האם בית המשפט "מתערב" בגובה המזונות ?

האם בית המשפט "מתערב" בגובה המזונות ? זוהי בקשת רשות ערעור אשר בית המשפט דן בה בהסכמת הצדדים, כאילו ניתנה הרשות - כערעור עצמו. אכן, הנחיה משפטית היא שבית המשפט לא ייכנס לדיון בבקשות לרשות ערעור, במיוחד כאלה הדנות בהחלטות למזונות זמניים; הכלל הוא שבית המשפט לא יתערב בשיעור דמי המזונות שקבע בית-משפט קמא, ובעיקר בשיעורם של מזונות זמניים, אלא אם כן, שיעור המזונות הוא חריג ויוצא דופן. זהו הכלל, ואם בית המשפט כאן היה רואה את הכלל כמו שהוא, כי אז היה דוחה מלכתחילה את הבקשה לרשות ערעור. עם זאת, ולמרות הנ"ל, חשב בית-משפט שלערעור, כי יש מקום לשמוע את הערעור שהוגש כאן (שהפך לערעור מכוח הסכמת בעלי הדין), מאחר שמדובר בבית-משפט "חדש", שבהחלטותיו באו דברים שמן הראוי שבית-משפט של הערעור ייתן דעתו עליהם. הערעור כאן נסב על שתי החלטות של בית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה, בתיק תמ"ש 1230/95 החלטה אחת מיום 31.12.95, ובה הוחלט שלא למחוק את כתב התשובה לבקשתו של הנתבע. כתב תשובה הוא כתב טענות לכל דבר. אמנם בתקנות סדר הדין האזרחי (התקנות "הרגילות"), קיימת זכות לתובע להגיש כתב תשובה המיועד להבהיר עובדות מסוימות אשר באו במחלוקת בין בעלי הדין על פי כתבי טענותיהם. ראוי הדבר שכתב תשובה כזה יוגש בצורה תמציתית, ושבוודאי לא יהיו בו עובדות חדשות שעניינן לא בא בכתבי הטענות הקיימים עד להגשתו. בכל הקשור לכתב תשובה, לא כך הדבר בהליכים שלפני בית המשפט לענייני משפחה. לגבי ההליכים הנ"ל באו תקנות מיוחדות בתקנות סדר הדין האזרחי, והן התקנות בחלק ג' 1של קובץ התקנות הנ"ל, תקנות 258א עד 258יח. תקנה 258ב(ב) קובעת, כי תקנות סדר הדין האזרחי בכללותן יחולו גם לגבי תובענות בענייני משפחה לפי חלק זה, אלא אם כן, בחלק זה של התקנות קיימות תקנות מפורשות לגבי אותו עניין. ואכן, לגבי כתב תשובה קיימות תקנות מיוחדות בחלק ג'(1), הנ"ל, כך שהתקנות הרגילות לעניין כתב תשובה אינן חלות בבית המשפט לענייני משפחה. תקנה 258י קובעת שלאחר כתב הגנה לא יוגש כל כתב טענות נוסף אלא ברשות בית המשפט. "כתב טענות נוסף" לענייננו הוא גם כתב תשובה. התובעת קיבלה רשות מבית המשפט קמא להגיש כתב תשובה, ואכן כך עשתה. ראיתי את כתב התשובה וראוי שייאמר שהוא כתב תשובה ארוך; אולי ניתן לומר, אפילו ארוך מעל המידה. לכתב התשובה גם צורפו מסמכים שונים. זהו ההבדל העיקרי שבין כתב תשובה המוגש ברשות לבית משפט לענייני משפחה, לבין כתב תשובה המוגש בזכות בתביעות אחרות לבית-משפט אחר. הנה למשל, הכלל הוא, שלכתב תשובה לבית משפט אזרחי "רגיל" אסור לצרף מסמכים, שהרי מסמכים הם מעין ראיות, בוודאי בכתב תשובה "רגיל" לא יעלה על הדעת שהצד שמגיש אותו יגיש באמצעותו ראיות, שאף אולי ייתכן שאין הן קבילות. לעומת זאת, בבית המשפט לענייני משפחה רשאי, ואולי חייב, הצד המגיש כתב תשובה, לצרף לכתב זה מסמכים. תקנה 258ט לתקנות קובעת, שבעל-דין יצרף לכתב טענותיו מסמכים שעליהם נטען ונסמך כתב הטענות. זוהי הוראה ברורה, מיוחדת, לגבי כתבי טענות שמוגשים בבית המשפט לענייני משפחה. כפי שכבר נאמר לעיל, כתב טענות כולל גם כתב תשובה. זאת אנו למדים מהוראה המופיעה בתקנה 258י. מכאן שחובה, ולא רק רשות, מוטלת וניתנת לבעל-דין המגיש כתב תשובה, לצרף לכתב תשובתו מסמכים שעליהם סומך כתב התשובה. עם זאת, ראוי להעיר, שאם אכן חרג כתב התשובה מחומר העובדות המופיע בכתב הטענות עד שהוגש, ובכתב התשובה מופיעות עובדות שזכרן לא בא כלל בכתבי הטענות הקודמים (דהיינו כתב התביעה וכתב ההגנה), כי אז ראוי שבית המשפט קמא יתעלם מהן. בעל-דין, הסבור שמן הראוי להמציא עובדות חדשות שייכללו במסגרת עילות התביעה ועילות ההגנה שלו, יגיש בקשה לתיקון כתב הטענות העיקרי ואז יוכל, אם יקבל רשות לכך, לתקן את כתב טענותיו ולהגיש בכתב הטענות המתוקן (כתב התביעה או כתב ההגנה), את העובדות המיוחדות שאותן רואה הוא כעילות נוספות לתביעה או להגנה. מהות הנושאים שבאים בכתב תשובה, והדרך להגיש עובדות חדשות בכתבי טענות קיימים על ידי תיקונם, הן חלק מסדרי הדין האזרחיים החלים גם חלים על בית משפט קמא. בהקשר לכך מן הראוי להעיר שבית המשפט קמא ראה את סעיף 8(א) לחוק בתי המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995, ואת תקנה 258ב(ג) לתקנות, בצורה גורפת, מעבר למידה הנדרשת. סעיף 8(א) לחוק קובע- "בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין שאין עליו הוראה אחרת לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק...". אין לראות בהוראה זו של החוק כאילו התכוון המחוקק לבטל, כמו לא היו, את דיני הראיות וכללי סדרי דין בבית המשפט לענייני משפחה. המחוקק התכוון שכללי סדרי-דין וכללי הראיות יופעלו אך ורק לפי שיקול-דעתו של השופט השומע את הדין, לפי שיקול דעתו לעשיית משפט צדק. "משפט צדק" נעשה דווקא כאשר נשמרים כללי הראיות ונשמרים סדרי הדין. כאשר בית המשפט אכן נוהג לפי סדרי דין ולפי דיני ראיות קיימים, והכלל הוא שדינים אלה באו כדי "לחיות בהם", כי אז נעשה גם משפט וגם צדק. אכן, כאשר אנו מדברים על ענייני משפחה, הרי, מצד אחד, עניינים שבינו לבינה נעשים בדרך כלל בצנעה ולא בפומבי. מצד שני, לא-תמיד בני הזוג המתדיינים בבית המשפט הם בעלי מצב כלכלי כזה היכולים להשקיע כספים הרבה במשפטם. קיימות ראיות שכדי להביאן לפני בית המשפט יש צורך בכספים הרבה; ייתכן מאוד שחוסר האפשרות הכלכלית תביא לידי עיוות המשפט ולאי-צדק. ואלה המקרים שאליהם התכוון המחוקק שבית המשפט לענייני משפחה יוכל לקבלם כראיה, אפילו היתה זו ראיה שאינה קבילה בבית-משפט אזרחי רגיל, אם אכן חושב בית המשפט שעשיית הצדק מחייבת זאת. הנה למשל דוגמא פשוטה: אישה התובעת מזונות מבקשת להוכיח, שהוציאה הוצאות מרובות, כאלה ואחרות, ושילמה כספים לכמה אנשים וגופים; כדי להוכיח זאת, היא רוצה להגיש קבלות שקיבלה מאותם אנשים וגופים בגין התשלומים ששילמה להם. על פי כללי הראיות הרגילים קבלות כאלה - מבחינת תוכנן - אינן קבילות מאחר שתוכנן הוא למעשה עדות שמיעה. כדי להוכיח תשלומים ותוכנן של הקבלות היתה צריכה האישה, במשפט אזרחי רגיל, להזמין כל אותם מוסדות ואנשים כדי שיעידו שתחת ידם הוצאה הקבלה המסוימת, ורק אז הקבלה תהיה ראיה קבילה. אין צריך להרבות במילים שאישה הזקוקה למזונות מבעלה, אין בידיה האפשרות הכלכלית לממן שכר והוצאות של עדים כה רבים, כדי שכל עד יאשר תוכנה של קבלה מסוימת. הנה, במקרה כזה אכן רשאי בית המשפט לענייני משפחה לסטות מכללי הראיות ולקבל את הקבלות האלה מהאישה, וזאת, באמת, כדי לעשות משפט צדק. הבאתי דוגמא אחת. אולם קיימות רבות כאלה. כאמור חוזר אני ואומר שהמחוקק לא התכוון לבטל במחי יד את כללי הראיות ואת דיני הראיות, שלא ינהגו בהם עוד בבית המשפט לענייני משפחה, שכן למעשה בכך היה יוצר לא משפט צדק אלא "מספח". הוא הדין גם לעניין סדרי הדין. התקנות באו במטרה לאפשר שוויון דיוני בין בעלי הדין. תקנות סדר הדין איפשרו לתובע אותה עוצמה של סדר-דין כמו שאיפשרו לנתבע, ולהפך. כפי שכבר הערתי לעיל, אמרו קודמים לי, שסדרי הדין הוחקו כי שיחיו בהם, דהיינו, שהיו לעזר שוויוני בין בעלי הדין הניצים זה עם זה. כמובן, יש סדרי-דין הטובים לערכאה שיפוטית זו או אחרת, וכך גם נקבע לגבי בית המשפט לענייני משפחה. בית משפט לענייני משפחה הוא מיוחד, ומן הראוי הוא שיהיו לו סדרי-דין המתאימים לו במיוחד. סעיף 26לחוק בית המשפט לעניני משפחה, הורה, כי שר המשפטים מורשה להתקין תקנות הקשורות בסדרי-דין של בית המשפט לענייני משפחה. ואכן, ביום 15.9.95, התקין שר המשפטים תקנות לעניין סדרי הדין בבית המשפט לענייני משפחה, שנכנסו לתוקף ביום .1.10.95מהוראותיה של תקנה 258ב, כפי שתוקנה, עולה גם כן שכל תקנות סדר הדין האזרחי, שאינן עומדות בסתירה לתקנות שתוקנו, ייחשבו כתקנות העומדות גם כסדרי-דין בבית המשפט לענייני משפחה. אמנם, בתקנה 258ב(ג) נקבע שבית המשפט רשאי לסטות מהוראות התקנות האחרות שבתקנות סדרי הדין, אם נראה לו לעשות זאת לצורך עשיית משפט צדק. אבל גם בכך ברור שלא נתכוון מחוקק המשנה לבטל את סדרי הדין הרגילים שבתקנות, בכל הקשור לבית המשפט לענייני משפחה, אלא רק בעניינים ובמקרים מיוחדים שבהם סבור בית המשפט לענייני משפחה שזו הדרך הטובה ביותר לעשיית צדק. טוב יעשה בית משפט קמא, שאם וכאשר יחליט לסטות מכללי הראיות או מסדרי הדין הרגילים, שיסביר מדוע הוא סוטה מדינים אלה בכל עניין של סטייה כזו, ומדוע סבור הוא שכך ייעשה משפט צדק. כאמור, ברור הדבר שלא היתה כוונה ואין כל כוונה שסדרי הדין וכללי הראיות, באופן כללי, לא יחולו גם על הדיונים וההליכים המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה. זה בכל הקשור להחלטה הראשונה. המסקנה היא, שאיני רואה מקום לקבל את הערעור בנושא זה, וברור לי, שבית-משפט קמא התעלם מעובדות שיש בהן עילות חדשות, אם יש כאלה, ואשר באו רק בכתב התשובה ולא בכתבי הטענות של התביעה וההגנה. ההחלטה השנייה שעליה מוגש הערעור, היא ההחלטה מיום 3.1.96, אשר בה חויב המערער לשלם למשיבים (אישתו ושלושת ילדיו הקטינים) דמי מזונות זמניים בסך 000, 7ש"ח בחודש. כמו-כן חויב הנתבע לשלם את הוצאות הביטוח ודמי קופת-חולים וכן נקבע שקיצבת הילדים תשולם לידי האם. לגבי המזונות הזמניים, הכלל הוא, שבית המשפט אינו נוהג להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא, אלא אם כן מדובר בשיעור מזונות חריג ובמצב שתשלום מזונות כזה (שהוא חריג) יביא לנזק בלתי הפיך למשלם המזונות. הכלל הוא, שצו למזונות זמניים הוא צו-זמני לכל דבר. ומטרותיו הן אלה: (א) לשמר מצב קיים, דהיינו לשמר - עד כמה שעולה מכתבי הטענות בעיקר - רמה מסוימת שבה נהגו בני המשפחה עד עתה. (ב) למנוע, חס וחלילה, חרפת רעב מהזכאי למזונות. דמי המזונות הכוללים שנפסקו לזכות האישה והילדים מגיעים לכ-600, 7ש"ח בחודש. כאן ראוי לציין שבית המשפט קמא טעה בעניין החיוב בתשלום לקופת החולים, מאחר שאין עוד חיוב כזה, וקיים חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994, ולכן יבוטל החיוב הכולל - גם על הוצאות רפואיות חריגות - כפי שמופיע בסעיף ב' של ההחלטה מיום .3.1.96 ייתכן מאוד, שלמראית עין נראה הסכום 600, 7ש"ח בחודש (דמי המזונות ועוד קצבת הילדים) סכום גבוה יחסית. אולם, כאשר מדובר באדם שהוא בעל רכוש כמו משאית, מכונית, אופנוע-ים ועוד, המשלם כהחזר חובות סכום של כ-000, 12ש"ח בחודש, ניתן לומר שבנסיבות העניין לא יתערב בית המשפט בשיעור קביעת דמי המזונות. ייתכן בהחלט, שלאחר שבית המשפט קמא ישמע את הראיות, הוא יגיע לידי מסקנה כי סכום המזונות אכן צריך להיות בשיעור קטן בהרבה (וכאן ראוי לציין שבא-כוח המערער הביע דעה שדמי המזונות הזמניים היו צריכים להגיע עד ל-000, 12ש"ח בחודש). כמובן, אם יקבע בית המשפט שיעור מזונות כלשהו, גם קטן יותר כאמור, הוא יקבע זאת מיום הגשת התביעה. אם אכן כך ייקבע, נראה לי שלא ייגרם למערער נזק שאינו ניתן לתיקון, מאחר שאם אכן יחויב הוא לשלם דמי מזונות נמוכים מאלה שנקבעו, תמיד יוכל לקזז את הסכומים ששילם ביתר. הכלל הוא, שבית משפט זה יתערב בשיעור מזונות, בייחוד בשיעור המזונות הזמניים, רק אם וכאשר הסכום שנקבע הוא חריג במיוחד מצד אחד, ומצד שני - אם המשך תשלום המזונות הזמניים יגרום נזק בלתי הפיך למשלמם. בנסיבות העניין, נראה לי כי לא נתקיימו שתי הנסיבות הנ"ל. על כן, לא אתערב בשיעור דמי המזונות, פרט לזאת שתבוטל ההוראה שנאמרה בסעיף ב' של ההחלטה מיום .3.1.96בכפוף לכך נדחה הערעור. בנסיבות העניין החלטתי שלא לקבוע הוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו. הודע היום, 29.1..96 שאלות משפטיותמזונות