פסק דין לפני עתירה המכוונת כנגד צווי הרחקה ומשמורת שהוצאו לעותרת על ידי משרד הפנים וכנגד סירוב המשיבים לאפשר לעותרת להמשיך לעבוד בישראל בתחום הסיעוד. העובדות הצריכות לעניין 1. העותרת, אזרחית מדינת מולדביה, נכנסה לישראל בתאריך 5/2/04 באשרת עבודה בתחום הסיעוד. העותרת עבדה אצל מעסיק ישראלי במשך מספר חודשים (לטענתה מדובר בשבעה חודשים, ולטענת משרד הפנים מדובר בחמישה חודשים שכן כבר ביום 12/7/04 התקבל דיווח מטעם המעסיק לפיו העותרת נטשה את עבודתה אצלו). כך או כך, אין חולק בין הצדדים כי החל מנטישתה את המעסיק המשיכה העותרת לשהות בישראל שלא כדין עד שנתפסה על ידי מנהלת ההגירה ביום 7/5/05 והובאה בפני הממונה על ביקורת הגבולות. 2. מפרוטוקול שמיעת טענות (נספח א לתגובת המשיבים) עולה כי העותרת עזבה את מעסיקה על מנת לשפר את תנאי העסקתה ומאז היא עובדת בניקיון בתים בתל אביב. עוד ציינה העותרת בשימוע כי היא מעוניינת להמשיך לעבוד בישראל תחת מעסיק חדש. לאחר השימוע האמור הוצאו לעותרת צווי הרחקה ומשמורת. 3. בעת שהותה במשמורת הובאה העותרת פעמיים בפני בית הדין למשמרת. בפעם הראשונה, ביום 9/5/05, ציינה בפני בית הדין כי עבדה כמטפלת במשך חצי שנה ולאחר מכן עזבה לאור הקושי בעבודה ועל כן עברה לעסוק בעבודות ניקיון. בית הדין ציין כי ישקול לשחרר את העותרת בערבות, זאת לאור שהייתה הקצרה של העותרת בארץ וכן לאור העובדה כי היא לא עבדה כמטפלת רק חצי שנה, ועל מנת ליתן לה הזדמנות להסדיר את מעמדה אם ימצא ערב שיהיה מוכן לערוב לשחרורה. בהמשך להחלטה זו הובאה העותרת יום למחרת בפני בית הדין והוא הורה על שחרורה בתנאים, ביניהם כי העותרת תעזוב את ישראל תוך 45 יום ממועד השחרור במידה ולא תסדיר את מעמדה עד לאותו מועד, וכן הפקדת ערבות בסך 10,000 ₪ לשם הבטחת יציאתה כאמור. 4. לאחר שחרורה מצאה העותרת מעסיקה פוטנציאלית והחלה לעבוד אצלה. אותה מעסיקה פנתה למשרד הפנים בבקשה להתיר את העסקתה אצלה כעובדת סיעודית בהיתר. ביום 7/7/05 נשלחה לאותה מעסיקה הודעה מטעם משרד הפנים בה צוין כי הבקשה נדחתה. 5. על פי החלטת בית הדין היה על העותרת לעזוב את ישראל עד יום 26/6/05. העותרת לא פנתה אל בית הדין על מנת להאריך את שחרורה ממשמורת, לא בעת שהמתינה לתשובת משרד הפנים ואף לא לאחר שהתקבלה תשובת הדחייה. לדברי המשיבים הערבות בסך 10,000 ₪ שהפקידה העותרת חולטה ביום 25/7/05. כך המשיכה העותרת לשהות שלא כדין בישראל עד אשר נעצרה בשנית על ידי מנהלת ההגירה ביום 3/8/05 והובאה פעם נוספת בפני הממונה על ביקורת הגבולות אשר ערך לה שימוע והוציא צו משמורת חדש המתבסס על צו ההרחקה המקורי מיום 8/5/05. במסגרת השימוע טענה העותרת, כי היא קבלה את החלטת משרד הפנים שלא לאשר את העסקתה ועל כן עזבה את המעסיקה ביום 27/7/05 והחלה לחפש מעסיק חדש, שכן לדבריה חשבה שתוכל להסדיר את מעמדה אצל מעסיק אחר מתחום הסיעוד. כן טענה כי לא ידעה על חילוט ערבותה. 6. ביום 3/8/05 הובאה העותרת בפני בית הדין, בפניו ציינה כי עבדה במשך כחודשיים אצל מעסיקתה החדשה והובטח לה שתוסדר אשרתה. עוד ציינה כי ביום 21/7/05 פוטרה מעבודתה על ידי מעסיקתה שהסבירה לה כי לא תוכל להמשיך להעסיקה בשל כך שאין לה אשרה. העותרת הביעה את רצונה להישאר בישראל. בית הדין הותיר את צו המשמורת על כנו אולם ציין כי איננו בטוח כי העותרת הפרה את תנאי שחרורה ביודעין וכן העביר ביקורת על העובדה שהודעת משרד הפנים על כך שאשרת העותרת לא אושרה נשלחה למעסיקה בלבד מבלי שהודע על כך ישירות לעותרת. 7. ביום 7/8/05 נכנס לתמונה עו"ד מחאג'נה, אשר מייצג את העותרת גם בהליכים בפני בית משפט זה. ב"כ העותרת פנה ליחידת האכיפה במשרד הפנים וביקש לשחרר את העותרת בערובה לתקופה של 30 יום נוספים במהלכם תנסה להסדיר את מעמדה. ביום 8/8/05 נשלחה תשובה שלילית מטעם יחידת האכיפה למכתבו של ב"כ העותרת, בה פורטו הנסיבות ובסופה צוין "לא מצאתי בנסיבות העניין עילה המצדיקה את שחרורה שוב, בייחוד לאור העובדה כי מדובר בעובדת שבחרה לנטוש מעסיק סיעודי אשר זקוק לה ומסיבה זו קבלה אשרת כניסה ועבודה בישראל ועל כן בחרה גם לאחר שניתנה לה הזדמנות נוספת להיהפך ביודעין לשוהה בלתי חוקית". טענות הצדדים 8. לטענת העותרת הפיכתה לשוהה בלתי חוקית עובר למעצרה הראשון נבע מסיבות אשר אינן בשליטתה שכן היא פוטרה מעבודתה ומאמציה למצוא מעסיק חדש לאחר מכן לא נשאו פרי. גם לאחר ששוחררה הובטח לה על ידי חברת כוח האדם "מנטל" כי אשרתה תוסדר על ידה, אולם רק ביום 21/7/05 נודע לה, על ידי מעסיקתה הפוטנציאלית, כי משרד הפנים לא אישר את בקשתה, כך שגם במקרה זה אי הסדרת אשרתה נבע מנסיבות שאינן בשליטתה. העותרת, שלטענתה שילמה סכומי כסף גבוהים על מנת להגיע לישראל, מעוניינת להישאר לעבוד בה את התקופה המקסימאלית שמאפשר חוק הכניסה לישראל. 9. העותרת מבקשת להחיל עליה את "נוהל שמיים סגורים" בטענה כי היא עומדת בקריטריונים שנקבעו בו לאחר התיקון מיום 1/6/04, ולחילופין טוענת כי גם אם יקבע שאין היא עומדת בנוהל "שמיים סגורים" הרי יש להורות על מתן הסעד המבוקש בעתירה מכוח שיקול הדעת הרחב המוקנה לרשות המתבסס על החלטות הממשלה בדבר מיצוי השוק המקומי של עובדים זרים הנחוצים לצורכי המשק ולצורכי ענף הסיעוד. 10. המשיבים סבורים כי דין העתירה להדחות. המשיבים מדגישים כי נוהל "שמיים סגורים", עליו נשענת העותרת, חל בעיקרו על ענפי הבניין והחקלאות ואילו תחולתו על ענף הסיעוד היא בגדר חריג בלבד, אשר גם בתנאיו לא עומדת העותרת. בעניין זה מפנים המשיבים לסעיף 20(ה) לנוהל שקובע כי לעובדים מתחום הסיעוד לא יוצעו הצעות במסגרת הנוהל למעט אלו אשר נמצאים בישראל פחות משנה וכן עובדים סיעודיים אשר נעצרו טרם חלפו 60 יום ממועד שעזבו את מעסיקם בנסיבות שאינן תלויות בהם או עובדים שעזבו את מעסיקם מרצונם ונעצרו בטרם חלפו 30 יום מאותו מועד. מאחר ובעת מעצרה שהתה העותרת למעלה משנה בישראל ועברו כתשעה חודשים מאז עזבה את מעסיקה מבלי שעשתה כל ניסיון להסדיר את מעמדה אצל מעסיק אחר, אין ביכולתה להיבנות מנוהל שמיים סגורים. המשיבים מדגישים כי הנוהל נועד לחול על עובדים אשר עסקו באותו תחום לשמו נכנסו לישראל (גם אם עשו זאת ללא אשרה) והעותרת, שעסקה בעבודות ניקיון עת נתפסה לראשונה, לא עומדת גם בדרישה זו. 11. המשיבים סבורים כי לאור העובדה שהעותרת איננה עומדת בתנאי נוהל שמיים סגורים, אשר סבירותו לא הועמדה בספק, ואף קבלה הכרה בפסיקת בית משפט זה, הרי ההחלטה לא לאשר את העסקתה לאחר שנעצרה הינה סבירה, ואין מקום להתערב בה. דיון 12. טענת העותרת, לפיה פוטרה מעבודתה, עומדת בניגוד לדבריה הן בפני ממונה ביקורת גבולות והן בפני בית הדין, לפיהם בחרה מרצונה לעזוב את המעסיק בשל העבודה הקשה שהיתה מנת חלקה שם ולעבור לעבוד בניקיון. על כן יש לי קושי לקבלה. כך או כך אין ספק כי טענת העותרת, לפיה היא עומדת בנוהל שמיים סגורים המתוקן, דינה להדחות. כפי שפורט להלן, העותרת איננה עומדת בחריגים המצוינים בנוהל, שכן בעת שנעצרה לראשונה היא שהתה בישראל למעלה משנה ועברו חודשים רבים מאז הפסיקה את עבודתה אצל מעסיקה המקורי ועד אשר פנתה למשרד הפנים בניסיון להסדיר את מעמדה כאשר חלף זאת בחרה לעבוד בעבודות ניקיון. 13. נשאלת השאלה האם בנסיבות אלו יש מקום להתערב בהחלטת המשיבים שלא לאפשר לעותרת להמשיך ולעבוד בישראל. בתשובה לשאלה זו קיימים שיקולים לכאן ולכאן. מחד, כפי שהוסבר לעיל, העותרת לא עומדת בתנאי הנוהל. מאידך, מצטרפת אני לדעה שכבר הובעה בפסקי דין קודמים שניתנו על ידי בית משפט (ראה עתמ 3139/04 מלאי פולאו נ' מ"י וכן עתמ 1957/05 מריה לואיז נ' בית הדין למשמורת) לפיה נוהל 'שמיים סגורים' איננו 'חזות הכל' ועליו לשמש בגדר קריטריונים מדריכים וכלליים בלבד בטיפול בבקשות. בכל מקרה אסור שיהא בו משום גורם המונע מהרשות להפעיל את שקול דעתה ואת סמכותה בכל מקרה ומקרה לגופו, בהתאם לנסיבותיו. 14. עניינה של העותרת נשקל מספר פעמים על ידי המשיבים: לאחר ששוחררה ממשמורת על ידי לשכת מנהל האוכלוסין בירושלים, לאחר מעצרה השני על ידי יחידת האכיפה בעקבות מכתבו של בא כוחה אל משרד הפנים, וכן פעם נוספת בעקבות המלצה מפורשת של בית משפט זה. בכל הפעמים התשובה נשארה בעינה שלילית. 15. כשלעצמי סבורה הייתי כי יש מקום לגלות גמישות בעניין זה, בעיקר לאור העובדה שהעותרת שוהה זמן קצר יחסית בישראל, ועל כן המלצתי למשיבים לשקול בחיוב את המשך העסקתה. יצוין, כי על אף העובדה שהשמיים "לא נסגרו" בתחום הסיעוד, כפי שקרה באופן מוצהר לפחות בתחומי הבניין והחקלאות, הרי שבכל זאת הנני סבורה כי על המדינה להיעזר בכוח העבודה של העובדים הזרים שכבר נמצאים בישראל ולא לנהוג 'יד קלה על ההדק' בהרחקתם והבאת עובדים חדשים במקומם. מן הצד השני עומד כמובן הצורך להגדיר גבולות ברורים ולאכוף את הוראות חוק הכניסה לישראל על מנת שלא לאפשר מצב שכל עובד ינהג ככל העולה על רוחו (ובתוך כך הכוונה גם, בין היתר, עזיבת מעסיק חוקי בתחום הסיעוד ומעבר לעבודות ניקיון, שהייה בלתי חוקית מבלי להסדיר אשרה - התנהגות שאפיינה את העותרת במקרה שלפנינו). 16. לו הייתי אני בנעלי משרד הפנים יתכן ובמקרה דנן הייתי נעתרת לבקשת העותרת, על אף העובדה שאין היא עומדת בתנאי נוהל שמיים סגורים. אולם לא זה המקרה. בית המשפט לעניינים מנהליים לא שם עצמו בנעלי הרשות המנהלית אלא תפקידו לבחון את סבירות החלטת הרשות המנהלית שהובאה בפניו. רק אם התשובה על שאלה זו שלילית, יתכבד בית המשפט ויתערב בה. יש לזכור כי היקף שקול הדעת של הרשות המנהלית במקרה שלפנינו הינו רחב במיוחד כפי שעולה מפסיקה רבת שנים של בית המשפט העליון ובית משפט זה (ראה לדוגמא בג"צ 740/87 מיכאל בנטלי נ' שר הפנים, פ"ד מב(1) 443 ,444-445, בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113; בג"צ 4156/01 דימיטרוב נ' שר הפנים, פ"ד נו(6) 289). 17. במקרה הנדון לא הצביעה העותרת על נימוק או נסיבה מיוחדת אשר יש בהם כדי לשכנע כי החלטת משרד הפנים בעניינה איננה סבירה. אין ספק כי העובדה שעזבה את מעסיקה לאחר מספר חודשי עבודה ועברה על דעת עצמה לעסוק בעבודות ניקיון בהיותה שוהה שלא כחוק בישראל נזקפת לחובתה. גם העובדה כי גם לאחר שנעצרה פעם אחת ושוחררה לא דאגה למלא את הוראות בית הדין ולא עזבה את ישראל במועד שנקבע על ידו או לחילופין דאגה לבקש את הארכת שחרורה, זאת גם לאחר שנודע לה כי בקשתה לא אושרה, גם אלו אינם מוסיפים לזכותה. עם זאת עלי לציין, כי מבלי לערער על הקביעה לפיה היה על העותרת לדאוג לעמוד בתנאי שחרורה, הרי שטענתה לפיה סברה כי גם לאחר שנדחתה בקשתה עדיין קיימת לה האפשרות למצוא מעסיק אחר, מתקבלת על דעתי. בהקשר זה אני מצטרפת לתהיית בית הדין במסגרת החלטתו מיום 3/8/05 בנדון. במה דברים אמורים? בית הדין למשמורת שחרר את העותרת בערבות על מנת שתינתן לה האפשרות לנסות להסדיר את מעמדה. כמובן, שבית הדין למשמורת איננו מוסמך להסדיר את אשרת השהייה של העותרת, שכן בעל הסמכות לכך בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל התשי"ב - 1952 הינו שר הפנים, ועל כן משמעות החלטתו של בית הדין הינה למעשה מתן אפשרות או הזדמנות נוספת לעותרת לפנות למשרד הפנים ולקוות כי הוא ייעתר לבקשה להסדיר את אשרתה. ואכן, לאחר שחרורה מיהרה העותרת ומצאה באמצעות חברת כוח אדם מעסיקה אשר פנתה למשרד הפנים בבקשה להסדיר את מעמדה כעובדת סיעודית אצלה. דא עקא, ומשרד הפנים החליט שלא לאשר את הבקשה והודעה כאמור נשלחה למעסיקה שהגישה את הבקשה. מה מכל האמור הבינה העותרת? אין מחלוקת כי הודעת הדחייה נשלחה למעסיקה ולא לעותרת עצמה (ובהקשר זה ראה הערתו הנוספת של בית הדין למשמורת בהחלטה מיום 3/8/05). מצד שני אין גם ספק כי ההחלטה האמורה הובאה לידיעת העותרת על ידי מעסיקתה ובעקבות זאת עזבה העותרת את מקום עבודתה החדש. אולם בשום שלב של ההליכים עד למעצרה השני לא נאמר או הוסבר לעותרת כי לא תוכל להמשיך ולעבוד בישראל באופן סופי ומוחלט בלי קשר למעסיקה המבקשת את העסקתה. החלטת משרד הפנים שנשלחה ביום 7/7/05 ומוענה אל המעסיקה כללה את שלוש המילים הבאות בלבד: "הבקשה לא מאושרת". מהחלטה זו לא ניתן להבין כלל מדוע לא אושרה הבקשה והאזרח הסביר, לא כל שכן העובדת הזרה, לא יכול להסיק ממנה בהכרח שהבקשה לא תאושר בעתיד היה ומעסיק אחר יפנה ויבקש את העסקת העותרת. ב"כ המשיבים אמנם נימק את ההחלטה האמורה בסעיף 10 לתגובתו וטען כי ההחלטה לסרב לבקשה להתיר את העסקת העותרת נתנה "נוכח נסיבות עזיבתה את מעסיקה המקורי ופרק הזמן בו הינה שוהה בישראל שלא כדין", אולם נימוק זה לא היה לעיני המעסיקה שהגישה את הבקשה ובודאי שלא לעיני העותרת. על פי האמור בסעיף 9 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות) התשי"ט - 1958 חובת ההנמקה החלה על רשות ציבורית לא מוטלת על שר הפנים אשר מקבל את החלטותיו על סמך חוק הכניסה לישראל (זאת מלבד חריג אשר איננו רלוונטי לענייננו), אולם גם באין חובה שכזו יתכנו מצבים, כמו המקרה שלפנינו, בהם ראוי, הוגן ואף מועיל לנמק החלטות מסוג זה, או למיצער להוסיף הערה אשר תבהיר למעסיק שפנה ולעובד הזר שלמענו נעשתה הפניה, את החלטת הסירוב. כאמור, אין בדברים אלה כדי לערער על העובדה שהעותרת לא יצאה מן הארץ במועד שנקבע לכך, או לחילופין לא פנתה לבית הדין בבקשה להאריך את שחרורה, צעד שהיה עליה לנקוט, גם אם סברה שלא נחסמה הדרך בפניה לבקש פעם נוספת את הסדרת מעמדה. 18. לסיכום, סבורני, כי לאור העובדה שהעותרת אינה עומדת בתנאי נוהל "שמיים סגורים" ולא השכילה להצביע על נסיבות המהוות הצדקה לסטייה מהוראות הנוהל האמור והיעתרות לבקשתה, ובנוסף העובדה כי העותרת הפרה את תנאי שחרורה, לא ניתן לקבוע כי החלטת משרד הפנים שלא להאריך את אשרתה איננה סבירה ומחייבת התערבותו של בית משפט זה. לאור האמור, אין מנוס אלא מלדחות את העתירה, ובנסיבות העניין ללא צו להוצאות. זכויות עובדיםעובדים זרים