האם פיטוריו של התובע נעשו כדין ובתום לב? אם לא - האם יש להורות על השבתו של התובע לעבודה או לפסוק לו פיצוי כספי? אלה השאלות העומדות להכרעה בהליך זה. לטענת הנתבעת, התובע מעל בתפקידו, עת פעל למתן נכס של הנתבעת לשימושו של מטה הבחירות לפריימריס של גב' מרים פיירברג, ראש עירית נתניה, ללא תמורה, תוך הטעיית הגורם האחראי בקופה כי מדובר בהחזרת הנכס לבעליו, תנועת הליכוד. מעשיו החמורים של התובע הצדיקו פיטוריו על אתר, ללא תשלום פיצויי פיטורים. לטענת התובע, מעורבותו בעניין היתה שולית ומזערית - הפניית בנה של גב' פיירברג למנהל מחלקת הנכסים של הקופה, על מנת שיטפל בפנייה בהתאם לנוהלי הנתבעת. לטענת התובע, מעשיו לא הצדיקו את פיטוריו, ובודאי לא את פיטוריו על אתר, באופן ובדרך בה נעשו. העובדות התובע, שהוא כבן שישים, עבד בנתבעת (להלן - הנתבעת או הקופה) מאז שנת 1991. החל משנת 1995, או בסמוך לכך, כיהן התובע בתפקיד סגן מנהל אגף משאבי אנוש. על יחסי העבודה בין הצדדים חל הסכם קיבוצי מיוחד - חוקת העבודה לעובדי מוסדות קופת חולים לאומית (נספח נ/ז לתצהירו הראשון של התובע). ברח' סמילנסקי בנתניה קיים מבנה אשר בו פעלה מרפאה של הקופה, עד להעברתה למקום אחר, במהלך שנת 2003. חלק מהמבנה שייך לקופה, וחלק מהמבנה שייך לליכוד. כאשר פעלה במבנה מרפאה, הקופה שכרה מספר חדרים השייכים לליכוד, לשימושה. חדרים אלה עמדו ריקים בתקופה הרלבנטית לתביעה, כאשר על הקופה היה להחזירם לליכוד בסוף חודש אוגוסט 2003. חלק המבנה שבבעלות הקופה נמכר לקבלן שקד, אך גם הוא עדין היה בחזקת הקופה בתקופה הרלבנטית לתביעה. הבעלות הפורמלית על הנכס היא של חברת בית זאב בע"מ. התובע חבר בועד המנהל של הנכס מטעם הקופה (נספח י' לתצהירו השני של התובע). (להלן, אלא אם ייאמר במפורש אחרת, כאשר נתייחס ל"נכס", הכוונה היא לחדרים בבעלות הליכוד, אשר היו מושכרים לקופה, ועמדו ריקים מאז מעבר המרפאה למקום אחר). הקופה הוציאה מספר נהלים בעניין "איסור פעילות מפלגתית במוסדות קופ"ח לאומית - הן לפני הבחירות לכנסת בשנת 1999 והן לפני הבחירות לרשויות המקומיות בחודש יולי 2003 (נספחים יג' ו- יד' לתצהירו המשלים של התובע). הנוהל הנוגע לבחירות לרשויות מקומיות 2003 הוצא לאחר פיטוריו של התובע. שני הנהלים זהים בנוסחם. הוראת הנוהל הרלבנטית לענייננו היא זו הנוגעת להשכרת נכסים של הקופה, כדלקמן: "שכירת נכס של ה.ע.ל./קופת חולים לאומית, תמורת תשלום מתאים על ידי כל גורם, יהא מותר ובתנאי שנעשה בחוזה, בהיתר כחוק, והובא לאישור הנהלת קופ"ח לאומית". על פי נוהל נוסף (נספח א' לתגובת המשיבה לבקשה לסעד זמני), עליו חתום התובע, "אין להשתמש במשרדי הקופה בשעות העבודה או לאחריהן בשום אירוע בעל אופי פוליטי, אין להשתמש בציוד הקופה, ברכושה ובשירותים המשרדיים לפעילות מפלגתית". ביום 24.7.2003 ערך סמנכ"ל הקופה, מר ניסים אלון, בירור עם התובע ועם מר יעקב יונה, מנהל מחלקת הנכסים של הקופה, בנוגע להעמדת הנכס לשימושה של גב' מרים פיירברג. בשעה מאוחרת יותר, נערכה שיחה בין התובע לבין מר אלון (כאשר לטענת מר אלון שיחה זו היוותה "שימוע"). על פי הנטען על ידי הנתבעת, נספחים ב' ו - ג' לתגובה לבקשה לסעד זמני משקפים את הבירור והשימוע. לעומת זאת, התובע טוען כי הפרוטוקולים "שוכתבו", ואינם משקפים את השיחות שנערכו ביום 24.7.2003. התובע פוטר מעבודתו (יש מחלוקת אם פוטר ביום 24.7.2003 או ביום 27.7.2003) על אתר. על פי מכתב הפיטורים (נספח נ/ג לתצהיר התובע הראשון), הנימוקים לפיטורים הם הפרת משמעת בעבודה, מעילה באמון ומעילה בתפקידו, בכך שפעל להשכרת הנכס ברח' סמילנסקי בנתניה לפעילות פוליטית של מטה הבחירות הפנימיות בליכוד של ראש העיריה גב' מרים פיירברג, בניגוד לאיסור על פעילות פוליטית במסגרת הקופה. ביום 27.7.2003 הגיע התובע לעבודה, ובמהלך יום העבודה נעשה ניסיון למסור לו מכתב פיטורים, אולם התובע סירב לקבלו. באותו יום, הנתבעת נעלה את חדרו של התובע, חסמה את מכשיר הפלאפון שלו לשיחות יוצאות, ונטלה ממנו את הרכב הצמוד שעמד לרשותו. ביום 27.7.2003 נשלח מכתבו (ת/ 1) של מר משה כהנא, מנהל האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות העובדים הלאומית, אל יו"ר הנתבעת, בו נדרש ביטול פיטוריו של התובע לאלתר. כמו כן, שלח מר כהנא מכתב בעניין נעילת חדרו של התובע (נספח נ/ א לתצהירו הראשון של התובע). ביום 27.7.2003 אושפז התובע בבית חולים עקב אירוע מוחי בו לקה, והיה מאושפז בבית חולים עד ליום 31.7.200 (נספח נ/ב לתצהיר התובע הראשון). התובע זומן לשימוע לאחר פיטוריו, במכתבים מיום 4.8.2003 ו- 5.8.2003. עקב מצבו הרפואי של התובע נדחה השימוע (נספח נ/ ד לתצהיר התובע הראשון). בקשה לסעד זמני הוגשה ביום 12.8.2003. בעקבות הדיון שהתקיים בבית הדין, הגיעו הצדדים להסדר מוסכם כמפורט להלן: יתבצע שימוע על ועדה בהרכב של: יו"ר הקופה, מר מיכאל צולר; סמנכ"ל לענייני רפואה, דר' מידן; גב' אילנה דריהר (מנהלת אגף כספים וכלכלה) (להלן - הועדה). וכן בהשתתפות האיגוד המקצועי, ככל שיתבקש הדבר על ידי התובע. מכתב הפיטורים יכנס לתוקפו רק לאחר קבלת ההחלטה בשימוע השני, אם יוחלט על פיטורים. על פי ההסדר המוסכם, התקיים שימוע נוסף. המבקש הופיע בפני הועדה ביום 31.8.2003. הועדה החליטה על פיטוריו של התובע מעבודתו בעילה של מעילה באימון/מעילה בתפקיד. (פרוטוקול ישיבת השימוע של התובע - נספח א' לתצהירו של מיכאל צולר; החלטת הועדה - נספח ב' לתצהירו של מיכאל צולר). ניסיון לסיים את המחלוקת בין הצדדים בהליך של גישור, וכן ניסיון שנעשה על ידי בית הדין במהלך ההתדיינות, לא צלחו. מטעם התובע העידו: התובע; גב' מרים פיירברג, ראש עירית נתניה; עו"ד צפריר פיירברג, בנה של ראש עירית נתניה; מר אברהם עיישה, יו"ר וועד העובדים של הקופה. מטעם הנתבעת העידו: מר ניסים אלון, סמנכ"ל לארגון, מינהל ומשאבי אנוש; מר מיכאל צולר, יו"ר הקופה; גב' אילנה דריהר, מנהלת אגף כספים וכלכלה; מר יעקב יונה - מנהל מחלקת הנכסים בתקופה הרלבנטית לתביעה; עובדי הקופה - מר דוד בוקובזה; מר מיכה הנדלסמן; מר עוזי ביתן; מר שמואל בן שמעון. סדר הדיון יהיה כמפורט להלן: מעורבות ופעולות התובע בכל הנוגע לנכס - האם היוו הפרת משמעת חמורה, מעילה באמון ומעילה בתפקיד? פיטורי התובע - האם נעשו כדין ובתום לב? בהקשר לשאלה זו נתייחס הן לפיטורי התובע בחודש יולי 2003 ולדרך בה נעשו, והן להליך השימוע שהתקיים בעקבות ההסדר המוסכם אליו הגיעו הצדדים. ככל שיתקבלו טענות התובע, או חלקן - הסעדים הראויים במקרה הנדון. מעורבות ופעילות התובע בכל הנוגע לנכס גרסת התובע בתצהירו הראשון היתה כמפורט להלן: ביום 8.7.03 פנה אליו בנה של ראש העיר נתניה, מר צפריר פיירברג, ובירר אם ניתן לשכור את הנכס. הפנייה אליו נעשתה עקב היותו תושב העיר נתניה ומוכר בה. תשובתו לצפריר היתה כי אינו עוסק בנושא זה, וכי עליו לפנות למנהל מחלקת הנכסים של הקופה, מר יעקב יונה. כעבור יום או יומיים, פגש במקרה את מר יונה במסדרון, ועדכן אותו כי היפנה אליו את מר פיירברג. יום או יומיים לאחר מכן, סיפר לו מר יונה כי פנה לעו"ד מסוים שעובד עם הקופה על מנת לקבל אישור להשכרת הנכס לטובת ראש העיר. כעבור מספר ימים סיפר לו מר יונה שאכן עשה הסדר עם מטה הבחירות של גב' פיירברג, ואף התגאה בכך שכתוצאה מהסכם זה חסכה קופ"ח הוצאה משמעותית שהיתה כרוכה בשיפוץ הנכס ובהחזרתו לקדמותו. בחקירתו הנגדית, אישר התובע כי היתה פנייה קודמת אליו בנושא בחודש יוני 2003, וכי טלפן למר יונה בקשר לפנייה זו (ע' 12). כן טען התובע בחקירה הנגדית כי העמיד את מר יונה על כך שמדובר בגוף פוליטי (ע' 13, ש' 10). גרסת הקופה בנוגע למעורבותו של התובע, היא כמפורט להלן: ביום 25.5.2003 טלפן התובע אל מר יעקב יונה (שהיה אותה עת בסיור בצפון), וביקש לאפשר לליכוד להשתמש בנכס ברח' סמילנסקי. מר יונה סבר שבקשתו של המבקש מתייחסת לכלל השטח במבנה ברח' סמילנסקי, דהיינו הן לחלק הנכס שבבעלות הליכוד והן לחלק הנכס שבבעלות הקופה, שכאמור נמכר לשקד. לכן, לאחר השיחה עם התובע, פנה מר יונה לגב' אילנה דריהר, מנהלת אגף כספים של הקופה, אשר הפנתה אותו לעו"ד אדלר, על מנת לקבל את עמדתם. בתחילת חודש יולי התעניין התובע בשיחה עם מר יונה אם נוצר קשר עם הליכוד. ביום 14/7 או 15/7 התקיימה פגישה במשרדו של התובע, בה ביקש התובע לאפשר למטה הליכוד בנתניה להשתמש בחדרים שהקופה שוכרת מהליכוד, שכאמור עמדו ריקים מאז מעבר המרפאה. באותה פגישה, מר יונה שאל את התובע מספר שאלות בנוגע לזהות המבקשים ותקופת השימוש הנדרשת, ובנוכחותו התקשר התובע לאדם מסוים והעביר אליו את שאלות מר יונה, והשיב למר יונה כי מדובר במטה הליכוד בנתניה, המעוניין להשתמש בחדרים לקראת הבחירות המוניציפליות, ובתמורה הם ידאגו להחזיר את המושכר לבעליו, תנועת הליכוד. מאוחר יותר התקשר אליו גבר שהזדהה בשם צפריר מסניף הליכוד והודיע לו שהתובע שלח אותו, ומר יונה ביקש מצפריר להעלות את בקשתו על הכתב. גם לאחר השיחה עם צפריר לא עלה בדעתו כל חשד שאין המדובר בליכוד. מר יונה הדגיש כי סמך על התובע, אשר הוא סגן מנהל משאבי אנוש ואמון על נהלי הקופה, ולכן לא בדק מי הגוף המשפטי שמקבל את הנכס, ולא בחן את הדברים בצירוף בכירים נוספים וייעוץ משפטי. מר יונה טען, כי לאורך כל הדרך, הבין כי המבקש את הנכס הוא תנועת הליכוד, הבעלים של הנכס, כך שלמעשה הנכס מוחזר על ידי הקופה לבעליו. טענות הקופה בנוגע למעשיו של התובע הן: התובע הוא חבר מרכז הליכוד מסניף נתניה, ופעיל מרכזי בליכוד בעיר נתניה, והיה פעיל במטה הפרמייריס של מרים פיירברג. התובע ורעייתו הם גם חברים קרובים של גב' מרים פיירברג. התובע, על אף שידע כי פעילות פוליטית במסגרת עבודתו בקופה אסורה, יזם, פעל באופן אישי, דחף ועודד מסירת נכס שהיה בחזקת הקופה לשימוש צרכיה של גב' מרים פיירברג, אשר התמודדה בפריימריס, וזאת ללא תמורה. התובע הטעה את מר יונה, מנהל מחלקת הנכסים, וגרם לו לסבור כי העברת הנכס לשימוש מטה הפריימריס של גב' פיירברג דינה כדין החזרת הנכס לליכוד. זאת ועוד. מדובר ב"קומבינה" לה היו שותפים התובע, גב' פיירברג, ומר דוד מימון, יו"ר סניף הליכוד בנתניה, שהוא איש של גב' פיירברג. על פי ההסכם, הקופה היתה צריכה להחזיר את הנכס לליכוד לאחר שיפוץ, שעלותו היא עשרות אלפי שקלים. העסקה שנעשתה היא מתן הנכס למטה פיירברג לפריימריס, לכאורה בתמורה לכך שמטה פיירברג יחזיר את הנכס לבעליו, הליכוד, על פי החוזה. זאת, כיון שהליכוד מנוע מלתת למועמד בפריימריס להשתמש בנכסי הליכוד. על אף התחייבות מטה פיירברג להחזיר את הנכס, הם לא היו נושאים בעלות השיפוץ, ויו"ר סניף הליכוד, שגם הוא איש של גב' פיירברג, היה מקבל את הנכס מהמטה ללא השיפוץ, ובכך היה נגרם לליכוד הפסד של עשרות אלפי שקלים. מכאן, כי "העסקה" היתה הענקת המבנה של קופת חולים לאומית לגב' פיירברג ללא תמורה, במסווה של החזרת נכס לבעליו (ראו עדות נסים אלון, ע' 40 עד 41 לפרוטוקול). "עסקה" זו, היתה יכולה לגרום להאשמת הקופה ובכיריה במתן שוחד לגב' פיירברג. בכל מקרה, על התובע היה למנוע את העסקה בין מטה הפריימריס של גב' פיירברג לבין הקופה, ולדחות את הבקשה על הסף, או לכל הפחות להזהיר את מר יונה כי מדובר בעניין בעייתי, על מנת שמר יונה יערוך את הבדיקות הדרושות ויקבל את אישור ההנהלה לעסקה. על יסוד התרשמותנו מעדויות הצדדים וחומר הראיות בפנינו, אנו קובעים כמפורט להלן. אנו קובעים כי לא הוכחה הטענה של הקופה כי התובע הטעה את מר יונה להאמין כי קיימת זהות בין מטה פיירברג לבין הליכוד, וכי העברת הנכס למטה פיירברג דינה כדין החזרת הנכס לליכוד. טענתו של מר יונה בעדותו כי לאורך כל הדרך סבר כי מדובר בליכוד ובהחזרת הנכס לליכוד, אינה מתיישבת עם חומר הראיות, כמפורט להלן: מר צפריר פיירברג פנה בכתב למר יונה (נספח א' לתצהירו של מר פיירברג). במכתב זה נאמר במפורש שהבקשה היא לאפשר שימוש בנכס למטה הבחירות של מרים פיירברג - בחירות מוקדמות 2003, וכי מטה מרים פיירברג מתחייב לתחזק את הנכס ולמסרו לליכוד כשהוא במצב תקין וראוי לשימוש, וזאת לשביעות רצון קופ"ח לאומית. מנוסח המסמך עולה באופן ברור ומפורש כי קיימת הפרדה בין "מטה מרים פיירברג" לבין "הליכוד". לדעתנו, אין שום אפשרות כי לאחר קבלת מכתב ברור ומפורש זה, סבר מר יונה כי קיימת זהות בין מטה הבחירות של מרים פיירברג לבחירות המקדימות לבין הליכוד, וטענה זו היא בגדר היתממות. בתשובה למכתב זה כתב מר יעקב יונה מכתב, נספח ב' לתצהירו של מר פיירברג. על פי המכתב נספח ב' לתצהירו של מר פיירברג, התחייבותו של מר פיירברג היא כי לאחר תום השימוש בנכס, ביום 6.8.2003, הוא ידאג להחזרת הנכס לבעליו ולהחתמתו על פרוטוקול החזרת הנכס המצורף בזה. ממכתב זה עולה לדעתנו כי לפחות בשלב זה, מר יונה ידע כי אין זהות בין "מר פיירברג" לבין הליכוד, הבעלים של הנכס. יש לציין, כי המכתב נכתב למר פיירברג אישית, ומדובר על מסירת החזקה למר פיירברג ולא לליכוד או למטה הבחירות המוניציפליות של הליכוד. בהקשר זה נציין כי קיימת סתירה בין עדותו של מר יונה לבין מכתבו. בעוד שבעדותו מר יונה טען כי הוא ציפה שפרוטוקול החזרת הנכס ייחתם על ידי הליכוד כאשר נמסר המפתח למר פיירברג (ע' 66, ש' 20 - 23; ע' 67, ש' 1 - 3), הרי שבמכתב נאמר במפורש כי הדבר ייעשה בתום השימוש. כאשר עומת מר יונה עם סתירה זו, טען כי סיכם בטלפון עם מר פיירברג כי הדבר ייעשה עם מסירת המפתח (ע' 67, ש' 13). גרסה זו אינה מקובלת עלינו, שכן על פי הכתוב במכתב נספח ב' תוכנו משקף את השיחות הטלפוניות שנערכו בין הצדדים. זאת ועוד. השיחות בנושא התקיימו במהלך חודש יולי 2003, כאשר דובר על שימוש בנכס עד ליום 6.8.2003 (מכתבו של מר יונה, נספח ב' לתצהיר מר פיירברג). הבחירות המוניציפליות התקיימו בחודש 11/2003. מכאן, כי אין זה סביר שמטה הליכוד יבקש להשתמש בנכס "לקראת הבחירות המוניציפליות" למשך מספר ימים, עד ליום 6.8.2003, כשלושה חודשים לפני מועד הבחירות. עוד יש לציין, כי עדותו של מר יונה בנוגע לדברים שנאמרו לו על ידי התובע אינה חד משמעית, כאשר בעדותו הוא מאשר כי ייתכן שהתובע השתמש גם בביטויים כגון "מטה פיירברג" או "מטה ראש העיר מהליכוד" (ע' 63, ש' 13 - 16). בראשית עדותו הוא אף העיד כי נאמר לו על ידי התובע כי מדובר בשימוש בנכס לצורך "הפרמייריז" ולאחר מכן תיקן את עדותו (ע' 63, ש' 11 - 12). ממכתבו של מר יונה מיום 27.7.2003 (נספח יא לתצהירו המשלים של התובע), עולה כי סבר שפעל לטובת הקופה, כאשר חסך לה עשרות אלפי שקלים, שכן על פי ההסכם בין הקופה לבין הליכוד היה על הקופה להחזיר את הנכס כשהוא במצב תקין, לאחר הסבתו חזרה ממרפאה למשרדים (עדות מר יונה, ע' 68, ש' 22 - 23; עדות מר אלון, ע' 40, ש' 21 - 22). אנו סבורים, כי במועד התרחשות האירועים, הבנתו של מר יונה היתה כי הוא מוסר את הנכס לשימוש מטה מרים פיירברג, בתמורה לכך שהמטה ידאג להחזרת הנכס לליכוד, כך שהקופה תהיה פטורה מעריכת השיפוץ בנכס. דברים אלה אף הוסכמו במפורש במכתבים נספחים א' ו- ב' לתצהירו של מר פיירברג. העדים מטעם הנתבעת, מר אלון ומר צולר, הפגינו יחס של זלזול למסמכים אלה, ונטען כי מטה פיירברג לא היה מבצע את האמור בהם ושהמכתבים הם "מסוג הניירות שאיש לא היה מקיים אותם אחר כך" (ע' 40, ש' 21 - 22; ע' 49, ש' 14). איננו מקבלים את טענתם. לדעתנו, מסמכים אלה (אילו היו נחתמים, שכן לפחות לתיק בית הדין לא הוגש עותק חתום על ידי מר פיירברג של המכתב נספח ב' לתצהירו) מהווים חוזה לכל דבר ועניין, ומשקפים עסקה בתמורה: מתן זכות לשימוש בנכס תמורת עריכת השיפוצים הדרושים להחזרתו לבעליו. עוד יש לציין, כי במכתב הפיטורים מיום 27.7.2003, התובע הואשם בכך שפעל "להשכרת הנכס ברח' סמילנסקי 5 בנתניה לפעילות פוליטית של מטה הבחירות הפנימיות בליכוד של ראש העירייה גב' מרים פיירברג", בניגוד לאיסור על פעילות פוליטית במסגרת הקופה. כלומר, במכתב הפיטורים לא הואשם התובע בכך שפעל למסירת הנכס לשימושו של מטה פיירברג ללא תמורה או בכך שהטעה את מר יונה כי מסירת הנכס לגב' פיירברג היא מסירת הנכס לליכוד או בקנוניה עם גב' פיירברג ומר דוד מימון. האשמות אלה הועלו על ידי הקופה רק בשלב מאוחר יותר, בשלב התצהירים, כאשר האשמה בדבר ה"קומבינה" או ה"קנוניה" הועלתה רק בשלב החקירות הנגדיות. אנו קובעים, כי לא הוכחה טענתה החמורה של הקופה, כי מדובר ב"קומבינה" ו"קנוניה" בין התובע, גב' פיירברג ומר דוד מימון, יו"ר סניף הליכוד בנתניה, כנטען על ידי מר אלון בעדותו (ע' 41, ש' 1 - 15). הנתבעת לא הביאה ראיה כלשהי להוכחת טענתה, כי הליכוד היה מסכים לקבל את הנכס ממטה מרים פיירברג ללא השיפוץ, וכי בפועל לא היתה מתבצעת העסקה עליה הוסכם במכתבים נספחים א' ו- ב' לתצהירו של מר פיירברג. הנתבעת גם לא הביאה ראיות לטענותיה כי קיימת בין התובע לבין גב' פיירברג חברות קרובה וכי התובע היה חלק ממטה פיירברג לבחירות המקדימות. הנתבעת לא הביאה ראיות הסותרות את גרסתם של גב' פיירברג והתובע בעניין זה, לפיה קיימת ביניהם היכרות קורקטית בלבד, וכי התובע לא היה חבר במטה של גב' פיירברג. כעולה מעדותם של מר אלון ומר צולר, טענותיהם בעניין זה אינן מבוססות על ידיעה אלא על "הערכה" או על "אנשים שאמרו .." (ע' 31, ש' 14 - 15; ע' 46, ש' 23 - 24; ע' 47, ש' 12 - 13). בהקשר זה, איננו מקבלים את עדותו של מר ניסים אלון כי התובע סיפר לו על חברות קרובה עם גב' פיירברג. באשר לעובדה שבעת טקס פתיחת מרכז רפואי גדול בעיר נתניה, התובע ורעייתו "טיפלו" בעניין איחורה של ראש העיר: בהתחשב בכך שרעייתו של התובע היתה מנהלת מרחב נתניה של הקופה, טבעי הדבר שהתובע יסייע לרעייתו באיתור ראש העיר בסיטואציה כזו. אשר לעובדה שמר פיירברג פנה לתובע דוקא: גרסתו של מר פיירברג כי העדיף לפנות בעניין לתובע, על מנת שיפנה אותו לאדם המתאים (ע' 6, ש' 5) מקובלת עלינו, וטענת הקופה כי סביר יותר שהיה מאתר את האדם המתאים בקופה דרך איתור מספר הטלפון של הקופה במודיעין 144 וחיוג למשרדי הקופה מגוחכת. מטבע הדברים, שאדם מנצל קשרים והיכרויות על מנת "לקצר תהליכים" ולהגיע במהירות לאדם הנכון המטפל בנושא. אולם, מכאן ועד למסקנה כי הפניה באמצעות התובע היתה חלק מקנוניה רחוקה הדרך. גם טענתה של הקופה כי התובע "דחף, יזם ועודד" את השכרת הנכס למטה פיירברג לא הוכחה. למעשה, גם סמנכ"ל הקופה חזר בו במידה מסוימת מטענה זו, עת הבהיר כי כוונתו היתה לפנייתו של התובע למר יעקב יונה לטפל בעניין, במקום לעצור (ע' 39, ש' 10 - 11). יש לציין, בגרסת הקופה נטען כי התקיימה בין התובע לבין מר יונה שיחה נוספת בראשית חודש יולי, בנוכחות מר בוקובזה (סעיף 4 לתצהירו של מר יונה). על אף שמר בוקובזה זומן להעיד על ידי הקופה, הוא לא העיד דבר בנוגע לשיחה נטענת זו. טענה נוספת שהעלתה הקופה כנגד התובע היא כי היה זה מחובתו, כבר בעת שפנה אליו מר צפריר פיינברג, לעצור את המהלך של העברת הנכס למטה פיירברג, כי על הקופה להימנע ממעורבות פוליטית (עדות ניסים אלון, ע' 41, ש' 12 - 13) וכי זה "לא תקין" להעביר נכס של גוף ציבורי כמו הקופה לפעילות פוליטית (עדות מר צולר, ע' 47, ש' 6; ע' 47, ש' 13 - 23). אכן, מקובלים עלינו דבריהם של מר אלון ומר צולר כמשקפים נורמה ראויה ונכונה, שמן הראוי שתונהג בקופה. אולם, דבריהם אינם משקפים את הנוהל בקופה, כפי שהיה בתקופה הרלבנטית, ואף אינם משקפים את הנורמות הנהוגות בקופה. כאמור לעיל, הן בנוהל שהוצא לקראת הבחירות לכנסת בשנת 1999 (נספח יג' לתצהירו המשלים של התובע), והן בנוהל שהוצא ביום 28.7.2003 (נספח יד' לתצהירו המשלים של התובע), דהיינו לאחר פיטורי התובע ומר יונה, נקבע במפורש כי מותר להשכיר נכס של הקופה לגורם פוליטי, תמורת תשלום מתאים, "ובתנאי שנעשה בחוזה, בהיתר כחוק, והובא לאישור הנהלת קופ"ח לאומית". כעולה מחומר הראיות, פעילות פוליטית של עובדי הקופה "אינה זרה" לתרבות הארגונית של הקופה. כך למשל, נכחו עובדים רבים של הקופה בכנס פוליטי של ח"כ אברהם הירשזון, אשר התקיים בשעות העבודה, לרבות עובדים שאינם פעילים בליכוד (תצהיריהם ועדותם של מיכאל הנדלסמן ועוזי ביתן). ככל שהקופה ביקשה לשנות את הנורמות והנהלים בעניין זה, היה על הקופה לעשות זאת באופן מפורש וברור. לא רק שלא ניתנה הודעה על שינוי הנהלים, אלא ההפך הוא הנכון: לאחר פיטורי התובע, הושאר בתוקפו הנוהל המאפשר לקופה להשכיר נכסים לגורמים פוליטיים. אין הקופה יכולה להאשים את התובע באי מניעה של פעולה "לא תקינה", כאשר אותה פעולה היא בהתאם לנוהלי הקופה. לסיום נושא זה נבהיר, כי איננו מקבלים במלואה את גרסתו של התובע לעניין מעורבותו בנושא, וכמו כן, אנו סבורים שנפל פגם בשיקול דעתו: מקובלת עלינו טענת הקופה, כי מעורבות התובע היתה ברמה גבוהה יותר מאשר מסירת מספר הטלפון של מר יונה. כאמור, אף התובע הודה בחקירתו הנגדית כי שוחח בעניין זה בפלאפון עם מר יונה (ע' 12). אולם, כאמור לעיל, התובע השאיר את עיקר הטיפול בעניין למנהל מחלקת הנכסים, ואנו דוחים את הטענה כי "דאג לביצוע" העסקה. בהתאם לנוהל, השכרת נכס של הקופה לגורם פוליטי מותרת, בתנאי שהיא בתמורה, על פי חוזה, בהיתר כחוק ובאישור הנהלת קופ"ח לאומית. אנו סבורים, כי לאור מעמדו הבכיר של התובע, ולאור העובדה כי במסגרת תפקידו עליו לאכוף את הנוהל, מן הראוי היה שהתובע יעמיד את מר יונה במפורש ובאופן ברור על כך שעליו לקבל את אישור ההנהלה לכל הסכמה בינו לבין מר פיירברג. כמו כן, נראה לנו שהתובע היה צריך לשקול את ההשלכות שיהיו לעסקה בין הקופה לבין מטה פיירברג, דהיינו כי הדבר יעורר טענות והאשמות בדבר מעורבות של הקופה בפוליטיקה פנימית של תנועת הליכוד, ולהמליץ למר יונה לשקול עניין זה עם הגורמים המוסמכים של הקופה. כללו של דבר: אנו דוחים את טענות הקופה כי התובע הטעה את מר יונה, ויצר מצג שווא כאילו מדובר בהחזרת הנכס לתנועת הליכוד, ולא במסירתו לשימושו של מטה פיירברג לבחירות המקדימות. אנו דוחים גם את הטענה כי התובע היה מעורב ב"קנוניה" או "קומבינה" עם גב' פיירברג ומר דוד מימון. עם זאת, אנו מקבלים את טענת הקופה כי התובע היה מעורב בעניין מעבר למתן מספר טלפון של מר יעקב יונה, וכי טעה בשיקול דעתו, הן בכך שלא העמיד את מר יונה על מורכבות העניין והן בכך שלא שקל את ההשלכות שיהיו לעסקה. האם פיטורי התובע נעשו כדין ובתום לב? השאלות בהן עלינו לדון בהקשר לשאלה זו הן: מה היתה העילה/הסיבה לפיטורי התובע, דהיינו האם התובע פוטר מהעילה הנטענת על ידי הקופה או מסיבות אחרות? האם התובע פוטר בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים? האם התובע פוטר בתום לב? בהקשר זה נתייחס לאופן בו נעשו פיטורי התובע, לאירועי יום 24.7.2003 ויום 27.7.2003, ולשימוע שנערך לתובע לאחר ההסדר המוסכם בין הצדדים. 1) העילה לפיטורי התובע התובע טען כי לסמנכ"ל הנתבעת, מר ניסים אלון, היה רצון להיפטר ממנו, והוא המתין להזדמנות המתאימה. הסיבות שמנה לכך התובע היו: ביום 19.11.2002 השתתפו מספר עובדים בכירים ובכללם הסמנכ"ל והתובע בכנס פוליטי בצהריים. התובע נתן הנחייה לחייב אותם עובדים בשעות חופש בגין השעות שהשתתפו בפעילות הפוליטית. התובע סירב לאשר לסמנכ"ל רישום נוכחות בגין "עבודה מהבית". לתובע היתה מחלוקת עם הסמנכ"ל בנוגע לקידומו של עובד, כאשר הסמנכ"ל ביקש לקדם את העובד בשל היותו חבר מרכז הליכוד (טענה זו הועלתה על ידי התובע רק בשימוע בפני הועדה ולא הועלתה על ידו בתצהירו). מר ניסים אלון הכחיש טענות אלה של התובע, וטען כי יחסי העבודה בינו לבין התובע היו טובים, ללא סכסוכים או מחלוקות מהותיים, וכי חש ייסורי נפש כאשר נאלץ לפטר את התובע, שראה בו גם חבר. בהתייחס לטענותיו של התובע הצהיר מר ניסים אלון כי: ההנחיה לנכות שעות חופש ממשתתפי הכנס הפוליטי בחודש 11/2002 היתה שלו ולא של התובע, והוא הודיע על כך בראשית הכנס הפוליטי. בגרסה זו תמכו שני עובדי הנתבעת, אשר נכחו בכנס. לא היה ידוע לו על כל בעיה עם דיווח הנוכחות שלו על עבודה מהבית עד להליך זה. על יסוד התרשמותנו מעדויות הצדדים וממכלול חומר הראיות, אנו דוחים את טענת התובע כי פוטר מנימוקים אחרים. טענה זו של התובע לא הוכחה. עיון בסיכומי הטענות של התובע (סעיף 49) מעלה כי למעשה גם התובע סבור כי טענה זו לא הוכחה. אנו סבורים, כי הנתבעת פיטרה את התובע בגלל מעורבותו בעניין הנכס והעמדתו לרשות מטה הפריימריס של גב' מרים פיירברג. מעדויותיהם של מר אלון ומר צולר עולה כי עניין זה הכה גלים, כאשר הופנו אל הקופה טענות בדבר העמדת רכוש שלה לטובת מטה הבחירות של מרים פיירברג, ללא תמורה, מעורבות בענייני פוליטיקה פנימית של הליכוד ואף איומים בחקירת משטרה באשמה של מתן שוחד (עדות ניסים אלון, ע' 42 ש' 1 - 3; עדות מיכאל צולר, ע' 43, ש' 3 - 7; ע' 44, ש' 22 - 23). נראה לנו, כי הטענות הקשות שהועלו נגד הקופה, כמו גם החשש של בכירים בקופה שיואשמו במתן שוחד, גרמו לכך שהקופה הגיבה בפיטורים מידיים של התובע ומר יעקב יונה, ונתנה לכך פומבי. זאת, כדי להוכיח שאין קשר בינה לבין האירוע, וכי משנתגלה האירוע היא טיפלה בו בחומרה ומיצתה עם האחראים לו את הדין. 2) האם התובע פוטר בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים? לטענת הנתבעת, מעשיו של התובע היוו מעילה בתפקיד ומעילה באמון, ולכן בהתאם להוראות פרק 15 להסכם הקיבוצי היתה רשאית לפטר את התובע חד צדדית, ללא מו"מ עם ועד העובדים וללא הודעה מוקדמת. מקביעותינו העובדתיות בנוגע למעורבותו ופעילותו של התובע בעניין הנכס נובע כי טענה זו של הקופה אינה מקובלת עלינו. כאמור לעיל, דחינו את טענותיה החמורות של הקופה כי התובע הטעה את מר יונה, יצר מצג שווא כי קיימת זהות בין מטה פיירברג לבין הליכוד, ופעל בניגוד לנוהלי הקופה הרשמיים (להבדיל מהנורמות להן טענו מר צולר ומר אלון, השונות מנוהלי הקופה הרשמיים). כאמור, לדעתנו נפלה טעות בשיקול דעתו של התובע, והיה עליו להעמיד את מר יונה על ההיבטים הבעייתיים של העניין ולהמליץ לו להעביר את העניין להנהלת הקופה. אולם, רב המרחק בין טעות בשיקול דעת לבין מעילה בתפקיד או מעילה באמון, כנטען על ידי הקופה. מכאן, כי לא התקיימו העילות של הפרת משמעת חמורה, מעילה באמון או מעילה בתפקיד. לאור מסקנתנו כאמור לעיל, חל על פיטוריו של התובע סעיף 2 לפרק 15, ועל הקופה היה לנהל מו"מ עם וועד העובדים בנוגע לפיטורי התובע. מחומר הראיות עולה בבירור כי לא נוהל מו"מ עם וועד העובדים בנוגע לפיטורי התובע, וכי האיגוד המקצועי התנגד לפיטורים (ת/ 1). מעדותו של מר עיישה אף עולה כי מר עיישה השתתף אמנם בשימוע, אולם ההחלטה בעניינו של התובע נתקבלה ללא שיתופו (ע' 9, ש' 5). על החלטת הועדה (נספח ב' לתצהירו של מיכאל צולר) חתמו בעלי תפקידים שונים בנתבעת, ואין חתימה של מר עיישה. מדברי מר עיישה בפרוטוקול השימוע אף עולה כי המסקנה אליה הגיעה ועדת השימוע אינה מקובלת על האיגוד המקצועי. כללו של דבר: אנו קובעים כי התובע פוטר בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים. 3) האם התובע פוטר בתום לב? כאמור לעיל, דחינו את טענת התובע כי פוטר לא בשל מעורבותו בעניין הנכס אלא משיקולים זרים. אולם, בכך אין כדי לסיים את הדיון בשאלה אם התובע פוטר בתום לב. בחלק זה נדון בטענות התובע בנוגע לדרך בה פוטר. 3(א) אירועי יום 24.7.2003 ו- 27.7.2003 לטענת הקופה, ביום ה' 24.7.2003 קיים מר ניסים אלון שלושה מפגשים עם התובע: שיחת בירור בלתי פורמלית, בה לא נערך פרוטוקול; תחקיר עם התובע ועם מר יעקב יונה; (נספח ב' לתצהירו הראשון של ניסים אלון); שימוע לתובע (נספח ג' לתצהירו הראשון של מר ניסים אלון). בתום השימוע, הודע לתובע על פיטוריו לאלתר. על אף פיטוריו, הגיע התובע לעבודה ביום א', 27.7.2003, ואז ביקש מר אלון למסור לידיו את הודעת הפיטורים בכתב. התובע סירב לקבל את המכתב וסירב לעזוב את משרדו. בנסיבות אלה, נאלצה הנתבעת לנקוט בצעדים לסגירת משרדו של התובע, ולשלוח לו את מכתב הפיטורים בדואר רשום. לטענת התובע, ביום 24.7.2004 נקרא לחדרו של הסמנכ"ל, מר ניסים אלון, אשר אמר לו כי התעוררה שערורייה בכנסת לפיה קופ"ח מעורבת בפריימריס בסניף נתניה, כי ח"כ הירשזון פנה ליו"ר הקופה, מר צולר, וכי מר צולר נתן לסמנכ"ל הוראה לפטר אותו ואת מר יעקב יונה. במועד זה השיב לסמנכ"ל כי כל אשר עשה היה מתן מספר הטלפון של מר יונה למר פיירברג. בשעה 18:30 נקרא שוב לחדרו של הסמנכ"ל, אשר תקף אותו על מעשיו. הסמנכ"ל אמר לו כי יעקב יונה פוטר, וכי הוא מבקש ממנו לצאת לחופשה ביום 27.7.2003. לאחר התייעצות עם מנהל האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות ועם יו"ר וועד העובדים, החליט להתייצב בעבודתו ביום ראשון. ביום א' 27.7.2003 התייצב לעבודה כרגיל, ובסביבות השעה 10:30 נכנס לישיבה מאד גדולה, שתוכננה מראש, ושהסמנכ"ל היה אמור לנהל אותה. בשעה 12:00 נקרא לחדרו של הסמנכ"ל, אשר ביקש למסור לו מכתב פיטורים (נספח ג' לתצהירו הראשון של התובע), והחל להקריאו. התובע טען באזני הסמנכ"ל כי הפתיח למכתב אינו נכון, סירב לקבלו, ויצא מחדרו. לאחר מכן ניגש ליו"ר וועד העובדים, וביחד ניגשו לאיגוד המקצועי, שנמצא באותו בניין. בעת ששהה במשרדי האיגוד המקצועי, קיבל הודעה כי הטלפון הנייד שלו נחסם לשיחות יוצאות, כי הוחלף המנעול בחדרו וכי נלקח ממנו הרכב הצמוד. לאחר שיחה זו חש ברע, אולם עשה הכל להסתיר זאת, וביחד עם יו"ר האגף לאיגוד מקצועי עסק בהכנת המכתבים לנתבעת (נספח א' לתצהירו הראשון של התובע ו - ת/ 1). עד לשעה 15:00 הסתתר בחדר צדדי באגף לאיגוד מקצועי, ולאחר מכן הסתתר בשירותים עד שהעובדים סיימו את יום העבודה. בשעה 15:45 יצא מהבניין. לא היה באפשרותו להתקשר, לא היה עליו כסף (כי חפציו ננעלו בחדרו), ולא היה לו רכב. למזלו מצא בכיסו מטבע של עשרה שקלים לקנות בקבוק מים, והוא התיישב על ספסל באבדן עשתונות מוחלט. השמועה על פיטוריו הגיעה לרעייתו (שגם היא עובדת הקופה), והיא התקשרה אליו לטלפון הנייד ובאה לקחתו. עוד באותו לילה אושפז בבית חולים מאיר בכפר סבא, והתברר כי עבר אירוע מוחי. ביום 28.7.2003, בעת שהיה מאושפז במחלקה לטיפול נמרץ, ועל אף העובדה שהיה ידוע בקופה כי אושפז, נשלח אליו מכתב הפיטורים בדואר רשום. בראשית חודש אוגוסט 2003, בעת ששהה בחופשת מחלה, קיבל זימונים לשימוע. על יסוד התרשמותנו מעדויות הצדדים וחומר הראיות, אנו קובעים כמפורט להלן. האם נערך לתובע שימוע כדין ביום 24.7.2003? איננו מקבלים את טענת הקופה כי נערך לתובע שימוע ביום 24.7.2003. על מהותה ומשמעותה של זכות הטיעון עמד בית הדין הארצי בעניין גוטרמן (ע"ע 1027/01 דר' יוסי גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל, עבודה ארצי לג(68) 35) באומרו: ...זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טֶקֶס" גרידא, שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך-גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו (לעניין זה ראו: דב"ע מח/ 148 - 3 שק"ם בע"מ - אפרים גרינברג, פדע כ 141, 143). עד כאן הזכות וממנה נובעת החובה המוטלת על המעביד - להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו, את השאלות שעלו בעניינו אשר יש בהן כדי להשפיע על מקבל ההחלטה. כל זאת, בפתיחות, בהגינות ובתום לב מבלי לכחד דבר מן העובד . דרכי קיומו של השימוע נקבעו זה מכבר. יכול שייעשה בכתובים ויכול שיתקיים בפני מי שהוסמך לכך. עיקרו של דבר בחובתו של המעביד ליתן דעתו לטיעוניו של העובד ולשמוע אותם בלא פניות, בלב נקי ובנפש חפצה, קודם שתיפול ההחלטה הסופית העשויה, לא אחת, להיות בלתי הדירה ומכרעת לגביו. כבר מהפתיח לפרוטוקול השימוע (נספח ג' לתצהירו הראשון של מר אלון) עולה כי אין מדובר בשימוע שנעשה ב"לב נקי ובנפש חפצה", שכן נאמר בו כי התובע זומן "לצורך קיום שימוע ומתן הודעת פיטורים". כלומר, מהפרוטוקול עולה כי התובע זומן ל"טקס", על מנת לצאת ידי חובה, ולא לשימוע אמיתי. ואכן, מהפרוטוקול עצמו עולה כי לתובע ניתנה זכות דיבור לומר שני משפטים בלבד, לא הוצגו בפניו כל הטענות הרלבנטיות (כגון - הטענה המהותית שהטעה את מר יונה ויצר מצג כאילו מטה פיירברג הוא מטה הליכוד). זאת ועוד. לדעתנו, לא היה זה הוגן כלל לקיים לתובע "שימוע" בשעות הערב של יום ה', לאחר שנערכו עמו שני בירורים, בלא שיועברו אליו באופן מסודר טענות הנתבעת כלפיו, ומבלי לאפשר לו להיערך לשימוע (להתייעץ עם בני משפחה ואנשי האיגוד המקצועי, לפנות לייעוץ משפטי, לברר עובדות עם מר פיירברג ועוד). לאור האמור, אנו קובעים כי לא נערך לתובע שימוע כדין ביום 24.7.2003. האם התובע פוטר ביום 24.7.2003 או הוצא לחופשה? לטענת התובע, ביום 24.7.2003 נתבקש על ידי מר ניסים אלון לצאת לחופשה, והוא הודיע לו כי הוא מסרב. לאחר שהתייעץ עם יו"ר וועד העובדים ונציג האיגוד המקצועי, החליט להתייצב לעבודה ביום 27.7.2003. לטענת הנתבעת, התובע פוטר ביום 24.7.2003 בערב, על ידי מר ניסים אלון. התובעת הסתמכה בטענתה על עדותו של מר עיישה, יו"ר ועד העובדים (ע' 7 ו- ע' 11). טענת הנתבעת כי התובע פוטר מעבודתו ביום 24.7.2003 אינה מתיישבת עם מכתב הפיטורים (נספח נ/ג לתצהירו הראשון של התובע). אילו התובע אכן פוטר מעבודתו ביום 24.7.2003, סביר להניח שהדבר היה מוצא את ביטויו במכתב מיום 27.7.2003, בביטוי כגון "בהמשך להודעה על סיום עבודתך שנמסרה לך ביום 24.7.2003". לעומת זאת, במכתב הפיטורים אוזכרו התחקיר והשימוע שנערכו ביום 24.7.03, אולם לא נאמר דבר על מסירת הודעת פיטורים. יתר על כן. בסעיף 4 למכתב, שכאמור נושא תאריך 27.7.2004, נאמר "נמסרת לך בזה" הודעת פיטורים, ואין שום אזכור של הודעת פיטורים שנמסרה במועד מוקדם יותר. יש לציין, כי קיימות סתירות בעדויותיהם של מר צולר ומר ניסים אלון בעניין זה. על פי תצהירו של מר צולר, הביא בפניו הסמנכ"ל את ממצאיו ומסקנתו שיש לפטר את העובדים, והוא אישר זאת (סעיף 4 לתצהיר מר צולר). גם על פי תצהירו המשלים של מר ניסים אלון, הוא הביא בפני יו"ר הקופה, מר צולר, את ממצאיו ומסקנתו, ואז אישר יו"ר הקופה את פיטוריו של המבקש (סעיף 2 לתצהירו המשלים של מר אלון). לעומת זאת, בעדותו טען מר אלון כי קודם פיטר את התובע ואחר כך דיווח על כך ליו"ר וקיבל את אישורו בדיעבד (ע' 35, ש' 19 - 23). מר צולר לא זכר אם אישורו לפטר את התובע נתקבל לפני או אחרי שהתובע פוטר (ע' 45, ש' 3 - 8). באשר לעדותו של מר עיישה, הרי שיש בעדותו אמירות סותרות. מחד הוא אומר כי התובע אמר לו שלא פיטרו אותו ואמרו לו לשבת בבית, ומאידך הוא מעיד כי התובע אמר לו שפיטרו אותו. לכן, לא ניתן לקבוע ממצא על סמך עדותו בעניין זה. באשר לעובדה כי אחרים אמרו למר עיישה כי התובע פוטר, הרי שייתכן שנפוצה שמועה בקופה כי התובע פוטר, ולא מן הנמנע כי הובהר שבכוונת הקופה לפטר את התובע, אולם אין בכך כדי להעיד על מה שנאמר לתובע על ידי מר ניסים אלון. לפיכך, אנו קובעים כי התובע לא פוטר ביום 24.7.2003 אלא ביום 27.7.2003. האירועים ביום 27.7.2003 ולאחריהם תיארנו בסעיף 41 לעיל באריכות את גרסתו של התובע בנוגע לאירועים שהתרחשו ביום 27.7.2003. בנוסף לטענתה כי נאלצה לנהוג כלפי התובע כפי שנהגה, כיון שעשה דין לעצמו והתייצב במשרדי הנתבעת, טענה הנתבעת כי זימנה את העובד שמואל בן שמעון על מנת שלאחר שיימסר לתובע מכתב הפיטורים ילווה את התובע לחדרו, כך שיוכל להוציא את חפציו האישיים ויסיע אותו ברכבו של הסמנכ"ל לביתו. אולם, התובע יצא מחדרו של הסמנכ"ל. אז נתבקש על ידי הסמנכ"ל לנעול את החדר, ולהמתין עד שהתובע יחזור, ואז ללוות אותו לחדרו. מקובלת עלינו טענת הקופה, כי גם אם התובע לא פוטר אלא הוצא לחופשה, התובע לא היה רשאי לעשות דין לעצמו ולהתעלם מהוראת הנתבעת שלא יתייצב לעבודתו, ולהשתתף בישיבה כרגיל, כאילו לא אירע דבר. מובן, כי זכותו של התובע להיאבק כנגד החלטת המעסיק, כגון על ידי פנייה לאיגוד המקצועי, כפי שעשה התובע לאחר פגישתו עם מר אלון, או פנייה למנהלי הקופה. אולם, התובע לא היה רשאי לעשות דין לעצמו ולהתעלם מהוראת הקופה שלא להתייצב לעבודה. למרות האמור, אנו סבורים כי הדרך בה נהגה הקופה בתובע אינו ראוי. ראשית, הנתבעת לא הבהירה בעדויות מטעמה מדוע היתה דחיפות בנעילת חדרו של התובע, ולא ניתן היה לנסות להגיע עמו להבנה מוקדמת בעניין זה. שנית, על הנתבעת היה ליתן לתובע התראה מפורשת על כוונתה לנעול את חדרו, לקחת את רכבו ולנתק את הפלא פון שלו. בכך, היתה ניתנת לתובע הזדמנות לפנות את חפציו בצורה מסודרת, להודיע לבני משפחתו על הסיטואציה, והחשוב מכל - היתה נמנעת ממנו ההשפלה הכרוכה בצעדים שנקטה הנתבעת, בפני העובדים האחרים. שלישית, לכל הפחות, לאחר מעשה, היה על הנתבעת להודיע לתובע היכן נמצאים מפתחות חדרו, ולמי עליו לפנות אם ברצונו לקחת את חפציו. רביעית, גם אם היה מקום לסגירת חדרו של התובע (שכן ניתן להניח שהיו בו מחשב ומסמכים, שמנקודת המבט של הנתבעת לגיטימי שלא תהיה לתובע גישה אליהם לאחר פיטוריו), ודאי שלא היתה כל דחיפות לנתק לתובע באופן מיידי את הפלא פון או לקחת ממנו את הרכב, ללא אתראה מוקדמת, ולהותירו חסר אונים. בדרך בה נהגה הנתבעת, פגעה בכבודו של התובע, גרמה להשפלתו בפני העובדים האחרים, והחמירה את הסיטואציה הקשה ממילא של פיטורים, וכל זאת מבלי שהיה צורך אמיתי לנהוג בדרך זו. לעניין זה נפנה גם לפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (עב 2147/01 אזרד מאיר נ' שר הדתות, עבודה אזורי יג' 824). כאמור, ביום 27.7.2003 , בשעות הערב, אושפז התובע בבית חולים, במחלקה לטיפול נמרץ. לאחר מכן התברר כי קיבל אירוע מוחי, והיה מאושפז עד ליום 31.7.2003. טענת התובע כי דבר מחלתו ואשפוזו היו ידועים בקופה (סעיף 21 לתצהירו הראשון) לא נסתרה. על פי החותמת על המעטפה (עמוד אחרון בנספח נ/ג לתצהיר התובע), מכתב הפיטורים נשלח ביום 28.7.2003, דהיינו לאחר אשפוזו של התובע. לדעתנו, מן הראוי היה שהקופה היתה מפגינה יותר רגישות, ונמנעת מלשלוח את מכתב הפיטורים בתקופה בה היה התובע מאושפז. נכון, שעניין פיטוריו של התובע פורסם במקומונים של נתניה (נספח נ/ו לתצהיר התובע הראשון). לא מצאנו סימוכין בחומר הראיות לטענת התובע כי הקופה אחראית לפרסומם. מטבע הדברים, נתבקשה תגובת הקופה על ידי העיתון שפרסם את הידיעה. אולם לא מצאנו סימוכין לטענה כי הקופה היא שיזמה את הפרסומים ואחראית להם. 3(ב) האם נערך לתובע שימוע כדין ביום 31.8.2003 והחלטת ועדת השימועראשית, יש להתייחס לטענת הנתבעת כי ב"כ התובע הצהירה לפרוטוקול כי אין טענות על ישיבת השימוע (ע' 25 לפרוטוקול), ולכן התובע מנוע מלהעלות טענות בנושא זה. אין הדבר כך, משום שנאמר במפורש על ידי ב"כ התובע כי אין טענות "מבלי לפגוע בטענות שבבקשה לחידוש דיון". מכאן, כי טענות שהועלו בבקשה לחידוש דיון רשאי התובע להעלות. כמו כן, אין בהצהרה זו כדי למנוע טענות בנוגע להחלטה שניתנה בעקבות השימוע.יש לציין, כי בפני בית הדין מצוי פרוטוקול חלקי של השימוע, שכן הוצג בפנינו רק פרוטוקול הישיבה בה נשמע התובע, ולא הוצגו הפרוטוקולים של ישיבות יום 3.9.2003 ו- 18.9.2003. בהתייחס לטענות התובע בעניין זה אנו קובעים:בהתאם לפסיקה, זכות הטיעון כוללת בחובה אף את זכות השמיעה המשנית, דהיינו את זכותו של אדם שיגולה לו כל המידע שברשות הגורם המחליט על גורלו, ובמיוחד מידע שלילי העשוי להשפיע על החלטתו (ע"ע 1070/01 גילה שנער נ' נציב שירות המדינה, עבודה ארצי לג (54)). לפיכך, נראה לנו כי צודק התובע בטענתו כי היה זכאי לכך שיובאו בפניו עדויות האנשים שהופיעו בפני הועדה, על מנת שיוכל להתייחס אליהן. על פי החלטת הוועדה (נספח ב' לתצהיר צולר) הופיעו בפניה בנוסף לתובע גם מר יעקב יונה, דוד בוקובזה, אבי דרעי וניסים אלון. התובע נתבקש להגיב על האמור במכתבו של מר יונה מיום 27.7.2003, ואין וודאות כי תוכן מכתבו משקף את דבריו בפני הועדה. בכל מקרה, לתובע לא ניתנה הזדמנות להגיב על דברי האנשים האחרים שהופיעו בפני הועדה. יש לציין, כי העדה גב' דריהר מציינת במפורש כי הגיעה למסקנותיה על יסוד עדותם של יעקב יונה ודוד בוקובזה (ע' 55, ש' 20). מכאן, כי אי מתן אפשרות לתובע להגיב על עדויותיהם פגע באופן מהותי בזכות הטיעון של התובע. זאת ועוד. מעדותה של גב' דריהר עולה כי בעת שהועדה נתנה את החלטתה, לא היה בפניה את נוהל הקופה העוסק בהשכרת נכסי הקופה לגורמים פוליטיים, ועל פי עדותה ההחלטה ניתנה מתוך הנחה שלה שפעולתו של התובע היתה בניגוד להנחיות (ע' 55, ש' 1 - 14). כמו כן, העידה גב' דריהר כי לא היה בפניה מכתבה של גב' פיירברג, בו הבהירה כי אין קשרים חברתיים ופוליטיים בינה לבין התובע. מעדות זו עולה כי לפחות גב' דריהר לא בדקה את כל החומר הרלבנטי בטרם הכרעה בעניינו של התובע. מקובלת עלינו גם טענת התובע כי היה על הועדה לדון בזכויותיו לאחר סיום קשר העבודה - זכאות לפיצויי פיטורים, מענק הסתגלות וכו'. כללו של דבר: אנו מקבלים את טענת התובע כי גם השימוע שנערך לו ביום 31.8.2003 לא היה שימוע כדין. כפועל יוצא מכך, וכן מכך שלא היה בפני כל חברי הועדה כל החומר הרלבנטי, נפלו פגמים בהחלטת הועדה. הסעדים שיש לפסוק לתובעהסעד העיקרי המבוקש על ידי התובע הוא אכיפה. לטענת התובע, בנסיבות מקרה זה, יש להורות על השבתו לעבודה מנימוקים אלה:לא היתה עילה לפיטורים.העילה הנטענת אינה מצדיקה פיטורים.הפיטורים נעשו בניגוד לחוקת העבודה.הנתבעת טענה כי גם יתקבלו טענות התובע בנוגע לתוקף הפיטורים, אין מקום להורות על אכיפה, בשל משבר האמון בין התובע לבין הסמנכ"ל, שהחל באקט הפיטורים, והתעצם במהלך ההתדיינות, עת הטיח התובע בסמנכ"ל האשמות שווא. התובעת גם ציינה את חלוף הזמן - שנה מאז פיטורי התובע.לדעתנו, במקרה הנדון חלוף הזמן אינו עומד לתובע לרועץ. הצדדים ניסו למצות הליכים אחרים (שימוע, שני, גישור), ולכן החלה ההתדיינות ממש בחודש ינואר 2004 ולא סמוך לפיטורי התובע. אנו סבורים, כי כמדיניות, יש לעודד מתדיינים למצות את ההליכים החלופיים, מבלי שהדבר ישפיע על זכויותיהם.השאלה העומדת להכרעה היא - מהו האיזון הראוי במקרה הנדון בין האינטרסים של הצדדים: מחד - הפררוגטיבה של הנתבעת לפטר את התובע, עובד בכיר, כאשר על פי טענתה איבדה את האמון בו; ומנגד - זכותו של התובע למקום עבודתו ולזכות להתפרנס בכבוד. כמו כן, עלינו להביא בחשבון את השפעת אכיפת יחסי עובד - מעביד במקרה הנדון על יחסי העבודה בקופה.לאחר ששקלנו את מכלול נסיבות המקרה, אנו סבורים כי בנסיבות המקרה הנדון אין להעניק לתובע סעד של אכיפה אלא סעד של פיצוי כספי, מנימוקים אלה:התובע מכהן בתפקיד בכיר, סגן מנהל אגף משאבי אנוש. אין צורך להכביר מלים על חשיבותו של תפקיד זה, וכפועל יוצא מכך - על החשיבות שיש ליחסי אמון בין המעביד לבין העובד הממלא תפקיד זה. במקרה הנדון, נראה לנו כי לא ניתן יהיה לשקם את חוסר האמון שנוצר בין התובע לבין הקופה. בהקשר זה נוסיף, כי גם לדעתנו הפעיל התובע שיקול דעת מוטעה בטיפול בעניין, וכן כי בפועל מעורבותו בעניין היתה גבוהה יותר מזו שטען לה. גם לעובדות אלה יש השלכה מבחינת יחסי האמון בין התובע לבין הקופה.הן בשימוע בפני הועדה והן במהלך ההתדיינות, הטיח התובע האשמות קשות בממונה עליו, מר ניסים אלון (ראו למשל ע' 18 לפרוטוקול). כמפורט לעיל, לא מצאנו בסיס לטענות אלה בחומר הראיות. אנו סבורים, כי לאחר שהתובע הטיח האשמות קשות אלה בממונה עליו מטעם הנתבעת, אין אפשרות לעבודה משותפת בין השניים.מודעים אנו לכך כי בשל גילו של התובע יקשה עליו למצוא עבודה חלופית. יחד עם זאת, בהתחשב בשיקולים שהובאו לעיל - תפקידו הבכיר של התובע, אובדן יחסי האמון בינו לבין הנתבעת בכלל, ומערכת היחסים שנוצרה בין התובע לבין מר אלון במהלך ההתדיינות - אנו סבורים כי הסעד הראוי במקרה הנדון הוא פיצוי כספי ולא אכיפה.שיעור הפיצוי הכספי:לטענת התובע, יש מקום לחייב את הנתבעת לשלם לו פנסיה תקציבית, עד הגיעו לגיל הפרישה לפי חוק, וזאת על מנת לשמור על רמת חיים סבירה לתובע, תוך שהנתבעת תמשיך להפריש לזכות התובע כספים לקרן הפנסיה לשמירת זכויותיו. לטענת התובע, אין בכך דבר חריג, כיון שלקופה יש מאות גמלאים תקציביים. כן טען לזכאות לשלושה חודשי הודעה מוקדמת על פי חוקת העבודה ו- 6 חודשי הסתגלות, כמקובל בקופה בפיטורי עובדים בכירים. מקובלת עלינו טענת התובע, כי יש מקום להתחשב בגילו ובסיכוייו למצוא עבודה חלופית בקביעת שיעור הפיצוי. לכן, יש מקום במקרה הנדון לפסיקת פיצוי בשיעור גבוה יחסית למקובל בפסיקה.יחד עם זאת, איננו רואים לנכון להורות על תשלום על פסיקת פנסיה תקציבית. ראשית, לא הובאה בפנינו ראיה לטענת התובע, כי לנתבעת מאות גמלאים תקציביים. שנית, לא הובאו בפנינו ראיות בנוגע לשיעור הפנסיה שצבר התובע בגין שנות עבודתו בקופה (שהיו 12 שנה בלבד), האם עומדות לזכותו זכויות פנסיה בגין תקופת עבודתו הקודמת לתקופת עבודתו בקופה, ועוד. התובע אפילו לא נקב בשיעור הפנסיה התקציבית שיש מקום לפסוק לו, לטענתו. אין מקום כי בית הדין יתן סעד של פיצוי כספי אשר שיעורו כלל אינו ידוע. התובע לא הביא ראיות לטענתו כי על פי הוראות ההסכם הקיבוצי היה זכאי לשלושה חודשי הסתגלות (לא הוגשה כראיה הוראת ההסכם הקיבוצי הרלבנטי), וכי קיים נוהג של מתן דמי הסתגלות בשיעור של שישה חודשים לעובדים בכירים של הקופה. בכל מקרה, הפיצוי שנפסק על ידינו לתובע כולל גם דמי הודעה מוקדמת וגם תקופת הסתגלות. בהתחשב במכלול הנסיבות במקרה זה, כמפורט לעיל, ובמיוחד גילו של התובע, וכן לנוכח הדרך בה פוטר התובע, אנו מורים כי ישולמו לתובע, בנוסף לפיצויי הפיטורים המגיעים לתובע מכוח החוק, פיצוי בשיעור של 27 משכורות חודשיות (משכורת ברוטו, ללא תנאים סוציאליים). כמו כן, ישולמו לתובע פיצויי פיטורים בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים. כן ייעשה לתובע גמר חשבון לתשלום כל התשלומים המגיעים לו בגין סיום עבודתו (פדיון חופשה, דמי הבראה ופדיון ימי מחלה) בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי וההסדרים החלים על עובדי הקופה. נדגיש, כי על אף שהתובע לא פרש לפנסיה, אנו מחייבים את הקופה לשלם לו פדיון ימי מחלה, כאילו פרישתו היא פרישה לגמלאות. הסכומים המפורטים לעיל ישולמו לתובע על בסיס משכורתו האחרונה המלאה של התובע במועד סיום קשר העבודה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום קשר העבודה ועד למועד התשלום בפועל.בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות בסך של 10,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם לתובע בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לנתבעת פסק הדין, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.ניתן היום, 12.9.2004, בהעדר הצדדים. נ.צ. (מעבידים) מר שמשון צור לאה גליקסמן, שופטתאב"ד נ.צ. (עובדים) מר אדי דלל פיטורים