המקרה: 1. ביום 28.08.00 הוגשה בבית הדין תביעתה של התובעת הגב' יפית ארמן כנגד נתבעת מס' 1 הגב' אן מארי פרידלנדר - להלן נתבעת 1. וכנגד נתבעת מס' 2 הבוסתן - גלריה וביסטרו (1997) בע"מ הנקראת גם "לילה - בר מסעדה", מרח' הנביאים 59, שבירושלים- להלן נתבעת 2. התובעת עבדה כמלצרית במסעדה בתקופה שבין ספטמבר 98' ועד תחילת יולי 00'. התובעת טוענת כי במהלך עבודתה הוטרדה מינית ע"י עובד במסעדה- מר מרק כהן, ובעקבות הטרדתו ומרותו של אותו העובד פוטרה. טענתה הנוספת היא כי פיטוריה נעשו ללא מיצוי זכויותיה בגין עבודתה וללא טיפול כנדרש בעניין ההטרדה המינית. 2. התביעה לרכיביה השונים כוללת דרישה לפיצויים בגין הטרדה מינית והתנכלות , פיצויי פיטורים, חוב בשל אי תשלום שכר מינימום , גמול עבודה במנוחה השבועית , גמול שעות נוספות , תמורת הודעה מוקדמת , דמי הבראה , פדיון חופשה, דמי חגים , הוצאות נסיעה, פיצויי הלנת שכר מוגדלים , הן בגין שעות העבודה הרגילות , והן בעבור השעות נוספות. ביום 23.10.00 הוגש כתב הגנה מטעמן של הנתבעות . כתב ההגנה מכחיש את התביעות השונות ומכיל כמה וכמה טענות מקדמיות. לכל היותר מודה הנתבעת מס' 2 על קיום יחסיי עובד ומעביד בינה לבין התובעת. 3. בדיון שהתקיים בפני כב' הרשם מר משה טוינה (כתוארו אז) ביום 26/03/01 נוסחו המוסכמות והפלוגתאות הבאות : מוסכמות : התובעת הועסקה במסעדה האמורה ברח' הנביאים בירושלים החל מספטמבר 98' ועד תחילת יולי 00'. אין חולק כי המסעדה מופעלת ע"י הנתבעת 2, אשר הנה חברה בע"מ , כאשר הנתבעת 1 הנה בעלת מניות ומנהלת בפועל אצל הנתבעת 2. לתובעת שולם שכר כמפורט בתלושי השכר אשר הוצאו לאחרונה , למעט לטענת התובעת לחודשים מאי , יוני 99'. מוסכם כי עם סיום העסקתה בפועל , פנתה התובעת לנתבעת במכתב דרישה אשר צורף כנספח א' לכתב ההגנה, נענתה במכתב מטעם הנתבעת 1 אשר צורף כנספח ב ' לכתב ההגנה. התובעת זכאית לשכר על פי מספר שעות העבודה בפועל בהן עבדה מידי חודש. פלוגתאות : רשימת הפלוגתאות ארוכה ועל כן לא נצטטה במלואה. עקר הדיון בבית הדין נערך על הפלוגתאות העיקריות בתיק, ובהן עניין ההטרדה המינית , ואם אכן מדובר בפיטורין או בהתפטרות, שאר הפלוגתאות נובעות בעיקר מהפלוגתאות העיקריות, וחלקם מתייחסות לשאר רכיבי התביעה. השתלשלות ההליכים 4. פרשת ההוכחות החלה ב 03/06/02. בדיון זה העידו ונחקרו התובעת, ונתבעת מס'1. המשך ההתדיינות נקבע ב 05/09/02. בדיון זה העידו ונחקרו בעלה של הנתבעת מס ' 1, והגב' אורית כהן -מלצרית בתקופה הרלוונטית לתביעה, מטעמן של הנתבעות. נקדים ונאמר כבר כאן כי עדותם של אן מרי ובעלה היית ברורה, צלולה ואמינה. בעדותם התקבלה התמונה הנכונה על כל הפרשיה כולה. בדיון האמור שנערך ב 05/09/02 הודיעו הצדדים כי אם לא יתאפשר לשמוע את עדותו של מר כהן- המטריד לכאורה. אפשרי מבחינתם לעבור לסיכומים (ראה פרוטוקול 05/09/02 עמ' 52 ש 11). 5. במהלך תקופת ההתדיינות זו , לאחר שכבר העידה ונחקרה ,התובעת, הנתבעת מס' 1, בעלה והגב' אורית כהן, וטרם נחקר העד המטריד ,לכאורה , מר מרק כהן. פקד אסון נורא את נתבעת מס' 1 ומשפחתה. הנתבעת מס' 1 - אן מרי ובעלה,הורים לילדים קטינים ובגירים, נרחצו ע"י בנו של האחרון 6. ב"כ התובעת דרש עיקול להבטחת תביעתו. בקשת העיקול נדונה בפני כבוד הרשמת ד' פינשטיין, שנתנה החלטתה לעיקול דירת המנוחה עד לסך של 130,000ש"ח ביום 13.10.02. העיקול נרשם בלשכת רשם המקרקעין. הרשמת דחתה את בקשת מנהלי העיזבון למחוק את העיזבון מהתביעה הנדונה, וכן נדחתה בקשת מנהלי העיזבון לביטול העיקול. החלטתה נתנה ביום 16/02/03 ולפיה העיקול במקרקעין יעמוד על כנו, בהסדר של חלופת הפקדת ערובה עד סכום התביעה. ביום 25/03/02 הופקדה ערבות בנקאית מטעם המשיבים על סך של 130,000 ₪ בכספת בית הדין להבטחת סכום התביעה. בעת הדיון בערעור על החלטת כב' הרשמת סוכם כי התביעה לגופו של ענין בתיק העיקרי תכריע את גורל הערעור בענין העיקול. לפיכך לא נותר אלא לדון בתביעה לגופה. אחריות נתבעת מס'1 - הרמת מסך בין הנתבעות 8. ב"כ הנתבעות טען טענה מקדמית בדבר אחריותה וצירופה של נתבעת 1 לתביעה. טענתו היא כי נתבעת 1 היא בעלת מניות בנתבעת 2. הנתבעת 1 ונתבעת 2 הן גופים משפטיים שונים. הנתבעת 1 לכל היותר היא אורגן המבצע שליחות מטעמה של נתבעת מס' 2 ועל כן אין להטיל על הנתבעת 1 אחריות אישית. ב"כ התובעת טען כי נתבעת 1 חבה באחריות כלפי התובעת מטעמים שונים. תחילה טען כי לא הודע לתובעת שהיא מתקבלת לעבודה שמעבידה היא חברה כל שהיא. הוסיף וטען כי אין התובעת יכולה לזהות מהמידע על תלושי השכר שלה מי הוא מעסיקה. ניסה להראות כי הנסיבות בהם הנתבעת 1 ונתבעת 2 לא מפרידות בין פעילותן ועמידותן הכלכלית , בכך שפעמים וגוף או אורגן אחר שאינם קיימים כלל שילם את משכורתה , יש בכך כדי להצדיק הן הרמת מסך של נתבעת מס' 2 כלפי נתבעת מס' 1 והן כדי לחייב את הנתבעת 1 בחיובי התביעה באופן אישי . 9. מעדותה של התובעת עצמה מתבקשת המסקנה כי אין יריבות בין נתבעת 1 לבינה. טענת ב"כ התובעת כי הועסקה באופן אישי ע"י הנתבעת 1 הופרכו כליל, לרבות בחקרה הנגדית של התובעת , כלשונה: "ש. מעבר לעבודה שלך במסעדה לא קרה שנתת שירותים אישיים לנתבעת1. ת. לא משהו אישי. יצא לי להיות בבית של הנתבעת 1 אבל לא במסגרת שירותים אישיים הייתה ישיבת צוות. ש. בשום שלב לא נתת לה שירותים על בסיס אישי שלא קשור למסעדה . ת. לא. כל השירותים היו קשורים למסעדה. " (פרוטוקול 03/06/02 עמ' 5 ש' 6 - ש' 10) (הדגשות שלי כאן ולהלן - א.א.) התובעת בחקירתה הנגדית הודתה כי המסמכים האישורים והשיקים בגין עבודתה במסעדה לא הוצאו על שם נתבעת מס' 1 אלא על שם נתבעת מס' 2 - החברה (ראו פרוטוקול 03/06/02 עמ' 4 ש' 9 - עמ' 5 ש' 5). העובדה כי התובעת הועסקה ע"י נתבעת 2 בלבד מתבססת גם על עדותה של נתבעת 1 (פרוטוקול 03/06/02 עמ' 27 ש 9-20). כך גם התייחסות בעלה של הנתבעת בעדותו לפיה, התובעת הועסקה ע"י הנתבעת מס' 2 בלבד. (פרוטוקול 05/03/02 עמ' 41 ש 20 עד עמ' 32 ש' 13 ). 10. ב"כ התובעת טען כי יש להרים את מסך נתבעת 2 כלפי נתבעת מס' 1. האפשרות להרמת מסך ביחסיי עבודה דורשת נסיבות ברורות של הברחת נכסים , חדלות פירעון בפעולה של החברה, ערבוב נכסים, הונאה ותרמית. (ע"ע 1170/00מרים פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית בע"מ(טרם פורסם). כדי להביא את בית הדין להכריע באפשרות זאת היה על ב"כ התובעת להביא ראיות והוכחות להתקיימות אותם הרכיבים. 11. בעדות הנתבעת - 1 ובעדות בעלה לא נמצא כי בני הזוג פעלו תוך ערבוב נכסים עם החברה לכל היותר אפשר לסבור כי טעו ברישומים טעות שיכול ובנקל ניתן לתקנה, וזאת באותה התקופה בה הוחלף מנהל החשבונות של המסעדה (ראו פרוטוקול 05/09/02 עמ' 42 ש' 1-3). מכאן ועד לערבוב נכסים הדרך ארוכה. גם אם אכן קבלה התובעת קבלות שונות ובכך לכאורה יש להעיד על ערבוב נכסים הרי שמעולם לא קיבלה התובעת קבלה על שמה של הנתבעת 1, כך שאין ערבוב נכסים ,אפילו לכאורה, דווקא בין הנתבעת 1 לנתבעת 2, המאפשר את הרמת המסך בין נתבעת 1 לבין החברה. ס' 6 לחוק החברות התשנ"ט קובע כי הרמת המסך תעשה במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים. ס' זה לא בא ליצור הלכה חדשה אלא בא להמשיך את המגמה שהייתה קיימת קודם בפסיקה( א' חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת-המסך" עיוניי משפט יז (תשנ"ב), 197). המגמה קודם החוק הייתה כי על בית המשפט להיזהר מהרמת מסך ולנקוט בדרך זו אך ורק שעה שהוכח למעלה מכל ספק קיומה של תרמית (דב"ע נג 3/205 מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה, פד"ע כז' 345 בעמ' 350). התובעת וב"כ לא הוכיחו (ואפילו ספק קל לא העלו), כי קיים ערבוב נכסים או תרמית. על כן לא הוכח כי יש נסיבות המצדיקות הרמת מסך בין נתבעת מס' 1 לנתבעת מס' 2. 12. לפיכך בזאת קובע בית הדין כי לא קיימת יריבות בין הנתבעת 1 לתובעת, וכן הנתבעת 1 לא חייבת באחריות נתבעת 2. על כן התביעה כלפי נתבעת 1 דינה להדחות. הטרדה מינית 13. לאחר שדנו בטענת האחריות המקדמית , נעבור עתה לדון בעילות התביעה עצמה. התובעת טענה כי עובד במסעדה מר מרק כהן ביצע בה מעשים מגונים בשעת עבודתה. ראשית נברר מעמדו של מר כהן ואחר נדון בהטרדה עצמה, אם כלל התקיימה. הנתבעת טענה כי מר כהן איננו עובד המסעדה אלא לכל היותר הוא לקוח חשוב במסעדה, וגם לגופא טענת ההטרדה וההתנכלות אינה במקומה. מעמדו של מר כהן 14. מר כהן העיד בעדותו כי לא היה עובד של הנתבעת. כלשונו, "הייתי חבר שלהם ונתתי להם עצות ויעוץ לגבי המסעדה."... "הם היו חברים שלי... לא חיפשתי כסף"... "היו כמה פעמים שאכלתי במסעדה בחינם פעם פעמיים שלוש והצעתי להם לשלם והם לא לקחו.".(פרוטוקול 02/02/03 עמ' 53 ש' 10 - עמ' 54 ש' 15). מר כהן לא היה זכאי להזמין אנשים שיאכלו חינם והוא עצמו אכל שם חינם מספר פעמים אותו ניתן למנות על אצבעות הידיים. כפי שהעיד הוא אף הציע לשלם עבור ארוחותיו אך הנתבעים סירבו לקבל תשלום (עמ' 54 ש' 1-6). במקרה אחד ביקש שיתנו לאורחים שהיו במקום והזמינו הזמנה גדולה, קינוח בחינם. אברהם פרידנלדר ז"ל כעס עליו: "מאוד ואמר לי שזו לא מסעדה שלי ואני לא יכול לעשות את זה" (עמ' 54 ש' 3-4). נתבעת 1 העידה כי מר כהן לא נתן שירותים כל שהם למסעדה תמורת תשלום וכי מעולם לא ראו בו עובד של המסעדה. כלשונה: "ת. ... לא הסכמתי לכל החזונות שלו הוא לא עסק אצלי מעולם ולא היה עובד של המסעדה לא קיבל כסף או סמכויות לעשות דברים בעצמו. הוא היה יועץ מתנדב בתחום העיצוב. ש. מה התמורה שקיבל מר כהן עבור התפקיד שמילא. ת. הוא לא קיבל שכר או תשלום הוא קיבל שתייה או אוכל אליהם הזמנתי אותו מדי פעם . " (פרוטוקול 03/06/02 עמ' 30 ש' 10-15). בעלה של נתבעת 1 העיד לגבי תפקידו, לכאורה, של מר כהן במסעדה, כלשונו: "ש. איזה תפקיד מילא מר כהן במסעדה בחודשים יוני יולי 2000 . ת. הוא היה חבר של אן מרי או קרוב של אן מרי הוא לא היה חבר שלי , לא חבר שלי , הוא לא שילם לי את החשבון . הוא היה אוכל בלי לשלם חשבון והוא היה קרוב של אן מרי . ש. הוא יעץ בנושאים שקשורים לעיצוב המסעדה וללבוש עובדים. ת. הוא דיבר עם אן מרי על זה . הם היו קרובים . אבל לא היה לו תפקיד שם . היה לו זכות דיבור כמו כל אחד מהאורחים הישראלים לא יותר מזה. שאמרתי קרוב של אן מרי התכוונתי לא לקרוב משפחה אלא למכר. (פרוטוקול 05/09/02 עמ' 42 ש' 14-21). מעדותם של הנתבעת 1 ועדיה מתבקשת המסקנה כי מר כהן לא היה עובד המסעדה, ואף לא ממונה מטעמה אלא לכל היותר היה אורח חשוב בה. עדותה של הגב' אורית כהן , מלצרית שעבדה בתקופה הרלוונטית במסעדה, מחזקת את עדותה של הנתבעת 1 ומלמדת כי מר כהן לא היה עובד הנתבעת 1 ואף לא ממונה מטעמה אלא לכל היותר יועץ שלא היה לו תפקיד מוגדר ולא הוצג בפני עובדיי המסעדה כחבר לצוות(פרוטוקול 05/09/02 עמ' 48 ש' 10-13) עדותה של הגב' אורית כהן לעניין זה מקובלת עלינו. 15. התובעת בעצמה העידה כי מר כהן לא היה מבין עובדי המסעדה וכי היא לא הייתה כפופה למרותו . משום חשיבות עדותה זאת נביאה שוב כפי שהובאה בפרוטוקול (פרוטוקול 03/06/02 עמ' 21 ש' 5 עד עמ ' 22 ש' 11): ש. היו עוד מלצריות שזה הפריע להם שהוא נגע בהם באותה דרך . היה לך איתו קשר מיוחד? ת. לא היה לי שום קשר אתו אישית . ש. גם לא קשר עבודה. ת. כן . את העבודה שלי ביצעתי מול אן מרי . הוא לא נתן לי הוראות . ש. הוא לא נתן הארות למי מעובדי המטבח. ת. לא יודעת . לא ריאתי בזמן שאני הייתי . ש. לא היה לך שום שיח אתו אם רצית לאחר . הוא לא אמר לך איך לעבוד. ת. ישירות לא. הוא לא פנה אלי הוא פנה לאן מרי שהיו לו תלונות. ש.ביוני הוא מתחיל לשבת במסעדה עם לקוחות הוא עובר לבר נוגע בך באחרות את מתעלמת ממנו . לא היה לך קשר איתו . ת. לא קשר ישיר . ש. הוא לא היה עובד של המסעדה. ת. לא יודעת שהוא קיבל. הובהר לנו בישיבת צוות שהייתה שמר כהן הולך להיות מנהל אומנותי שהוא נכנס לטפל. כך הוא הוגדר. שהוא אחראי להביא נגנים . רקדניות . ש. אן מרי אומרת לך זה מר כהן הוא נמצא פה עוזר לנו רק תדעו שהוא נמצא כאן תכירו אותו . ת. כן . ש. הוא לא הוצג לכם כאחראי . ת. לא. ש. לא כמישהו שנותן לך הוראות. ת. לא. ש. למעשה מבחינתך הוא לא בכלל השפיע על העבודה חוץ מזה שהוא שם כמו לקוח קבוע. ת. הוא לא היה ממונה עלי באופן ישיר. ש. באופן עקיף כן. ת. אן מרי למשל קיבלה טענות ממנו על אופן עבודה שלי . הוא היה אוכל במסעדה הוא היה מגיע לאחרי הבר שרק עובדים נכנסים לשם . ש. הוא נמצא הרבה לא קשור לעבודה שלך אבל עובד מול אן מרי . ת. כן . ש. כל מה שאת יודעת שבדיעבד שהגיעו ממנו תלונות לאן מרי . ת. שאני דיברתי עם אן מרי והיא פנתה עלי בטענות היה ברור לי שזה ממר כהן. מעדותה של הנתבעת 1 ועדיה, ואף מעדותה זו של התובעת עולה בברור , כי התובעת עצמה לא ראתה את מר כהן כחלק מצוות העובדים בנתבעת 2 , לא הייתה כפופה לו בצורה כל שהיא , לא קיבלה ממנו הוראות או הנחיות בקשר לעבודתה הוא אף לא הוצג בפניה כממונה על משימות אלו או אחרות שנבעו מתפקידה ואותן התחייבה לבצע. לא הוכח כי בין מר כהן לבין הנתבעות התקיים קשר של יחסיי עובד ומעביד או אף כי מר כהן היה ממונה מטעם נתבעת מס' 2. הצדדים עצמם לא הגדירו הקשר ביניהם ככזה. מר כהן לא היה בר פיקוח ע"י הנתבעות , מר כהן לא שולב במסעדה כנותן שירותים ,ואף לא היה בעל עסק עצמאי הנותן עצות למסעדות. מר כהן בעצמו , לבדו, לא היה מחויב לתת עצות לבעלת המקום. מר כהן לא קיבל שכר עבור עצותיו. עצותיו של מר כהן הקנו לו מעמד של חבר קרוב הוא ותו לא. האם מעמדו של מר כהן יכול לחייב את הנתבעת 2 באחריות בגין הטרדה מינית? 16. בהנחה כי מר כהן לא היה עובד , אלא אורח מכובד, ואף יותר מכך עזר לנתבעת 1 ובעלה ז"ל בכמה עצות להפעלת המסעדה. השאלה אפוא האם בגלל מעמדו זה יכולה "ההטרדה" לכאורה להכניס את הנתבעת 2 לחיובים הנובעים מהחוק למניעת הטרדה מינית? 17. ס' 7 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח 1998, קובע כי : 7. פגיעה על רקע הטרדה מינית [תיקון: תשנ"ה(2), תשנ"ח(2)] (א) במסגרת יחסי עבודה לא יפגע מעביד או ממונה מטעמו, בעובד או בדורש עבודה בעניינים המנויים בסעיף 2 או בכל דרך אחרת, כאשר מקור הפגיעה הוא אחד מאלה: (1) הטרדה מינית של העובד או של דורש העבודה שנעשתה בידי המעביד, בידי הממונה מטעמו או בידי עובד אחר; בחוק זה, "הטרדה מינית" - כמשמעותה בחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן - חוק למניעת הטרדה מינית), ובלבד שלעניין פגיעה שמקורה בהטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(3) ו(4) לחוק האמור, די בהצעה או בהתייחסות אחת בלבד; (2) תלונה או תביעה של העובד בשל פגיעה כאמור בסעיף זה; (3) סיוע של עובד לעובד אחר בקשר לתלונה או לתביעה בשל פגיעה כאמור בסעיף זה. (ב) על פגיעה שמקורה בתלונה או בתביעה כאמור בסעיף קטן (א)(2) ו(3) יחולו הוראות סעיף 6(ב). 18. פרופ' רות בן ישראל בספרה שוויון הזדמנויות ואיסור אפליה בעבודה, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה -תשנ"ח- 1998, מתמודדת עם בעייתיות ההגדרה "ממונה מטעמו" המופיעה בס' '7 (א) לחוק. "המושג "ממונה מטעמו " של המעביד אינו מוגדר בחוק. נראה שיש לפרשו בהרחבה. דהיינו, לא חייב להיות ממונה ישיר על העובד , אלא נראה כי די בנסיבות האלה באפשרות שיש לעובד המטריד להשפיע על ההחלטה הפוגעת בעובד." (ראו ר' בן ישראל , שוויון הזדמנויות ואיסור אפליה בעבודה ,הוצאת האוניברסיטה הפתוחה - התשנ"ח-1998, כרך ג' עמ' 902, ראו שם בהמשך דוגמא רלוונטית) האם מעמדו של מר כהן העניק לו השפעה על התובעת? 19. התובעת העידה כי לא ראתה במטריד , בעל מרות , כלפיה, אך לאור עדותה של הגב' אורית כהן - מלצרית במסעדה בתקופה האמורה- מר כהן אכן יעץ על סגנון ההופעה, אך לעצותיו כלל לא היתה השפעה ממשית על עבודת המלצריות. הנתבעת 1 הייתה קשובה לרצונם של המלצריות ,יותר מרצונו של מר כהן. כלשונה של גב' אורית כהן : " פעם הוא רצה שנחבוש פאות אדומות במסיבה במסעדה ולא אהבנו את זה והערנו לאן מרי . ובסופו של דבר לא חבשנו פאות אדומות"... ... הוא לא היה הבוס שלי ואמר לי מה לעשות." ( ראו פרוטוקול 05/09/02 עמ' 49 ש 6-13). הנתבעת 1 העידה כי מעמדו של מר כהן במסעדה היה ,כלשונה: "יועץ מתנדב בתחום העיצוב"(פרוטוקול 03/06/02 עמ'30 ש' 11-12). הנתבעת 1 העידה כי מר כהן העביר אליה תלונות של אורחים אך ורק פעמיים, אחת מהם הייתה שלו ואחרת הייתה על התנהגות לא נאותה ללקוח. ( פרוטוקול 03/06/02 עמ' 33 ש ' 21). מכלול הדברים כאמור לעיל מביא אותנו לכלל מסקנה כי למר כהן לא היתה השפעה על עובדי המסעדה, ואף לא היה בר מרות או השפעה כדי לכוללו לגדר ה "ממונה מטעמו". 20. המחוקק הבחין בין הטרדה מינית שאסורה לכולי עלמא לבין הטרדה מינית כאשר מדובר במסגרת יחסי עבודה או תוך ניצול מרות. במקרה האחרון החמיר והטיל אחריות גם על המעביד, בשל כך שמדובר ביחסי מרות וביחסי עבודה. 21. הטלת אחריות על המעביד הינה ביחס למעשים שנעשו על ידי מי שהוא עובדו עליו יש למעביד, מרות וכך גם ביחס לממונה מטעמו של המעביד. דהיינו למעביד יכולת וסמכות להנחות ולאסור עליו (כמי שפועל מטעמו) התנהגות מסוימת, ואם לא יציית אזי יופסקת הקשר עימו בין אם קשר של יחסי עובד מעביד ובין אם קשר של מינוי והטלת תפקיד). עת עסקינן במי שאין עליו מרות המעביד מאחר ואינו פועל מטעמו של המעביד ואף לא כפוף להוראותיו והנחיותיו לא הטיל המחוקק בחוק אחריות. לא בכדי נקט המחוקק בסעיף 7 את הסיפא של סעיף א. המחוקק יכול היה לסיים את החיוב באומרו "מעביד חייב לנקוט אמצעים סבירים, בנסיבות הענין, כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה..." . אם היה המחוקק מסתפק בדברים אלה יתכן היה בכך כדי להטיל אחריות גם במקרה שמדובר בלקוח אף אם מדובר בלקוח קבוע. אך המחוקק הוסיף על הדברים הבאים את הסיפא של ס"ק א באומרו "...על ידי עובדו, או על ידי ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו..." עד כאן הרחיב המחוקק את אחריות המעביד. אין בכך כדי להטיל אחריות על מי שאינו ממונה מטעמו של המעביד. 22. יחסו של המחוקק שונה בין המטריד לבין המעסיק כאמור. המעסיק נושא בחטאו של אחר - חטאו של המטריד - ובבחינת "זיגוד חטא ויגוד מינגד"(ראובן חטא שמוען נענש?!). אלא שאנו מבקשים לטפל בנגע זה של הטרדה מינית, תוך ניצול יחסי מרות וכפיפות. ההנחה הינה כי למעסיק יש היכולת והסמכות לפקח ולפעול ביחס לעובדו או ביחס "לממונה מטעמו" ולכן הטיל עליו המחוקק אחריות אזרחית ופלילית. המעביד נדרש אפוא להנחות את מי שכפוף לו, שלא להתנהג באופן אסור. מטבעה של הטלת אחריות מעין זה, בגין מעשה אדם אחר, שאינה יכולה להתפרש בהרחבה מעבר לכוונת המחוקק ומעבר לתכלית החוק. 23. נציין כי בגרסה הקודמת של החוק חוק שויון הזדמנויות בעבודה תשמ"ח - 1988 הוטלה אחריות על המעביד כאשר מדובר היה במטריד שהיה ממונה מטעמו של המעביד על המוטרד - "שנעשו בידי המעביד או בידי מי שממונה במישרין או בעקיפין על העובד ". נוסח זה שונה. הנוסח הקיים כיום רחב יותר, אך הוא אינו רחב כדי לכלול בתוכו לקוח. 24. במקרה זה לא ניתן לראות את מר כהן כ"ממונה מטעמו" של המעסיק נתבעת 2 כפי שהעידה אף התובעת עצמה כאמור לעיל וכפי שגם עולה משאר העדויות בין היתר של נתבעת 1, בעלה ז"ל, וכך גם מעדות מר כהן. ה"ה האחרון אורח חשוב ואף נתן עצות חבריות אך בכך לא סגי כדי להכנס לגדר "ממונה מטעמו" כפי שנקבע בחוק. לאור זאת דין התביעה, בה מבקשת התובעת לקבל את הסעד הסטטוטורי הקבוע בחוק, להדחות, שהרי אין אנו באים בגדר האחריות אותה הטיל המחוקק על מעביד. 25. יחד עם זאת, כפי שאמר בית הדין הארצי לעבודה בענין ע"ע 300376/97 חברה פלונית בע"מ נגד אלמונית. "חוזה העבודה האישי שבין העובדת לבין מעסיקה כולל תנאי מכללא, על פיו מחוייב המעסיק לדאוג לסביבת עבודה בה אין חשיפה להטרדה מינית. חובה זו בחוזה העבודה נובעת גם מחובת תום הלב המוטלת על הצדדים לחוזה על ידי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 ואף מחובת הנאמנות של המעסיק לעובדיו. ועוד. חובת המעסיק למנוע הטרדה מינית נובעת גם מסעיף 2 לחוק המבטיח לעובדת ולעובד מקום עבודה ללא אפליה". חרף הסדר הסוגיה באופן סטטוטורי אין לומר כי הדברים אינם נכונים גם כיום. יחד עם זאת במקרה דנן התביעה הינה לפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק וכאמור אין אנו נכנסים בגדרו. יחד עם זאת, נראה להלן שאף אילו היתה מסקנתנו שונה, דינה להידחות מאחר ואין מעשיו של מר כהן באים בגדר הטרדה מינית. נדון עתה בהטרדה גופא 22. התובעת העידה כי " ...היו ליטופים בידיים, בכתפיים. לפעמים שהייתי בבר הוא נכנס ונוגע לי בידיים ובזרועות... ". (פרוטוקול 03/06/02 עמ' 20 ש' 21-22) המטריד לכאורה מר כהן העיד : "ש. נכון שמספר פעמים נגעת בתובעת וליטפת אותה במסעדה בשעת העבודה. ת. בהחלט לא. אני מוכן להישבע על ספר תורה. אני בן 56 כל חיי המבוגרים אני מכיר מישהו אני נוהג ללחוץ לו יד או להניח לו יד על הכתף. ש. האם הנחת יד על הכתף של יפית . ת. העד מדגים על עו"ד בן דוב כיצד שהיה מאחורי הבר הניח יד על הכתף ושאל מה שלומך או דברים מסוג כזה. מדובר בנגיעה קלה בכתף ולא בליטוף כך הסביר. זה לא הטרדה מינית להבנתי . ש. זה לא רק מה שעשית. אתה גם אחזת בשתי ידיך בזרועות של יפית וליטפת את הזרועות בשתי ידיים בבת אחת וגם הנחת יד על ידה שהיא הייתה על השולחן. ת. אמרתי לך מה שעשית . זה מה שאני זוכר, אני מכיר את עצמי". (פרוטוקול 02/02/03 עמ' 55 ש' 2 - 11 ואילך) אופיים של נגיעות 23. הגב' אורית כהן- מלצרית שהועסקה במסעדה באותה התקופה העידה על התנהגותו של מר כהן. "ש. האם ראית פעם את מר כהן מלטף מישהו או נוגע במישהו במסעדה ת. לא. ... ש. את יודעת שמר כהן נהג לחבק לנשק ולגעת בבחורות במסעדה. ת. לא יודעת . אותי לא חיבק ולא נישק . ... ש. הנתבעת 1 אן מרי העידה שמר כהן היה נוהג כלפי כולם בהתנהגות של נגיעות . ת. אני לא ראית והוא לא נגע בי. " (פרוטוקול 05/09/02 עמ' 48 ש' 19- עמ' 49 ש' 5) בעלה של אן מרי ז"ל העיד בפני בית הדין כי : "ש. האם ראית פעם את מר כהן מלטף מישהו או נוגע במישהו במסעדה. ת. כן הוא נגע בי ואני לא אהבתי את זה . הוא נהג לגעת בכול אחד שהוא דיבר אתו. ש. הוא נגע וליטף את כל הבחורות . ת. אני לא הבחורה . הוא נגע גם בי . ש. האם הוא נגע בכול הבחורות ולטף אותם ת. לא ראיתי . ש. ראיתי אותו נוגע בבחורות במסעדה. ת. הוא נגע באישתי , באורחים אחרים , לא ראיתי שהוא נגע בעובדים אחרים . ... ש. ... איך מר כהן נגע בך . ת. העד מדגים כיצד מר כהן נגע בו בין היתר נגע תוך הנחת יד על הכתף והנחה של יד על הברך עת ישבו יחד. ביקשתי ממנו לא לגעת מכיון שאני רגיש לעניין... לא חשתי שהיה בנגיעות שלו הטרדה מינית כלפי . " (פרוטוקול 05/09/02 עמ' 43 ש' 10-26) הנתבעת 1 העידה כי: "ראיתי את ההתנהגות שלו , התנהגות היתה ניו יורקית . (העדה עושה תנועה של נשיקות ) נשיקות , חיבוקים ונגיעות. הוא נגע בכולם . יפית אמר לי שהיא לא אוהבת את זה שהוא נוגע בה. "(פרוטוקול 03/06/02 עמ' 31 ש24-26). הנתבעת העידה כי סגנונו של מר כהן לא הפריע לה באופן אישי(פרוטוקול 03/06/02 עמ' 32 ש' 5). 24. העדויות המצויות בתיק כפי שהראנו לעיל (עדויות הנתבעת 1 ובעלה , עדויות התובעת ועדותו של מר כהן עצמו) יש בהם להראות בוודאות כי דרכו של מר כהן היא לגעת באנשים. אף עדותה של הגב' אורית כהן לעניין זה אינה שוללת את העובדה כי מר כהן נוהג לגעת בבני שיחו. על כן באין ראיה/הוכחה לסתור אנו קובעים כי אכן מר כהן נגע גם בתובעת. 25. אך לא כל נגיעה שהיא נחשבת להטרדה מינית לפי חוק למניעת הטרדה מינית התשנ"ט- 1998. ייתכן מאוד והתובעת מצאה עצמה נפגעת מנגיעות אילו . מהתגובות שבחרה ודרך ההתעלמות מהמטריד אפשר לסבור כי אכן מצאה עצמה נפגעת מדרך הארץ שהוא נהג כלפיה. אנו אף מוכנים להניח כי העדיפה דרך תגובתה זאת מפני היותו אורח חשוב לבעלת המסעדה. אך בבואנו לשקול האם לראות במקרה זה כהטרדה ואף כהטרדה מינית עלינו לשקול את מכלול הנסיבות. 26. התובעת העידה כי רק לאחר שהגיע לעו"ד גילתה למפרע מה זכויותיה. והיא עצמה לא ראתה בעצם הנגיעה בעת שארעה כדבר הבא לבזות מיניותה או להשפילה. כלשונה: " ש. ... ת. ניגשתי לעו"ד במטרה לקבל פיצויי פיטורים , דמי חופשה ובשיחה אתו שפרסתי בפניו את הליך הדברים הוא הבהיר לי שנפגעו עוד זכויות כמו הסעות, שכר מינימום הטרדה מינית. ש. רק שאת מגיע לעו"ד מגיע נושא הטרדה מינית לראשונה. ת. אני הגעתי לעו"ד בגלל ההטרדה המינית. ש. זה חדש עד עכשיו אמרת הבנתי שפוטרתי היא אמרה שיש טענות לא רצתה לדבר איתי עכשיו את אומרת פוטרתי על רקע הטרדה מינית. ת. לא קראתי לזה הטרדה מינית אבל זה עלה בשיחה שהיתה לי עם אן מרי ובעלה לגבי מר כהן והיה ברור לי שבגלל זה פוטרתי. הוא הגדיר לי את זה כהטרדה מינית אסורה. " (פרוטוקול 03/06/02 עמ' 19 ש' 17-26). התובעת השיבה לשאלת בית הדין והעידה כי האופן שנגע בה מר כהן חרה לה ומאוד לא נעם לה, (פרוטוקול 03/06/02 עמ' 26 ש' 21). בית הדין יכול להבין לתחושותיה של התובעת כי נגעו בה ללא הסכמתה והדבר לא נעם לה. ייתרה מכך בית הדין אינו סבור כי המוטרד צריך לחוש את ההטרדה בשעת עשייתה כהטרדה מינית דווקא. אף יתכנו מיקרים בהם הנפגעת תחוש את הפגיעה כפגיעה של הטרדה מינית רק מאוחר יותר ממועד הפגיעה עצמה. לפיכך העובדה שלמדה מב"כ כי עברה פגיעה של הטרדה מינית , אין בה כשלעצמה כדי לפסול תלונה על עצם ההטרדה. 27. העובדה שהמטריד לא התכוון להטריד, בסברו כי אין בהתנהגותו משום הטרדה, ואפילו שהאמין כי התנהגותו מתקבלת בהסכמה על ידי הצד האחר, אין בה כדי להכריע. גם העובדה שהצד האחר ראה עצמו מוטרד אין בה כדי להכריע. אנו מקבלים את עדותו של מר כהן שהאמין כי לא היה פגם באופן התנהגותו, ואף כי נוהג דרך קבע התנהגות "חמה" כלפי אנשים בכך שרגיל לגעת באנשים (גברים ונשים) סביבו. העובדה כי מר כהן מתנהג בדרך ארץ במגע עם הסובבים אותו תדיר , ולא באופן חריג המופנה דווקא לתובעת הוכח לנו בעדויותיהם האמינות של הנתבעת 1 ובעלה. אנו מקבלים את עדותה של התובעת על דרך התנהגותה כי לא התריע בפני מר כהן על מעשיו , ובחרה להתעלם ממנו, וזאת לא רק לגבי האירוע מאחורי הבר אלא גם לגבי שאר הפעמים שהוא נגע בה. כלשונה : "... באופן אישי החלטתי להתעלם ממנו. לא רציתי להגיע לאי נעימויות במסעדה ולא רציתי לגרום להם לסכסוך" (פרוטוקול 03/06/02 עמ' 23 ש'1) "ת. ... . אני אמרתי לה שהסיבה לתלונות של מר כהן נובעות מהרצון שלי להתרחק ממנו בגלל שהוא נוגע בי . ש. התייחסת לאירוע ספציפי ת. דרך התנהגות כללית ורציפה מצדו. ש. מה זה רציפה. שהוא הגיע בתחילת יוני ב 10 ביוני את מדברת איתה. ת. במשמרות שעבדתי הוא היה נוכח . זה קרה במשמרת שעבדתי בהם והייתי מאחורי הבר או שהייתי בקרבתו הוא היה אוהב לגעת בי . ש. זה קרה פעם בשבוע, פעם במשמרת ת. שהייתי כמובן משרתת לקוחות הוא לא היה בקרבתי . זה היה כמה פעמים במשמרת. (פרוטוקול 03/06/02 עמ' 23 ש' 15-24) 29. אומנם התובעת לא הסכימה ושתקה לעניין הנגיעות של מר כהן , ואף יכול להיות שאין לצפות להתנהגות אחרת מצידה של המוטרדת , שתהיה מלווה בתגובה, וזאת דווקא כאשר עסקינן בהטרדה מינית. התנהגותו של מר כהן הייתה סבירה לנתבעת ולבעלה עד לרגע תלונתה של התובעת באמצעות ב"כ. לאור תלונה זאת העירו למר כהן , כי על לו לגעת במי מעובדי המסעדה. מקובלת על בית הדין ההתרשמות ממר כהן ומפי הנתבעת כי כך היה דרך הילוכו של מר כהן, כאדם שרגיל לגעת בבני שיחו, אך אין בכך כדי להכשיר התנהגות פסולה. אין בית הדין סבור שבמסגרת עבודתה אמורה הייתה לסבול פגיעה מפגיעה כל שהיא. 30. קשה לבחון האם ההתנהגות של מר כהן הייתה סבירה, ומה היא סבירות לעניין הטרדה. לדעת הנתבעת ובעלה, ההתנהגות הייתה מקובלת וסבירה , הן כלפיהם , והן כהתנהגות נורמטיבית חברתית. נתבעת מס 1 העידה כי "... אני ראיתי שגם בסגנון בישראל אנשים נוהגים בדרך חיבה לגעת זה בזה. בלא שתהיה בכך הטרדה מינית. "(פרוטוקול 03/06 עמ' 36 ש ' 15-17). בעלה של נתבעת מס' 1 העיד כי "לא חשתי שהיה בנגיעה שלו הטרדה מינית כלפי." (פרוטוקול 05/09/02 עמ' 43 ש' 26). התובעת רואה בנגיעותיו של מר כהן הן מאחורי הבר והן במהלך שאר עבודתה, כהתנהגות שהיא הטרדה מינית, ועל כן הגישה התביעה. התנהגות האופיינית בסביבתו של מר כהן בחו"ל - ניו יורק , אינה בהכרח ההתנהגות האופיינית בארץ בכלל ואולי בירושלים בפרט. בכל אופן התנהגות של האדם המצוי אינה אמת מידה לגיטימית כדי לקבוע האם בפנינו הטרדה מינית אסורה. 31. התובעת מיחסת למר כהן נגיעות במהלך עבודתה באופן תמידי ללא התייחסות ספציפית וממוקדת, ומתייחסת לנגיעות שקרו בבר. כלשונה : "... היה ליטופים בידיים, בכתפיים. לפעמים שהייתי בבר הוא נכנס ונוגע לי בידיים ובזרועות. המרחק בבר חצי מטר."(פרוטוקול 03/06/02 עמ' 20 ש' 21-22). מר מרק כהן מעיד כי נוהג ללחוץ יד ולגעת בכתף בין מכריו. כלשונו "אני מכיר מישהו אני נוהג ללחוץ לו יד או להניח לו יד על הכתף."( פרוטוקול 02/02/03 עמ' 55 ש' 3-4). לעניין הנגיעה שהייתה מאחורי הבר מעיד ומדגים מר כהן כי " ...הניח יד על הכתף ושאל מה שלומך או דברים מסוג כזה. מדובר בנגיעה קלה בכתף ולא בליטוף..." (פרוטוקול 02/02/03 עמ' 55 ש' 6-8). מר כהן אף בעדותו הוסיף , כלשונו "אם נגעתי לה ביד זה לא היה משהו מיני. אני אדם ידידותי."(פרוטוקול 02/02/03 עמ' 55 ש' 19-20). 32. החוק למניעת הטרדה מינית משתמש במטבעות לשון פתוחות שאינן מגדירות בפירוט את גבולות האיסור. על כן נגיעות אילו כפי שתוארו על ידי הצדדים אין בהם לכשעצמם כדי להוביל למסקנה כי הם בגדר "הצעה חוזרת בעלת אופי מיני" או " התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו". מחד מר כהן נוהג לגעת הן בגברים ובנשים באותו האופן כך שאי אפשר לראות בהתנהגותו דווקא כהתייחסות מבזה או משפילה ביחס למיניות בכלל ובפרט למיניותה של התובעת אלא אם כן הייתה מוכיחה כי דווקא התייחסותו אליה היא התייחסות ביחס למיניותה. לא ניתן לקבוע כי הנגיעות שבוצעו מגיעות עד כדי הטרדה מינית , כמשמעות החוק. על כן אין באפשרותנו להכריע כי אכן מדובר בהטרדה מינית. וזאת בייחוד לאור גרסתו של מר כהן והנתבעות , בעלה של הנתבעת 1 , ועדותה של גב' כהן, ולאור התנהלות הדברים במסעדה כפי שתואר לעיל. 33. בעש"מ 6713/96 מ"י נ' זהר בן אשר, פד"י נב (1) 650, נקבעו מבחנים כדי לבדוק האם הפגיעה מגיעה עד כדי הטרדה מינית. נקבע כי צריך שתהיה "פגיעה ממשית" כדי להביא להרשעה בהטרדה מינית. פס"ד בן אשר ניתן טרם חקיקתו של החוק למניעת הטרדה מינית התשנ"ח-1998 , אך הקביעה כי צד אחד לבדו אינו יכול לקבוע אם הוטרד או לא הטריד, נכונה גם עם החוק החדש. החוק למניעת הטרדה מינית אוסר נגיעות שהן הטרדה הבאות לפגוע במיניותו של המוטרד. דרך קביעת החוק היא ניסוח מושגים נרחבים כגון: "הצעה חוזרת בעלת אופי מיני" ו "התייחסות מבזה ומשפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו". דרך ניסוח זאת נועדה לאפשר לצקת תוכן למושגים לפי הנסיבות שהזמן גרמם. דהיינו מה שבעבר נחשב הטרדה בחברה כיום יכול להיות מקובל ,ולהפך. 34. המבחן המכריע בפס"ד בן אשר הוא מבחן אובייקטיבי האדם הסביר בנסיבות אותו מקרה. כך סבר כב' השופט זמיר בפסה"' בן אשר ואליו הצטרפו כב' הניא ברק והשופטת שטרסברג. בפסה"ד מצביע השופט זמיר על הקושי בהגדרת הטרדה מינית ונותן סימני היכר עיקריים להגדרת ההטרדה המינית. השופט זמיר מדגיש כי "ברור שלא כל קשר בן שני המינים נושא אופי מיני: "מחמאה שיחה על נושא מיני, מגע גופני ואילו חיבוק או נשיקה לא בהכרח יש להם אופי מיני, הכל תלוי בטיב היחסים שבין הצדדים בנסיבות ובהקשר" (שם בסעיף 24(א) לפסה"ד). השופט זמיר נעזר אפוא במבחן האדם הסביר. פסק דין זה צוטט בפסקי דין רבים שדנו בחוק דנן, ונעזרו בו להתוית הדרך להגדרת מהי הטרדה מינית. נציין כי דר' א. קמיר במאמר "איזו מין הטרדה מינית: האם הטרדה מינית היא פגיעה בשיוויון או בכבוד האדם" משפטים כט' 317, וכך ד"ר שרון רבין מרגליות שמאמרה "מי מוטרד מההטרדה המינית בעבודה שבחוק משפט העבודה ז' עמ' 155 סבורה כי ההלכה העולה מפס"ד בן אשר אינה מתאימה לחוק דנן שהתקבל לאחריו. לדידנו הסימנים שניתנו בפסה"ד בהגדרת "הטרדה מינית" ניתן להעזר בהם בשינויים מסויימם גם כיום-לאחר חקיקת החוק. ד'ר מרגליות במאמרה הנ"ל מצינת שכדי שניתן יהיה לחיות עם החוק יש מקום שלא להתחשב במקרים בהם קיים סעיף רגישות שהוא כה גבוה עד שלא נתחשב בו. היא משתמשת במבחן איכותי ורק כאשר הפגיעה מגיעה לכדי פגיעה בכבוד האדם או חירותו כאמור בסעיף 1 לחוק תהיה זו הטרדה מינית אסורה. היא מביאה את דברי כב' השופט זמיר (שהבאנו לעיל) לפיהם לא תמיד כל קשר בין שני המינים נושא אופי מיני ואפילו חיבוק או נשיקה לא בהכרח יש להם אופי מיני. כך גם במקרה ז, אין מעשיו של מר כהן, מגיעים כדי הטרדה מינית אסורה, זהו אפוא מקרה "הגולגולת הדקה" שאין להחיל עליו אחריות. נדגיש כי בנגיעות של מר כהן לא היה כל אלמנט מיני או זיקה למין ומיניות. ממילא לא היה במעשה משום פגיעה בשוויון או בכבוד האדם שהרי התובעת לא נתפסה במעשיו כאוביקט מיני. רגישותה היתרה של התובעת אינה הופעת המעשה להטרדה מינית אסורה עפ"י החוק. אין במעשה במקרה דנן פגיעה בכבוד האדם או בשוויון, שהרי הנגיעות לא נבעו בשל מין או מיניות אלא היו דרך ארץ של מר כהן. אין לבחון המעשה במשקפים של המטריד אלא עפ"י אמות המידה של החוק דנן וחוק יסוד כבוד האדם חירותו. באספקלריה של חוקים אלה אין לומר כי היה במעשה משום פגיעה בכבוד האדם או בשוויון. 35. התנהגותו של מר כהן כלפי התובעת אינה מגעת אפוא עד כדי הטרדה מינית שנאסרה בחוק, ניתן במכלול נסיבות הענין לראות בה כהתנהגות חברית. לכל היותר מדובר בהתנהגות, שגם אם הייתה בה פגיעה קלה, אינה חורגת מהתנהגות מקובלת וקבילה שחוק למניעת הטרדה מינית לא אוסרה לכתחילה. יש לזכור כי המבחן להיות ההתנהגות בגדר הטרדה מינית שיש בה משום הצעה בעלת אופי מיני או התיחסות מבזה ומשפילה המופנית לאדם ביחס למינו או מיניותו על יסוד מכלול נסיבות הענין . במקרה דנן הנגיעות שנגע מר כהן לא לוו בנסיבות הקשורות או נוגעות להטרדה מינית אסורה. מעשיו לא לוו בדיבורים בעלי אופי מיני בשים לב לכך שהם לוו בדברים של דרישת שלום או דברי ידידות. עוד נדגיש כי התובעת לא אמרה למר כהן דבר בענין נגיעות אלה. אילו היתה אומרת לו שהיא רואה בהם הטרדה מינית או שהיא מבקשת שלא יגע בה אזי נגיעות שהיו לאחר מכן עשויות היו ללבוש אופי של הטרדה מינית. אך לא כך היה במקרה זה, בו התובעת לא אמרה למר כהן דבר מעולם. עוד ראוי לשוב ולהדגיש כי הנגיעות שנגע בתובעת כפי שהודגמו לנו במהלך הדיון, לא יכולות להתפרש כנגיעות בעלות אופי מיני . לא מדובר בליטוף מיני, אלא במעין טפיחה חברית על השכם או על הזרוע, כפי שהדגימה התובעת ובעלה של הנתבעת 1. הנגיעות היו בזרועותיה לא באברים מוצנעים או אנטימים ולא נעשו בצורה מינית. יש לשים לב גם לאופי המקום בו עבדה התובעת שם שררה אוירה חברית בין הנוכחים וכן כי המעשים לא נעשו במקום מוצנע או בזמן נתון בלבד בלא שהדבר התמקד בתובעת דווקא או במניותה. נגיעה קלה ביד או בכתף (המכונה במקומותנו צ'פחה) לא בהכרח תחשב תמיד כנגיעה אסורה. לאור מכלול נסיבות המקרה כאמור לעיל מסקנתנו הינה כי הנתבעות הרימו למעשה את הנטל להראות שאין מדובר בהטרדה מינית אסורה. לפיכך דין התביעה להדחות אף מטעם זה בלבד. פעילות הנתבעת כדי למנוע ההטרדה 36. כאמור אן מרי ז"ל פעלה כדי למנוע את מעש מר כהן מיד כשבאה בפניה תלונה בענין זה. כשנשאלה אן מרי ז"ל האם טיפלה בתלונות בקשר למר כהן השיבה: "כן אמרתי לו. גם בקשר לנגיעות וגם בקשר לסגנון בכלל. אמרתי לו שהוא צריך להפסיק את זה ויש תלונות ושאנשים לא יאהבו אותו כך. ש. אמרת למר כהן שיפסיק לגעת ביפית. ת.כן אמרתי לו לא לגעת באף אחד..." (עמ' 32, ש' 1-5). אומרת אן מרי ז"ל עמ' 35 ש' 12-13, לאחר שהמלצריות התלוננו אמרה לו "שלא אוהבים את הסגנון שלו" (עמ' 35 ש' 12-13) שם היא אומרת שדיברה עם מר כהן על הענין. במקרה אחר "היה אורח שהטריד מינית מלצרית ולא נתנו לו להכנס למסעדה יותר" (עמ' 36 ש' 19-18)".ני צריכה למנוע שדבר כזה יקרה אמרה כן עשתה-אחר הדברים של התובעת-אמרה למר כהן שיפית לא אוהבת שנוגעים בה: "ואת זה אמרתי למר כהן שלא יגע בה גם שעליו להפסיק" (עמ' 37 ש' 6-7). בהתיחס לתלונה של התובעת אמרה אן מרי ז"ל את הדברים הבאים: "אני לא זוכרת תלונה ספציפית מסוימת הזאת. אני דברתי איתו ואמרתי לו. אני לא זוכרת שהיא אמרה לי שמר כהן נוגע בה בדרך מסוימת. היא דיברה על הסגנון שלו אבל לא דיברה על נגיעות ספציפיות ישירות אלא על הרוח של הדברים ועל סגנון המגע שלו אך לא היה בכך משהו שהצביע על הטרדה מינית מעולם לא". (עמ' 36 ש' 7-10). מהמקובץ עולה כי התובעת עשתה את שנדרש לעשות במקרה מעין זה כעולה מסעיף 7(א) לחוק. יש לזכור כי סעיף 7(ב) לחוק לא חל במקרה דנן בו הועסקו פחות מ-25 עובדים בזמן הרלבנטי. העדר התנכלות: 37. התובעת לא מיצתה את ההלכים בפניה של הנתבעת , אלא בחרה בדרך משפטית כדרך לכתחילה לפטור בעיותיה. היא פרשה את כוונותיה של הנתבעת 1 ככוונת פיטורים, בעוד הנתבעת 1 נמנעה מלשבצה לשם בירור. התובעת ראתה זאת, שלא בצדק, כניסיון התחמקות וכפיטורים כפי שעולה מעדותה של הנתבעת 1 " יפית התקשרה אלי ושאלה למה לא שובצה אמרתי לה שאני רוצה לדבר אתה. אני זוכרת שלקח זמן עד שמצאנו זמן לפגישה אז הייתי חולה ולא יכולתי לבוא לפגישה. למרות שהייתי חולה באתי למסעדה כיוון שהיו דברים דחופים בקשר לעתיד המסעדה. יפית באה למסעדה וראתה אותי וראיתי שהיא כועסת הנחתי שהיא חושבת שנמנעתי מלדבר אתה . היא נתנה לי מבט מאוד כועס היא עזבה. בפעם הבאה ששמעתי ממנה היה מעו"ד שלה אז התקשרתי אליה ושאלתי מה קורה אני לא מבינה מה הבעיה. היא סירבה לדבר איתי כי יש לה עו"ד. (פרוטוקול 03/06/02 עמ' 34 ש 20 -26). 38. נציין כאן כי לא הוכח שהיתה התנכלות כלשהי לתובעת בגין טענתה בקשר להטרדה המינית. הטענה כאילו עוכבו תשלומי השכר בזיקה לתלונות בקשר להטרדה מינית או בזיקה לדברים שמסר מר כהן אין לה כל בסיס. אני מקבל את עמדת הנתבעות לפיהם תשלומי השכר עוכבו לכולם אותה עת בשל העדר שיקים והשכר שולם מיד כשהבנק הנפיק שיקים חדשים. כך גם הטענה כאילו התובעת פוטרה בזיקה לתלונתה בענין הטרדה מינית או בזיקה לתלונות מר כהן אין לה כל בסיס כפי שנראה להלן. לאור זאת אף הטענה כאילו מדובר בהתנכלות של הנתבעת לתובעת בקשר לתלונתה בדבר הטרדה מינית אין לה כל בסיס עובדתית והוכח כי אין ממש בטענת ההתנכלות. תשלום שכר מינימום 39. מוסכם על הצדדים כי במשמרת שלא הגיע בהן סכום הטיפים לשיעור של 20 ₪ לשעה השלימה נתבעת 2 לתובעת את ההפרש. כמו כן מוסכם על הצדדים כי התשרים שנאספו מלקוחות הוכנסו לקופה משותפת , ובסיום המשמרת חולקו בין המלצרים לפי שעות עבודתם. מוסכם כי בעלת המסעדה או מי מטעמה חילק את התשרים. מוסכם כי בעלת המסעדה לא נתנה תשלום כאשר המלצריות הרוויחו יותר מ20 ₪ לשעה, וכי היא ידעה איזו מלצרית קיבלה שכרה ואיזו זכאית להשלמה. (ראו פרוטוקול 03/06/02 עמ' 8 ובייחוד ש' 1-2, ש' 15-25- מאמר התובעת , עמ' 28 ש 23-24- מאמר נתבעת 1, פרוטוקול 05/09/02 עמ' 50 ש' 15 -מאמר המלצרית אורית כהן). בתיק עב 301261/97 אסי רויטמן נ' ש.ר. אוסקר פונדק עין כרם בע"מ ואח'(טרם פורסם) נקבע במפורש כי כאשר המלצרים גובים את התשרים ומכניסים אותם לקופה משותפת והמעביד או מי מטעמו מחלק בסוף המשמרת את הסכום שנצבר למלצרים שעבדו באותה המשמרת , בהתאם לשעות העבודה - דין התשר כדין שכר. התובעת לא הוכיחה כי קיבלה שכר שפחת משכר מינימום לכל תקופת עבודתה. ייתרה מכך התובעת הודתה בעדותה ובתביעתה כי לא הייתה שעת עבודה שבעבורה קיבלה פחות מ 20 ₪ ,שזהו סכום , כידוע, גבוה משכר המינימום. לפי טענתה במשמרות שכלל לא הושלם שכרה ע"י הנתבעת 2, ז"א במשמרות שהשתכרה יותר מ 140 ₪ , יהיה על התובעת להשלים את שכרה עד לגובה שכר מינימום לאותן שעות עבודה במשמרת. הייתכן שהתובעת עבדה במשמרות חינם אין כסף במשך כמה שנים אצל התובעת?!. התובעת גם עשתה דין לעצמה ולא נשמעה להוראות הנתבעת 1 בכך שלא רשמה בכרטיסי העבודה את המשמרות בהם הרוויחה יותר מ 20 ש"ח לשעה, ולא את המשמרות והתשרים שקיבלה בכל משמרת. כעת בתביעתה לטענתה היא מסתמכת על יומנה האישי , וטבלאות שערך בא כוחה לפי הרשום ביומן. (פרוטוקול 03/06/02 עמ' 5 ש' 17-25, עמ' 9 ש' 12-15, עמ' 14 ש7-6). התובעת לא הציגה את יומנה עליו סומכת את חישוביה. בכך לא עמדה בדרישה של כלל הראיה הטובה ביותר, ההנחה היא אפוא כי אילו הייתה מציגה את יומנה הדבר היה דווקא לחובתה ולכן לא הוצג בכל אופן לא ניתן להסתמך על היומן ממנו נדלו הפרטים וכלל לא הוצג לבית הדין. הנתבעת הוכיחה כי שולם לתובעת שכר עבודת עבור חודש מאי 99, באמצעות צ'ק על סך 632 ₪, התובעת לא הוכיחה בעדותה כי תשלום זה לא בוצע (פרוטוקול 03/06/02 עמ' 15ש '9-10). דין תביעתה של התובעת לעניין תשלום שכר מינימום ותשלום שכר עבור חודש מאי 99 להידחות. גמול עבודה במנוחה השבועית 40. התובעת טוענת כי היא זכאית לדמי מנוחה שבועית, כאשר בסיס החישוב לדמי המנוחה הם שכר המינימום. הנתבעת טוענת כי שולמו לתובעת 441.5 ₪ בעבור גמול עבודה במנוחה שביעית , במקביל להגשת תצהיריי עדות ראשית . הנתבעת טוענת כי הסכום ששולם הוא חישוב המסתמך על רישומיה של התובעת ומבוסס על השכר הרגיל 20 ₪ לשעה X150% ומקוזז מסך כל התשלום שקיבלה באותו הערב, דהיינו אותם תשרים שנחשבים כשכר. הסכם הנהוג בנתבעת 2 היה כי הנתבעת 2 תשלים לתובעת את השכר עד ל 20 ₪ לשעת עבודה, באם במשמרת לא תקבל התובעת סכום כזה לשעת עבודה, אחרי חישוב הטיפים. לפי חוק שעות עבודה ומנוחה זכאי העובד לתוספת של 50% בשכרו, החייב בשכר הוא המעביד. השכר הרגיל שקיבלה התובעת הוא אפוא 20 ₪ לשעה. על שכר זה 50%, כגמול עבור עבודה במנוחה השבועית. התובעת זכאית אפוא לתשלום של 30 ₪ לשעה. לפיכך כל אימת שלא השתכרה התובעת סכום של 30 ₪ לשעה במשמרת שהיא ביום המנוחה השבועי, זכאית היא לתוספת עד ל 30 ₪ לשעה. בית הדין איננו מקבל את חישובי התובעת כאמור לעיל , מאחר ותביעתה לגמול מנוחה שבועית אינה מפורטת בכתב התביעה ובסיכומים, ומאחר והנתבעת 2 ראתה לנכון לשלם לתובעת זכות זאת , כפי שפרשנו לעיל, אנו דוחים את תביעתה של התובעת לעניין גמול עבודה במנוחה השבועית . גמול שעות נוספות 41. התובעת הודתה כי לא רשמה כנדרש את המשמרות והסכומים שקיבלה בכרטיסי העבודה. על כן כרטיסים אילו אינם יכולים לשקף את המגיע לה. יתכן ועבדה שעות נוספות רבות, אף יכול להיות שבסיום משמרת נדרשה לעבוד כמה פעמים עד לסגירת המסעדה. הרישומים המצויים אצל התובעת עצמה, אינם מראים כי עבדה ביום 12.12.98 יותר ממשמרת הכוללת 7 שעות. לגבי עבודתה ב 23.11.99 אין ראיה כי עבדה יותר מ 7 שעות , באם עבדה משמרת בוקר, אזי המשמרת אמורה לכלול 8 שעות עבודה (דב"ע לט/ 24-3 בתי זיקוק נ' זאב למפל , פד"ע י 421, וכן לגבי עבודתה ביום 2.12.99 לפי רישומי התובעת מדובר במשמרת בוקר , בעבורה קיבלה תשלום 80 ₪(פרוטוקול 03/06/02 עמ' 10 ש' 11-13). טענותיה אינם ברורות לאור עדותה ועל כן אין לדעת אם עבדה החל משעה 14:00 או 11:00 באותו היום. התשלום עבור השעות הנוספות גם הוא מתייחס לשכרה הרגיל של תובעת, וקיימת אבחנה בין שעות נוספות ביום המנוחה השבועי לבין יום רגיל, לעניין תוצאת החישוב. התובעת לא בררה בטענותיה לשעות הנוספות, אילו השעות הנוספות בחג ואילו הם ימים רגילים. מאחר ואין רישומים ברורים היכולים לקבוע בוודאות שעות עבודת התובעת , ומאחר ועדותה לא ברורה לעניין זה, לא הצליחה התובעת להוכיח כדבעי את סכום זכאותה (אם בכלל) לגמול שעות נוספות ולכן דינה להידחות. פיצויי פיטורים 42. מקובלת עלינו עדותה של הנתבעת 1 כי לעולם לא פיטרה את התובעת, אלא רק לא שיבצה את התובעת וזאת לשם בירור התלונות. כלשונה: "ש. למה לא פנית מיד לתובעת בעניין התלונות שהתקבלו. ת. יפית לא עבדה כל יום וכך גם אני לא ולעיתים באמצע העבודה אי אפשר היה לעשות שיחה עשיתי שיחה לאחר שהדברים הצטברו. ש. למה לא עשית שיחה מיד אלא הפסקת את העבודה שלה באופן חד צדדי. ת. לא רציתי שיהיו עוד תלונות לכן לא שיבצתי אותה למשמרות. רציתי לדבר איתה קודם . ש. האם היית מוכנה להחזיר את התובעת לעבודה. ת. אני לא הפסקתי את העבודה שלה. העובדה ששבוע אחד לא שובצה למשמרת לא היה דבר בלתי שיגרתי . אני ראיתי אותה כעובדת של המסעדה. ש. יפית אמרה לך שתשבצי אותה למסעדה ולא שיבצת אותה בכלל ת. אני רציתי קודם לדבר איתה ואז להחזיר אותה לעבודה. ש. היית מוכנה להחזיר אותה לעבודה רק לאחר שתשוחחי אתה ת. כן . ש. אם לטענתך התנהגות התובעת הייתה לקויה למה היית מוכנה להחזיר אותה לעבודה לאחר שתשוחחי אתה. ת. אני חשבתי שאחרי השיחה היא תשנה את התנהגותה וקיוויתי שהיא תשתפר אחרי השיחה ראיתי אצלה כבר בעבר עליות ומורדות . ש.למה לא קיימת עם יפית את אותה שיחה. ת. יפית התקשרה אלי ושאלה למה לא שובצה אמרתי לה ש/אני רוצה לדבר איתה. אני זוכרת שלקח זמן עד שמצאנו זמן לפגישה אז הייתי חולה ולא יכולתי לבוא לפגישה. למרות שהייתי חולה באתי למסעדה כיון שהיו דברים דחופים בקשר לעתיד המסעדה. יפית באה למסעדה וראתה אותי וראיתי שהיא כועסת הנחתי שהיא חושבת שנמנעתי לדבר אתה. היא נתנה לי מבט מאוד כועס והיא עזבה. בפעם הבאה ששמעתי ממנה היה מעו"ד שלה ואז התקשרתי אליה ושאלתי מה קורה אני לא מבינה מה הבעיה. היא סירבה לדבר איתי כי יש לה עו"ד . (פרוטוקול 03/06/02 עמ'24 ש 2-24) אן מרי ז"ל העידה כי לא היתה מעוניינת להפסיק את עבודת התובעת וכי ביניהם קשר טוב (עמ' 32 ש' 20-21) כל שביקשה לעשות היה לשוחח איתה כדי להביא לתיקון התקלות (עמ' 33 ש' 12, עמ' 32 ש' 6). כפי שאמרה אן מרי ז"ל: "חשבתי שאחרי השיחה היא תשנה את התנהגותה וקיוותי שהיא תשתפר אחרי השיחה ראיתי אצלה כבר בעבר עליות ומורדות" (עמ' 34, 17-18). נציין כי ב"כ הנתבעות במכתבו מיולי 2000 הודיע לב"כ התובעת כי התובעת מוזמנת ליצור קשר עם המסעדה לצורך קביעת סידור העבודה והמשך עבודתה. עוד נאמר במכתב זה כי התובעת לא פוטרה. היה זה זמן קצר לאחר שהתובעת הפסיקה לבוא למסעדה. אם היה ספק בשאלה האם התובעת פוטרה הרי שדברים ברורים אלה שנאמרו בזמן אמת, עובר לסיום הקשר, הבהירו כי הנתבעות אינן מעוניינות בהפסקת עבודתה של התובעת, נהפוך הוא. התובעת לא טענה במהלך עדותה כי נאמר לה מפורשות שהיא מפוטרת התובעת העידה על תחושותיה, כלשונה: "אמרתי לה שאני רוצה לחזור לעבודה . זה היה באותה שיחה היא אמרה לי שהיא רוצה לשוחח איתי מתי שהוא אני מכירה את הדרך שלה זה נשמע לי מאוד ערטילאי הבנתי מטון הדברים שלה כך אני יודעת שפוטרו אנשים אחרים במסעדה . היא אמרה לי כדאי לחפש עבודה חדשה. היא דיברה באנגלית. " (פרוטוקול עמ' 16 ש 23-26). תחושתה כי היא מועמדת לפיטורין אולי נכונה הייתה לדידה. אך מתחושות בלבד לא ניתן להיבנות, כי אכן פוטרה הלכה למעשה. מה גם שאין זה דבר חריג שהתובעת לא הייתה משובצת לעבודה במהלך שבוע. גם לפי רישומיה וחישובי ב"כ , היו תקופות שבהם לא שובצה במהלך יותר משבוע לעבודה. התובעת עצמה העידה כלשונה: "שאלתי אותה אם לחפש עבודה אחרת היא אמרה שכן" (פרוטוקול 03/06/02 עמ' 17 ש' 5). התובעת , כנראה, שאלה כדי לאשר את תחושותיה, הנתבעת 1 מצידה , השיבה כן . כשם שלא ניתן לקבוע משיחה זאת אם התובעת עצמה התפטרה כך לא ניתן לקבוע כי פוטרה. על כן התובעת לא הוכיחה שפוטרה מעבודתה. יתרה מכך מעדותה של התובעת והנתבעת 1 מתגלה כי התובעת הדירה את רגליה מעבודתה ללא התראה מוקדמת. התובעת רצה לב"כ, והשניים רצו יחדיו לבית הדין. התובעת העידה כי לא ניסתה לדבר על התנאים והזכויות עם נתבעת 1, כלשונה: "ת. רציתי לחזור בתנאי שאני יקבל את מה שמגיע לכול עובד. קיבלנו מכתב מב"כ הנתבעת לפיו אני לא זכאית לשום דבר ואכן לא היה שייך שאחזור. ש. את לא ראית טעם לנסות לדבר למרות שהיה לך ברור שאת הולכת לשנות הכול. ת. אחרי שהובהרו לי זכויותיי לא היה עניין לדבר. גם מצד הנתבעת שקראה לי לשוב לעבודה ולא לערוך איזה שהיא שיחה בתכתובת שהייתה." ( פרוטוקול 03/06/02 עמ' 16 ש' 22). אנו מעדיפים את עדותה של הנתבעת 1 על האופן הנכון בו יש לראות את השתלשלות האירועים בקשר לסיום העבודה. עדותה של התובעת על תחושותיה בדבר התקרבות פיטוריה, יכולה להיות לגיטימית לאור הנסיבות, אך למרבה הצער התובעת, פרשה את הדברים לא בדרך סבירה. אנו קובעים כי התובעת לא פוטרה מעבודתה, ואין לראות באי שיבוצה אותו שבוע כפיטורים. דמי הבראה 43. הצדדים חלוקים בעניין זה על כ 90 ₪. דרך חישובה של התובעת מקובל עלינו, אך אין מקובל עלינו כי התובעת עבדה 1363 שעות. אין לבית הדין אפשרות לחשב את דמי ההבראה לפי מספר השעות , באשר אין הוכחה כי עבדה כמות שעות זאת. התובעת עבדה בשבתות ובכך אין זה נכון לחשב את דמי ההבראה כאילו עבדה 25 יום בחודש על כן גם איננו מקבלים את דרך חישובה של הנתבעת לעניין דמי ההבראה. המחלוקת בעניין כמות שעות עבודתה לא תוכרע בבית הדין באין ראיות , ובאשר עמדת התובעת על שעות עבודתה איננה מקובלת על בית הדין. לפיכך אנו דוחים את תביעתה של התובעת גם לעניין לתשלום ההפרש המגיע לה לטענתה בדמי ההבראה. דמי חגים 44. כדי להוכיח כי זכאית התובעת לדמי חגים היה עליה , להראות כי היא אכן עומדת בתנאי צו ההרחבה. בין התנאים האמורים נרשם התנאי כי העובד לא נעדר מהעבודה לפני ואחרי החג , אלא בהסכמת המעביד. בחקירתה הנגדית של התובעת (פרוטוקול 03/06/02 עמ' 13- 14) נחקרה באם עבדה ערב ימי החגים ביחס להם תבעה תשלום. בהתיחס לדמי החגים שתבעה לא נמצא חג אחד שמזכה את התובעת בדמי חגים , וזאת משום שכפי עדותה לא עבדה בימים ההם. על כן נידחת תביעתה לדמי החגים. הוצאות נסיעה 45. התובעת תובעת החזר הוצאות בערך של 30 ₪ לנסיעה לפחות ל 161 נסיעות שביצעה. התובעת העידה כי בבוקר הייתה מגיעה לעבודה באוטובוס או ברכב. ובסוף העבודה אספו אותה חברים או מונית . (פרוטוקול 03/06/02 עמ' 10 ש' 21-26). הנתבעת מודה ביחס לנספח שערך ב"כ , המציין את מספר הנסיעות בהם נזקקה לשרותי המוניות, כלשונה: "לא. לא נסעתי בפועל במונית. ביחס לנספח ג ' אלה המקרים שבאופן עקרוני לא יכלתי להיזקק לשרותיי תחבורה הציבורית אך לא תמיד לקחתי מונית ..."(פרוטוקול 03/06/02 עמ' 12 ש' 14-15). התובעת עצמה הודתה כי המקרים בהם לא נסעה במונית ולא קיבלה החזרים היו בודדים , כלשונה: "כמעט על כל המוניות קיבלתי החזר"(פרוטוקול 03/06/02 עמ' 11 ש' 6). אפילו הודתה התובעת כי קבלה החזר הוצאות על מוניות עד 90 ₪. התובעת תובעת הוצאות התחבורה הציבורית על אותן הנסיעות שלא נסעה במונית. לטענתה מגיעה לה כ 184 נסיעות . הנתבעת טענה כי הוצאות הסדר התשלום בעבור הנסיעות נכללו בהסדר השכר שהיה נהוג במסעדה. ככלל המסעדה נהגה להחזיר הוצאות נסיעה במוניות לכול העובדים( ראה עדותה של אורית כהן פרוטוקול 05/09/02 עמ' 48 ש' 1-3). כאמור חישוביו של ב"כ התובעת אינם מקובלים עלינו משכבר. התובעת לא הוכיחה אילו נסיעות נסעה בתחבורה הציבורית ואילו במונית . לאור עדותה אנו מוצאים כי תביעת הנסיעות שמציגה לא הוכחה , בייחוד לאור דבריה כי קיבלה חזר כמעט עבור כל המוניות . אם התובעת למאמרה קיבלה החזר כמעט עבור כל המוניות , הרי מדוע תביעתה עומדת על כ 161 נסיעות מתוך 224 נסיעות אפשריות לנסיעה במונית. על האפשרי בית הדין אינו דן. הזכות לנסיעות אינה זכות ערטילאית, התובעת הייתה יכולה לזכות בזכות אם נסעה במונית לאותה המשמרת ולא קיבלה החזר, וכך לגבי זכותה לנסיעה בתחבורה הציבורית. מדובר בתביעה להחזר הוצאות שצריכה הוכחה מפורטת מה שלא הוכח כאן. סוף דבר 46. מצאנו כי לאורך כל הפרשיה החל מיום פרישתה של התובעת , עובר להתנהלות התיק והדיון בערכאות , הועצמה התביעה מעבר לפרופורציה של הדברים שאכן קרו , והתרחשו במציאות. דומה מעדותה של התובעת עצמה כי זכויותיה הפגועות כפי שהובאו לידיי ביטוי בתביעה ע"י ב"כ , הם הרבה מעבר למה שתיארה בעצמה שקרה במציאות. על התביעה לכשעצמה להיות הגונה וכנה. דרך החיים הם שאירועים מגיעם כדי דין ומשפט. אך דרך החיים איננה דרך ארץ לחפש פגיעות ערטילאיות ולמוסרם לדיין בתקווה לזכיה כל שהיא. אנו דוחים את תביעתה של התובעת , התובעת תישא בהוצאות משפט בסך 5,000 ₪. ניתן היום כ"א בתמוז, תשס"ג (21 ביולי 2003) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. אייל אברהמי, שופט פיצוייםמלצריםהטרדההטרדה מינית