עבירת הברחה לפי פקודת המכס

1. ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט ש' ברוך), בת"פ 359/97, בו הורשע המערער בעבירה של הברחה, לפי סעיף 211(א)(1) לפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן: פק' המכס); בעבירה של מעבר במסלול הירוק, לפי תקנה 42 לתקנות המכס, התשכ"ו- 1965 (להלן: תקנות המכס) יחד עם תקנות 30א, 30ד, 30ה ו- 30ו לתקנות וסעיף 30א, לפקודת המכס; ובעבירה של עשיית מעשה כדי להתחמק מתשלום מע"מ, לפי סעיף 117(ב) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו- 1975; - ודינו נגזר ל- 14 חודשי מאסר מתוכם 4 חודשים לריצוי בעבודות שירות וקנס בסך 40,000 ש"ח. המערער איננו חולק על הרשעתו בעבירה של סעיף 117(ב) לחוק מע"מ. המערער זוכה מעבירה נוספת שיוחסה לו, הטעיית פקיד מכס לפי סעיף 212(א)(9) לפקודת המכס. אין ערעור על הזיכוי. 2. העובדות עליהן לא היתה מחלוקת, הן כדלקמן, בלשונו של בימ"ש קמא: "...הגיע הנאשם ביום 4.11.96 לנמל התעופה בן גוריון מחו"ל, כשהוא נושא על גופו אפוד, אשר בו מוסלקים 10 מטילי זהב במשל של 1 ק"ג כל אחד... בצאתו מנמל התעופה עבר הנאשם עם מטילי הזהב במסלול הירוק ובכך הצהיר כי אין הוא נושא עמו או במטען הלוואי שלו אלא טובין פטורי הצהרה למכס והינו פטור מהחובה לעבור במסלול האדום... הנאשם נקרא לבדיקה על ידי חוקרי המכס ובבדיקה שנערכה על גופו, נתגלו האפוד ומטילי הזהב. ערכם של מטילי הזהב 401,458 ש"ח והמס החל על המטילים הינו מס ערך מוסף ביבוא, בסך 68,248 ש"ח." 3. לעובדות הללו יש להוסיף ולציין עובדות נוספות, שעלו במהלך שמיעת הראיות, מהן, בין היתר, הסיק בימ"ש קמא, על הכוונה להתחמק מתשלום המע"מ: המערער השיב בשלילה על שאלת אנשי המכס אם הביא עמו דברים נוספים מלבד אלו שבשני תיקיו; המטילים נמצאו בחיפוש על גופו, אחרי הכחשתו כאמור; המערער שמר בעקביות על זכות השתיקה, גם כשהובא לפני שופט, ולא נתן כל הסבר או גירסה - עד עדותו בביהמ"ש. הברחה - עבירה לפי סעיף 211(א)(1) לפקודת המכס 4. סעיף 211(א)(1) קובע את עונשו של "המבריח טובין". המונח "הברחה" הוגדר בסעיף 1 לפקודת המכס, כדלקמן: "יבואם של טובין, או יצואם או הובלתם לאורך החוף או דרך גבולות היבשה, בכוונה להונות את האוצר או לעקוף כל איסור, או הגבלה או תקנה בענין יבואם, יצואם והובלתם של טובין כאמור ולרבות כל נסיון לעשות אחד המעשים האלה בכוונה כאמור." 5. בימ"ש קמא קיבל את טענת ההגנה, לפיה "הכוונה להונות את האוצר" ברישא של ההגדרה, משמעותה רק "כוונה שלא לשלם מכס"; וזאת, בהסתמך על ע"פ 705/77 דוד ועקנין נ' מדינת ישראל, פד ל"ג(2) 365. על כן, מכיון ש"אין חולק כי מטילי הזהב אותם נשא הנאשם, אינם חבים בתשלום מכס", סבר בימ"ש קמא שלא נעברה עבירה של הברחה, לפי החלופה שברישא של ההגדרה. 6. עם זאת, קבע בימ"ש קמא, כי נתקיימו יסודותיה של החלופה שבסיפא להגדרה, שכן, "הנאשם בהתנהגותו התכוון לעקוף את ההוראות, עליהם אין מחלוקת, הקובעות כי הנאשם חייב בתשלום מס ערך מוסף בגין מטילי הזהב שהביא עמו לארץ... כמו כן התכוון הנאשם לעקוף את הוראות תקנה 30ד לתקנות ות/ 6 המתייחסים כאמור לחובת הצהרה גם ביחס לטובין פטורים ממס." 7. המערער תומך כמובן, בקביעתו של בימ"ש קמא, לגבי החלופה שברישא של ההגדרה, אך סבור כי טעה בפירוש החלופה שבסיפא. לדעת המערער, איסור, הגבלה או תקנה, כוונתם רק לאיסורים על היבוא או הגבלתם, לפי סעיפים 40 ו- 100 לפקודת המכס, המסמיכים את הממשלה לאסור, להגביל או להסדיר יבוא או יצוא של טובין. 8. אני סבור, כי צדק בימ"ש קמא בהרשיעו את המערער בעבירה של הברחה שיוחסה לו, אך לא מטעמיו. לדעתי, אין ספק, כי מעשהו של המערער נתפס בגדר החלופה שברישא להגדרה, היינו: "בכוונה להונות את האוצר". 9. בפרשת דוד ועקנין הנזכרת לעיל, עליה הסתמך בימ"ש קמא, נאמר אומנם, מפי כב' השופט ח' כהן, כי "הכוונה "להונות את האוצר" אינה אלא הכוונה שלא לשלם מכס"; אך יש להבין ולפרש את האמור, על רקע עובדותיו של המקרה ועל רקע זמנו. המקרה שנדון שם, ארע לפני חקיקתו של חוק מס ערך מוסף, תשל"ו- 1975 (להלן: חוק מע"מ) ולפני שזה בא לעולם. העבירה שיוחסה שם לדוד ועקנין, על פי עובדותיו, היתה כוונה שלא לשלם מכס. השאלה בדבר מסים אחרים, קיימים או עתידיים, שחובה לשלמם בעת הייבוא, כלל לא עלתה לדיון בפרשת ועקנין. האמירה: "הכוונה "להונות את האוצר" אינה אלא הכוונה שלא לשלם מכס", לא נאמרה כלל, כדי להגביל את העבירה לתשלום מכס בלבד ולהוציא מתחולתה מס אחר הכרוך בייבוא, אלא כדי להדגיש את הניגוד בין העבירה לפי סעיף 211(א)(1), המסתפקת רק בקיומה של כוונה ("אינה אלא הכוונה") - לעומת העבירה שלפי סעיף 212(א)(1), הדורשת יותר מכך: "השתמטות", היינו - "אינה יכולה להתמצות רק בכוונה בלבד שלא לשלם מכס... ניתן להסיק רק ממעשה שנעשה במיוחד לשם ההמנעות מלשלם". אגב, בסעיף 212(א)(1 ) הגביל מחוקק את העבירה למי שמשתמט "מתשלום מכס" בלבד, בעוד שבהגדרת "ההברחה" לצורך סעיף 211(א)(1), השתמש המחוקק במונח "להונות את האוצר", ולא את מנהל המכס, או פקיד המכס או בדומה לכך; הבדל שהוא בר משמעות ואומר דרשני. 10. בינתיים, לאחר מקרה דוד ועקנין, חוקק חוק המע"מ, שקשר עצמו בהוראות התאמה רבות לפקודת המכס. אך החשובות לענייננו, הן ההוראות הקובעות, כי "על ייבוא טובין יוטל מס ערך מוסף..." (סעיף 2); מחירם של הטובין לצרכי המע"מ (סעיפים 11, 11א); מי החייב בתשלום המס בייבוא טובין (סעיף 16(3)); ובעיקר: מועד החיוב במס בייבוא, היינו: "עם פדייתם מפיקוח רשות המכס" (סעיף 26(א)). "האוצר" ממונה גם על גביית מס ערך מוסף. ממילא, כוונתו של המערער להתחמק מתשלום המע"מ, כפי שנקבע עובדתית ע"י בימ"ש קמא, מהווה גם כוונה להונות את האוצר. 11. אשר לחלופה שבסיפא להגדרה של המונח "הברחה", נראית לי עמדתו של המערער לגבי המונחים "איסור" ו"הגבלה". אך המערער נתפס ברכיב הנוסף שבחלופה זו, היינו: "לעקוף כל... תקנה בענין יבואם... והובלתם של טובין." הכוונה לתקנות 30א, 30ד ו- 30ה לתקנות המכס, שמכוחן ומכוח ההודעה שפורסמה לפי התקנות הללו, חייב היה המערער לעבור במסלול האדום ולא בזה הירוק. לכן, סבורני, כי הרשעתו של המערער, הינה כדין, הן לפי הרישא להגדרה של המונח "הברחה" והן לפי הסיפא, כמוסבר לעיל. ההרשעה בשל המעבר במסלול הירוק 12. סעיף 30א לפקודת המכס, קובע: "(א) שר האוצר רשאי לקבוע חובה על אדם ליתן הצהרה לענין דיני המכס בכתב, בעל פה בהתנהגות או בכל דרך אחרת. (ב) קביעה לפי סעיף קטן (א) יכולה להיות כללית או לסוגים של בעלי טובין או לסוגי טובין או לסוגי מקומות..." לביצועו של סעיף זה הוסיף הפרק התשיעי לתקנות המכס. 13. בימ"ש קמא קיבל את פרשנותו של המערער, לפיה התכוון המחוקק, בסעיף הנזכר, "להסדיר את הליכי המעבר וההצהרה ביחס לטובין חבי מכס", בלבד ולא ביחס למסים באופן כללי. אף על פי כן הרשיע את המערער, משום שבהודעה שפורסמה מכח סעיף 30א(א) הנ,ל ותקנות 30ד, 30ה ו- 30ו לתקנות, חייב מי שנכנס לישראל, להצהיר על טובין שהוא נושא עמו, ע"י מעבר במסלול האדום, אפילו פטורים הם ממכס, למעט אם הם טובין המפורטים בסעיף 2 להודעה (ת/ 6). 14. אין מחלוקת, כי מטילי הזהב שהביא עמו המערער, אינם נכללים בטובין המפורטים בסעיף 2 להודעה, וממילא חייב היה המערער להצהיר עליהם, ע"י מעבר ב"מסלול האדום", אפילו פטורים הם ממכס, כאמור בסעיף 1 להודעה. לפיכך, כדין הורשע המערער גם בעבירה זו. נימוקי בימ"ש קמא (בלי להתייחס לפרשנותו לגבי סעיף 30א לפקודת המכס) מקובלים עלי. המערער מתעלם בערעורו מהתקנות הנזכרות (30א, ד, ה ו- ו) ומן ההודעה ת/ 6 - ולא בכדי. אני מציע לדחות את הערעור גם על הרשעה זו. את פרשנותו של בימ"ש קמא לסעיף 30א לפקודת המכס, היינו כי "דיני מכס" לענין סמכותו של שר האוצר לחייב במתן הצהרות, מתייחסת רק לטובין חייבי מכס, ניתן להשאיר בצריך עיון. הערעור על העונש 15. העונש שהוטל על המערער אינו חמור כלל. ההברחות גורמות נזק רב לאוצר המדינה. המגמה להקל על הנכנסים ארצה, תיירים כתושבים, מקשה על המאבק במבריחים למיניהם, ומגבירה את הפיתוי לעבירה, שאיננה נתפסת משום מה, אצל הציבור הרחב, כנורמה פסולה שיש להוקיע אותה. שומה על בתי המשפט להרתיע את העבריינים בכוח וגם להעביר בהזדמנות זו מסר לציבור, כי אין להתייחס לעבירה זו בסלחנות יתרה. אני מציע לדחות את הערעור גם על גזר-הדין. ז' המר, שופט השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ד' ברלינר, שופטת אב"ד השופט א' בייזר: אני מסכים. א' בייזר, שופט לפיכך הוחלט, כאמור בחוות-דעתו של כב' השופט ז' המר, לדחות את הערעור. מכס