינו שמחה: "נראה דסבירא ליה הדבר, דמשהין לה ארבע שבתות, אלא שאין מכריזין (מורדת - צ' מ' ה') משום דחששו פן תצא לתרבות רעה על ידי שמביישין אותה ברבים". (הב"ח על הטור שולחן ערוך, אבן העזר, סימן עז, סעיף לג) ועל דא, נמצא בדברים הקצרים והקולעים של כבוד השופט המנוח זילברג ז"ל (ע"א 522/60 [1]), לאמור: "ואמנם נראה לי, בכל הכבוד כי כך הוא הדבר. 'מורדת' אינה פעולה חד-פעמית או רב-פעמית הנעשית על ידי האשה. זהו 'מעמד' שיצירתו היא תוצאה של מעשי האשה או מחדליה, ואין בית המשפט האזרחי מוסמך ליצור מעמד כזה, הואיל והדבר כרוך בהתראות מסויימות (ראה שולחן ערוך אבן העזר, סימן ע"ז ונושאי כליו ושאר מפרשים), ואין בית משפט חילוני יכול לבצע כגון דא..." דהיינו, שבית-משפט חילוני אינו יכול ליצור, להשתתף ולבצע את התהליך שבמהלך הדורות קיבל בהלכה היהודית צורות שונות, כדי לקבוע את התוצאה שכבוד השופט המנוח זילברג ז"ל כינה אותה "מעמד". בעניין זה מאלפים הדברים הכלולים בספר ההלכות של הרמב"ם לאמור: "איש ואשתו שבאו לבית דין. הוא אומר זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת לא כי, אלא כדרך כל הארץ אני עימו. וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש, והוא אומר לא כי, אלא כדרך כל הארץ אני עימה, מחרימים בתחילה על מי שהוא מורד ולא מודה בבית דין. ואח"כ אם לא הודו אומרים להם התייחסו בפני עדים. נתייחדו ועדיין הם טוענים מבקשין מן הנטען ועושים פשרה כפי כוח הדיין..." (היד החזקה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק יד, הלכה טז [ג]). על דברים אלה של הרמב"ם נאמר שם בספר "המגיד משנה" [ד] (חובר על ידי ר' וידאל די טולוז - חי לפני כ- 650שנה): "...ואני אומר, שדברי רבינו (הכוונה לרמב"ם) הם ממה שאמרו במישנה יעשו דרך בקשה (מסכת נדרים, דף צ' עמ' ב'). ואף על פי שבירושלמי פירש 'יעשו סעודה וכו'...' בירושלמי הזכירו אחת מדרכי הפשרה והפיוס שהיא על ידי סעודה, ועיקר הכוונה הוא שיתפשרו ביניהם באיזה דרך שיהיה, ולזה סתם רבינו". דהיינו, שהדוגמא הנ"ל המובאת בירושלמי לעשיית שלום-בית על ידי סעודה, היא רק אחת מיני רבות בקשר לאותו תהליך שבית הדין משתתף בו כדי לעשות פשרה, בין בני זוג, לפני שהוא קובע על האשה אם היא מורדת או על הבעל אם הוא מורד. הפשרה, שהדיין מצווה לעשות בין בני זוג, מבוססת על דברי הירושלמי: "שמיים ביני לבינך, כמה דשמייא רחיקין מן ארעא, כן תהא ההיא איתתא רחיקא מן ההוא גברא, יעשו דרך בקשה. אמר רב הונא, יעשו סעודה והן מתרגלין לבוא דרך סעודה". (ירושלמי, מסכת נדרים, פרק יא, הלכה יב [ה]). דהיינו, שאפילו אם תהום רובצת בין בני הזוג, והמרחק ביניהם הוא כמו מהשמיים לארץ, על בית הדין להיות פעיל "כפי כוח הדיין" בתהליך לשלום-בית, שהוא יכול להיות תהליך ממושך ומורכב. לבית-משפט אזרחי אין סמכות, וגם אין הוא יכול על-פי דיני הראיות וסדר הדין להשתתף בתהליך כדי להכריז על האשה שהיא מורדת, על מנת לקבוע את התוצאה המשפטית בגין המעמד האישי, אף כי יש לו הסמכות לקבוע אם על פי הדין האישי מגיעים דמי מזונות מבעלה, בטענה שהיא "מעין מורדת" (ע"א 211/47 [2]; בג"צ 206/70 [3]). יש להבחין היטב בין שלילת מזונות האשה במסגרת דיני "מורדת", כאשר המטרה העיקרית היא לקנוס את האשה ולהניע את האשה לחזור ממירדה, על מנת להשפיע על מעמדה האישי שלבית-משפט אזרחי אין סמכות לעשות (שכן שלילת המזונות במקרה כזה נובעת ממערכת יחסי האישות והמעמד האישי שבין בני הזוג), לבין שלילת מזונות האשה, שאף הוא נושא הנדון על-פי הדין האישי, כאשר אין היא זכאית להם לא בגלל שקונסים אותה, אלא משום שאין היא זכאית להם, למשל, כאשר היא עוזבת את בית המגורים המשותף והולכת לבית אחר ללא טעם מספיק. בית-משפט אזרחי אינו מוסמך לדון, אף לא בעניין שבגררא (סעיף 76לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984), כדי לפסוק ולהשפיע על-ידי כך על המעמד האישי של בני הזוג ותוצאותיו, כמו למשל, להכריז עליה "מורדת", להבדיל מקביעת ממצאים ועובדות, כעניין שבגררא, המהווים תנאי ויסוד להכרזה כזו, ושעל פיהם ניתן לדון ולפסוק מזונות. מן הראוי לציין, כי אמנם קיימות הוראות, כמו ההוראה לפי סעיף 1(ג) לחוק להסדר התדיינות בין בני זוג, תשכ"ט - 1969, לפיה רשאי בית המשפט להטיל על פקיד סעד או על אדם אחר לפשר בין בני הזוג, בקשר לעניין שהוא נושא התביעה, אך אין די בהוראות אלה כדי למלא את כל החלל שאותו ממלא בית הדין הרבני בהתדיינות בין בני הזוג בקשר למעמד האישי והתביעה לשנותו או לקיימו. .7כאמור לעיל, מזונות של אשה כוללים מדור. וכשם ש"עונתה" של אשה מהווה מרכיב של ריקמת היחסים האישיים שבין בני זוג במסגרת המעמד האישי, כך גם המזונות הם מרכיב נוסף של ריקמה זו. בהתאם להחלטה הנ"ל שניתנה על-ידי בית הדין הרבני האזורי, נדחתה תביעת הבעל ליתן פסק דין של גירושין, ומנגד נתקבלה, כאמור, תביעת האשה לשלום-בית. החלטה זו של בית הדין הרבני קובעת את גורלם של בני הזוג מבחינת המעמד האישי. דהיינו, שממשיכות לחול עליהם כל החובות והזכויות הנובעות ממעמד זה, לרבות תנאי הכתובה, וביניהם מזונותיה של האשה, הכוללים מדור כאמור. המדור שהאשה זכאית לו אינו רק זכות אזרחית שיש לה ביטוי בערך כספי, אלא זוהי זכות הכרוכה ביחסי האישות שבין בני הזוג ובהווי חייהם, ומשום כך, כידוע לכל, על פי "ההלכה" האשה "עולה עימו ואינה יורדת עימו". בהיעדר סיבות מוצדקות, אין לכפות על האשה לשנות לרעה את תנאי חייה, או לשנות את ההווי הסביבתי, החברתי או המשפחתי שהיתה מורגלת בו. לפיכך, אפילו הבית בבעלותו הבלעדית של הבעל, לא יכול היה על פי דיני המעמד האישי, לכפות על האשה להתגורר במקום אחר, אלא אם כן, היתה לכך הצדקה. מבחינת המעמד האישי המקום שבו מתגוררת האשה עם בעלה הוא מדור ייחודי שיש לה בו זכות שלא לשנותו. הזכות של האשה במדור הייחודי, אינה דומה לזכות של דייר, שיש לו הגנה על פי החוק, אותו אפשר גם לפנות בתנאים מסוימים. הסמכות לדון בזכויותיה למדור כמו למזונות, במסגרת קביעת הסטטוס האישי ותוצאותיו, נתונה אך ורק לבית הדין הרבני, להבדיל מהסמכות לדון בזכויותיה הממוניות למזונות. .8לדיון בתביעת מזונות של אשה יש שני היבטים. אחד, כרוך בקביעת המעמד האישי שלה ותוצאותיו, הנמצאת, כאמור, בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני. והשני, לא נועד לקבוע מעמד אישי זה, אלא שהדיון הינו על יסוד נתון מראש של המעמד האישי שנקבע, בין אם על-פי נישואין שנערכו כדת משה וישראל ובין אם על-פי קביעתו של בית הדין הרבני בגין נתון זה. לדיון בהיבט השני יש סמכות גם לבית המשפט האזרחי, אף כי על-פי הדין האישי. בהיבט הראשון דן בעקיפין בית הדין הרבני הנ"ל והחליט לקבל את תביעת האשה לשלום-בית. אמרנו "בעקיפין", משום ש"שלום-בית" חובק את המזונות והמדור שהאשה זכאית להם במסגרת המעמד האישי. בהיבט השני דן בית המשפט האזרחי הנ"ל ואף הוא החליט לקבל את תביעתה למזונות. מה נאוו בעניין זה דברי מבשר, משמיע שלום, של בית הדין הרבני הגדול בירושלים, שהחליט בגין תיק אחר (ערעור שנ/ 202[4]) לאמור: "בפנינו ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי בפתח תקוה מיום כט' בכסלו תש"ן שקבע, ברוב דעות, כי עומדת לאשה הזכות למדור יחודי בבית המגורים... זאת ועוד אחרת, מאחורי הערעור, עומד בפנינו רצונו של המערער לפעול לפרוק שיתוף בדירת המגורים - דבר שישים לאל את פסק דינו של בית הדין הרבני לשלום בית, אין כל סיבה שבית הדין יסייע למערער להפר את פסק הדין לשלום בית שניתן בזמנו ושלא הוגש עליו ערעור". יצויין, אגב, כי דעת המיעוט שם בבית הדין הרבני האזורי, לא חלקה על ההלכה שלאשה זכות למדור ייחודי במסגרת המעמד האישי, אלא שדעתו היתה שמכיוון שהאשה פנתה לערכאה אחרת, לבית המשפט האזרחי, והגישה שם תביעה למזונות, אל לו לבית הדין הרבני להיזקק לתביעת המדור שהוא חלק מהמזונות. מכל מקום, משמיע לנו בית הדין הרבני הגדול בדברים הנ"ל "ישועה", בכך שפסק, במסגרת הדיון על המעמד האישי, כי המדור של האשה הינו ייחודי. מי לנו גדול ממנו, בקיא, מבין ויודע דת ודין בהלכות המעמד האישי על פי ההלכה היהודית. אכן, גם בעניין הנדון כאן ניתן לומר, כי רצונו של הבעל בתביעתו לפירוק שיתוף הוא "לשים לאל את פסק דינו של בית הדין הרבני לשלום בית" ואת פסק הדין שניתן בתיק מ"א 4373/88 הנ"ל, שהרי פירוק השיתוף בבית יגרום לשינוי הנסיבות שהיו בעת מתן פסק הדין. ולא זו בלבד, אלא שגם לא נראית התועלת המעשית שיכולה לצמוח למישהו מהצדדים מפירוק כזה, שכן על הבית מוטלים עיקולים חופפים. אחד שהוטל במסגרת תיק מ"א 4373/88הנ"ל, והשני שהוטל כדין על-ידי בית הדין הרבני. גם ההחלטה שניתנה בה"פ 1217/88 הנ"ל תהווה הכבדה ניכרת, שכן באופן מעשי, יומר העיקול על הבית בעיקול על התמורה שתתקבל ממנו, וזאת, נוכח העיקולים הנ"ל ותביעת האשה למחצית זכויותיה בכל הנכסים והצורך שיתעורר לאזן את החלק שלה כנגד הנכסים שהבעל העביר לאחרים בדרך של קנוניה, כפי שנקבע באותה החלטה. אין זאת אלא שהבעל נאבק באשה כדי להביא לתוצאה של "גם לי גם לך לא יהיה", או "תמות נפשי עם פלישתים", והינו בבחינת מי שמנסה לעשות עוול במשפט, כדברי בעל ה"אור החיים" הקדוש על הפסוק: "לא תעשו עוול במשפט" (ספר ויקרא, פרשת "קדושים", פרק יט, פסוק טו [ו]), לאמור: "אזהרה זו באה לבעלי דינים, שלא יערימו לזכות כפי הדין, והוא עוול... שלא יסובבו שיהיה בו עוול. כי הדיין שופט על פי הטענות אשר יסדרו לפניו. .. עוד יכוון (הפסוק) באומרו: לא תעשו עוול במשפט - אזהרה לדיין, שהגם שהמשפט יגיד לחייב את זה ולזכות את זה, אם בעיניו נראה כי הוא עוול, לא יעשה עוול זה, בשביל מה שנתחייב במשפט. אלא, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". גם בעניין הנדון לפנינו, מנסה הבעל לעשות עוול לאשה באמצעים משפטיים. יש לציין, כי בהתאם לסעיף 2לחוק המיטלטלין: "הבעלות במיטלטלין היא הזכות להחזיק ולהשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה, בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם". הוראה זהה נמצאת גם בסעיף 2לחוק המקרקעין, תשכ"ט - .1969בהתאם לסעיף 14לחוק המקרקעין, שיש מקום ליישמו על מיטלטלין: "בעלות וזכויות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר". במקרה דנן, מבקש הבעל להפעיל זכויות שיש לו בבית, בניגוד להגבלות הקיימות בדין האישי בקשר לזכויותיה של האשה למזונות ולמדור, ולגרום נזק ואי-נוחות לאשה. .9איני רואה צורך להכריע בשאלה, אם הבעל נטש לחלוטין את הבית או לא, שכן אין מחלוקת כי האשה מתגוררת בו, וכאמור, היא זכאית על פי ההיבט הראשון הנ"ל להמשיך ולהתגורר בו, במסגרת זכויותיה למזונות ולמדור ייחודי, הנובעות מהמעמד האישי בו היא נמצאת. מכאן, שגם אם יפורק השיתוף בבית לא ניתן יהיה למכור אותו כפנוי. גם אין מקום להתייחס ברצינות, יתר על המידה, לאימרה שהפריחה האשה בדיון שהתנהל בתיק מ"א 4373/88 הנ"ל, לאמור "עכשיו אני לא מוכנה לשלום בית". פשיטא, שלנוכח התנהגותו השלילית של הבעל כלפיה והמאבקים שהוא מנהל נגדה, אין היא מוכנה נפשית עכשיו לשלום-בית, וכבר נאמר לעיל במקורותינו, על מצבים חמורים מאלה, "יעשו דרך בקשה" או "פשרה". יחזור נא בו הבעל ממאבקים נואלים אלה, שגם בית הדין הרבני בהחלטה הנ"ל וגם בית המשפט בהמרצת הפתיחה הנ"ל גינו אותם בתקיפות, ולא ימשיך לגרום בהתנהגותו ליחס שלילי נגדו, כי אז יחזור השלום לשכון בינו לבין האשה. בא-כוח האשה עשה מאמצים בחקירה הנגדית של הבעל, כדי להראות ולהוכיח שהבעל נטש לחלוטין את הבית. במסגרת חקירה נגדית זו, אף הציג תמונות, בהן נראה הבעל נוסע במכונית עם אשה אחרת. אולם, הבעל בעדותו הכחיש כל יחס אישי עם אותה בחורה, או אשה אחרת כלשהי. טענתו, כפי שהועלתה גם בחקירה הראשית, היא, כי הסיבה לנטישתו את הבית, היא התערבות אימה של האשה אשר נהגה לבקר אותם בבית, והעובדה, כי ביקורים אלו הם שהקדיחו את התבשיל. נראה לי, שבמסגרת הפיוס שיש לעשות בין בני הזוג, אשר חכמינו הקדמוניים היו נוהגים על פיו, רצוי וכדאי לאמץ את המשמעות העולה מטענותיו של הבעל בעדותו. רוצה לומר, שיש להסיר את המכשלה, אשר לטענת הבעל, גרמה להפרת שלום הבית. כאמור לעיל, הגיש הבעל בשעתו נגד האשה בקשה לבית-משפט השלום בתל-אביב, לאסור על האשה להכניס אורח לבית בלי שהוא יתן מראש את הסכמתו לכך, כאשר כוונתו העיקרית היתה למנוע אותה מלארח את אימה ובני משפחתה הבאים לבקרה. בית המשפט החליט לדחות בקשה זו (נ/3), אף כי החליט להגביל במידה רבה את האשה במספר הפעמים שבהן תוכל לארח את אימה. יכול להיות שהאמור בהחלטה זו (נ/3) אינו עולה בקנה אחד עם השקפתו של הבעל, ומן הראוי להדריך אותו בעניין זה על ידי מומחים, כמו פסיכולוג וכיו"ב; על ידי כך תוסר המכשלה ושלום הבית יחזור על כנו. כן קיימים אמצעים נוספים שעל בני הזוג לנקוט, כמו סעודה ביניהם "ועיקר הכוונה הוא שיתפשרו ביניהם באיזה דרך שיהיה". לא ראיתי לנכון לעכב את מתן פסק הדין בתיק זה, לפי סעיף 1לחוק להסדר התדיינות בין בני זוג, שאגב, אף אחד מהצדדים לא ביקש זאת. במקרה דנן, ההתדיינויות בין בני הזוג נתמשכו מזה זמן רב בערכאות אחרות, שבהן ניתנו הכרעות ברורות ומנומקות היטב, וביניהן ההחלטה הנ"ל של בית הדין הרבני ופסק הדין בהמרצת הפתיחה הנ"ל, המקבלות את טענות האשה והמפנות אצבע מאשימה כלפי הבעל. בנסיבות כאלה, אין זה ראוי להשאיר את ההתדיינות הנדונה בתיק זה על תילה ולעכב אותה מידי פעם לפעם, מה גם שבהתיידנות זו הובאו כל הראיות ואף הוגשו סיכומים בכתב, ולא נותר אלא ליתן פסק-דין. לאור האמור לעיל, הריני דוחה את התביעה, ומחייב את התובע לשלם לנתבעת סך של 20אלף ש"ח עבור הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ). על כל איחור בתשלום יתוספו הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן, הידוע היום, וריבית חוקית מכסימלית. אישה מורדת / בעל מורדמזונות