האם ראש העיר חייב לגור בעיר ?

להלן החלטה בשאלה האם ראש העיר חייב לגור בעיר: החלטה מונחת בפני עתירתו של מר שבתאי קטש, כי אפסול את מר עמוס אדמון חגג מלהתמודד לראשות העיר לוד, זאת לאור העובדה כי בפועל אין הוא תושב העיר לוד. לאחר שהצדדים טענו בפני בהרחבה במסגרת כתבי בי-דין ונערך בפני דיון, ניתנת החלטתי זו. העובדות עליהן אין מחלוקת הינן כדלקמן: מר חגג (להלן: "המשיב"), נולד בעיר לוד וחי בה עד גיוסו לשירות צבאי; אביו הינו מוהל העיר לוד, ואין מחלוקת כי שם היה, מרכז חייו עד לגיוסו. המשיב ניתק מהעיר לוד למשך שנים ארוכות, כאשר שירת בצבא הקבע למעלה משני עשורים. באמצע שנות השמונים, רכש המשיב דירה בישוב רעות, שם נערכו אותה עת מבצעים לאנשי צבא הקבע, אין חולק כי אשתו וילדיו מתגוררים בדירה זו עד עצם היום הזה. עיקר טענתו של המשיב, הוא כי החל משנת 99, העביר "בהדרגה" את מרכז חייו לעיר לוד, אליה היה קשור בקשרים רגשיים עזים לאורך כל התקופה; במשך מרבית התקופה, חי בחדר בדירת הוריו הקשישים, כאשר הוא מנהל את מרבית עסקיו בלוד, כולל חשבון בנק, מספרה, בית-כנסת וכיוצא באלו. שבוע לפני המועד הקובע, אף שכר דירה בלוד. הדירה ברעות, עבורו, אינה אלא השקעה כספית - כך לטענתו. המבקש, לעומת זאת, מסתמך על דיווחי חוקר פרטי ששכר, הטוען כי המשיב ישן עם אשתו וילדיו ברעות, ויוצא ובא מביתו ברעות. זאת ועוד, המבקש צירף תצהיר של עיתונאי אשר ראיין את המשיב, אשר טוען כי לאחר ששאלו האם יוסיף להתגורר בעיר לוד אף אם לא יזכה בבחירות, אמר לו המשיב, במפורש ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי לא התגורר בעיר לוד, ואיננו מתכוון לעשות כן, לא כעת ולא בעתיד; עוד הוסיף המשיב ואמר, לפי תצהירו של העיתונאי, הוא "עושה לתושבי לוד טובה" בעצם התמודדותו. ראיון זה והאמור בו זכו אף להד ציבורי. מן הראוי לציין, כבר כעת, כי לא מצאתי כל התייחסות בטענות המשיבים לתצהיר זה בכתבי בי-דין שהגיש המשיב. כמו כן, המשיב לא דרש לחקור את העיתונאי על תצהירו, ואף לכך נפקות רבה בנסיבות העניין. טענה של המשיב, אשר יש לדחותה על אתר, הינה כי יש לפסול את הראיות לכאורה שבידי המבקש, מכח חוק הגנת הפרטיות. טענה זו, חבל שהועלתה כלל ועיקר; אין עסקינן במצב בו פרץ החוקר הפרטי אל תוך הבית או התגנב אליו וצילם פרטים הנוגעים לצנעת חייו הפרטיים של המשיב. אין עסקינן אלא בטענה, כי החוקר הפרטי גילה כי כתובת מגוריו של המשיב הינה ברעות, ומשם הוא יוצא ובא מדי יום ביומו. ספק גדול הוא, אם עצם הגילוי כי אדם מתגורר בכתובת פלונית שם חיים אשתו וילדיו עומד בהגדרת "פגיעה בפרטיות" - זאת גם ובעיקר, כי סוגיה זו של כתובת המגורים הינה סוגיה שיש בה עניין ציבורי, לאור היותה עובדה מכרעת לצורך כשירותו של מועמד להתמודד בבחירות המקומיות. כל זאת, כאשר המשיב עצמו נקט בדרך מתחמקת בכתבי טענותיו: בעוד שעצם העובדות שציין המבקש (קרי, צאתו ובואו התדירים מהבית ברעות) לא הוכחשו למעשה, ניסה המשיב להילך סחור-סחור, ולטעון כי ביקוריו אלו לא נועדו אלא לשם "שמירת התא המשפחתי". אף יתר טענות הסף בהם ניסה המשיב לחסום את המבקש אין בהן ממש, והן נדחות בזאת. עתה, מן הראוי להכריע במחלוקת העיקרית שבין הצדדים. אין חולק, כי עובדת המוצא שאינה שנויה במחלוקת, הוא כי המשיב ניתק עצמו בפועל מהעיר לוד למשך שנים רבות, ורכש בית מגורים בישוב אחר. בכך, שונה עניינו של המשיב מזה אשר נידון בפסקי דין שהונחו בפני, בהם היה מרכז חייו של פלוני בישוב א', אולם בשל צרכי עבודה או לימודים שכר דירה בישוב ב', המרוחק מהישוב המקורי אולם קרוב למקום העבודה - כגון דירת שירות המצויה סמוך לאוניברסיטה בה לימד פלוני אותה עת. זאת ועוד; צרכיו של המשיב (קרי, שירותו בצבא הקבע והמקומות בהם שירת) לא יצרו צורך כי יגור דווקא ברעות ולא בלוד (ישובים שקרבתם זה לזה עולה על קרבת כל אחד מהם למקומות שירותו), ואף בכך נבדל עניינו מאותם פסקי דין. אמנם, יתכן מאד כי מבחינה הכספית "קסמו" למשיב התנאים שהוענקו לאנשי צבא הקבע ברעות, אולם אין בכך בכדי לשנות את העובדה הברורה, כי המשיב, ככל הנראה בשל אותם טעמים של כדאיות כספית, העביר את מקום מושבו, באופן ברור ומוחלט, לרעות. יוצא כי עמדת המוצא בה נפתח הדיון היא כי המשיב לא היה תושב לוד, ואין לי אלא לבחון מה פירוש "חזרתו המדורגת" אל העיר, והאם די בה בכדי לקבוע, כי הדומיסיל של המשיב ממוקם בלוד, ולא ברעות. אכן, הפסיקה קובעת כי עובדת מקום מושבם של אשת פלוני וילדיו אינה מהווה ראיה מכרעת אשר אין אחריה ולא כלום בעניין הדומיסיל שלו עצמו, באשר יתכן והתא המשפחתי יחולק ויתפצל, בין אם באופן קבוע או זמני. אלא שאין בכך בכדי להפוך עניין זה לחסר משמעות, נהפוך הוא; דווקא מן הפסיקה שהביא המשיב עצמו עולה, כי בית המשפט העליון יחס חשיבות לכך, כי אחד העותרים שבפניו נקט הליכים משפטיים בבית הדין השרעי בכדי לאלץ את רעייתו החיה ביפו לבוא ולהתגורר עמו בברטעה, זאת לאחר שהוכח כי בעוד אותו עותר שינה את מקום מגוריו, סירבה רעייתו לעשות כן. יוצא, כי באותו מקרה הונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית, שלא זו בלבד שיישבה את שינוי כתובתו עם השארות רעייתו ביפו, אלא אף חיזקה את גרסתו בדבר רצינות וסופיות כוונתו לעקור מיפו לברטעה. לא כן המשיב; בענייננו, לא הונח בפני כל הסבר מדוע נותרו אשתו וילדיו של העותר ברעות, אם "חזרתו המדורגת" של העותר ללוד החלה כבר בשנת 1999; לא הונחו בפני ראיות בדבר סירובם של רעייתו וילדיו להעתיק את מגוריהם, וכל דבר אחר אשר יסביר את התמיהות שהועלו בפני. לעניין זה יוער, כי אף שמצב בו תא משפחתי יתפצל עקב סכסוך או משבר (או אף עבודה מרוחקת של אחד מבני הזוג, הדורשת ממנו להעדר מהכתובת המשותפת לתקופה ארוכה), הרי שכאשר התא המשפחתי הינו תקין, ולא הוכח כל צורך או אילוץ המביא לפיצולו, הרי שיש בכך ראיה כבדת משקל כנגד המשיב. זאת ועוד; גרסת המשיב, לפיה אדם אמיד, שגילו מעל 40, מתגורר בחדר בדירתם הישנה של הוריו הקשישים, בעוד אשתו וילדיו חיים בביתם במקום אחר (בלא שבין הזוג מתנהלים הליכי פירוד או גירושין), נראית בעיני תמוהה ובלתי הגיונית - ואף דבר זה עומד למשיב לרועץ. המשיב העלה מגוון של עובדות וקשרים לעיר לוד - החל ב"קשר רגשי" עז אל עיר נעוריו, וכלה בכך כי חשבון הבנק, הספר האישי, קבוצת הכדורגל של בנו וכ"ו ממוקמים בלוד. לעניין זה יוער, כי נפוצה מאד היא העובדה, כי אדם חש "קשר רגשי" עז אל המקום בו נולד וגדל, אולם אין בכך, לכשעצמו, למנוע את מגוריו במקום אחר, מטעמים כאלה ואחרים. זאת ועוד; רעות (אשר הינה ישוב כפרי קטן) ולוד אינן רחוקות זו מזו - אי לכך, יתכן וסביר כי אדם שמקום מגוריו ברעות יזדמן לעיתים קרובות ללוד, שם יש לו מכרים ועיסוקים, אשר לא ניתן למצוא להם מענה בישוב כפרי וקטן יחסית. אולם אין בכל אלו, לכשעצמם (קל וחומר העובדה כי בנו של המשיב משחק בקבוצת כדורגל בלוד) בכדי לאיין את העובדה, כי "נקודת הציר" של הדומיסיל - קרי, מקום המגורים עצמו, מצוי בישוב סמוך, הוא רעות. זאת ועוד; אף אם לאחר כל זאת נותרו כפות המאזניים מאוזנות, הרי שכאן בא תצהירו של העיתונאי ופוגע אנושות במשיב; זאת, היות ובפני עדות מפורשת (שלא נסתרה ולא התבקשה חקירה בעניינה), המקימה הודאת בעל דין כנגד המשיב, אשר הצהיר על עצמו במפורש כי אין הוא חי בלוד ואין בכוונתו לשוב אליה - דבר אשר זכה אף להדים בעיתונות (אף כי, כמובן, לאותם הדים עצמם אין משקל ראייתי ניכר משלהם). המסקנה העולה מעניין זה (אשר המשיב נמנע באופן תמוה מלהכחישו או להתייחס אליו, על כל המשתמע מכך לאור תקנות סדר הדין האזרחי), מחוזקת אף מנוסח פנייתו של המשיב למתגייסים אותה ציטט המבקש, ואף ממנה עולה כי המשיב רואה עצמו, לכל היותר, כתושב לוד לשעבר (למען הסר ספק יוער, כי לו עמדה בפני פניה זו לבדה, לא היה בכך, לכשעצמו, בכדי להוות משקל מכריע כנגד המשיב). סוף דבר: לאור התשתית הראייתית שהניח המבקש בפני, אני קובעת כי עלה בידו להוכיח, לפי מידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי (אם לא למעלה מכך), כי הדומיסיל של המשיב אינו בעיר לוד. גרסת המשיב עצמו נמצאה תמוהה ולא הגיונית במידה רבה, וחלקים אחרים שלה נראים מתחמקים, והופכים את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר. לאור זאת, ולאור תצהירו של מר ספדי שלא נסתר, מצאתי לנכון לקבל את העתירה, ולפסול את מר עמוס אדמון חגג מלהתמודד בבחירות לעיריית לוד. בנסיבות המקרה, ישא מר חגג בהוצאות המבקש ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 3,000 ש"ח בצרוף מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ראש עירשאלות משפטיות