פסק דין השופט ז' המר: 1. פסק דין זה דן בשלושה ערעורים שנשמעו בפנינו במאוחד, אשר הוגשו על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת י' אמסטרדם), בת"פ 3983/97 ובת"פ 6412/98, מיום 10.09.02, בו הורשעו המערערים בעבירות מס כדלקמן: א. יצחק עיני (המערער בע"פ 071687/02) (להלן: יצחק) הורשע בעבירה של אי התייצבות לחקירה, לפי סעיף 117(א)(2) יחד עם סעיף 117(ב) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ); ב-2 עבירות של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בעבירה של השמדת פנקסי חשבונות לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מע"מ; בעבירה של הסתרת פנקסי חשבונות, לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מע"מ; ב-124 עבירות של ניכוי תשומות ביודעין שלא כדין, לפי סעיף 117(ב)(4) לחוק מע"מ; ב-69 עבירות של הוצאת חשבוניות ללא עסקה, לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ; ב-28 עבירות של הגשת דו"חות וידיעות כוזבים, לפי סעיף 117(א)(3) יחד עם סעיף 117(ב) לחוק מע"מ; ב-14 עבירות של סיוע לאחר לקבלת מס תשומות שלא כדין, לפי סעיף 117(ב)(4) לחוק מע"מ יחד עם סעיף 31 לחוק העונשין; בעבירה אחת של הדחה בחקירה בדרך של איום והפחדה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין; ב-5 עבירות של שימוש במרמה, תחבולה ועורמה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); וב-5 עבירות של הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודה. כן נקבע בהכרעת הדין, כי השמיד את ספרי הנהלת הספרים לשנים 1990 עד 1995 של החברה שהיתה הנ' 8, עבירות על סעיף 117(ב)(1) לחוק מע"מ וסעיף 244 לחוק העונשין. ב. מאיר עיני (המערער בע"פ 071716/02) (להלן: מאיר), הורשע ב-69 עבירות של הוצאת חשבוניות ללא עסקה, לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ; ב-99 עבירות של ניכוי מס תשומות שלא כדין, לפי סעיף 117(ב)(4) לחוק מע"מ; ב-2 עבירות של זיוף ושימוש במסמך מזויף, לפי סעיפים 418 ו-420 לחוק העונשין; ב-9 עבירות של הגשת דו"חות כוזבים, לפי סעיף 117(א) (3) יחד עם סעיף 117(ב) לחוק מע"מ; ב-25 עבירות של הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודה; ב-28 עבירות של שימוש במרמה, תחבולה ועורמה, לפי סעיף 220(5) לפקודה; וב-12 עבירות של השמטת הכנסה, לפי סעיף 220(1) לפקודה. ג. חב' ש.י. עייני בע"מ (המערערת בע"פ 071687/02) (להלן: החברה המערערת), הורשעה ב-75 עבירות של ניכוי ביודעין של תשומות שלא כדין, לפי סעיף 117(ב)(4) לחוק מע"מ; ב-16 עבירות של הגשת דו"חות לא נכונים, לפי סעיף 117(א)(3) יחד עם סעיף 117(ב) לחוק מע"מ; בהסתרת פנקסי חשבונות, לפי סעיף 117(ב)(ו) לחוק מע"מ; ב-20 עבירות של הוצאת חשבוניות ללא עיסקה, לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ; וב-13 עבירות של סיוע לאחר לנכות מס תשומות שלא כדין, לפי סעיף 117(ב)(4) לחוק מע"מ יחד עם סעיף 31 לחוק העונשין. 2. בקליפת אגוז ניתן לתמצת את המעשים בגינם הורשעו המערערים, כמפורט לעיל, בכך שבשנים 1992 עד 1997 הם הוציאו, קיבלו, מכרו והפיצו חשבוניות פיקטיביות ומזוייפות בכוונה להתחמק ממס וכן לעזור לאחרים להתחמק ממס, בהיקף עצום, כפי שיובהר בהמשך. יצחק נדון למאסר בפועל של 6 שנים ו-3 חודשים, למאסרים על תנאי של 12 ו-6 חודשים, וכן הוטל עליו קנס בסך -.250,000 ₪. מאיר נדון למאסר בפועל של 9 שנים, מאסר על תנאי של 12 חודשים וכן הוטל עליו קנס בסך -.500,000 ₪. על החברה המערערת הוטל קנס בסך -.200,000 ₪. 3. המערערים ערערו על הכרעת הדין ועל גזרי הדין. המדינה מערערת על זיכויו של יצחק מן האישום השמיני בת"פ 3983/97, (צ"ל בת"פ 6412/98) שעניינו עבירות מע"מ, כפי שיפורט בהמשך. במהלך הדיון לפנינו חזר בו מאיר מן הערעור כנגד הכרעת הדין, "תוך כדי ביקורת על קביעת חלקו של המערער ביחס לאחרים" (עמ' 19) - והערעור צומצם לעונש בלבד. יצחק והחברה המערערת צמצמו במהלך הדיון לפנינו, את הערעור על הכרעת הדין לסוגיות אחדות בלבד (עמ' 23): היקף החשבוניות הפיקטיביות שהוצאו על-ידי יצחק על-שם מי שהיתה הנאשמת 4 (סעיף 4 לאישום השישי בת"פ 3983/97); מכירת חשבוניות פיקטיביות על-ידי שני המערערים לחברת א.ש.מ (סעיף 1ב' לאישום העשירי בת"פ 3983/97); לחברת בנויה (סעיף 1ג' שם); ולחברת צ'לבי (סעיף 6 באישום השמיני, שם). נדון, איפוא, בסוגיות הללו. מכירת החשבוניות הפיקטיביות לחברת א.ש.מ. בע"מ 4. על-פי הנטען בכתב האישום מכרו החברה המערערת ויצחק, מנהלה, לחב' א.ש.מ. 5 חשבוניות פיקטיביות בסך כולל של -.1,447,477 ₪ כאשר מס התשומות הגלום בהן מגיע לסך -.210,317 ₪. חב' א.ש.מ. רשמה את החשבוניות הפיקטיביות בספריה ונכתה את מס התשומות הגלום בהן. בשל כך הואשמו יצחק והחברה המערערת בהוצאת חשבוניות מס ללא עיסקה ובסיוע לאחר לנכות מס תשומות ללא חשבונית כדין. 5. בסוגיה זו מבוססת הרשעתם של המערערים הנ"ל על עדותו של דוד זרקוב, מנהלה של חב' א.ש.מ., אשר העיד כי סיכם עם יצחק שהאחרון יספק לו חשבוניות פיקטיביות תמורת עמלה של 8% בתוספת סכום המע"מ. לדבריו, ההסכם שחתמו על אספקת כוח אדם, כביכול, על-ידי המערערים לחב' א.ש.מ. (ת/296) הוא פיקטיבי. זרקוב עצמו הועמד לדין, הודה והורשע על-פי הודאתו. בית משפט קמא העדיף את גירסתו של זרקוב על זו של יצחק, לפיה אכן סיפק לחב' א.ש.מ. עובדים (עמ' 3197-3198). 6. המערערים טוענים כי בית משפט קמא התעלם מחקירתו הנגדית של זרקוב, בה הודה ששיקר בהודעותיו בחקירה. אכן נכון שבית משפט קמא לא התייחס לכך. ברם, זרקוב הודה ששיקר רק לעניין נסיבות הכרותו עם יצחק ונסיבות חתימתו של ההסכם (ת/296) - ולא לגבי היותם של ההסכם ושל החשבוניות פיקטיביים. בנושא זה הוא עמד על דעתו: "הכל אמת חוץ מההכרות" (עמ' 1411 לפרוטוקול, בחקירה נגדית). לשקר ששיקר בהודעות, בדבר נסיבות היכרותו והתקשרותו עם יצחק, אכן נתן הסבר הנעוץ בייחסיו עם שותפיו הזרים, מתורכיה, לפיו חשש שייברחו ויותירו אותו עם כל הבעיות של החברה, כפי שאכן קרה. 7. ניתן היה לצפות כי לגירסת ההגנה, לפיה סיפקו יצחק והחברה המערערת כוח אדם לחב' א.ש.מ. על-פי ההסכם ת/296, תובאנה ראיות תומכות. הרי מדובר בהיקפים גדולים, לכאורה, של אספקת כוח אדם, אך מלבד הבל פיו של יצחק לא הובאו ראיות ממשיות בנדון. כאשר גירסתו של יצחק נסמכת על הטענה כי את כל כוח האדם הרב, שכר וקיבל מאלמוני, עלום ונעלם, בשם מוסטפה, שאין לו דמות ושם, כתובת או טלפון; וכאשר גירסתו זו נדחתה מכל וכל - בצדק - על-ידי בית משפט קמא, שקבע כי מוסטפה לא היה ולא נברא (קביעה שאין עליה עתה ערעור) ממילא צדק בית משפט קמא שדחה את גירסת ההגנה גם בסוגיה של חב' א.ש.מ והעדיף את זו של זרקוב. מה עוד, שזרקוב הודה, כאמור, נשפט, הורשע ונשא את עונשו; ולא ברור איזו סיבה או מניע יכלו להיות לזרקוב לקחת על עצמו אחריות פלילית, להיות מורשע ולשאת עונש, אילו היה ההסכם ת/296 אמיתי ונכון. 8. כמעט כבדרך אגב מציינים המערערים בעיקרי הטיעון הכתובים שהוגשו לנו, כי עדותו של זרקוב "חסרה סיוע כנדרש לפי סעיף 54א(2) לפקודת הראיות". נראה לי כי הכוונה לסעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. מכל מקום, בין אם התכוונו המערערים לרישא של סעיף קטן (א) ובין אם התכוונו המערערים לסיפא - הטענה לא הועלתה, לא בהודעת הערעור ולא בסיכומיהם בבית משפט קמא - ולכן אין מקום לדון בה. מכירת חשבוניות פיקטיביות לחב' בנויה בע"מ 9. בכתב האישום נטען, כי שני המערערים מכרו 6 חשבוניות פיקטיביות, בסך כולל של -.1,155,938 ₪, אשר מס התשומות המגולם בהן מגיע לסך של -.168,248 ₪. בית משפט קמא קבע כי לא בוצעה עבודה על-ידי החברה המערערת - שהחשבונות היו על שמה - ו/או על-ידי יצחק, לא היתה כוונה לבצע עבודה, והחשבוניות היו פיקטיביות (עמ' 3199). 10. העדות המרכזית, היחידה למעשה, בסוגיה זו, היתה של נפתלי שמחי (להלן: שמחי), מנהלה של חב' בנויה בע"מ (להלן: בנויה). את עדותו בבית המשפט תימצת בית המשפט, במשפט לאקוני קצר, לפיו "טען שמחי כי בוצעה עבודה בגין כל החשבוניות" (עמ' 3198). בית המשפט הסתמך למעשה על הודעותיו של שמחי במהלך חקירתו. מיוזמתי אוסיף, כי בית משפט קמא לא נימק כלל ולא הסביר מדוע הוא מעדיף את דברי העד בהודעותיו על פני עדותו בבית המשפט, שהרי העדפה כזו אינה אוטומטית מניה וביה, כל אימת שהעד חוזר בו מדברים שאמר בהודעותיו. אולם, לענין זה לא טענו המערערים מאומה בערעור. אגב, שתיים מתוך שלוש ההודעות של שמחי הוגשו על-ידי ההגנה. 11. המערערים מצביעים על כך שהן על-פי עדותו של שמחי והן על פי זו של יצחק, החשבוניות ניתנו לצורך ניהול משא ומתן מול היזם של הפרויקט בו הועסקה בנויה, וכי לא נעשה בהן שימוש בהנהלת החשבונות של בנויה. תמיכה לכך מוצאים המערערים בהסכמים ת/121 ו-ת/123, בהם התחייבו המערערים להחזיר לבנויה את כל השיקים שהיא נתנה להם על-פי החשבוניות. אכן חמש מתוך שש החשבוניות הוצאו לצורך הצגתם על-ידי בנויה בפני היזם, אך המסקנה היא כי הן "פיקטיביות" באשר הוצאו שלא כדין, בניגוד לסעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ, בלי שהמערערים עשו או התכוונו לעשות לגביהם עיסקה. 12. אין מחלוקת למעשה, כי החשבוניות הוצאו ללא ביצוע עבודה, אלא על מנת לאפשר לשמחי לפנות ליזמים ולבקש כסף, בטענה (הכוזבת) שהוא חייב לשלם בעבור החשבוניות. זו למעשה התיזה שהציג הסניגור לשמחי בחקירתו הנגדית (עמ' 845); ויצחק עצמו אמר זאת בעדותו (עמ' 2070). אגב, לא מן הנמנע שהיתה לכך מטרה נוספת, שנועדה לשרת את יצחק, עליה סיפר שמחי בהודעתו בחקירה: "יצחק עיני היה צריך להציג צקים בבנק לצורך קבלת אשראי ואני נתתי לו ציקים של חב' בנויה בשביל לקבל אשראי מהבנק ובשביל זה אני נתתי לו צקים..." (ת/18, עמ' 2). בבחינת זה נהנה וזה אינו חסר. יצחק כנראה לא הציג בבנק את השיקים שקיבל משמחי כנגד החשבוניות, אלא פדה את תמורתם בשוק האפור (עדות יצחק בעמ' 2072). 13. סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ, כפי שהיה בתוקף במועד הרלוונטי, קבע כעבירה שדינה מאסר שלוש שנים או קנס, מעשה של אדם אשר "הוציא חשבונית מס בלי שעשה או התחייב לעשות עסקה שלגביה הוציא את החשבונית". ממילא די איפוא, בהוצאת החשבוניות ללא עיסקה, בין אם המטרה היתה לעזור למקבל החשבוניות - שמחי, ובין אם למוציאן - יצחק, ובין אם לשניהם. מה עוד שתמורת החשבוניות קיבל יצחק שיקים, בהם עשה שימוש. העובדה, עליה אין חולק, כי יצחק החזיר לבסוף לשמחי את כל השיקים או את מלוא תמורתם, תומכת כמובן במסקנה שלא היתה כל עיסקה, לא בוצעה כל עבודה ולא ניתן כל שירות בגין החשבוניות הללו. לפיכך, דין הערעור בסוגיה זו להידחות. מכירת החשבוניות הפיקטיביות לחב' צ'לבי 14. על-פי הנטען בכתב האישום (סעיף 6 לאישום השמיני), הוציאו יצחק והחברה המערערת, לחב' צ'לבי כבלי חשמל ותקשורת בע"מ (להלן: חב' צ'לבי), חשבוניות מס על-סך -.1,778,000 ₪ וזאת בלא שנעשתה ובלא שהתכוונו לעשות לגביה עיסקה. בית משפט קמא קבע כי החשבונית פיקטיבית, בין היתר, על סמך העובדה שיצחק לא ידע למסור פרטים על העבודה, כי לחברה המערערת לא היו הכלים הנדרשים לביצועה, וכן על-סמך עדותו של אחד אלברט יעקב, "שהינו מומחה להנחת כבלי חשמל". 15. פרטי העבודה שצויינו בחשבונית (ת/390), הם "חפירת תעלה ברוחב 5 מ'". בית משפט קמא קבע שחפירת תעלה ברוחב כזה אינה סבירה, וזאת על-פי עדותו של אלברט יעקב הנ"ל, העוסק בהנחת כבלי חשמל, לרבות החפירה הדרושה, מזה שנים רבות. לדבריו, רוחב חפירה הוא בדרך כלל "בין 40 ס"מ למטר רוחב". רק במקרים נדירים מאוד, יכול הרוחב להגיע ל-2 עד 3 מטר. התעלות הרחבות הללו נחפרות בדרך כלל ביציאה מתחנת הכוח. המחיר הנקוב בחשבונית מעיד על תעלה באורך של "כמה קילומטרים טובים של תעלה רחבה" (עמ' 1508). 16. העד אלברט יעקב הוזמן להעיד מטעם התביעה בענין אחר: מעורבותו ברכישת חשבוניות פיקטיביות, ממי שהיה נאשם 7 בבית משפט קמא, ולא בעניינו של יצחק. יצחק ובא כוחו אף שוחררו מן הדיון בו העיד אלברט יעקב לאחר שהסניגור בדק כי העד "איננו רלוונטי למרשי" (עמ' 1497). 17. יצחק טוען כי טעה בית משפט קמא כאשר הסתמך על עדותו של העד אלברט יעקב, שהעיד בסוגיה זו כאילו היה עד מומחה, בלי שעדותו בנושא תוגש כחוות דעת מומחה לפי פקודת הראיות. מכל מקום, תוכן עדותו, או עיקרה, בסוגיה זו, לא נכללו בחומר הראיות. אשר לחלקה הראשון של הטענה - אין בה ממש. אין חובה להגיש עדות מומחה בחוות דעת. פקודת הראיות מאפשרת, מתירה, הגשת חוות דעת כזו, במקום עדותו של המומחה בבית המשפט (בכפוף לזכותו של הצד שכנגד להזמינו לחקירה). אך אפשר להעיד מומחה ככל עד אחר, בכפוף להוראות סעיפים 74 ו-77 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ). וכאן אני מגיע לחלקה השני של הטענה. יצחק וסניגורו שוחררו מן הדיון שבו העיד אלברט יעקב, משום שנראה היה שעדותו לא נוגעת כלל ליצחק (הסניגור אכן השתחרר ונעדר ברשות בית המשפט, שלא כטענת באת כוח המדינה לפנינו, ראה עמ' 1497 לפרוטוקול, הערת בית המשפט בכתב יד). בנסיבות אלו, משנחקר אלברט יעקב על-ידי ב"כ המדינה, בחקירה ראשית, בסוגיה שככל הנראה לא היתה צפויה - לא מן הדין היה להסתמך על עדותו זו. בנסיבות הענין לא ניתן לייחס ליצחק ולבא כוחו ויתור. 18. אשר על כן יש להתעלם מעדותו של אלברט יעקב בסוגיה זו, אלא שאין בכך כדי להועיל ליצחק, שכן די בתשובותיו שלו כדי להביא למסקנה שאכן מדובר בחשבונית "פיקטיבית", שאין מאחוריה עיסקה אמיתית. אין מחלוקת כי יצחק לא קיבל שום תמורה, גם לא שיקים, כנגד החשבונית (עמ' 2003), וכן כי לא ביצע שום עבודה בנושא החשבונית (שם). גירסתו של יצחק היתה, שסכום החשבונית היווה רק מקדמה. העבודה לא בוצעה כי הוא נעצר. יצחק נעצר כחמישה שבועות לאחר התאריך הנקוב בחשבונית. הגירסה שהחשבונית הוצאה כמקדמה בלבד, הועלתה לראשונה בבית המשפט. מלבד מה שרשום בחשבונית, יצחק לא ידע לפרט או לתאר את העבודה, שהיתה אמורה להיות, לדבריו, בסדר גודל של 60 מליון שקל (עמ' 2309). הוא לא ידע לומר היכן בדיוק היה צריך לבצע את החפירה בסדר גודל כזה, מה אורכה של החפירה (!) ומה עומקה. לא היה לו כל הסבר, כיצד תימחר את מחיר העבודה. לא הוצגו כל תוכניות, הסכם, הזמנת עבודה וכדומה. לחברה המערערת לא היו כלל הכלים הדרושים לביצועה של עבודה זו (עמ' 2304), ולא הוצגה כל ראיה שניסו להשיג את הכלים והעובדים הדרושים, בתקופת חמשת השבועות עד שנעצר, לאור אמירתו של יצחק כי התחייב לבצע את העבודה "במהירות האור" (עמ' 2062). גם בנושא זה דעתי היא, איפוא, כי אין מקום להתערב במסקנתו הסופית של בית משפט קמא. היקף החשבוניות שהוצאו על-ידי יצחק על-שם הנאשמת 4 19. בכתב האישום, בסעיף 4 לאישום השישי בת"פ 3983/97, נטען כי מספר החשבוניות הפיקטיביות שיצחק הוציא, בפרשה נשוא אישום זה, הוא "לפחות 44", פירוט החשבוניות מופיע בנספח ג' לכתב האישום. באותו נספח מופיעות 67 חשבוניות. לטענת בא כוחו של יצחק "מן הדין להפחית את 23 החשבוניות הגבוהות ביותר מן האישום כך שהסכום יהיה נמוך בהרבה". אין בידי לקבל טענה זאת. הסכום הכולל של 67 החשבוניות המופיעות בנספח ג' זהה בדיוק לסכום הנקוב בסעיף 4 לכתב האישום, הן כסך כל סכומי החשבוניות והן כסך כל סכומי המע"מ. אין איפוא להפחית דבר. נראה, כטענת ב"כ המדינה, שהמספר 44 בגוף כתב האישום הוא פליטת קולמוס, טעות גרידא. גם נספחי כתב האישום הם חלק בלתי נפרד הימנו וברור שמספר החשבוניות הנכון הוא 67, כאמור בנספח ג'. ערעור המדינה 20. המדינה מערערת על זיכויו של יצחק מן האישום השמיני בת"פ 6412/98 (בטעות נכתב בהודעת הערעור של המדינה ת"פ 3983/97, ברור שמדובר בטעות קולמוס). באישום זה נטען כי יצחק ניהל פנקסי חשבוניות כוזבים בחב' שאול עיני ובניו בע"מ, שהיתה נאשמת 8 בכתב האישום, בכך שרשם בהם חשבוניות מס מזוייפות של חברה בשם ש' שומוביץ בע"מ, כהוצאה, בסכום כולל של 36,459,277 ₪, במהלך ארבע שנות מס 1991-1994. כן הואשמו יצחק והנאשמת 8 בהשמטת הכנסות של הנאשמת 8, בדו"חות שהגישו לשנות המס 1992-1994, על-ידי הגדלה במירמה של ההוצאות, בסכום כולל של -.23,644,811 ₪. כמו כן נטען כי יצחק השמיד את ספרי הנהלת החשבונות של נאשמת 8; אך לא יוחסה לו עבירה בשל כך בהוראות החיקוק של אישום זה. 21. בית משפט קמא זיכה, כאמור, את יצחק מאישום זה. בסוגיה זו העיד מנהלה של חב' שומוביץ בע"מ, שמואל שומוביץ (להלן: שומוביץ), שאמר חד משמעית, כי הוא לא מכר לנאשמת 8 באותן שנים חומרי מחצבה ובניין, בסכומים הנקובים בחשבוניות. בשנת המס 1994 למשל, מכר חומרים בסכום של כ-10,000 ₪ בלבד ולא בסכום של 1,800,000 ₪ (!) (עמ' 1397). בית משפט קמא סבר כי קיים ספק, שפועל לטובתו של יצחק, משום ש"עד זה לא טיפל בענייניה החשבונאיים של חב' שומוביץ, אלא אביו שנפטר בפברואר 95'" (עמ' 3201). בית המשפט הוסיף עם זאת, כי "חשדות כבדים עולים מאישום זה כלפי יצחק, אך אין די בכך. אני מזכה את יצחק מחמת הספק מביצוע העבירות נשוא אישום זה". 22. סבורני כי דין הערעור להתקבל. צודקת המדינה בטענה כי שומוביץ הוא האיש, כפי שעולה מעדותו, שניהל את עסקיה של חב' ש' שומוביץ בע"מ ובא במגע עם לקוחותיה ועשה את העיסקאות. שומוביץ גם העיד כי מחזור כל עיסקאותיה של חברתו בשנות המס הנזכרות באישום זה, היו רחוקות מן הסכומים הנקובים בחשבוניות. אביו הוא שכתב את החשבוניות של החברה. אחרי מותו - פקידה. לדברי שומוביץ: "הוא (האב) ניהל את החשבונות ואני ניהלתי את החברה" (עמ' 1399). מכאן ברור, שהאיש הנכון להעיד בסוגיה זו היה שומוביץ ולא אביו, שמילא תפקיד פקידותי בלבד. 23. לכל האמור יש להוסיף, כי גלופה של חשבוניות חב' ש' שומוביץ נמצאה יחד עם גלופות נוספות, בבית הדפוס של העד יחזקאל זילכה. על-פי קביעת בית משפט קמא, את הגלופות הללו הזמינו מאיר ויצחק והן שימשו להדפסת חשבוניות של עסקים אחרים, בלא ידיעתם, ושימשו את יצחק ומאיר להכנת חשבוניות מזוייפות. בית משפט קמא קבע שהטעם להזמנת הגלופות יכול להיות רק זיוף החשבוניות. עובדה זו תומכת בעדותו של שומוביץ ומחזקת אותה. שומוביץ העיד כי מספר הטלפון המופיע בגלופה אינו שלו. כן אמר שאת החשבוניות שלו נהג להזמין בבית דפוס אחר. 24. יצחק טען בעדותו שהוא לא היה מעורב בניהול הנאשמת 8. אחיו, אברהם, שלא הועמד לדין, "ניהל את כל העסק". הוא היה רק איש שטח ו"עבד נרצע" של אברהם. ברם, עדות זו הינה עדות כבושה וסותרת את הודייתו בחקירה. בהודעתו ת/1 הודה בניהול "...בעבר בשנים 1990 ועד 1995 כולל ניהלתי והייתי בעל מניות ב-2% בחב' שאול עיני ... אבל בפועל רק אני הייתי פעיל וניהלתי את החברה מבחינה עסקית, והייתי בקשר עם ספקים ולקוחות ... חברת שאול עיני הפסיקה את פעילותה בשנת 1995 מכיוון שאני הסתכסכתי עם אחי אברהם עיני שהיה מנהל בחברה אבל בפועל לא היה בקשר עסקי...". אחיו אברהם לא הובא להעיד. הסניגור מפנה לעדויותיהם של רו"ח שטיינר ושל שומוביץ. עיון בעדויותיהם מצביע על כך שהם הסכימו לאשר את הנחות הסניגור, שהקשר שלהם היה גם עם יצחק וגם עם אברהם: רו"ח שטיינר בתשובה לשאלה מי מהחברה הנאשמת 8 היה אתו בקשר בנושא החשבונות, השיב: "אברהם ויצחק עיני" (עמ' 1639); שומוביץ אמר: "...הייתי עובד עם שניהם" (עמ' 1399). ההנחה כי גם אברהם, יתכן, שהיה מעורב בניהול עסקי החברה, אינה גורעת מאחריותו של יצחק. 25. סיכומו של דבר, דעתי היא שיש לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את יצחק גם בעבירות שיוחסו לו באישום השמיני בת"פ 6412/02: 4 עבירות על סעיף 220(4) לפקודה, 3 עבירות על סעיף 220(1) לפקודה ו-4 עבירות על סעיף 220(5) לפקודה. העונש 26. יצחק ומאיר מערערים על העונשים שהוטלו עליהם. המדינה מבקשת, אם יתקבל ערעורה לגבי יצחק, להחמיר בעונשו. 27. בית משפט קמא התייחס להיקף האדיר של מעשיהם של המערערים, שגם מכרו חשבוניות פיקטיביות בהיקף גדול תמורת עמלות, גם זייפו חשבוניות, אותן הזמינו בבית דפוס, גם ניכו תשומות שלא כדין, גם דיווחו דיווחים כוזבים למע"מ ולמס הכנסה, גם השמידו ספרי חשבונות, וגם סייעו לאחרים לבצע עבירות מס. הסכום הכולל של החשבוניות שנעשה בהן שימוש כזה או אחר, הגיע לסך המדהים של -.100,000,000 ₪. בית משפט קמא דן בחומרה של המעשים ובמדיניות הענישה לגביהם. כנגד את שקל את עדויות האופי מטעמו של מאיר ואת מצבו הבריאותי. כן נתן בית משפט קמא את דעתו לגורם חלוף הזמן, בהתחשב בכך שמאז תום ביצועם של המעשים עד מתן גזר הדין, חלפו חמש שנים. דחיות רבות בדיונים נגרמו בעטיו של מאיר (ראה עמ' 3171). בית משפט גם ציין את הקושי האובייקטיבי בגילוי ובחקירה של עבירות צווארון לבן בכלל, ועבירות מס בכלל, ואת התארכות הדיונים, שהיא פועל יוצא מקשיי החקירה ומאופן ניהול התיקים הללו. בענייננו, ההיקף הנרחב של העבירות הצריך שמיעת עדים רבים, שאת חלקם ניתן היה לשמוע רק בסטיה מהלכת קינזי. עוד ציין בית משפט קמא את אי הסרת המחדלים על-ידי המערערים, המהווה נסיבה מחמירה; ואת מדיניות הענישה בעבירות כלכליות. בית משפט קמא עשה הבחנה בין המערערים, בסוברו כי מאיר היה העבריין העיקרי ש"במשך תקופה ממושכת תיכנן והוציא לפועל מעשי הונאת רשויות המס, תוך זיוף ושימוש במסמכים מזוייפים בנסיבות מחמירות", ואילו יצחק "למד ממנו, הסתייע בו ופעל כאמור גם באופן עצמאי". לסיכום קבע בית משפט קמא, כי "הפרשה שנחשפה בפני בית משפט זה היא בעלת מאפיינים חמורים במיוחד, שלא היו כמותם בעבירות מס במדינת ישראל עד היום. לאור ההיקף החריג של עבירות המסוי והנזק לקופת המדינה, אין מנוס מהטלת ענישה מכבידה במיוחד". בסיכומו של דבר הטיל בית משפט קמא את העונשים המפורטים בסעיף 2 לעיל. 28. ב"כ של יצחק סבור שהעונש כבד ביותר וחורג מכל אמת מידה של עונש ראוי או מקובל בעבירות מסוג זה; כי היחס בין העונש שהוטל עליו לבין עונשו של מאיר חורג מן היחס שבין היקף מעשיהם; כי הקנס שהוטל בנוסף למאסר הממושך אף חורג ממדיניות ענישה מקובלת; וכי בית המשפט לא נתן את המשקל הראוי לחלוף הזמן, ל'מעצר הבית' הממושך ולנזק העסקי שנגרם לו. 29. ב"כ של מאיר טוען, כי עונשו חורג מעונשים בעבירות מס. היקף הפעילות מבחינה כספית אכן גדול מאוד, אך טובת ההנאה שלו היתה מצומצמת ביחס לסכומי החשבוניות, בעוד שבעיקר נהנו מן החשבוניות האחרים, שקיבלו את החשבוניות. הסניגור מפנה לעונשים שהוטלו על עבירות מתחום שוק ההון, בהן קיים לדעתו, גם אלמנט מחמיר של פגיעה באמון הציבור וכיוצא בזה שיקולים מחמירים. נימוק שזכה להדגשה רבה בטיעוני הסניגור: במידרג הערכים המוגנים, הערך המוגן בעבירות מס הוא בדרגה נמוכה יותר, מן העבירות שהערך המוגן בהן הוא ערך החיים (עבירות סיוע לרצח והריגה), או ערך ההגנה על החברה ועל הפרט (עבירות סמים כבדות, בשל ההשפעה ההרסנית של הסמים), או ערך ההגנה על הגוף ועל הכבוד (עבירות מין וכדומה). ערך ההגנה על הרכוש, הערך הכספי, הוא בדרגת הגנה פחותה. עוד הפנה הסניגור לנסיבותיו האישיות של מאיר ולהתמוטטות עסקיו. לדעתו, אין להתעלם בעבירות מס מנסיבות אישיות ואין למחוק את השיקולים האינדיווידואליים של הענישה; וכן יש לתת משקל לחלוף הזמן. 30. עונשי המאסר שהוטלו על המערערים אכן אינם מוטלים על דרך השגרה בעבירות מס, אולם גם היקף המעשים בגינם הורשעו, חורג מהמקובל. בלשונו של בית משפט קמא: "שלא היו כמותם בעבירות מס במדינת ישראל עד היום". על כן, גם הענישה ראוי לה שתהיה כזו. איני מסכים לטיעון כאילו הערך המוגן בעבירות מס הוא רק ערך הרכוש, הערך הכספי בלבד. הערך המוגן בעבירות מס הוא השיטה הפיסקלית שהחברה אימצה כחלק ממדיניותה הכלכלית והחברתית, לרבות שיטת המסוי שתבטיח חלוקת נטל שוויונית וצודקת: "המס נתפס כנטל המוטל על הציבור כולו, שכל אחד מהיחידים המרכיבים אותו - צריך לשאת בחלקו היחסי הצודק. עבריין מס - כך רואה אותו הציבור לפי ההנחה של קובעי מדיניות הענישה - מנסה להשתמט מחלקו בנטל ועל ידי כך להטילו על שכם היחידים האחרים, שאצלם הציות לחוקי מס, מרצונם או מתוך כורח, הוא נורמה מקובלת" (ג' עמיר, עבירות מס, עמ' 88). מערכת המס מיועדת לאפשר לממשלה לפעול לקיום צרכי הביטחון, החינוך, הבריאות, הרווחה ועוד, ולקדם ערכים חברתיים ראויים. זהו הערך המוגן בעבירות המס. צודקת המדינה כשהיא רואה את ההיקף העצום הכולל של החשבוניות הפיקטיביות ששני המערערים התעסקו איתם, את המערכת המסועפת שניהלו המערערים (שבה היו מעורבים כמאה(!) עוסקים נוספים נגדם נפתחו חקירות)- לא כעבירות מס "סתם", אלא בעבירות כלכליות שתוצאותיהן והשלכותיהן חמורות ופוגעות בסדר הציבורי. כמו במקרים ובנושאים רבים גם בנושא זה, הכמות , קרי: היקף העבירות והסכומים, יכולה להפוך למהות ומה שמוגדר בבסיסו כעבירת מס גרידא הופך להיות, כאמור, עבירה כלכלית. 31. בע"פ 10335/03, 10310, 10126, 9788 דוד גולן ואח' (טרם פורסם), עמד בית המשפט העליון על הנזק לכלל: למשק ולכלכלה ולאמון הציבור במערכות המשק והשלטון - שגורמות העבירות הכלכליות; ומכאן הצורך להחמיר בענישה בעבירות הכלכליות הפוגעות בציבור הרחב, "תוך ייחוס משקל מתאים לחומרתם האמיתית של המעשים, להשלכתם השלילית ארוכת הטווח על מערכות הכלכלה והחברה, ולהיקף הנזק שהם מביאים על הציבור". אני ער לשוני בין המקרה שנדון בפרשת דוד גולן הנ"ל (שבו בוצעו גם מעשים של מעילה באמון של פקיד בנק בכיר, פגיעה בלקוחות הבנק ובאמון הציבור בבנק), לבין המקרה נשוא הערעור, אך הדברים, במישור העקרוני, יפים גם לענייננו. 32. עו"ד פלדמן, סניגורו של מאיר, ביקר בחריפות את אמירתו של בית משפט קמא בגזר הדין (עמ' 3178), לפיה: "מול הפיתוי והסיכוי להתעשר בנקל, יש להעמיד בלמים: ענישה הטומנת בחובה - הרס עסקי ומשפחתי...". אמירה זו, לדבריו, מדהימה וקיצונית. שכן, "ממתי נועדה ענישה להרוס חיים של אדם, להרוס את משפחתו, להרוס את עסקו..." (עמ' 14 לפרוטוקול). אכן צודק הסניגור. הרס אדם ומשפחתו איננו, ואסור שיהיה, יעד של ענישה. לדעתי שגה בית משפט קמא בניסוח כוונתו, שכן לא מתקבל על הדעת כי סבר שהעונש נועד להרוס את משפחתו של נאשם כלשהו. סבורני, כי כוונתו של בית משפט קמא היתה, כי על עברייני המס, בסדר גודל של המערערים, לדעת שהם צפויים לענישה מחמירה ("שלילת חופש לתקופה ממושכת"), שתוצאת הלוואי שלה עלולה אכן להיות "הרס עסקי ומשפחתי". 33. נימוקיו ומסקנותיו של בית משפט קמא, לענין תקופת המאסר שהוטלה על שני המערערים, מקובלים עלי ולא מצאתי הצדקה להתערב לקולא. התלבטתי, אם יש מקום להחמיר בעונשו של יצחק, לאור הצעתי לקבל את ערעור המדינה ולהרשיעו גם באישום השמיני בת"פ 6412/98 (פרשת שומוביץ). מדובר, כאמור, ברישום חשבוניות מזוייפות בספריה של חב' שאול עיני ובניו בע"מ (חשבוניות שהודפסו על-ידו), בסך כולל של למעלה מ-36 מליון ₪, במהלך 4 שנות מס, ובהשמטת הכנסות על-ידי רישום כוזב בדוחות שנתיים על-ידי הגדלה במירמה של ההוצאות בסך כולל של כ-24 מליון ₪, במהלך שלוש שנות מס. בית משפט קמא נימק את הפער בתקופות המאסר שהטיל על מאיר ועל יצחק, בעיקר בפער הגדול בין הסכום הכולל של החשבוניות שמאיר הורשע בהן לבין הסכום הכולל של החשבוניות שיצחק הורשע בהן. כעת, אם הצעתי תתקבל על דעת חברותיי למותב, הפער הזה הצטמצם מאוד. עצם האישום הנוסף הזה הוא לבדו, לכשעצמו, מצדיק ענישה חמורה. הסכום שמדובר בו מהווה למעלה ממחצית הסכום הכולל של כל יתר האישומים בהם הורשע יצחק. לפיכך, דעתי היא שיש לקבל את ערעור המדינה ולהעמיד את עונשו של יצחק על 7 שנות מאסר בפועל במקום 6 שנים ו-3 חודשים. 34. כך גם דעתי לגבי עונשו של מאיר. נימוקיו ומסקנותיו של בית משפט קמא מקובלים עלי. אשר על כן, אני מציע לדחות את כל הערעורים על העונש. - - - -ז' המר, שופט השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד: אני מסכימה. ד' ברלינר, שופטת, סג"נאב"ד השופטת א' קובו: אני מסכימה. - - - -א' קובו, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט המר: א. לדחות את הערעורים של יצחק ושל חב' ש.י. עיני בע"מ (ע"פ 71689/02); ב. לדחות את הערעור של מאיר (ע"פ 71716/02) לאחר שחזר בו מן הערעור על הכרעת הדין ודחינו לגופו את הערעור על העונש; ג. לקבל את ערעור המדינה (ע"פ 71694/02), ולהרשיע את יצחק גם באישום השמיני בת"פ 6412/98: 4 עבירות על סעיף 220(4) לפקודה); 3 עבירות על סעיף 220(1) לפקודה; ו-4 עבירות על סעיף 220(5) לפקודה; ד. לקבל את ערעור המדינה על עונשו של יצחק ולהעמיד את תקופת המאסר בפועל על 7 שנים. ייתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם. מיסיםעבירות מסערעור