להלן פסק דין העסק בסוגיית מסלול מענקים - סעיף 47 לחוק עידוד השקעות הון: פסק דין א. ההליך, השומה, עובדות מוסכמות ושאלות המחלוקת. זהו ערעור מס הכנסה המתייחס לשנות המס 95-96. ואלה הן העובדות המוסכמות על הצדדים: המערערת אשר נוסדה בשנת 1988, הינה חברה תעשייתית העוסקת בייצור חומרי גלם לתעשיית הפלסטיקה. ספרי המערערת הינם קבילים. החברה פנתה למרכז ההשקעות בכדי להקנות לה מעמד של "מפעל מאושר". מרכז ההשקעות אישר למערערת שתי תוכניות מאושרות, עפ"י האמור להלן: (א) תכנית אחת אושרה ב"מסלול מענקים" לפי סעיף 47 לחוק עידוד השקעות הון תשי"ט1959- (להלן: "חוק העידוד"), בשיעור מס של 25% לתקופה של 7 שנים, החל מהשנה הראשונה שבה לחברה תהא הכנסה חייבת במס (להלן: "תכנית א'"). (ב) התוכנית השניה אושרה ב"מסלול חלופי" לפי סעיף 51 לחוק העידוד לתקופה של 7 שנים החל מהשנה הראשונה שבה תהא לחברה הכנסה חייבת במס; כאשר ב- 4 השנים הראשונות ההכנסה פטורה ממס, ואילו ביתרת 3 השנים, שיעור המס יעמוד על 25% (להלן: "תכנית ב'"). 4. לחברה קיימת גם "פעילות רגילה" עם שיעורי מס רגילים של 36% (להלן: "הפעילות הרגילה"). 5. מפעלה של המערערת הינו "מפעל מעורב" לפי סעיף 74 לחוק העידוד. 6. בדו"ח של המערערת שהוגש למשיב בגין שנת המס 1996 ייחסה תחילה המערערת את הכנסותיה החייבות (לשיטתה) בין ה"פעילות הרגילה", "תוכנית א'", ו"תוכנית ב'"; לאחר מכן קיזזה את ההפסד משנת המס 1995 (שמגלם בתוכו גם הפסדים משנים עברו) במלואו, מההכנסה שאותה ייחסה ל"פעילות הרגילה". ב. שאלת המחלוקת הצדדים מסכימים, כי השאלה המשפטית שבמחלוקת היא זו: האם בקביעת "ההכנסה החייבת", אותה יש לייחס עפ"י האמור בסעיף 74 לחוק העידוד בין "הפעילות הרגילה", "תוכנית א'", ו"תוכנית ב'", בשנת המס 1996 יש לקזז את ההפסד משנת המס 1995 (שמגלם בתוכו גם הפסדים משנים קודמות) קודם לביצוע פעולת הייחוס כטענת המשיב, או שתחילה יש לייחס את ההכנסה החייבת (לשיטת המערערת) בשנת המס 1996 עפ"י האמור בסעיף 74 לחוק העידוד בין ה"פעילות הרגילה", "תוכנית א'", ו"תוכנית ב'", ורק לאחר מכן לקזז את ההפסד משנת המס 1995 (שמגלם בתוכו גם הפסדים משנים קודמות), כטענת המערערת. ג. ההליך (א) הצדדים הסכימו, כי יהיו רשאים לצרף לסיכומיהם את דו"חות המערערת לשנות המס 1994-1990 במלואם. (ב) הצדדים הסכימו כי יהיו רשאים לצרף לסיכומיהם את דו"חות המערערת לשנות המס 1996-1995 במלואם, ואולם אין בצירוף דו"חות אלה משום הסכמה של המשיב לתוכנם ולאופן הצגת הנתונים בהם על-ידי המערערת בין במישרין ובין בעקיפין, וזאת בכל הקשור לשאלות השנויות במחלוקת במסגרת ערעור זה. מעבר לעובדות המוסכמות, לא הוגשו תצהיריהם, אך בנוסף לטיעוניהם (שכללו סיכומים של שני הצדדים, תגובת המערערת לסיכומי המשיב, תשובה מטעם המשיב לתגובת המערערת, התייחסות המערערת לתגובת המשיב, תשובה מטעם המשיב ל"התייחסות המערערת לתגובת המשיב" ותגובת המערערת לתשובת המשיב) - צורפו לטיעונים מסמכים שונים. ד. עיקרי עמדת המערערת. מאחר ומדובר במפעל מעורב, שבו מצויות הכנסות בעלות שיעורי מס שונים, הרי סעיף 74 לחוק העידוד הוא אשר מסדיר כיצד יש לייחס את ההכנסה החייבת בין חלקי המפעל המעורב. המפתח לפתרון הסוגיה הוא בתיבה "הכנסה חייבת" ולפי דעת המערערת פירושה "ההכנסה החייבת" שנוצרה במהלך אותה שנה (שנת המס 96) ולא הכנסה זו בניכוי הפסדי העבר. את קיזוז ההפסדים משנים קודמות יש לבצע לאחר יחוס "ההכנסה החייבת" כאמור לעיל. מאחר ואין בחוק העידוד הגדרה למושג "הכנסה חייבת", נשאלת השאלה אם יש להחיל את הגדרתו של מושג זה בפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"). לדעת המערערת, העובדה שאין סעיף 74 לחוק העידוד מפנה להגדרה של "הכנסה חייבת" שבפקודה, בעוד שבמקרים אחרים מסוימים החיל חוק העידוד באופן מפורש את הוראות הפקודה על חוק העידוד, מראה שיש ליתן למונח "הכנסה חייבת" לפי משמעותה הרגילה בלשון הבריות ולפי התכלית החקיקתית של חוק העידוד. 4. המשמעות הרגילה בלשון הבריות של המושג "הכנסה חייבת", היא הכנסה החייבת במס לנקודת הזמן (שנת המס) בה מדובר. 5. לחילופין, גם אם תוחל ההגדרה של "הכנסה חייבת" בסעיף 1 לפקודה, הרי פרשנות העולה בקנה אחד עם המטרה החקיקתית של סעיף 74 לחוק העידוד, מתייחסת להכנסה החייבת כהכנסה חייבת בשנת המס השוטפת. 6. למונח הכנסה חייבת, גם כהגדרתו בפקודה, קיימות משמעויות שונות לפי ההקשר החקיקתי. בכל מקרה, אין התייחסות בהגדרה לקיזוז הפסדים משנים קודמות. כאשר היו לנישום סוגי הכנסות שונות מבחינת אופן המיסוי, לרבות מקרה בו סוג הכנסה אחד מועדף על חברו, העניקו בתי המשפט לנישום את האופציה לקזז את הפסדיהם כנגד סוגי הכנסות עתידיות בעלות שיעורי מס גבוהים יותר. 7. הפסיקה המתיחסת לחוק העידוד, נטתה לאמץ פירוש כזה להגדרת "הכנסה חייבת", באופן שישארו בידי המשקיע מירב ההטבות. 8. ברירת המחדל על פי סעיף 79 לחוק העידוד, בכל הנוגע לייחוס הכנסה, היא המנגנון המושתת על כך שהיחס בין ההכנסות במפעל המאושר ייקבע על פי היחס שבין שווי הנכסים הקבועים בין חלקי המפעל המעורב וזה מתוך הנחה שהנכסים בכל חלק וחלק במפעל המעורב הם אלה שתרמו ליצירת ההכנסות באותו חלק של המפעל המעורב. אם נקבל את גישת המשיב, כי ההכנסה החייבת כוללת גם את ההפסדים משנים קודמות, קודם תחילת מירוץ ההטבות עפ"י הוראות חוק העידוד, הרי שנמצא במצב בו הפסדי העבר מיוחסים בין חלקי המפעל עפ"י אותו יחס נכסים, כאשר ברור הוא של"יחס הנכסים" בשנה הרלבנטית אין כל קשר להפסדי העבר. התרומה של הנכסים היא להכנסה השוטפת בשנת המס, ולכן הם נלקחו כמודד לצורך ייחוס ההכנסה החייבת בין חלקי המפעל המעורב. המנגנון של "יחס הנכסים" נועד לייחס את הכנסת המפעל המעורב בשנה הרלבנטית בין חלקיו, ולא לייחס הפסדים בגין שנים עברו קודם תחולת חוק העידוד על המערערת וקודם היותה מפעל מעורב. לא רק זאת, אלא שהמנגנון הנוסף הקבוע בסעיף לצורך ייחוס ההכנסה, ועל פיו המינהלה רשאית לקבוע את ייחוס ההכנסות במפעל המעורב עפ"י הגידול במחזור המפעל כתוצאה מהוספת החלק המאושר, מלמד בבירור, כי גישת המשיב מוטעית, שכן תוספת המחזור נעשתה בשנת המס הרלבנטית (שנת המס 1996 בעובדות דנן), שכן עפ"י הנחה זו, התוספת למחזור בשנה הרלבנטית, היא אשר תרמה את תוספת ההכנסה לחלק המאושר. אם נלך בדרך המוצעת על-ידי המשיב, הרי שנימצא במצב בו תוספת המחזור אשר אמורה להיות מיוחסת לחלק המאושר, תיוחס לפחות בחלקה להפסדי העבר של החברה. 9. עמדה זו נתמכת בלשון סעיף 74 וההקשר שבו מופיעה התיבה - "הכנסה חייבת". כבר ברישא לפיסקה (1) בס"ק (ב) לסעיף 74, נאמר שהמינהלה תיקבע את האופן שבו תחושב ההכנסה החייבת של המפעל המאושר. הפירוש המתבקש הוא, כי חישוב ההכנסה החייבת בשנת המס הנדונה ולא חישוב ההכנסה החייבת לאחר קיזוז הפסדי העבר. הסעיף ממשיך וקובע, כי "... יראו כהכנסתו של חלק מאושר כלשהו...", וכאן ברור כי הכוונה להכנסה החייבת של החלק המאושר באותה שנה. 10. חיזוק נוסף לעמדת המערערת ניתן למצוא לעמדתה בסיפא לפסקה (1) המדברת על מצב בו ההכנסה החייבת של חלק מאושר קטנה מסכום הפחת. משתמע מכך, שכאשר המחוקק מדבר בסעיף זה על הכנסה חייבת, הרי שהוא כיוון להכנסה החייבת בשנה בה מדובר. הן מהמבנה הלשוני והן מהקשר הלוגי של כל חלקי הסעיף עולה, כי ההוראה מדברת ומתכוונת להכנסה החייבת בשנת המס, קודם קיזוז הפסדי העבר וכל זאת לצורך ייחוסה בין ההכנסות של המפעל המעורב. רק לאחר ייחוס ההכנסה החייבת שנוצרה בשנת המס בין חלקי המפעל, יש מקום לקזז את הפסדי העבר על פי הוראות סעיף 28 לפקודה. 11. גם המשיב פירש כך את הוראות המושג "הכנסה חייבת", בכל הנוגע לסעיף 74 לחוק העידוד. הנה כי כן, מטופס 1392 / ד' שעל פיו נדרש הנישום להגיש את דו"חותיו (ראה תק' 1 לתקנות מס הכנסה) (טופס דין וחשבון) התשמ"ב1982-), ניתן ללמוד על אופן והדרך של קיזוז הפסדים משנים עברו. סעיף 1 לטופס (בטור הימני) כולל את ההכנסה החייבת לשנת המס שלגביה מוגש הדו"ח, וכפי שמצויים שם "... לפני קיזוז הפסדים משנים קודמות ולפני כל הנכויים המחושבים לפי שיעור מ"ההכנסה החייבת"..." (הדגשה אינה במקור). הכנסה זו (לפני קיזוז הפסדים משנים קודמות) היא המתפצלת בין הכנסות הנישום עפ"י אופיין, לרבות בין החלקים השונים במפעל המעורב המורכב מכמה מפעלים מאושרים בתקופות הטבה שונות, כפי שחלוקה זו מופיעה בשורה הראשונה של הטופס. מעקב אחר הפריטים בטופס מלמד, כי לסעיף 1 האמור (ההכנסה החייבת בשנת המס לגביה מוגש הדו"ח), יש להוסיף ולהחסיר פריטים, ורק בסעיף 14 לפירוטים מצווה הנישום לקזז הפסדים עפ"י האמור בסעיף 28 לפקודה, כלומר קיזוז הפסדי העבר כנגד ההכנסה השוטפת נעשה רק לאחר שההכנסה פוצלה בין ההכנסות השונות של המפעל המעורב. הטופס האמור שנערך מכוח התקנות האמורות מלמד מפורשות כי לא רק שהמערערת נהגה עפ"י הפרשנות המתבקשת לענין סעיף 74 לחוק העידוד, אלא שהיא נהגה כפי שהמחוקק ציווה והינחה אותה כמו את שאר הנישומים. לא רק זאת אלא שהאמור לעיל נותן גם מענה ברור לשאלה באשר להכנסה החייבת ממנה ניתן הניכוי, או גם הניכוי בשל אינפלציה מכוח הוראות סעיפים 7 ו- 8 לחוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה) התשמ"ה1985-. ה. עיקרי עמדת המשיב. יש להחיל את הגדרת "הכנסה חייבת" בפקודה. מטרת סעיף 74 לחוק העידוד, היא לקבוע איזה חלק מההכנסה החייבת, במפעל מעורב, ייוחס לחלק המאושר כדי שהוא, ורק הוא, יזכה בהטבות המס לא פחות ולא יותר מאשר היה זכאי לו היה נתון אותו חלק בבעלות נפרדת. ככלל, ייחוס ההכנסה החייבת יעשה עפ"י קביעת המינהלה. עפ"י רוב קובעת המינהלה בכתב האישור את מבחן המחזורים. ההנחה בבסיס מבחן זה הינה כי הגידול במחזור, בשים לב לשנת הבסיס שקבעה מינהלה, נבע כתוצאה מרכישה/השקעה בנכסים מאושרים. בהעדר קביעה של המינהלה קובע הסעיף ברירת מחדל ולפיה ייחוס ההכנסה החייבת יעשה עפ"י מבחן שווי הנכסים הקבועים, דהיינו: היחס שבין שווי הנכסים הקבועים של החלק המאושר לכלל הנכסים הקבועים במפעל באותו זמן. ההנחה בבסיס מבחן זה הינה כי התרומה להכנסות הינה פונקציה של השווי הכלכלי (זרם תקבולים) של הנכס/ההשקעה. 3. אין לפנות ל"לשון הבריות" לשם פרשנות המושג הכנסה חייבת, מה גם שאין "הבריות" נוהגות להשתמש במונח זה - שהוא טכני במהותו - בלשון הדיבור היום יומית. סעיף 74 עצמו כולל הגדרה ל"הכנסה חייבת", בקובעו שמדובר בהכנסה "לפני ניכוי הפחת והפחת המואץ" יש להתייחס למבנה חוק העידוד המורכב משלוש חטיבות: חטיבה ראשונה - הכוללת את הפרק השני והשלישי ושענינה הפרוצדורה לקבלת כתב אישור לתוכנית מאושרת. חטיבה שניה - הכוללת את הפרקים השישי, השביע, שביעי 1, שביעי 2, שביעי 3 ושמיני 2 ושעניינם אמצעי העידוד שמעניק חוק העידוד: אם על דרך מענקים ואם על דרך מתן הטבות במס (מס הכנסה ומס מעסיקים וכו'). חטיבה זו הינה החטיבה המהותית בחוק העידוד. חטיבה שלישית - הכוללת את הפרקים העשירי, האחד עשר והשלושה עשר שענינה הוראות טכניות ליישום ההטבות שנקבעו עפ"י הפרקים שבחטיבה השניה. לעניננו, רלבנטית החטיבה השניה (המהותית) בכלל והפרק השביעי בפרט כאמור להלן. עיון בפרקי החטיבה השניה (המהותית) - זולת הפרק השמיני 2 העוסק בהטבת מס מעסיקים - גילה, כי בכולם הכנסה חייבת פירושה הכנסה חייבת לפי הפקודה, קרי: לאחר קיזוז הפסדים: בפרק השביעי בסעיף 41 לחוק העידוד - אליו נחזור מיד להלן - נקבע בזו הלשון: "41. בפרק זה - (1) תהא לכל מונח המשמעות שיש לו בפקודת מס הכנסה, 1947 (בפרק זה - הפקודה. (פקודת מס הכנסה 1947 בנוסח החדש של הפקודה). בפרק השביעי 1 בס' 53א' לחוק העידוד נקבע כהאי לישנא: "53א' (א) בפרק זה - (1) תהא לכל מונח המשמעות שיש לו בפקודת מס הכנסה (בפרק זה - הפקודה) אלא אם כן נאמר אחרת". בפרק השביעי 2 בסעיף 53ה' לחוק העידוד נקבע כהאי לישנא: "53ה' בפרק זה - ... "מס" - מס הכנסה לרבות מס על ריווח הון וכל מס אחר המוטל על הכנסה; שאר המונחים - כמשמעותם בפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"). בפרק השביעי 3 בס' 53ח' לחוק העידוד נקבע כהאי לישנא: "53ח. בפרק זה - שאר המונחים - שמשמעותם בפקודת מס הכנסה (בפרק זה - הפקודה). ענינה של המערערת נופל לפרק השביעי לחוק העידוד שענינו הטבות במס הכנסה, כאשר תוכנית א' - מסלול רגיל - זכאית להטבות לפי סעיף 47 לחוק העידוד ואילו תוכנית ב' - מסלול חילופי - זכאית להטבות לפי סעיף 51 לחוק העידוד, דהיינו מושא ההטבות בפרק השביעי בכלל ובהוראות הנ"ל בפרט, הינה ההכנסה החייבת כאמור בסעיף 1 לפקודה, דהיינו: לאחר קיזוז ההפסדים. ההוראה בסעיף 74 לחוק העידוד, היא טכנית באופיה והיא נועדה לקבוע את דרך ייחוס ההכנסות החייבות במפעל מעורב הנקבעות על פי הפרקים המהותיים שהם לענייננו הפרק השביעי בכלל והוראות סעיפים 47 ו- 51 בפרט. העובדה שהפרק העשירי בו מצויה הוראת סעיף 74 לחוק העידוד אינו כולל הפניה להוראות הפקודה, אינה מלמדת דבר לעניננו ואינה בבחינת הסדר שלילי, שכן אף סעיף 74 לחוק כולל התייחסות להכנסה חייבת כמשמעה בסעיף 1 לפקודה. 4. עצם העובדה שההגדרה באה למעט פחת ופחת מואץ הזוכים להגדרה בהמשך הסעיף, מלמדת כי המחוקק מניח את דבר התחולה של "הכנסה חייבת" בפקודה, שאם לא כן היה טורח להגדיר הכנסה חייבת באופן פוזיטיבי ולא מסתפק ב"המעטת" הפחת והפחת המואץ. יתר על כן "פחת" ו"פחת מואץ" נחשבים כהוצאה, כך שבעקרון היה צריך לנכות אותן. המחוקק סייג חובת ניכוי זו על מנת שהפחת והפחת המואץ ייוחסו לאחר מכן באופן ספציפי לאחר ייחוס הכנסה החייבת לכל אחד מחלקי המפעל המעורב. ייחוס ספציפי כזה אינו אפשרי לגבי ניכויי הוצאות אחרים. 5. הפרשנות האמורה הולמת את תכלית חוק העידוד. ההפסד המועבר, נוצר על פי רוב, מכל חלקיו של המפעל המעורב הן המאושרים והן הבלתי מאושרים. השיטה המוצעת ע"י המשיב, המקזז את ההפסד המועבר לפני היחוס, מביאה לכך שכל אחד מחלקיו של המפעל המעורב "סופג" את ההפסד. 6. עמדת המשיב הינו נויטרלית. יש והיא מטיבה עם הנישום ויש שהיא מרעה עמו. מקום שבו כל ההפסד המועבר המקוזז, קודם לייחוס, מקורו כלכלית מהפעילות של החלק הלא מאושר (הרגיל), יש הרעה מסוימת ל"הכנסה חייבת" של החלק הלא מאושר (הרגיל) (שכן חלק מההפסד המועבר עובר לחלק/ים המאושר/ים בעלי/י שיעור מס נמוך וזאת ע"ח החלק הלא מאושר (הרגיל) עם שיעור מס גבוה ויוצא, כי ההכנסה החייבת בחלק הלא מאושר גבוהה יותר). ואולם: מקום שבו כל ההפסד המועבר המקוזז, קודם לייחוס, מקורו כלכלית מהפעילות של החלק המאושר, יש כאן הטבה מסויימת ל"הכנסה החייבת" של החלק הלא מאושר (הרגיל) (שכן חלק מההפסד המועבר עובר לחלק הלא מאושר (הרגיל) עם שיעור המס הגבוה וזאת ע"ח החלק המאושר עם שיעור המס הנמוך ויוצא כי ההכנסה החייבת בחלק הלא מאושר (הרגיל) נמוכה יותר). לעומת זאת, עמדת המערער מביאה תמיד לכך שההפסד המועבר שמקורו מכל חלקיו של המפעל המעורב, יקוזז תמיד מהפעילות הרגילה שעליו חלים שיעורי המס הגבוהים ביותר. עמדה זו תביא שהטבות מס שניתנו לחלקים מאושרים בלבד, מוסטות לחלקים החבים במס בשיעור רגיל וזאת בניגוד לכוונת חוק העידוד להיטיב רק עם החלק המאושר. 7. עמדת המערערת מביאה למצב, אותו ביקש המחוקק למנוע, בו מצבו של מי שיש לו מפעל מאושר רגיל שאינו מפעל מעורב (להלן: "מפעל א'"), מצבו נחות יותר ומופלה לרעה לעומת מי שיש לו "מפעל מעורב" הכולל חלק מאושר זהה, לחלוטין, למפעל המאושר הרגיל (להלן: "מפעל ב'"). הנה כי כן, בעוד שבמפעל א' ההפסד המועבר, ככל שקיים, מקוזז כולו מהחלק המאושר, הרי שבמפעל ב' יקוזז כולו, מהחלק הלא מאושר. לשון אחרת: בעוד שההפסד המועבר במפעל א' יופנה כולו להכנסה חייבת מוטבת, בעלת שיעור המס הנמוך, הרי שבמפעל ב', לפי גישת המערערת יופנה כולו להכנסה חייבת מפעילות רגילה, בעלת שיעור המס הגבוה יותר. עיקרון יסוד הוא, כי יש להתיחס להכנסה והוצאה על פי אותם קריטריונים. הדבר בא לביטוי בסעיף 28 לפקודה הקובע, כי ניתן לקזז "הפסד שהיה לאדם בעסק או במשלח יד ושאילו היה רווח היה נרשם לפי פקודה זו", ניתן לקיזוז כנגד סך כל הכנסתו החייבת של אותו אדם ממקורות אחרים באותה שנת מס. בחקיקת המס, מקום שהמחוקק רצה לומר, כי "הכנסה חייבת" הינה לפני קיזוז הפסדים או שיש להוריד ממנה רכיבים מסויימים, הוא עשה זאת במפורש (ראה הגדרת "הכנסה" בסעיף 1(3)(א) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים; כן ראה הגדרת "ריווח" בסעיף 1 לחוק מע"מ; סעיף 8 לחוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה) התשמ"ה1985-). ו. דיון ומסקנות 1. אודה, כי התקשתי מאד להגיע להכרעה בערעור זה, וזאת בשל קיומם של שיקולים סותרים שהובאו בצורה יסודית ומעמיקה בכתבי הסיכומים של הצדדים אשר תמצית דבריהם הובאה לעיל. 2. למותר לציין, כי ההכרעה בשאלה שבפנינו היא במישור העקרוני, דהיינו האם יש לקזז הפסדים מועברים משנים קודמות לפני פעולת הייחוס או לאחריה ולכן אינני נכנס כמו הצדדים לסיטואציות עובדתיות אלה או אחרות החלות או שאינן חלות במקרה הנוכחי ובעיקר לא מהו המקור להפסד המועבר, האם נובע הוא מפחת או מגורמים אחרים? כמו כן, אינני סבור שההכרעה תיפול לפי נוסחו של טופס זה או אחר או לפי הפרשנות הניתנת על-ידי גוף זה או אחר תהא חשיבותו אשר תהיה. 3. סעיף 74 לחוק העידוד קובע: "מפעל מעורב (תיקון: תשכ"ג, תשכ"ז, תשכ"ט, תשל"ו, תשל"ז, תשמ"א, תשמ"ה, תשמ"ז, תש"ן, תשנ"ח) (א) מפעל שחלקו מפעל מאושר וחלקו אינו מפעל מאושר, בין אם החלק שאינו מאושר הוקם לפני מתן האישור ובין לאחר מכן, אך מחוץ למסגרת התכנית המאושרת, ומפעל שיש בו חלקים מאושרים שהוקמו במועדים שונים, יהיה זכאי להטבות, הקבועות בחוק זה למפעל מאושר, לגבי החלק שאושר בלבד, ואם יש בו מספר חלקים מאושרים - לגבי כל חלק בהתאם למועד שבו אושר. (ב) מפעל שחלק ממנו מזכה בשנת-מס מסויימת להטבות לפי סעיף 47(א) או (א1) או (ג) (להלן - חלק מאושר): (1) המינהלה תקבע את האופן שבו יחושב אותו חלק מהכנסתו החייבת של המפעל שיש לראותו כהכנסה חייבת של כל חלק מאושר; כל עוד לא קבעה המינהלה את אופן החישוב יראו כהכנסתו החייבת של חלק מאושר כלשהו, שיעור מהכנסתו החייבת של המפעל כולו שהוא כיחס שבין שווי הנכסים הקבועים של המפעל באותו חלק מאושר לבין שווי הנכסים הקבועים של המפעל כולו באותו זמן, ובלבד שאם קבעה המינהלה שהאופן שבו ייעשה ייחוס ההכנסה החייבת יהיה על פי הגידול במחזור של המפעל כתוצאה מהוספת חלק מאושר, יחושב הגידול על ידי השוואת המחזור שלאחר הרחבת המפעל למחזור של השנה האחרונה שקדמה להפעלה המשמעותית של ההרחבה, כשהוא צמוד לשיעור העליה של המדד בין השנה שקדמה להפעלה האמורה לשנת המס; לענין זה, "מדד" - מדד המחירים הסיטוניים של התפוקה התעשייתית, המתפרסם מדי פעם בידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; השרים רשאים לקבוע כללים להפעלתה של הוראה זו, וכן רשאים הם לשנות את שיעור ההצמדה; הפחת ינוכה לגבי כל חלק מהמפעל רק מההכנסה החייבת של אותו חלק ולגבי הנכסים שבו; היה ההכנסה החייבת של חלק מאושר קטנה מסכום הפחת, ונותרה יתרת פחת מואץ, תותר יתרה זו לניכוי בשנים הבאות בזו אחר זו, כנגד ההכנסה החייבת של החלק המאושר; בפיסקה זו - "פחת" - לרבות תוספת פחת במכסה הקבועה על פי כל דין; "פחת מואץ" - מכסת היתר של הפחת שניתן לבקשו על פי סעיף 42 והתוספות עליו על פי כל דין; "הכנסה חייבת" - לפני ניכוי הפחת והפחת המואץ; "נכסים קבועים" - לרבות נכסים המשמשים את המפעל אף אם אינם של בעל המפעל; (2) המנהל רשאי לקבוע כי לענין חישוב היחס כאמור בפיסקה (1) לא יובאו בחשבון נכסים שנתקיימו בהם שלוש אלה: חוק ל עידוד השקעות הון תשי"ט 1969 (א) הנכסים הם מבני שירותים או מיתקני שירותים, ציוד משרדי או רכב מנועי פרטי כמשמעותו בפקודת התעבורה; (ב) הם נרכשו תוך שלוש שנים מיום הפעלת החלק המאושר; (ג) מחירם המקורי, כפי שנקבע לענין סעיף 21 לפקודת מס הכנסה, אינו עולה על 10% ממחירם המקורי של כל הנכסים הקבועים הכלולים בתכנית המאושרת; (3) (א) שיעור הדיבידנד המשולם על-ידי המפעל מהכנסתו החייבת בשנת מס מסויימת והזכאי להטבות לפי סעיף 47ב יהיה כיחס שבין ההכנסה החייבת בניכוי מס החברות החל עליה של חלקי המפעל השונים לפי החישוב כאמור בפיסקה (1) באותה שנה. (ב) האמור בפסקת משנה (א) לא יחול לגבי דיבידנד המחולק מחלק המפעל המאושר הזכאי להטבות לפי מסלול הטבות חלופי כאמור בסעיף 15, או המחולק על ידי מפעל מאושר הזכאי לפטור ממס במשך שנתיים כאמור בסעיף 47, לגבי דיבידנד המחולק מתוך הכנסה שהושגה בשנתיים הראשונות לתקופת ההטבות כמשמעותה בסעיף 45 ויראו לענין זה את חלק המפעל המאושר הזכאי להטבות כאמור כמפעל מאושר נפרד. (ג) התעורר ספק בדבר שווי הנכסים הקבועים האמורים, יקבעוהו בסכום שאפשר לקבל בעדם במכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון, או בדרך שתקבע המינהלה". אין חולק על כך, כי מטרת הוראות סעיף 74 לחוק העידוד היא לגרום לכך שבמפעל מעורב ייוחסו ההטבות שמקנה חוק העידוד לחלקים המאושרים בהתאם לתנאי האישור ולסוג ההטבות שכל חלק מאושר זכאי להם. אין המחוקק מעונין שחלקי המפעל החייבים בשיעורי מס רגילים, שמטבע הדברים גבוהים יותר משיעור המס החלים על החלקים המאושרים, יהנו במישרין או בעקיפין מהטבות הניתנות לחלקים המאושרים. החלוקה בין ההכנסה החייבת שבין החלקים המאושרים והבלתי מאושרים יכול ותעשה במישרין עפ"י קביעת המינהלה. בהעדר חלוקה על-ידי המינהלה קובע החוק את דרך החלוקה כברירת מחדל. 4. השיטה שקובע המחוקק, בהעדר קביעה של המינהלה כי את ההכנסה החייבת הכוללת של המפעל כולו, יש לחלק בין החלק המאושר והבלתי מאושר לפי היחס של שווי הנכסים הקבועים בחלק המאושר לשווי הנכסים הקבועים של המפעל כולו. 5. השאלה שבמחלוקת היא, מהי "העוגה" הקרויה בסעיף 74 "ההכנסה החייבת" שיש לחלק בין החלק המאושר והבלתי מאושר לפי הקריטריון האמור (של שווי הנכסים הקבועים). ברור, ואין על כך מחלוקת, שאין הכוונה להכנסה הגולמית (קרי, התקבולים גרידא), שהרי פקודת מס הכנסה מטילה את המס על הכנסה נקייה לאחר שנוכו ממנה כל ההוצאות שהוציא הנישום לצורך ייצור ההכנסה ולאחר ניכוי שאר הניכוים, הקיזוזים ולאחר ניצול הפטורים המותרים על פי כל דין. 6. קביעת ההכנסה הנקיה, לענין מיסוי, חייבת לעמוד בקריטריונים כלכליים סבירים וככלל, אם לעסק יש הפסדים, פירוש הדבר הוא שההוצאות שהוציא הנישום בייצור הכנסתו היו גדולות מההכנסות וכתוצאה מכך נוצר פער שלילי במקור ההכנסה. צבירת הפסדים בעסק יכולה להיות תופעה זמנית, כך שבמשך הזמן הגלגל עשוי להתהפך ואותה פעילות כלכלית יכולה לצבור רווחים. השיטה בה מודדים את רווחיות העסק, היא שרירותית. מבחינה כלכלית, צודק יותר לקחת בחשבון את העליות והירידות בחיי העסק על פני תקופה ארוכה יותר (נמדר, דיני מיסים 1993 א' ע' 363). לפיכך, מכיר סעיף 28 לפקודה בכך שניתן לקזז הפסדים לא רק כנגד ההכנסה באותה שנה, אלא מאפשרת לקזז הפסדים כנגד הכנסות בשנים הבאות. לשון אחרת, התיחסות כלכלית נכונה להכנסה חייבת לענין מיסוי אינה יכולה להתמקד בשנת מס מסוימת אלא יש להביא בחשבון את ההפסד שנצבר בשנים קודמות במגבלות החוק. 7. כעקרון, יש להתיחס ל"מפעל המעורב" כולל חלקיו המאושרים והבלתי מאושרים כיחידה כלכלית אחת לענין קביעת "ההכנסה החייבת". הפיצול בהכנסה החייבת, בצורת ייחוס חלקים של ההכנסה החייבת לחלק המאושר וחלק אחר לחלק הלא מאושר, הוא פיצול שנעשה כאמור כדי שרק החלק המאושר יזכה להטבות, אך הבסיס לחלוקה זו צריך להיות בסיס שהוא נכון מבחינה כלכלית לגבי המפעל כשלמות אחת. לענין זה, אין חשיבות לכך שבעת שנצברו הפסדים טרם ניתן אישור לחלק מן המפעל וכולו היה בבחינת מפעל לא מאושר. מכאן, שניתן לסבור, שקביעת הכנסתו החייבת של מפעל מעורב, אינה נבדלת מקביעת הכנסה חייבת של מפעל בלתי מאושר וכשם שהכנסתו החייבת של מפעל לא מאושר לוקחת בחשבון הן את הפסדיו של המפעל באותה שנת מס והן הפסדים שהועברו משנים קודמות, כך הוא הדין גם במפעל מעורב ורק לאחר מכן נעשית חלוקת המשנה או "החלוקה הפנימית" של "ההכנסה החייבת" ("העוגה") בין החלקים המאושרים והבלתי מאושרים לפי הקריטריונים של שווי הנכסים הקבועים בחוק. 8. ככלל, החוק לעידוד השקעות הון, אינו מתקיים בחלל ריק. הוא קובע סוגים שונים של הטבות. מחד, קיימים מענקים (פרק שישי לחוק) ומאידך, קיימות הטבות במיסים שונים, כגון הטבות במס הכנסה (פרק שביעי), הטבות במס רכוש (סעיף 53ד'), הטבות במס מעסיקים (פרק שמיני). אין ספק, שהטבות במס מעצם טיבן מניחות קיומו של משטר מס נתון וההטבות הן בבחינת חריגים מיטיבים למשטר מס זה. לפיכך, ככלל, יש לפרש כל אחת מההטבות על רקע ההסדר הכללי בתחוקת המס הרלוונטית. ומכאן, שכל הוראה וכל ביטוי המופיע בחוק העידוד, יש להקנות להם אותה משמעות שיש להם משמעות בחוק המס הבסיסי (במקרה זה הפקודה), אלא אם אותו ביטוי זוכה להגדרה עצמאית בחוק העידוד, או שחוק העידוד, קובע מפורשות כי יש לסטות מההגדרה או מההוראה בחוק הבסיסי או להוסיף לה סייגים. גם אם במקרים אלה או אחרים הפנה מחוקק חוק העידוד מפורשות לפקודה לענין הגדרות מסוימות המופיעות בה, יש לראות בכך ענין של הקפדה וזהירות יתר ואין להסיק משתיקתו של המחוקק בסעיפים אחרים הסדר שלילי הדוחה את תחולת ההוראות וההגדרות של חוק המס הבסיסי. 9. הביטוי "הכנסה החייבת" אינו מושג יום יומי השגור בפי הבריות, בהבדל מהמושג "מפעל" (השוה ע"א 321/82 פרחי ביקל בע"מ נ. פ"ש כ"ס מיסים ד5/ ה72-). אין לו כל שימוש בפי הדיוטות אלא רק לצורך מס או לצרכים כלכליים ספציפיים. לפיכך, אין סיבה שלא לפנות להגדרת "הכנסה חייבת" שבפקודה. הביטוי "הכנסה חייבת" בפקודה, משמעותה הכנסה נקיה במובן הרחב ביותר והיא אינה מבחינה בין הפסדים שנוצרו בשנת מס מסוימת ובין הפסדים שהועברו משנים קודמות. עם זאת, הגדרה זו ככל הגדרה אחרת, אין להחילה בכל מקרה באופן אוטומטי כמות שהיא. יש להתיחס להקשר החקיקתי ותכלית כל הוראה והוראה (השוה עמ"ה 252/72 אליהו סגל נ' פקיד שומה גוש דן, פד"א ה300-, 303; עמ"ה 391/74 "תנובה" מרכז שיתופי בע"מ נ' פשמ"ג, פד"א ז' 245, 249; עמ"ה 39/89 יהושע הלוי נ. פ"ש חיפה פד"א יח3/ ע' 72, 77), אך הנטל להראות שיש הצדקה ענינית לסטיה כזו הוא על הטוען. מה שמבקשת המערערת הוא לשכנע, כי יש הצדקה למודיפיקציה של ההגדרה של "הכנסה חייבת" בפקודה ככל שהדבר נוגע לסעיף 74 לחוק העידוד, באופן שאין לנכות מההכנסה את כל הניכויים, אלא למעט מהם את ההפסדים המועברים משנים קודמות. הנטל האמור נעשה כבד יותר, באשר המחוקק של סעיף 74 כבר עשה שינוי בהגדרה במובן זה שהוא אמר שבניגוד לעקרון המבוטא בהגדרת "הכנסה חייבת" בפקודה שהיה מדריכנו לנכות מההכנסה גם את הפחת והפחת המואץ כחלק מן ההוצאות, אין לעשות כן. 10. לאחר התחבטות לא קלה, הגעתי למסקנה כי במקרה הנדון, עמדה המערערת במשימתה ויש הצדקה לסטות מהנוסח המילולי של הגדרת הכנסה חייבת. אסביר את עמדתי: (א) היחידה הכלכלית העומדת במרכזו של חוק עידוד השקעות הון הוא "המפעל". לפי הגדרת "מפעל" בסעיף 1, נכללים במושג זה רק מפעלים העשויים לסייע בהשגת מטרה מן המטרות המפורשות בהגדרת "מרכז ההשקעות" ומי הקובע שאכן המפעל עונה לדרישה זו? התשובה היא מרכז ההשקעות בבואו לאשר את כולו או חלק ממנו כמפעל מאושר. משמעו של דבר הוא, שלאחר האישור (החלקי או המלא) הופך המפעל ליחידה חדשה שאינה בהכרח המשך של המפעל הקודם שיכול היה להיות מסוג שאינו עשוי לסייע בהשגת אחת מהמטרות של מרכז ההשקעות. מאידך, הדמות "המככבת" בשומת מס הכנסה הוא הנישום (יחיד או חברה). על כל פעילותו העסקית המגוונת, אין חוק העידוד מתענין בפעילותו העסקית הכוללת של הנישום, אלא רק באותו חלק מהפעילות המתמקדת במפעל. (ב) ההתחשבות בהפסדים מועברים מהעבר תביא לטשטוש יחודו של "המפעל" (שאושר במלואו או בחלקו) כיחידה חדשה. היא תגרום לכך שההפסדים העסקיים מהעבר שאינם נובעים מפעילותו השוטפת של המפעל ייוחסו למפעל, שהרי אין מניעה כי הפסדי עסק אחד שבבעלות הנישום ישמשו לקיזוז רווחי עסק אחר שבבעלותו (רפאל בהשתתפות מהולל) מס הכנסה כרך I ע' 549). כאשר מדובר בנישום סתם, יש רלבנטיות להפסדי העבר הכרוכים בפעילויות עסקיות מסוגים שונים כדי לעמוד על הכנסתו הנקיה העכשווית. מאידך, חוק העידוד מתמקד רק בחלק מפעילותו של הנישום, זה המתמקד במפעל שזכה לאישור (לפחות חלקי) (השוה גם דוד פיקאז, סדר ייחוס ניכויים והפסדים אל מול הכנסות מפעל מעורב, מיסים, כרך ט3/ א53- בע' א55- פיסקה 8 וראה בעיקר רפאל (שם) ע' 547 הערה 4 בסיפא הקובע, כי "שאלה - - התעוררה בשנות המס 1978 ו- 1979 בענין ניכוי הנקרא "הקילת מלאי" שהותר לחברה תעשייתית מכוח פרק ב'I לחוק עידוד התעשייה (מיסים) התשכ"ט1969-". סכום הניכוי הוגבל בין השאר למחצית ההכנסה החייבת ושלטונות המס טענו, כי לענין זה "הכנסה חייבת" משמעה, הכנסה לאחר ניכוי הפסדים משנים קודמות בתואנה שאחרת יהא בכך משום מתן הקלה כפולה. לדעתנו, שוללת הלכת לה-נסיונל את הפירוש האמור של שלטונות המס וניתן ללמוד ממנה כי יש לחשב את סכום מחצית ההכנסה בטרם ינוכו ממנה "הפסדים משנים קודמות" (ההדגשות לא במקור). (ג) קיזוז ההפסדים בשלב קביעת "העוגה" העומדת לחלוקה, יכול להביא לכך שההטבה המתבטאת בהקטנת שיעורי המס תשחק (בבחינת "ימין מקרבת ושמאל מרחיקה") והנטיה בפסיקה היא להמנע מפרשנות המונעת מהנישום להנות ממלוא הטבות המס הניתנות לו (והשוה ע"א 745/80 סברינה מפעל טקסטיל בע"מ נ. פשמ"ג פד"א י"ג, 393 ע' 399 פיסקה 10). באשר למעשה הפסדי העבר מפעילויות עסקיות שאינן שייכות למפעל שבאופן רגיל היו מקוזזים בשלמותם מול הכנסה ששיעורי המס הרגילים (הגבוהים) חלים עליהם, יקוזז בחלק היחסי מול הכנסה ששיעורי מס מועדפים (עקב ההטבה) חלים עליה. לכך יש להוסיף שדעת הרוב בע"א 5264/91 פשמ"ג נ. עיט פד"א כ"ג 17 מפי השופט שטרסברג-כהן בע' 560 פיסקה ה' כי את ההטבות נשוא חוק העידוד יש לפרש "על דרך ההרחבה ולפחות לא על דרך הצמצום". נראה לי, שניתן ללמוד מפסה"ד בע"א 2/69 לה-נסיונל נ. פ"ש ת"א פד"א ב', 13 את העקרון שמקום שקיימת הכנסה מועדפת, ראוי שלא לפרש את החוק כך שעל ידי "הכוונת" ההפסדים משנים קודמות להכנסה מועדפת דוקא תשחק ההטבה וההכנסה המועדפת תהפך בעקיפין להכנסה רגילה. העובדות באותו מקרה היו אלה: "על הכנסתה החייבת של חברה בישראל מוטל מס חברות (סעיף 126 לפקודת מס הכנסה), ובנוסף על כך גם מס הכנסה (סעיף 127). אך יש הכנסות שאינן מובאות בחשבון לצורך חישוב ההכנסה החייבת במס חברות, כך, למשל, לא תיכלל בחישוב ההכנסה החייבת במס חברות הכנסה מדיבידנד שנתקבל מחברה אחרת החייבת באותו מס (סעיף 126 (ב), וכך יש עוד הכנסות הפטורות ממס זה ואינן חייבות אלא במס הכנסה, וביניהן הכנסות מריבית על פי חוק המילווה (ביטוח חיים), תשכ"ה - 1965". בפני בית המשפט עמדה השאלה מה קורה במצב בו יש לחברה הכנסה משני סוגים, אחת שאינה חייבת במס חברות אלא במס הכנסה בלבד (הכנסה מועדפת) ואחת החייבת הן במס חברות והן במס הכנסה (הכנסה רגילה) התעוררה השאלה כיצד לקזז הפסדים משנים קודמות. לעמדת פקיד השומה יש לקזז את ההפסדים כנגד כל הכנסה שבאותה שנה או בכל השנים הבאות בזו אחר זו בין שהיתה זו הכנסה רגילה ובין שהיתה זו הכנסה מועדפת. בית המשפט מפי השופט ויתקון דוחה עמדה זו באומרו: "נראה לי שאם נלך לשיטתו של פקיד השומה, נעשה את כוונת המחוקק לפטור הכנסות אלו ממס חברות לפסתר. השאלה אינה שאלה של ניצול מירבי של הפסד. כל נישום המשלם שיעורים פרוגרסיביים היה מעדיף לשמור על הפסדיו לשם קיזוז באותה שנה, שבה עלול הוא להגיע לשיעור השולי הגבוה ביותר, אך החוק מחייבו לקזז את ההפסדים באותה שנה או בשנים הבאות בזו אחר זו. מ"קיפוח" זה אין מנוס. אך כאן השאלה היא, כיצד אפשר לשמור על ההכנסה המועדפת מהסכנה שתתחייב, בעקיפין, במס חברות, ואין גם קושי בכך. אילו היו לחברה בשנה שמיד לאחר שנת ההפסד הכנסות משני הסוגים, ברור שגם פקיד השומה היה מתיר לקזז את ההפסד המועבר, קודם כל, כנגד ההכנסה הרגילה. לדעתי, אין נפקא מינה אם ההכנסה הרגילה המצוייה לשם קיזוז מצוייה בשנה שמיד לאחר שנת ההפסד או בשנה מאוחרת יותר. מציאותה של הכנסה מועדפת בשנת ביניים כזו אינה יכולה לסכל את רשות הקיזוז ולהפוך על ידי כך, בעקיפין, הכנסה מועדפת להכנסה רגילה". ער אני לכך שבאותו מקרה התבסס בית-המשפט על הוראות מפורשות בחוק, אך דבריו בע' 281 בוטאו בצורה כללית. בעקבות הגישה האמורה הלך גם פסה"ד בעמ"ה 39/89 יהושע הלוי נ. פ"ש חיפה פד"א י"ח3/ ע' 72, 78. (ד) העובדה שבמקרים מסויימים השיטה שאותה מציע המשיב "תטיב" עם הנישום (כאשר מקורו של ההפסד המועבר כולו בחלק המאושר) שאז חלק מהפסד זה עובר לחלק המאושר כרגיל אין בה כדי להניעני לשנות מעמדתי, שכן גם תוצאה זו של הגדלת "ההטבה" מעבר למה שאושר - אינה רצוייה. (ה) אין לראות בע"א 3574/92 פ"ש גוש דן נ. פרג פד"י נ'(3) 690 - ראיה לסתור. בפסה"ד הנזכר נידונה הוראת סעיף 64א'(א) לפקודת מס הכנסה אשר זו לשונה: "הכנסתה החייבת של חברה שחבריה הם בני משפחה שלפי סעיף 76(ד)(1) - רואים אותם כאדם אחד (להלן - חברה משפחתית) והפסדיה ייחשבו, לפי בקשתה שתומצא לפקיד השומה לא יאוחר מחודש לפני תחילתה של שנת מס פלונית, או תוך שלושה חדשים לאחר התאגדותה, הכל לפי הענין, כהכנסתו או הפסדו של החבר שהוא בעל הזכות לחלק הגדול ביותר ברווחים בחברה או של החבר שהחברה ציינה בבקשתה שהוא אחד מבעלי הזכויות לחלקים השווים והגדולים ביותר ברווחים בה ואשר הסכמתו בכתב צורפה לבקשה (בסעיף זה - הנישום), ויחולו הוראות אלה: (1) רווחים שחולקו מהכנסות החברה בשנים שהמס שהיא חייבת בו חושב על פי סעיף זה (להלן בסעיף זה - תקופת ההטבה) יראו כאילו לא חולקו, וזאת אף אם חולקו לאחר תקופת ההטבה או לאחר שהחברה חדלה להיות חברה משפחתית; (2) שילמה החברה משכורות או שכר עבודה לחבריה, לא תחול עליה לגביהם חובת תשלום מס מעסיקים ומילווה חסכון המוטל על מעסיקים; (3) מענק פרישה או מענק מוות ששילמה החברה לחבריה בשל השנים שבהן היתה חברה משפחתית לא יותרו לה כהוצאה ולא ייחשבו כהכנסה בידי חבריה; תשלומים לקופת גמל ששילמה חברה בשל שנים כאמור לא יוכרו כהוצאה ולענין סעיף 47 לא תיחשב משכורתם של חבריה כהכנסת עבודה; (4) לענין מקדמות, יצורפו הסכומים המהווים בסיס למקדמות של הנישום ושל החברה; (5) ניתן לגבות את המס על הכנסת החברה, לרבות מקדמות, הן מהחברה והן מהנישום; (6) הפסדים שהיו לנישום לפני תקופת ההטבה אינם ניתנים לקיזוז כנגד הכנסת החברה; (7) במכירת מניה של חברה משפחתית יופחת מהתמורה, לענין סעיף 88 הן לגבי המוכר והן לגבי הקונה, סכום השווה לחלק מסכום הרווחים שהצטברו בחברה בתקופת ההטבה והיא לא חילקה אותם, כחלקה של המניה בזכויות רווחי החברה; סכומים שהופחתו כאמור, לא יראו אותם כרווחים הראויים לחלוקה לענין סעיף 94ב". העובדות היו אלה: "המשיב היה בעל הזכות לחלק הגדול ביותר הרווחיה של חברה משפחתית כהגדרתה בסעיף הנ"ל (להלן: "החברה"). בשנים 1987-1986 עסקה החברה בהקמת בתים ובהשכרת דירות. ההפסדים שצברה מהקמת הבתים היו גדולים מרווחיה מהשכרת הדירות, ובמאזנה לשנים אלה נרשם הפסד. כיוון שעל הכנסות מהשכרת דירות מוטל מס מופחת מכוח סעיף 3 לחוק מס הכנסה (עידוד להשכרת דירות) (הוראת שעה ותיקוני חוק) תשמ"א1981-, וסעיף 47 לחוק עידוד השקעות הון, תשי"ט1959- (להלן: "יחוד - חוקי העידוד"), הפריד המשיב בשומה שהגיש בין הכנסות החברה החייבות במס מופחת לבין הפסדיה שאותם צירף להכנסותיו מעבודתו ומנכסים שבבעלותו (להלן יחד - ההכנסות האישיות). כך שילם המשיב מס רגיל על יתרת ההכנסות האישיות לאחר שקיזז מהן את הפסדי החברה, ומס מופחת על הכנסות החברה מהשכרת דירות. פקיד השומה לא הסכים לדרך חישוב זאת. הוא הסתמך על הגדרת "הכנסה חייבת" בסעיף 1 לפקודה כ"הכנסה לאחר הניכויים, הקיזוזים והפטורים הותרו ממנה לפי כל דין", קבע כי יש לקזז את הפסדי החברה מהכנסותיה, והוציא צו שומה בהתאם לכך". ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור פקיד השומה. ביהמ"ש העליון הסתמך לא רק על הגדרת הכנסה חייבת בסעיף 1 לפקודה, אלא גם על כך שבעוד סעיף 28 לפקודה דן בקיזוזי הכנסות והפסדים של אותו נישום ממקורות שונים, הרי סעיף 64א' לפקודה מתיחס להכנוסת ולהפסדים של שני גופים נפרדים, בכך שהחוק מאפשר לייחס הכנסה או הפסד של חברה משפחתית לבעליה, אין בה כדי לבטל את אישיותה הנפרדת של החברה (שם, ע' 694). אין ללמוד על כן גזירה שווה מפסה"ד ההוא על עניננו שבו מדובר בנישום אחד. בשים לב לכל האמור, אני סבור כי דין הערעור להתקבל במובן זה שקיזוז הפסד מועבר משנים קודמות יעשה לאחר פעולת היחוס לפי סעיף 74(ב)(1) לחוק העידוד. המשיב ישלם למערער הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום. עידוד השקעות הוןמענקהשקעות