חילופי מעבידים למקום רחוק א. הרקע וההליך 1. ביום 7.11.00 הגישה התובעת כתב תביעה כנגד חברת עמישב בע"מ (להלן: "הנתבעת") לתשלום פיצויי פיטורים (סך של 21,000₪ ולפי 3,000 ₪ משכורת) בצירוף פיצויי הלנה. טוענת התובעת כי עבדה אצל הנתבעת מ- 8.94, עד ל- 4.00 עת פוטרה, פיטורים שנבעו מחלופי המעבידים בחברה וממעבר למקום עבודה המרוחק מביתה. מוסיפה התובעת וטוענת כי באפריל 2000 דרשה את תשלום פיצויי הפיטורים, אך הנתבעת סירבה לדרישתה. הנתבעת הפנתה אותה לעבוד בקופ"ח בבלפור, אך מנהל המקום טען כי אינה מתאימה משהינה מבוגרת. 2. ביום 18.12.00 הגישה הנתבעת כתב הגנה. להלן עיקרי טענותיה: א. השם הנכון של הנתבעת הוא כמופיע בכותרת פסה"ד. התובעת הועסקה כעובדת ניקיון מטעמה במשרדי אגד בתל אביב. התובעת עבדה בנתבעת מ-1.8.94 ועד 30.4.00 (בטעות נכתב 30.4.01). ב. במהלך חודש אפריל 2000 נודע לתובעת כי הנתבעת מסיימת עבודתה במקום וב-23.4.00 סוכם עם התובעת כי ב-4.5.00 תתחיל לעבוד בקופ"ח "מכבי" שברח' בלפור 10 בתל אביב. התובעת לא התייצבה במועד למקום עבודתה ולמעשה, התפטרה מעבודתה. ג. ביוני 2000 הודיעה התובעת כי תחזור לעבודתה באמצע יולי. חרף העובדה שלא חזרה ולמרות שהתפטרה, שולמו לתובעת, לפנים משורת הדין, פיצויי פיטורים בסך של 4,000 ₪. ד. עת התפטרה התובעת חתמה היא על כתב ויתור שבו מנועה היא מלתבוע את הנתבעת. יש לדחות/למחוק התביעה בשל השתק/העדר עילה. 3. הליך גישור שנקבע ל- 4.2.01 לא התקיים עקב אי הופעת התובעת. 4. לאחר שהתובעת ביקשה הקדמת הדיון מ-24.10.01, התקיים ביום 29.5.01 דיון קדם בפני כב' השופטת א.סלע בו נעתרה בקשת התובעת לתיקון כתב התביעה (ולהגשת כתב הגנה מתוקן). עוד הוחלט כי התובעת תישא בהוצאות הישיבה בסך של 800 ₪ שישולמו לנתבעת ללא קשר לתוצאות ההליך. 5. ביום 19.6.01 הגישה התובעת, באמצעות ב"כ, כתב תביעה מתוקן. להלן עיקרי טענותיה : א. התובעת הועסקה ע"י חברת "שמירה וביטחון בע"מ" מ- 1.8.93 ועד ל-31.4.94(צ"ל 30.4.94), ומ-1.5.94 ועד ל-1.8.94 הועסקה ע"י התחנה המרכזית החדשה (להלן : "תקופת עבודה ראשונה"). התובעת הועסקה ע"י הנתבעת מ-1.8.94 ועד ל- 30.4.00 והועסקה במשרה מלאה, 5 ימים בשבוע. בכל תקופת עבודתה הועסקה התובעת אצל מעבידים שונים אך במקום עבודה אחד. ב. על יחסי הצדדים חל הסכם עבודה קיבוצי כללי בענף השמירה והאבטחה (להלן: "ההסכם הקיבוצי"). ג. בתחילת אפריל מסרה הנתבעת לתובעת מכתב בו היא מודיעה על סיום עבודתה בחניון אגד ב- 30.4.00 (להלן: "האתר") (נספח א לכ"ת מתוקן). התובעת לא התקבלה לעבודה אצל המעביד החדש באתר ופנתה לנתבעת לצורך עבודה אחרת. ד. במהלך חודש מאי הוזמנה התובעת לראיון בקופ"ח ברח' בלפור בת"א, ולאחר מכן נודע לה כי לא התקבלה. בתחילת חודש יוני הוצעה לה עבודה ברח' דיזנגוף, התובעת סירבה לכך הן בשל המרחק הרב לביתה והן בשל שעות העבודה(11-20). ה. בחודש אוגוסט הוזמנה התובעת ע"י אורי (ממשרדיה של הנתבעת) לעבודה במרפאה ברח' ברנר ולאחר שיחה איתו נאמר לה כי התקבלה לעבודה ולאחר זמן קצר נאמר לה כי תעבוד במקום אחר. כשביקשה הסבר לכך - הוזמנה לשיחה עם היועץ המשפטי של הנתבעת. בשיחה נאמר לה כי עליה להמתין עד שתימצא עבורה עבודה מתאימה ואין היא זכאית לפיצויי פיטורין בשל כך, אך במידה ואינה מעוניינת להמשיך ולהמתין תוכל לקבל 4,000 ₪ במקום פיצויי פיטורים. בשל מצבה הכלכלי וחוסר ידיעתה את מצבה המשפטי, נענתה התובעת להצעה וחתמה על כתב ויתור, קבלה וסילוק (נספח ה' לכ"ת המתוקן, להלן: "כתב הויתור"). ו. הנתבעת כפתה עליה לחתום על כתב הויתור. בכך הצליחה להטעות ולהונות אותה תוך ניצול העובדה כי מדובר בעולה חדשה שאינה שולטת בשפה העברית ואינה בקיאה בזכויותיה. מדובר בחות"ל ואמון ותוך הצגת מצגים שקריים. ז. התובעת טוענת כי בהתאם להסכם הקיבוצי במידה והנתבעת מפסידה את מקום העבודה לגורם אחר, עליה לשלם פיצויי פיטורים (סך של 17,048 ₪) ובצירוף פצויי הלנה וכן פ"פ בגין תקופת העבודה הראשונה (בסך 2,965 ₪). ח. עוד עותרת התובעת להפרשי שכר מינימום (סך של 20,462 ₪), הפרשות למבטחים או לחלופין פיצוי בגין הנזק שנגרם לה עקב הפרת חוזה העבודה (סך של 11,404 ₪), פדיון חופשה בגין 53 ימים (סך של 7,261 ₪), דמי הבראה (סך של 3,948 ₪) וניכויים שלא כדין שכונו בתלושים "שווי למס" ושלא הועברו לשלטונות המס (סך של 5,250 ₪). 6. ביום 12.9.01 הגישה הנתבעת כתב הגנה מתוקן בו חזרה על עיקרי טענותיה שבכתב ההגנה המקורי והכחישה טענות התביעה. כן הוסיפה כי חתימתה של התובעת על כתב הויתור נבעה מסירובה להצעות עבודה חלופיות שניתנו לה, והוסיפה עוד כי ההסכם הקיבוצי שעליו הסתמכה התובעת אינו חל על יחסי הצדדים. התובעת הועסקה בנקיון ומשכך, חלים עליה ההסכמים והצווים שבתחום הנקיון. נטען כי התובעת קיבלה מלוא חופשתה ולחלופין, נטענה טענת התיישנות לפדיון חופשה (מעבר ל-3 שנים). 7. ביום 12.5.02 הגישה התובעת תצהירה וב-22.5.02 הגישה תצהיר משלים, תצהירה של הגב' ברטה רפאילוב, בִתה של התובעת (להלן: "הבת") ותצהירה של הגב' אולגה אצ'ילדייב (להלן: "אולגה"). ביום 3.9.02 הגישה התובעת 2 בקשות: בקשה למתן פרטים נוספים (בש"א 5210/02) ובקשה לגילוי מסמכים (בש"א 5211/02). לאחר תגובת הנתבעת לבקשות החליטה כב' הרשמת ר.צדיק כי משנענתה הדרישה לקבלת פרטים נוספים, מתייתר הצורך במתן צו; באשר לבקשה לגילוי מסמכים נדרשת הנתבעת להצהיר כי המסמכים אינם בידיה. לאור החלטתה הוגש ב- 6.11.02 תצהירו של רו"ח ברוך שומינר (סמנכ"ל כספים בנתבעת). 8. ביום 28.8.02 הגישה הנתבעת תצהיריה: תצהיר עו"ד אלי לזר, יועץ משפטי בנתבעת (להלן: "לזר"), מר אלי בן אהרון, מנהל מח' ניקיון בנתבעת (להלן: "בן אהרון") ותצהיר רו"ח ברוך שומינר, סמנכ"ל כספים (להלן: "שומינר"). ביום 6.2.03 התקיים בפני כב' השופטת א.סלע דיון קדם בו נקבעו מוסכמות/פלוגתאות. עדות התובעת ובִתה נשמעה ביום 11.3.03. ב- 16.12.03 נשמעה עדות אולגה ועדות שומינר. ב- 16.12.03 נשמעה עדות לזר ועדות מר אבי עבד, סמנכ"ל הנתבעת, במקום עדותו של מר בן אהרון שלקה באירוע מוחי ((בש"א 6005/03, להלן: "אבי") סיכומי תובעת הוגשו ב-1.3.04, סיכומי נתבעת הוגשו ב-18.5.04 וב- 20.5.04 הגישה התובעת תגובה לסיכומי הנתבעת. ב. ההכרעה לאחר ששבנו ועיינו בכל החומר שלפנינו, להלן הכרעתנו: 1. חלות ההסכם הקיבוצי - התובעת טוענת כי נסיבות סיום עבודתה מזכות אותה בפיצויי פיטורין מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי בענף השמירה, על אף שמועסקת היא בניקיון ולא בשמירה. לחיזוק טענותיה מפנה אותנו התובעת לשני פסקי דין: פס"ד בענין ספקטור בו נקבע: "תשובה לשאלה אם הסכם קיבוצי ... חל על עובד פלוני, תינתן, לא על פי מהותו של ארגון העובדים ...אלא עפ"י הקבוע בהסכם הקיבוצי עצמו, היינו אם העובד שבו מדובר הוא מהסוגים הכלולים בהסכם" (דב"ע לח/61-3 לוי ספקטור נ' רשות הנמלים) ולפסה"ד בעניין שירותי תעופה שם חזרו על ההלכה שנקבעה בספקטור לפיה הוצאת סוגים שונים של עובדים מכלל ההסכם הינה פרי של מו"מ קיבוצי. עוד הודגש כי נטל ההוכחה בטענה כי קבוצה מסויימת אינה צד להסכם קיבוצי, מוטל על הטוען לכך (דב"ע מה/117-3 שירותי תעופה בע"מ נ' עופר סלע ואח') . מנגד, טוענת הנתבעת כי ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים הינו ההסכם/צו ההרחבה בענף הניקיון, טענה המושתתת על הפסיקה לפיה פרשנות לעניין תחולת ההסכם או צו ההרחבה צריכה להיעשות תוך זיקה להקשר התעשייתי (עב (נצ) 1509/00 כהן נ' אבוקדו העמק בע"מ). ולעמדתנו - ההסכם הקיבוצי בענף השמירה והאבטחה מגדיר מפורשות: "עובד - כל עובד שכיר בעבודת שמירה ואבטחה ולרבות כל עובד שכיר המועסק בעבודת כפיים" (הסכמים קיבוציים, כרך א - מ.פסטרנק). אין עוררין כי התובעת לא עסקה בעבודת שמירה ואבטחה בנתבעת. משכך, אינה נכנסת להגדרת "עובד שכיר בעבודת שמירה ואבטחה". נשאלת השאלה האם עבודת התובעת מוגדרת כ"עבודת כפיים". באשר לפרשנותו של המושג "עובד בעבודת כפיים", בהקשר להסכם הקיבוצי בענף האפייה, נקבע בבית דין זה כי עובד העוסק ב"עבודת כפיים" הינו עובד שתכלית עבודתו הינה יציר כפיו, וכי יכולה להיות עבודה שאינה עבודת כפיים, אף אם מדובר בעבודה פיסית (ראה: עב 911482/99 (ת"א) כהן יהורם נ' עין בר מפעלי אפיה בעינת בע"מ - קיבוץ עינת; ראה גם דבע מה/109-3 אורדן תעשיות בע"מ נגד צביקל אריה). עוד נלמד מעדותו של לזר כשנשאל : "למה אתה אומר ההסכם לא חל על התובעת - מכיוון שאני יודע שהעבודה של כפיים מתייחס לשמירה לא לגבי כל עובד. זה ההקשר המפעלי"(עמ' 34 שו' 15-14). לטעמנו, גם עפ"י ראִיה רחבה של המושג "עבודת כפיים" לא ניתן לכלול בהגדרה זו את עבודתה של התובעת בנתבעת. התובעת הועסקה ע"י הנתבעת כעובדת ניקיון: "מיום 1.8.93 ועד לפיטוריי ביום 30.4.00 הועסקתי במקום כעובדת ניקיון" (סע' 2 לתצהיר התובעת). דהיינו, גם לשיטתה של התובעת, אין המדובר בעבודת שמירה ואבטחה או עבודת כפיים בתחומה. ההסכם הקיבוצי עוסק בתחום עסוק מסויים ולפיו, עובד בשמירה/אבטחה הנדרש לעבודה שבמהותה היא בתחומו, בתחום העסוק שלשמו נשכר. נוסיף עוד כי עולה מסעיפי ההסכם כי בדונו בעבודת כפיים/שרותים כיוון ההסכם לעבודות שנדרש להן השומר/המאבטח, שעבודתו היא הבסיס להסכם הקיבוצי (ראה סעיף ח2 (3), (5), (6) סיפא, (10) וכו', יב(1) וכו'). ובענייננו, ככל שמתבססת התובעת על זכאותה לפ"פ על ההסכם הקבוצי - ראוי להפנות לסעיף כ(4) העוסק בשמירה וכן לפס"ד הורתי (דב"ע נה/105-3) המתייחס אף הוא ספציפית לשמירה. לכך רואים אנו להוסיף - לטעמנו, יש להתייחס אף להקשר התעשייתי של התקשרות הצדדים ולעיסוקה הברור של התובעת מול עסוקיה השונים של הנתבעת, כמו גם לקיומן של הוראות דין המתאימות ספציפית להתקשרות שבפנינו. משכך, קובעים אנו כי ההסכם הקיבוצי הכללי וצווי ההרחבה בענף השמירה והאבטחה לא חלים על יחסי העבודה בין הצדדים (נזכיר כי התובעת לא הציגה כל ראייה לטענתה זו, שהוכחשה ע"י הנתבעת בהגנתה). בכך לא תמה מלאכתנו. הנתבעת בסיכומיה טוענת כי על התובעת חל צו ההרחבה בענף הניקיון, ולטעמנו, צדק בדבריה. עת קיים הסכם הכולל בחובו אמירה כללית ובלתי מפורטת כ"עבודת כפיים", שבאופן תיאורטי יכול שתכלול את מירב העיסוקים במשק (לא רק בענף הקיבוצי הנדון) ומצידו האחר עומד הסכם קיבוצי וצו הרחבה ספציפי, המכוון לעיסוק ספציפי - ראוי לפעול עפי"ו. נזכיר לכך את ההלכה ולפיה: "5. ברור שענין 'היקפו של הסכם קיבוצי מיוחד' (סעיף 15 לחוק) ועניין 'היקפו של הסכם קיבוצי כללי' (סעיף 16 לחוק) היינו: מי הם המעבידים ומי הם העובדים שעליהם יחול הסכם קיבוצי - הם מהעניינים שבמובהק שייכים לתחום 'תוכנו' של הסכם קיבוצי. מכאן שהאמור עד כאן לעניין 'לא תעשה', לעניין אי התערבותם של בתי משפט בתוכנם של הסכמים קיבוציים, תופס גם לפירוש וישום של הסעיפים 15 ו- 16 לחוק הסכמים קיבוציים". (דב"ע מא/111-3, פד"ע י"ג, 281, 289). (צוטט בעניין אורדן). כעולה מצו ההרחבה בענף הניקיון והתחזוקה (הסכמים קיבוציים מ.פסטרנק, כרך א עמ' 12.5.9) חל הוא על כלל העובדים בניקיון ומשכך, חל הוא גם על התובעת. נזכיר גם כי הנתבעת טוענת כי חל הוא עליה ועל יחסי הצדדים, ומשלא הוכח כי חל על הצדדים הסכם קיבוצי אחר, קובעים אנו כי הצו בענף הנקיון הוא המסד המשפטי ליחסי הצדדים. 2. נסיבות סיום עבודתה של התובעת - התובעת טוענת כי משלא הוצעה לה עבודה חלופית, הרי שפוטרה ועל כן זכאית היא לפיצויי פיטורים. לשיטתה, מתחילת חודש אפריל, עת חדלה הנתבעת מליתן שירותים במשרדי אגד שבתחנה המרכזית בת"א (להלן: "האתר"), נמנעה היא מלקבלה לעבודה חלופית. כן טענה כי זכאית היא לפיצויים עפ"י ההסכם הקיבוצי (קרי; משהנתבעת "הפסידה" המכרז). הנתבעת טענה כי התובעת סרבה להצעות עבודה ומשכך, התפטרה ואין קמה לה זכאות לפצויים (פלוגתא 1). ראוי לציין כי אין בפנינו כל טענה, ודאי לא עדות, לטענת התובעת בסיכומיה ולפיה, הנתבעת חדלה משיקולים כלכליים ליתן שירותים לתחנה המרכזית החדשה (סוף עמ' 2), או כי עדי הנתבעת לא נשאלו לענין זה. משכך, טענת התובעת (שאיננה נכונה עובדתית) - לא הוכחה. ראוי להזכיר כי הנתבעת הכחישה טענות התובעת בהקשר זה בהגנתה, אך לא נתנה גירסה עובדתית בעדויותיה (אלא רק לענין הצעות עבודה חלופיות). מתצהירה ומעדותה של התובעת עולה כי לא התקבלה לעבוד אצל המעביד החדש באתר מפאת גילה ויתרת השנים שנותרו לה ליציאתה לפנסיה. מקום עבודה נוסף שהוצע לה, סירבה לקבלו בטענת מרחק ושעות (אף כי אין מדובר בפער במרחק ממגוריה למקום העבודה). עולה מנ/2 כי התובעת מודיעה לנתבעת על עזיבתה את מקום העבודה עקב מצבה הבריאותי. מנגד, מכתב הרופא התעסוקתי מאשר שהתובעת יכולה לעבוד אך בתנאים מסויימים. התובעת בעדותה אישרה כי מבחינה רפואית יכלה לעבוד (עמ' 11 שו' 8) והמשיכה ואמרה : "נכון שאני אומרת שבאותה תקופה הייתי בריאה והייתי יכולה להמשיך לעבוד" (עמ' 13 שו' 13 ). עדותה של התובעת גם בענין זה, מתמיהה, שהרי הכחישה חתימתה על נ/2 ואף "קשר" שלה אליו, ממילא, אין בעדותה כל הסבר להֶקשר הדברים, או מדוע נקטה בפרוצדורה האמורה, אם אכן רצתה (ויכלה) להמשיך לעבוד. יתר על כן, אף שטענה התובעת כי אינה מכירה המכתב ואין הוא נושא חתימתה (עמ' 11) - טענה הבת כי היא עצמה כתבה את נ/2 וכי התובעת חתומה עליו ! כן אישרה הבת כי כשהוצעה העבודה ברח' דיזנגוף השיבה כי לתובעת בעיה ברגליים ואז נדרשה להמציא מסמכים על כך, ואכן רופא תעסוקתי קבע ב- 7.6.00, באישור המופנה לנתבעת, כי התובעת מסוגלת להמשיך לעבוד (ללא הרמת משא מעל 10 ק"ג ועמידה ממושכת). מנגד, במכתב מטעמה, מאותו תאריך, טוענת התובעת כי אינה יכולה לעבוד ! (נ/2). גם מ- 2 המזכרים מתיק התובעת אצל הנתבעת (שהוגשו כבקשת ב"כ התובעת בתום הדיון) עולה כי אכן היתה הסכמה לפתרונות תעסוקה חלופיים, שלא התממשו, עניין המתיישב דווקא עם טענת התובעת (שלא בפנינו, אך בפני הנתבעת, ובזמן אמת) בדבר מגבלה רפואית להמשך עבודתה ! מסקנתנו מהאמור היא כי התובעת, משיקוליה, ביכרה שלא לקבל הצעות עבודה שהוצעו לה. לא שוכנענו כי לא נתקבלה לעבודה בבלפור, שוכנענו כי היא זו שדחתה הצעה לעבודה בדיזנגוף, ולא ניתנה בפנינו כל גירסה על ידה, בהתייחס להצעתה מיוני להתחיל לעבוד ביולי. לכך יש להזכיר כי התובעת, בתביעה המקורית והמתוקנת, מתעלמת מהתרחשויות שארעו לאחר 30.4.00, מועד בו לטענתה פוטרה! עוד ראוי להפנות לניסוח התובעת בתביעתה המקורית: "העבודה הופסקה לתובעת מאחר והוחלפו בעלים ומאחר והתובעת ובעלה אנשים מבוגרים ורצו לשלח אותם רחוק ממקום מגוריהם ...". בהתאם - משקבענו כי ההסכם הקבוצי לא חל על יחסי העבודה - אין זכאית התובעת לפיצויי פיטורין, משהפסקת העבודה נעשתה ביוזמתה, ולא בפיטורין. נוסיף ונבהיר כי התובעת לא הוכיחה כי פוטרה ע"י הנתבעת ואף לא כי כך ארע בשל "הפסד מכרז" (ראה א' לתצהירי נתבעת). ראוי להוסיף עוד כי איננו מקבלים טענת התובעת בסיכומיה (פסקא אחרונה לסעיף 3.2) - התובעת טענה לפיטורין ולזכאות מכוחם כמו גם ל"פיטורים" הנלמדים מההסכם הקיבוצי. אין מקום איפוא לטענת העובדה החלופית הגלומה בסיכומיה. אין מקום לטענה כי התובעת התפטרה מטעמי בריאות או מטעמי מרחק ממקום מגוריה. הצעות העבודה החלופיות, שנטענו על ידה (גם בתביעה המקורית), אינן רחוקות ממגוריה, באופן היכול להצדיק התפטרות בדין פיטורין (מה גם שלא כך נטען). 3. כתב ויתור - טוענת התובעת כי הנתבעת ניצלה העובדה שהתובעת אינה דוברת השפה העברית ואינה בקיאה בזכויותיה ועל כן הוחתמה על מכתב בו מקבלת היא סך של 4,000 ₪, סכום המהווה כל זכויותיה לרבות פיצויי פיטורים וסילוק סופי ומלא של כל התביעות כלפי הנתבעת (נספח ב' להגנה). עוד טענה כי חתימתה נבעה מהפעלת לחץ וכפייה מצד הנתבעת. מנגד טוענת הנתבעת כי תוכנו של המסמך הוסבר לתובעת היטב, הן ע"י יועצה המשפטי של הנתבעת והן ע"י גיסתה של התובעת, החתומה אף היא על המסמך (אולגה). הלכה היא כי ניתן לבטל חוזה מחמת כפייה רק כאשר הכפייה הופעלה על המתקשר לפני כריתת החוזה וההתקשרות בחוזה היתה עקב הכפייה (דיני חוזים, גבריאלה שלו, מהדורה שנייה). יש לזכור כי הנטל על הטוען לאלה והעיקר - משחדלו הלחץ והכפייה, מצופה היה כי יפעל לביטול התחייבותו. כשנשאלה התובעת : "לשאלה לפיה אני טוענת שהפעילו עלי לחץ ושיקרו לי, מי אני טוענת שעשה ככה (לגבי כתב הויתור) - אף אחד לא לחץ, אני חתמתי פשוט, לא יודעת למה" (עמ' 14 שו' 5-4) ודי באמור לדחיית טענותיה. מעדות בִתה של התובעת עולה כי התובעת החליטה לחתום על הטופס ולקבל את הכסף בשל מצבה הכלכלי (עמ' 17 שו' 12). משהתובעת לא הוכיחה כפייה הן בחתימתה על המכתב והן לפניו וכן לא הוכיחה כי הכפייה (אִם היתה כזו) השפיעה על רצונה, בהטילה בה פחד, ואלמלא קיומה, לא היתה התובעת חותמת על המכתב (ע"א 357/72 עזיז נ' בצלציוני, פ"ד כז (1) 741), לאור כל אלה - לא הוכחה בפנינו עילת כפייה או לחץ, שיהא בה איון כתב הויתור. באשר לחובת תום הלב וחובת האמון - שוכנענו כי התובעת ידעה מהו המסמך עליו חתמה ועשתה כן בשל רצונה לקבל את הכסף לנוכח מצבה הכלכלי, ומשיקוליה-היא. עדותה של אולגה נשמעה לנו כ"טיעון", יותר מעדות אמת, כשגרסתה השתנתה משלב לשלב. ככל העולה מעדות הבת, התובעת החזיקה בכתב הויתור בביתה, וסיפרה על ה- 4,000 ₪ לפני הנייר (עמ' 17)! כן טענה כי התובעת החליטה לקבל התשלום (ולחתום), שכן מצבה גרוע והייתה זקוקה לכסף. התובעת הבינה במעמד חתימתה על כתב הויתור את תוכנו: "למה היא קראה דווקא לי, כי אני מבינה עברית - אני מבינה, אבל לא מאה אחוז. מה שעו"ד אמר לי אז הכל הבנתי. מה שהוא אמר לי בעמישב" (עמ' 25 שו' 9-8) והוסיפה בעדותה : "בוודאי שהתובעת ידעה מה מגיע לה פיצויי פיטורין...היא היתה צריכה לקבל כסף גדול...בוודאי היא ידעה. לשאלה האם ידעתי שמגיע לה פיצויי פיטורין בזמן שהיא הלכה לעמישב לעו"ד לזר - היא ידעה הכל". כשנשאל עו"ד לזר: "הסברת לה את כל מה שכתוב כאן - בהחלט...בן אדם שאינו מבין את השפה אני מביא עובד אחר שדובר את השפה. במקרה הספציפי הזה היא הביאה מישהי שתרגמה לה את המסמך...הקראתי סעיף סעיף והיא תרגמה סעיף סעיף" (עמ' 3 שו' 26-19). מששוכנענו כי התובעת ידעה מהו תוכן המסמך ומטרתו וכן ידעה כטענתה, כי מגיעים לה פיצויי פיטורין (ואת שיעורם), ומשגם מעדותה של אולגה למדנו כי תורגם לתובעת כתב הויתור לסעיפיו בשפה פשוטה ומובנת לה - מדובר בהתחייבות שרירה. הלכה היא מלפנינו כי ניתן תוקף לכתב ויתור רק בנסיבות חריגות ולאחר בדיקה קפדנית של תוקפו (דב"ע 98/ 10-2 אלדד קנטי נ' דיגיטל אקויפמנט (זק) בע"מ), וכי לכתבי ויתור ינתן תוקף ביד קמוצה (ע"ע 1376/00 זכר בנקוביץ נ' גדות ים בע"מ) וזאת מתוך מגמה המעוגנת באי שיוויון הכוחות בין המעביד לבין העובד . בדב"ע נב/3/217, אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי ואח' - הבנק הבינלאומי ואח' (פד"ע כ"ז, עמ' 3, בעמ' 34), נפסק: "... אין נפקות לכתב ויתור שנחתם תחת אילוץ... כך אין נפקות משפטית לויתור על זכות באין ידיעה על קיומה של הזכות. גם ויתור שלא מדעת על קיומה של זכות אינו יכול לעמוד. ממושכלות היסוד הוא, כי אין ויתור על זכות באין ידיעה על קיום הזכות, ועל כן ויתור שלא מדעת, כמוהו כאין. לכן, אין נפקות לכתבי ויתור, כאשר העובדים שחתמו עליהם לא קיבלו חשבון מפורט בדבר הסכומים המגיעים להם לסילוק תביעותיהם, ולא ידעו אילו רכיבי שכר נכללו בחישוב הפיצויים...". עולה מהעדויות שבפנינו כי התובעת ידעה (סברה) כי זכאית היא לסכום גדול/הרבה יותר גדול מזה שקיבלה. אעפ"כ, בחרה לקבל הסך של 4,000 ₪ (סכום שהנתבעת שילמה, לטענתה, לפנים משורת הדין). שוכנענו, ומעדויות התובעת, כי התובעת ידעה (לשיטתה) כי זכאית היא לסכום גדול יותר מזה שקיבלה, כי זכאית היא לפ"פ ולזכויות אחרות, ואף ידעה תוכנו של כתב הויתור ומשמעותו. כעולה מפסה"ד בענין קנטי (הנ"ל) היה מקום ליתן תוקף לכתב הויתור, משהתנאים שנקבעו לפיהם לא ינתן תוקף לכתב ויתור - לא התקיימו [שוכנענו כי התובעת הבינה את כתב הויתור; התובעת ביקשה הרי מגיסתה להתלוות אליה (ולא בכדי - שהרי ידעה מראש כי תקבל 4,000 ₪ - כעולה מעדות בִתה); לא נמצא פגם במסמך הויתור; אין בפנינו חילוקי דעות שלא היו ידועים בזמנו]. לטעמנו, התשובה גם בהקשר זה נגזרת הן מהשאלה אם אכן היתה זכאית התובעת לפ"פ - מחד, ומהשאלה מהן יתר הזכויות הקוגנטיות ועם אלה - מהשאלה אם ידעה כמה מגיע לה (בכל רכיב) ועל מה מוותרת היא ! ואלה - לא הוכחו לנו. אף שהוכח בפנינו כי לא מדובר בכפייה/אילוץ בחתימתה, ומשהוכח כי עוד טרם החתימה החזיקה בכתב הויתור בבֵיתה וידעה הסכום שתקבל עפי"ו - איננו רואים ליתן לכתב הויתור תוקף, משברי כי לא התבססה הסכמתה על חשבון ברור ומפורט של מלוא זכויותיה. אין לדעת מהו הסכום, אליבא ד'נתבעת, שהגיע לתובעת אותה עת (ולוּ לחופשה והבראה). ממילא, לא ידעה התובעת לכמה זכאית היא בסיים יחסי העבודה. ממילא וממילא, לא ידעה על מה (במדוייק) מוותרת היא ! הנה כי כן, ואף שכתב הויתור מפרט הסכום שקיבלה התובעת ואף ששוכנענו כי היא וגיסתה ידעו תוכנו ומשמעותו, אין מקום ליתן לכתב הויתור תוקף, משהתובעת לא ידעה במדוייק (רכיבים וסכומים) עליהם ויתרה. 4. הפרשי שכר מינימום - התובעת טוענת כי שולם לה שכר הפחות משכר המינימום, המתחייב מחוק שכר מינימום, התשמ"ז- 1987. מנספח ו' לתביעה עולה כי חישובה של התובעת בוצע עפ"י שכר מינימום ליום עבודה מלא, דהיינו 8 שעות עבודה ליום. כדוגמא: בחודש ינואר 97' ציינה התובעת כי עבדה 21 ימים ששכר המינימום ליום הינו 96 ₪, על כן לשיטתה מגיע לה סך של 2,016 ₪. התובעת הצהירה כי: "במשך כל תקופת עבודתי בעמישב הועסקתי במשרה מלאה... 5 ימי עבודה בשבוע, 7 שעות עבודה ביום..." (סע' 3 לתצהירה המשלים). יש לציין כי עפ"י צו ההרחבה בענף הניקיון והתחזוקה: "שעות העבודה של עובד בענף הניקיון והתחזוקה בימים א-ה הינן 8 שעות ליום"(הסכמים קיבוציים מ.פסטרנק כרך א עמ' 12.5.9). (עוד ראוי להזכיר, כי עפ"י הסכם המעבר לשבוע עבודה מקוצר, עד 1.12.96 משרה מלאה הייתה 45 שעות, מ- 1.12.96 44 שעות, ומ- 1.7.97 43 שעות שבועיות). עולה איפוא כי התובעת לא עבדה במשרה מלאה, אלא משרה בת 7 ש"ע ליום (5 ימים) ומשכך, חישוביה לשכר עבודה מוטעים, משלא חושבו לפי עבודתה בפועל. ערכנו להלן חישוב שכרה לתקופה נשוא התביעה לפי הנתונים שבפנינו בתלושי השכר: חודש עבודה מס' ימי עבודה שכר מינימום לשעה שכר ששולם בפועל שכר המגיע לתובעת אוגוסט - 94 25 8.12 1,347 ₪ 1,421 ₪ ספטמבר - 94 16 8.12 966 ₪ 909 ₪ ינואר - 95 26 8.12 1,477 ₪ 1,477 ₪ פברואר - 95 22 8.33 1,299 ₪ 1282 ₪ מרץ - 95 19 8.33 1,402 ₪ 1,107 ₪ אפריל - 95 25 8.88 1,785 ₪ 1,554 ₪ מאי - 95 27 8.88 1,758 ₪ 1,678 ₪ יוני - 95 23 8.88 1,855 ₪ 1,429 ₪ יולי - 95 27 8.88 1,980 ₪ 1,678 ₪ אוגוסט - 95 26 8.93 1,703 ₪ 1,625 ₪ ספטמבר - 95 22 8.93 1,673 ₪ 1,375 ₪ אוקטובר-95 24 8.93 1,700 ₪ 1,500 ₪ נובמבר- 95 27 8.93 1,941 ₪ 1,687 ₪ דצמבר- 95 26 8.93 2,078 ₪ 1,625 ₪ ינואר - 96 28 8.93 2,000 ₪ 1,750 ₪ פברואר- 96 23 9.14 1,645 ₪ 1,471 ₪ מרץ- 96 25 9.14 2,056 ₪ 1,599 ₪ אפריל- 96 20 10.1 1,727 ₪ 1,414 ₪ מאי- 96 25 10.1 2,121 ₪ 1,767 ₪ יוני- 96 24 10.1 1,888 ₪ 1,696 ₪ אוגוסט- 96 21 10.43 2,019 ₪ 1,533 ₪ נובמבר- 96 20 10.43 1,865 ₪ 1,460 ₪ דצמבר- 96 23 10.43 1,938 ₪ 1,679 ₪ ינואר - 97 21 10.43 1,698 ₪ 1,533 ₪ פברואר- 97 20 10.49 1,750 ₪ 1,468 ₪ אפריל- 97 18 12.3 1,695 ₪ 1,549 ₪ מאי- 97 22 12.3 1,673 ₪ 1,894.2 ₪ אוגוסט- 97 16 12.93 1,539 ₪ 1,448 ₪ אוקטובר- 97 20 12.93 1,758 ₪ 1,810.2 ₪ דצמבר- 97 22 12.93 2,069 ₪ 1,991 ₪ מרץ - 98 28 12.93 2,586 ₪ 2,534 ₪ אפריל- 98 20 14.03 2,126 ₪ 1,964 ₪ מאי- 98 16 14.03 1,852 ₪ 1,571 ₪ יוני- 98 23 14.03 2,855 ₪ 2,258 ₪ יולי- 98 18 14.03 2,062 ₪ 1,767 ₪ אוגוסט- 98 20 14.1 2,272 ₪ 1,974 ₪ ספטמבר- 98 15 14.1 1,939 ₪ 1480 ₪ אוקטובר- 98 15 14.1 1,481 ₪ 1,480 ₪ נובמבר- 98 22 14.1 2,171 ₪ 2,171 ₪ דצמבר- 98 23 14.1 2,256 ₪ 2,270 ₪ ינואר - 99 22 14.13 2,482 ₪ 2,176 ₪ פברואר- 99 18 14.13 1,964 ₪ 1,780 ₪ מרץ- 99 13 14.13 1,286 ₪ 1,285 ₪ אפריל- 99 17 15.04 1,970 ₪ 1,789 ₪ מאי- 99 21 15.04 2,406 ₪ 2,210 ₪ יוני- 99 21 15.04 2,511 ₪ 2,210 ₪ יולי- 99 20 15.04 2,196 ₪ 2,105 ₪ אוגוסט- 99 23 15.04 2,527 ₪ 2,421 ₪ ספטמבר- 99 18 15.04 2,186 ₪ 1,895 ₪ אוקטובר- 99 21 15.04 2,311 ₪ 2,210 ₪ נובמבר- 99 22 15.04 2,371 ₪ 2,316 ₪ דצמבר- 99 21 15.04 2,281 ₪ 2,210 ₪ ינואר- 00 22 15.05 2,226 ₪ 2,317.7 ₪ פברואר- 00 22 15.05 2,401 ₪ 2,317 ₪ מרץ- 00 22 15.05 2,341 ₪ 2,317 ₪ אפריל- 00 18 15.94 2,332 ₪ 2,008 ₪ סה"כ 400.9 ₪ הערה: *ההדגשה הוספה לחודשים ששולמו מתחת לשכר המינימום. *החדשים החסרים הם אלה שחסרים בטבלה שהגישה התובעת, ומשלא הגישה תלושי שכר. *לא התייחסנו בחישובינו גם להפרשים ששולמו, משאין בפנינו נתונים בגין מה ולאיזו תקופה שולמו. שכרה של התובעת חושב כך : מס' ימי העבודה החודשיים X 7 שעות עבודה ביום X שכר מינימום לשעה = שכר חודשי המגיע לתובעת. לאור האמור על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 400.9 ₪. משלא ראינו לערוך איזון ולהפחית הסכומים ששולמו ביתר (כעולה לעיל מהטבלה) ומשעסקינן במחלוקת כנה לאור האמור (ושמא בהתיישנות הזכות לפיצויי הלנה) - ישא הסכום האמור ה"ה וריבית בחוק מיום 1.5.00 ועד לתשלום בפועל. 5. פדיון חופשה - התובעת עותרת לפדיון חופשה בסך של 7,261 ₪. לטענתה, במשך כל תקופת עבודתה לא יצאה לחופשה שנתית, על כן זכאית היא ל- 53 ימי חופשה. מנגד, טוענת הנתבעת תחילה להתיישנות, שכן התובעת מנועה מלתבוע ואינה זכאית לפדיון חופשה לתקופה העולה על שלוש השנים האחרונות לעבודתה. עוד טענה כי שולמה לתובעת מלוא זכאותה. מתלושי השכר של התובעת (נספחים לכתב התביעה המתוקן) עולה כי אכן קיבלה התובעת תמורת חופשה ב- 8.95 (750 ₪), ב- 5.97 (850 ₪), ב- 2.99 (1,000 ₪), ב-5.99 (885 ₪), ב- 3.00 (1,300 ₪). באשר לטענת ההתיישנות, קובע סעיף 3 לחוק : "תקופת ההתיישנות לכל תביעה עפ"י חוק זה בין אזרחית ובין פלילית, היא 3 שנים" משהזכות לפדיון חופשה נוצרת ביום בו נותקו יחסי עובד-מעביד, יש למנות תקופת ההתיישנות לפדיון חופשה מאותו מועד (דב"ע מב/17-3 שמירה גולן ואח' נ' יעקב ממן). במקרה דנן בין התובעת לנתבעת נותקו יחסי עובד-מעביד ביום 30.4.00 והתביעה המתוקנת הוגשה ב- 19.6.01 (בה נתבע לראשונה פדיון חופשה) משכך, התיישנה הזכאות לתקופה שקדמה להגשת התביעה המתוקנת, דהיינו לפני 6.98. זכאותה של התובעת לפדיון חופשה הינה איפוא אך לתקופה מ-6.98 ועד 4.00. מכיוון שהתובעת החלה עבודתה מ-8.94 אזי, עבודתה עד 8.98 מהווה השנה הרביעית לעבודה. סעיף 3 (א) לחוק חופשה שנתית קובע: "(2) בעד כל אחת מ-4 השנים הראשונות - 14 יום; (3) בעד השנה החמישית - 16 יום; (4) בעד השנה השישית - 18 יום..." יש לציין כי החוק מתייחס לעובד העובד במשרה מלאה (8 ש"ע), על כן החישוב במקרה דנן יעשה לפי 87.5% משרה (7 ש"ע). עוד יש לציין כי עפ"י צו ההרחבה זכאית התובעת לשנה רביעית אך ל- 11 ימי עבודה כחופשה, בשנה חמישית - 12 ובשנה שישית - 17 יום. חישובינו בוצעו על בסיס החוק (משמיטיב הוא לכאורה). להלן החישוב: מ-6.98 עד 8.98 (השנה הרביעית) = 2.33 ימי חופשה (לפי 100% משרה) = 2 ימים (לפי 87.5% משרה). 2 ימים X 14.1 ₪ (שכר מינימום לשעה) X 7 (ש"ע) = 197.4 ₪ . מ-8.98 עד 8.99 (השנה החמישית) = 16 יום (לפי 100%) = 14 יום (לפי 87.5%). 14 יום X 15.04 (שכר מינימום לשעה) X 7 (ש"ע) = 1,473.92 ₪ . מ-8.99 עד 4.00 (8 חודשי עבודה בשנה השישית) = 12 יום (לפי 100%) = = 10.5 יום (לפי 87.5%). 12 יום X 15.94 (שכר מינימום לשעה) X 7 (ש"ע) = 1,338.96 ₪. סה"כ 1,338.96 + 1,473.92 + 197.4 = 3,010.28 ₪ . בקיזוז הסכום ששולם לתובעת בתקופה הנדונה (2.99, 5.99, 3.00) = 3,185 ₪ - 3,010.28 עולה איפוא כי יש טעם בטענת הנתבעת לפיה התובעת קיבלה מלוא זכאותה ברכיב זה (פלוגתא 7). משכך - אין מקום לטענות התובעת בסיכומיה בהתייחס לטענת הקיזוז של הנתבעת. ככל שהתובעת זכאית לפדיון חופשה וככל שלא ניצלה בעת הנדונה דמי/תמורת חופשה - תזוכה בהתאם. אין לשכוח גם כי בעדויות שבפנינו נטען כי חלק מהסכום ששולם עם סיום העבודה (מתוך 4,000 ₪) שולם ע"ח חופשה והבראה. הנה כי כן, לתקופה האמורה זכאית היתה התובעת ל- 26.5 ימי חופשה, וזכות זו שולמה לה כאמור. 6. הפרשות למבטחים - התובעת טוענת כי הנתבעת פעלה בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי בענף ולא הפרישה לקרן מבטחים עבורה בכל תקופת עבודתה ועל כן עותרת היא לסך של 11,404 ₪, כפיצוי בגין הנזק שנגרם לה בעטיה של הפרת חוזה העבודה. מנגד, טוענת הנתבעת כי לא חלה עליה חובה להפריש לתובעת תשלומים למבטחים היות וההסכם הקיבוצי בענף השמירה והאבטחה לא חל על התובעת. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת אינה יכולה לעתור לתשלום להפרשות למבטחים לאחר סיום תקופת עבודה, ועל התובעת לדרוש כי מעבידה תעביר לקרן את הכספים שלטענתה מגיעות לה. הנתבעת בסיכומיה מבססת טענתה על פסק דינה של כב' השופטת פוגל בו נקבע כי עובד היודע שמעבידו אינו מפריש לו לקופת גמל ואינו עושה דבר הרי מתרשל הוא ביישום זכויותיו (עב 2613/01 ולדימיר נ' "תמנון" בע"מ). עוד נקבע כי על המעביד החובה להקפיד ולפקח על קיום הוראותיו של צו הרחבה המחייב מעביד לבטח את עובדיו בקרן ביטוח וכן העברת התשלומים לקופת הגמל . בבוא בית הדין לפסוק בתביעה לתשלום פיצוי ממעביד, עקב אי העברת תשלומים שוטפים לקופת גמל, עליו לברר תחילה אם ניתן ללכת בדרך המלך, ולשלם חוב התשלומים לקופת הגמל ורק אם יתברר כי הדרך אינה ישימה, נדרשת התובעת להבאת הוכחות על נזק שנגרם לה עקב אי העברת התשלומים (דב"ע שן/66-3 שקריאת נאצר נ' צבי רחמים פד"ע כב 1). נדגיש כי החובה המוטלת על הנתבעת להפרשה למבטחים אינה מכח צו ההרחבה בענף האבטחה כפי שטוענת התובעת, אלא מכח צו ההרחבה בענף הניקיון שחלותו מוסכמת על הנתבעת ונקבעה על ידנו כאמור לעיל. התובעת לא הוכיחה כנדרש את הנזק שנטען כי נגרם לה עקב אי העברת התשלומים (או הסכום אשר היה על הנתבעת לשלם לקופת הגמל), והן את העובדה כי לא ניתן ללכת בדרך המלך. בתצהירה טענה בעניין אך עפ"י יעוץ משפטי, וגם אז, לא לעניין הצורך בהפרשה למבטחים אלא, לעצם הזכאות. לא נטען גם לנזק (אלא, כטענה חלופית - ולא כעובדה) וממילא, לא הוכח נזק נטען. נזכיר למען הזהירות כי נספח ז' לתביעה אינו מחשב נכון ההפרשה ומנגד, לא נסתרה דרך החישוב בתצהיר שומינר. לאור זאת אין לנו אלא לדחות התביעה ברכיב זה. 7. דמי הבראה - התובעת עותרת לדמי הבראה בסך של 3,948 ₪. לשיטתה, לאור הוותק בעבודתה ועפ"י ההסכם הקיבוצי זכאית היא ל-14 ימי הבראה בגין השנתיים האחרונות. מנגד, טוענת הנתבעת כי התובעת קיבלה דמי הבראה ביחס ל- 80% משרה בסך של 2,428 ₪. צו ההרחבה בענף הניקיון קובע כי בעבור השנה החמישית והשישית לעבודה יקבל העובד 7 ימי הבראה לכל שנה, לעובד העובד במשרה מלאה. במקרה דנן התובעת הועסקה ב- 87.5% משרה (כפי שקבענו לעיל) משכך זכאית היא ל- 6.125 ימי הבראה לכל שנה, בסה"כ 12.25 ימים. יום הבראה במגזר הפרטי (נכון ל- 4.00) הינו 276 ₪ ליום לעובד במשרה מלאה. הנה כי כן, לתקופה האמורה זכאית התובעת ל- 12.25 ימי הבראה, בסך של 3,381 ₪. עיון בתלושי השכר מלמד כי בשנתיים אלה, לא שולמה הבראה כלל. משכך, על הנתבעת לשלם הסכום האמור לתובעת. 8. ניכויים שלא כדין - התובעת טוענת כי הכנסותיה במשך כל תקופת עבודתה לא הגיעו למדרגת המס הראשונה ובכל זאת ניכתה הנתבעת ממשכורתה סכומים שכונו "שווי למס" - סכומים שבפועל אף לא הועברו לשלטונות המס. הנתבעת הכחישה מכל וכל טענה זו, אך לא נכנסה לעוביה של הקורה במתן הסבר לעצם הניכוי. הנתבעת בסיכומיה הפנתה לעדותו של שומינר בו לטענתה פירוט לרכיב זה. דא עקא, אין הסבר מפורט הן בתצהירו, הן בעדותו והן בסיכומיה של התובעת עצמה! התובעת לא הוכיחה טענתה כי מדובר בסכום שנוכה משכרה או כי לא הועבר לשלטונות המס. נוסיף ונאמר כי שומינר הבהיר כי מדובר ברכיב שצויין בתלוש לחישוב המס, כך שיביא לביטוי הטבה שקיבלה התובעת בדמות כרטיס חופשי חודשי; משמע, כשניתן לה בפועל כרטיס, עבורו שילמה הנתבעת לחברת הנסיעות. - די באמור לדחיית התביעה. 9. סיכום - על הנתבעת לשלם אפוא לתובעת את הסכומים הבאים: 400.9 ₪ בגין הפרשי שכר. 3,381 ₪ בגין דמי הבראה. בסה"כ: 3,781.9 ₪ על הנתבעת לשלם איפוא לתובעת סך של 3,781.9 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום, ויישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 1.5.00 ועד לתשלום בפועל. לצערנו, עקב עומס רב בהדפסות - התעכבה, שלא לצורך, הדפסת פסה"ד. לאור תוצאת פסה"ד ומתוך מידת הרחמים על התובעת, משלא שוכנענו כי עדויותיה אמינות הן ומנגד זכתה במעט מרכיבי תביעתה - ניתן צו להוצאות, ולפיו תשלם הנתבעת לתובעת סך של 1,000 ש"ח בצרוף מע"מ. חילופי מעבידים