ש. שטמר, שופטת: 1. לפנינו ערעור על פסק דין מיום 3/12/00 של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט א. טובי) בת"א 16804/97. נושאו של הערעור הוא סכום הפיצויים, שבימ"ש קמא פסק למערער בגין הוצאת לשון הרע נגדו. המערער מבקש, כי נגדיל את הסכום שנפסק לו, 1,000 ₪, ונעמיד אותו על סכום תביעתו בבימ"ש קמא, 250,000 ₪. כן מבקש המערער, כי נפסוק לו הוצאות משפט. התביעה בבימ"ש קמא: 2. המערער, הרב ד"ר אליהו זייני, שהוא דר' למתמטיקה ושימש כמרצה וכרב בבית הכנסת בטכניון, הגיש תביעה נגד העיתון, המקומון "כלבו" (המשיב 1), נגד המו"ל של העתון (המשיבה 2), נגד עורך העתון (המשיב 3), נגד מנהל העתון "כלבו" (שהיא המשיב 4), נגד המנכ"ל של כלבו הפקות (המשיב מס' 5) ונגד עיתונאי בעתון "כלבו" (המשיב 6). בתביעתו טען המערער, כי המשיבים פרסמו כתבה, שהכילה נגדו לשון הרע, ולכן יש לפצותו בסכום של 250,000 ₪ ליום הגשת התביעה (11/8/1997). 3. הפרסום, עליו הלין המערער בכתב תביעתו, היה בעתון של יום 8/8/97. בעמוד הראשי של העתון הופיעה הכותרת "הרב זייני שנחשד בהסתה לרצח רבין רוצה להיות רב ספרדי ראשי". בכותרת משנית, בדפים הפנימיים של העיתון פורסם, כי: "השלושה מנסים להריץ לתפקיד את רב הטכניון, אליהו זייני, שנחקר בזמנו במשטרה בחשד לרצח רבין". בתוך הכתבה הופיע המידע, כי "הרב זייני נחשד בשעתו בהסתה לרצח רבין, ואף נחקר על כך במשטרה". פסק הדין של בימ"ש קמא: 4. פסק-דינו של בימ"ש קמא ניתן, לאחר הסכמה דיונית, על סמך תצהירי הצדדים, המסמכים שצורפו להם וטיעוני הצדדים, מבלי שהצדדים או עדיהם יעידו במשפט. 5. בימ"ש קמא קבע, כי האמור בכתבה אינו נכון וכי הוא מהווה לשון הרע, שכן תוכנה מבזה ופוגע ויש בו כדי לשים את המערער מטרה לשנאה ולבוז בעיני הבריות. הידיעות בעתון, שהמערער נחקר במשטרה בגין חשד להסתה לרצח רבין, לא היו נכונות, המערער לא נחקר במשטרה כלל, קל וחומר, שלא נחקר בקשר לרצח רבין. מאחר שהמשיבים לא הצליחו להוכיח את אמיתות הפרסום, לא עמדה להם הגנת "אמת דיברתי" שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה1965- (להלן "חוק איסור לשון הרע"). כן קבע בימ"ש קמא, כי המשיבים לא הצליחו לשכנעו, שחלה עליהם אי אלה מההגנות המפורטות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. מסקנתו של בימ"ש קמא היתה, אם כן, כי המשיבים פרסמו לשון הרע בכך שכתבו כי המערער נחשד, שהסית למותו של ראש הממשלה המנוח, ושהוא נחקר על כך במשטרה. 6. לעניין גובה נזקיו של המערער, שהוא, כאמור, לב לבה של המחלוקת בערעור, קבע בימ"ש קמא, כי יש להפחית את הפיצוי המגיע למערער, וזאת לאחר שבימ"ש קמא סקר את ההתבטאויות, בכתב ובעל פה, של המערער, שקדמו לפרסום בכתבה. השופט קמא סיכם מסקנותיו על דעותיו והצהרותיו בפומבי של המערער, כדלקמן: "מתוך החומר שהוצג עולה תמונה של אדם קיצוני בדעותיו, שלא בחל בהתבטאויות הגובלות בהסתה תוך נקיטת לשון הקרבה מאד, אם לא מגעת, כדי אלימות מילולית". ועל כן הוסיף השופט כי: "אין זה המקרה של אדם שבו מוטחת אשמה של הסתה על לא עוול בכפו. דעותיו וסגנונו המלבים שנאה ופירוד, תוך פגיעה קשה בחלקים נרחבים באוכלוסייה שאינם שותפים להשקפת עולמו, ויצירת קיטוב בחברה, כשאלה קשורים קשר ישיר לנושא הפרסום נושא הדיון, ראויים להלקח בחשבון בעת פסיקת הפיצויים". ולבסוף קבע בימ"ש קמא, כי : "לנוכח התבטאויותיו ופרסומיו של התובע, נראה לי כי לא יהא זה נכון ליתן לו תרופה בגין לשון הרע שהוצאה כלפיו, שקשורה קשר ישיר לאותן התבטאויות, כאילו ידיו אינם במעל. התבטאויות אלו, אשר כפי שנאמר לעיל, נועדו ללבות שנאה ופירוד תוך פגיעה קשה, עדי כדי הטחת אשמת בגידה, במגזרים בציבור הישראלי, צריכים להילקח בחשבון בעת פסיקת הפיצויים." בהתאם למסקנותיו אלה על פרסומיו ודבריו של המערער, פסק לו השופט, כאמור, פיצויים בסכום של 1,000 ₪, סכום סימלי. כמו כן, לא נפסקו למערער הוצאות משפט. טיעוני המערער 7. המערער טוען, כי הדברים שאמר, כתב או פרסם, לא היו אלא הבעת דעה לגיטימית, שהחזיק בה חלק מהציבור הישראלי, כאשר לא עמדה מאחורי אמרות אלה הסתה נגד ראש הממשלה רבין ז"ל או נגד נבחרי הציבור. הם לא היו יוצאי דופן לעומת התבטאויות במגזר מסויים של החברה הישראלית, והם באו כבקורת על המדיניות של הממשלה ועל הרקע המיוחד של התקופה (רצח החייל וקסמן ועוד). המערער טוען, כי הפרסום גרם לו לנזק רב: הוא הואשם, על לא עוול בכפו, ב"הסתה לרצח", כאשר ליד הפרסום הופיעה תמונתו וכאשר הפרסום היה על רקע הבחירות לרב ספרדי ראשי לחיפה, ולא בסמוך לרצח ראש הממשלה רבין ז"ל, אלא כשנתיים אחר כך. המערער הציג מועמדותו למשרת הרב הראשי בחיפה. הפרסום בעתונם של המשיבים בא, לטענתו, במטרה למנוע את בחירתו. לגירסתו, היה בפרסום משום כוונה להפחיד את הגוף הבוחר, ובלשונו של בא-כוחו בסיכומיו של המערער בערעור: "וכי מי יעלה בדעתו לבחור באדם החשוד ברצח ראש הממשלה שעליו אף נחקר במשטרה, לתפקיד כה חשוב"? (עמ' 2 לסיכומיו). אעיר כבר עתה, כי המערער לא הניח תשתית עובדתית לכך, שהפרסום היה במטרה להכשיל את בחירתו לרב הראשי בחיפה, ואני מניחה, לכן, שהפרסום בא כדי למסור לציבור מידע, שנראה היה לבעל הכתבה ולעורכי העתון, כמעניין את הציבור. עוד טוען המערער, שמשקבע בימ"ש קמא, כי הפרסום בשקר יסודו וכי המשיבים אחראים לפרסום, בלא שתעמוד להם כל הגנה שבחוק לשון הרע, היה על בית המשפט קמא לפסוק למערער פיצויים לדוגמא, המשקפים את נזקו האמיתי, הבלתי הפיך, שהמערער העריכו בסכום התביעה. טיעוני המשיבים 8. המשיבים ביקשו להותיר על כנו את פסק הדין של בימ"ש קמא, בהגינם על נימוקיו של בימ"ש קמא בהפחתת הפיצויים, כשהם סוקרים את הפרסומים, מהם עלה לטענתם, ובברור, הסתה נגד ראש הממשלה ונבחרי הציבור באותה עת. יודגש, שהמשיבים לא חלקו בערעור על קביעותיו של בימ"ש קמא, לפיהן, הם פרסמו לשון הרע ולא חלה עליהם אחת ההגנות שבחוק. הפרסומים והבעות הדיעה, עליהם ביסס בימ"ש קמא את קביעתו, כי המערער הוא קיצוני בדיעותיו, וכי התבטאויותיו היו על גבול ההסתה. 9. השופט קבע, שיש להפחית את סכום הפיצויים בשל "מעשיו או דעותיו הפגומים" ה"נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט". להלן נביא את הפרסומים, הנאומים ברדיו ולפני קהל והאמרות של המערער בהזדמנויות שונות. בימ"ש קמא סקר אותם בפסק דינו, ואין לי אלא לחזור עליהם. (א) בנוב' 1994 השמיע המערער בפינתו השבועית בערוץ 7 דברים נגד ראש הממשלה המנוח, תחת הכותרת "חוגגים על הדם". הקטע שהוזכר בפסק הדין אומר כדלקמן: "לאחר שתוכננו תוכניות גרנדיוזיות לחגוג את השלום עם ירדן כאשר רגלי המארגנים טובלים עדיין בדם של נחשון וקסמן ואנשי סיירת מטכ"ל שחירפו את נפשם כדי להצילו... מר רבין... ללא בושה, יחד אתם תרקוד על הדם בפסטיבל בינלאומי בערבה בדיוק ברגע בו עשרות משפחות תקומנה מן השבעה מאסון במרכז ההתנחלות תל-אביב וחגיגה גדולה תהיה שם. אמור נא לי: האם נשאר לכם עוד רגש יהודי?" (ההדגש שלי, ש.ש). (ב) בהמשך כינה המערער את ראש הממשלה ז"ל ואת חברי ממשלתו במונח "רשעים", באומרו: "כנראה יודע הקב"ה למה דרך הרשעים המנהלים כעת את המדינה צלחה, כי כנראה אנו ואתם לא עשינו את שהוא מצפה מאתנו.. בינתיים לאחראי העיקרי על התדרדרות המצב מר רבין נאמר בושה לחגך מחר וכל אלו שישמחו אתך, ויהי רצון שה' יציל אותנו מהר ממך ואז שלום רב יהיה לאוהבי שמו ותורתו". (ההדגשה שלי, ש.ש). (ג) עוד אמר המערער באותו פרסום, כי יש בין הערבים שבמדינה "מחבלים ואנשי חמאס", כי הם עלו על הגגות במלחמת המפרץ ומחאו כפיים וכן כי יש לנקום את דמו של נחשון וקסמן: "האם אין אנו בבחינת 'כובשים' כלפי ערביי ישראל? הלא כך הם מרגישים! ואל תאמר לנו שהם אזרחים לכל דבר כי שקר הוא. הלא אין להם זכות שיבה, אינם משרתים בצה"ל וכהנה רבות. גם שכחת שהם עלו על הגגות במלחמת המפרץ ומחאו כפיים על כל טיל שנחת על היהודים! כיום מספרם עולה על מספר הערבים שהיו ביש"ע ב67-, אם כך בעוד עשרים שנה יהיו שני מיליון, ואיך תפתור את בעיית הדו לאומיות של מדינת ישראל (אם מותר להשתמש במונח זה)? ואל תאמר לנו שאין בתוכם מחבלים ואנשי חמאס". (ה) עוד כתב המערער באותו פרסום, שיש לנקום את דמו של נחשון וקסמן ז"ל, כאשר הוא נותן לגיטימציה לרגש הנקמה: "ובכל זאת דבר אחד מאוד חשוב היה חסר בדבריהם: לא הוזכר הביטוי שעם ישראל אמר תמיד בנסיבות אלה, והוא 'ה' ינקום את דמו. חסרון זה מורגש במיוחד בימינו כאשר בשם מוסר מזויף, הנוצרי ביסודו, מנסים ללמד לעם ישראל שרגש הנקמה רגש פסול הוא, ושאין לו מקום בתרבות ישראל ובתרבות 'נאורה'... הנקמה היא הרגש הטבעי ביותר באדם ובעמים והמבטא שהדם והעמים בריאים... היינו צריכים להצהיר שלא נניח ולא נשקוט עד שננקום את דמם. לא שהקב"ה ינקום, ז"א שהוא יעשה את העבודה 'המלוכלכת' עבורנו, אלא שאנו ננקום וזו תהיה נקמת ה' ככתוב לגבי מדין שם נקמת ישראל קרויה נקמת ה'. כל יהודי מתפלל כל בוקר לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים לסור מלכיהם ונכבדיהם בכבלי ברזל לעשות בהם משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו הלוליה. נקמה בגויים שפגעו בישראל הדר הו לנו ולעולם כולו". (ו) בספר ששמו "ברוך הגבר, ספר זיכרון לקדוש ד"ר ברוך גולדשטיין הי"ד ובו סיפור גדולתו וגבורתו של הקדוש, ומעשה הנס וההצלה שנעשה בקהילת חברון..", אשר יצא להנצחת זכרו של ברוך גולדשטיין, שירה במספר רב של מתפללים ערבים במערת המכפלה בחברון והרג ופצע אותם, פרסם המערער דעתו על מחקרו של הרב אלבה בדבר "בירור הלכות הריגות גוי". במאמר זה, ניסה הרב אלבה לבסס טענה, שהאיסור "לא תרצח" לא חל על גוי כאשר מבצע ההריגה הוא יהודי. בתגובתו של המערער, שפורסמה בספר, הביע המערער דעתו, כי מאמרו של הרב אלבה הוא מחקר קלאסי ורגיל בעולמה של תורה וכן שיש מקום למאמר זה גם מבחינה אקדמית ובמסגרת חקר המשפט העברי לדורותיו. (ז) עוד הסתמך השופט קמא על התנהגותו ודבריו של המערער במהלך היותו רב בבית הכנסת של הטכניון. בעקבות התבטאויותיו הימניות הקיצוניות, הוזמן המערער לועדה שהוקמה על ידי נשיא הטכניון, פרופ' תדמור. המערער סרב להתייצב לפני הועדה והודיע, שאם יש ברצונה, עליה לבוא אליו. בפרוטוקול דיוניה של הועדה נרשם, כי נשמעו טענות ממקורות שנראו לחברי הועדה מהימנים, לפיהם התבטא המערער בהתבטאויות בעלות גוון פוליטי ומגמתי-רעיוני שפגעו במספר לא מועט של אנשים. אחד מחברי הועדה, פרופ' משה זכאי, הוסיף הערה, לפיה המערער השמיט מנוסח התפילה בבית הכנסת של הטכניון את התפילה לקברניטי המדינה, האומרת "שלח אורך ואמיתך לראשיה שריה ויועציה ותקנם בעצה טובה מלפניך". רק לאחר רצח רבין ז"ל, חזר המערער לנוסח המקורי של התפילה. פרופ' זכאי הוסיף כי "אני רואה בעניין זה הפרה חמורה של מחוייבותו של הרב זייני לשמש רב קהילת הטכניון כולה". (ח) במאמר שפורסם ביום 12/8/95 בעיתון "עלה" צידד המערער בעמדה שעל חיילי צה"ל לסרב פקודה, אם יצוו לפנות ישובים ואזרחים באזור יהודה ושומרון. הוא כתב: "פקודת פינויי יישובים אזרחיים איננה רק פקודה בלתי חוקית אלא היא אף פקודת סיוע לאויב. ... כל פקודת סיוע לאויב .. כל פקודת פינוי תחשב כמילוי תפקיד האויב הרוצה בביצוע פעולה זו". (ט) בעיתון מעריב ביום 13/11/95, התפרסמה ידיעה, לפיה, למחרת יום ההתנקשות, אמר המערער בדרשתו, כי הרצח היה מאורע צפוי ואין להתפלא על כך. ראש הממשלה התעלם מרצונותיו ומשאיפותיו של ציבור כל כך גדול, במשך כל כך הרבה זמן, עד כי לא היה יתכן שהרצח לא יתרחש. באותה ידיעה גם הובאה תגובתו של המערער ובה הכחיש כי התיר את דמו של ראש הממשלה וכי הטיף לשפיכות דמים. 10. עד כאן האמרות של המערער, בכתב ובעל פה לפני קהל שומעים, שעליהן בסס השופט קמא את מסקנתו, שהתנהגותו ודיעותיו של המערער מצדיקים הפחתת הפיצויים. בתצהירו של משה פלג, המשיב מס' 6, מופיעות אמרות נוספות, שמיוחסות למערער, ברוח הדברים, שצוטטו עד הנה. בין החשובות, ראוי להביא את דבריו של המערער מיד לאחר הרצחו של ראש הממשלה רבין ז"ל, כפי שצוטטו על ידי אחד הסטודנטים, אורן צ'יצי'אן: רצח ראש הממשלה היה מאורע צפוי.. ראש הממשלה התעלם מרצונותיו ומשאיפותיו של ציבור כל כך גדול.. עד כי לא היה יתכן שהרצח לא יתרחש". 11. לאחר שהשופט קמא סקר את דבריו של המערער, כפי שהבאתי אותם לעיל, כתב את מסקנתו לגביו דעותיו של המערער והתנהגותו: "איני נדרש לשאלה באם פרסומיו והתבטאויותיו של התובע כפי שהוצגו בפני נשאו אופי גזעני או מסית, שכן ההכרעה בעניין ספציפי זה אינה דרושה לדיון בתיק דנא. יחד עם זאת, בבואו בשערי בית המשפט בתביעה ממין זו המונחת בפני, אין להתעלם מהתבטאויותיו הקשות ומן הדרך, הלשון והסגנון שבהם בחר להביע את השקפותיו. אין זה המקרה של אדם שבו מוטחת אשמה על הסתה על לא עוול בכפו. דעותיו וסגנונו המלבים שנאה ופרוד, תוך פגיעה קשה בחלקים נרחבים באוכלוסייה שאינם שותפים להשקפת עולמו, ויצירת קיטוב בחברה, כשאלה קשורים קשר ישיר לנושא הפרסום נשוא הדיון, ראויים להילקח בחשבון בעת פסיקת הפיצויים". 12. מבחינת אמרותיו אלה של המערער עולה התנגדות עזה לדרך שנקטו בה רבין וקברניטי המדינה עובר להרצחו של ראש הממשלה. כן עולה דה-לגיטימציה של ההולכים בדרך זאת בכך שאין קברניטי המדינה ראויים, שיושמע הקטע בתפילה היומית, המתייחס לשלום המנהיגים, בכך שהם "רשעים", ושיטב מאוד לישראל אם ה' יפטור אותם מהם. אותה דה לגיטימציה עולה גם כלפי פקודות הבאות מטעם המנהיגים הנבחרים, אם הן עומדות בניגוד לכללי יסוד של השקפתו של המערער, כאשר הפקודה היא להוריד התנחלויות בכח. עוד עלה מדבריו של המערער, גישה לפיה אין לראות בערבים, תושבי המדינה, אזרחים בעלי זכויות מלאות, עקב אי התייצבותם לצבא ועקב כך שהם דורשי רעתם של היהודים במדינה (הצהלה על הגגות עם נפילת הטילים). האם, בשל תוכן דברים אלה, היה מקום לדחות, למעשה, את התובענה של המערער, זהו נושא הדיון של הפרק הבא בפסק דיני. האם התבטאויותיו של המערער, מצדיקות הפחתת הפיצויים המגיעים לו. 13. חוק איסור לשון הרע בא לאזן בין זכות האדם הבסיסית לחופש ביטוי לבין זכותו של אדם לשם טוב ולפרטיות. הדינים בדבר איסור פרסום לשון הרע והיחסיות בינו לבין חופש הביטוי, מהווה איזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי, כאשר הן הזכות לשם טוב ולפרטיות והן הזכות לחופש הביטוי נגזרות מזכות היסוד של כבוד האדם (וראה רעא 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח, פ"ד נה(5) 510, 518 מול ג. ד'-ה' וראה גם ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, מג(3) 840, 856). האיזון בין זכויות אלו נדרש לא רק כאשר בית המשפט בא להכריע בשאלת אחריותו של ה"מתבטא", אלא גם כאשר שאלת האחריות כבר הוכרעה ועל בית המשפט לפסוק את הפיצויים והסעדים הנובעים מאחריות המזיק ( ראו ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי , פ"ד מה (2) 489, 493. וראו ת"א (ירושלים) 1382/99 משה שויצר נ' ידיעות אחרונות, תק-מח 2001 (3), 4803 , סעיף 8 לפסק הדין של השופטת צור). 14. הגבול בין הבעת דעות לגיטימית, על אף שהדיעה איננה לרוחו של המבקר אותה, לבין דעות שהן חריגות, קיצוניות, בלתי מוסריות או פוגעות באושיות הדמוקרטיה, אינו תמיד ברור וקל להתוויה, מה גם שלמתווה עצמו, אם הוא ישראלי החי במדינה, יש השקפת עולם משלו, שבמודע או שלא במודע, עלולה להטות את הביקורת שלו על דברי האחר. בהזהירי את עצמי היטב בגישת יסוד זאת, באה אני לקבוע כי שוכנעתי מדבריו של המערער, בלא לקבוע שהוא התכון לתוצאה כה דרסטית כמו רצח של נבחר ציבור, כי דבריו היו בוטים, קיצוניים בהתייחסו לראש הממשלה רבין ז"ל ולהפרת פקודות על ידי חיילים. סבורה אני, כי לשון הרע, שייחסה למערער הסתה לרצח רבין, אכן לשון הרע היא, אולם בדבריו של המערער, ואני מדגישה, שניתן להניח שהמערער לא התכוון למעשה נורא כמו רצח, יכול היה ממשיך דרך מתלהם למצוא לעצמו לגיטימציה למעשה של זילות או פגיעה במנהיגים הנבחרים, משום שהם לא הלכו בדרך, שנראתה להם כאמת היחידה: המנהיגים הם "רשעים", הם חוגגים על הדם, לא נשאר להם רגש יהודי, הנקמה (ואולי גם מהסוג של ברוך גולדשטיין, שבספרו בחר המערער לפרסם דברים משלו) היא מוצדקת ולגיטימית, "ויהי רצון שה' יציל אותנו מהר ממך (מרבין המנוח, ולא בדרך של בחירות דמוקרטיות אלה בנס אלוהים) ואז שלום רב יהיה לאוהבי שמו ותורתו", ומותו של ראש הממשלה היה צפוי מראש, כי ראש הממשלה המנוח התעלם מרצונותיו של ציבור גדול. בנסיבות אלה, אפילו התכוון המערער להביע את דעותיו, על רקע התקופה, הרי יש הצדקה להפחית מהפיצויים בגין פרסום לשון הרע, שייחסה לו חקירה בגין הסתה לרצח רבין. דעתי היא לכן, ששופט בימ"ש קמא שקל נכון, כאשר לקח בחשבון את דיעותיו ומעשיו של המערער על מנת להפחית מהפיצויים המגיעים לו בשל הכתבה נשוא דיוננו (וראה על הפחתת פיצויים בגין "עברו ודעותיו" של הנפגע בע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' גדעון ספירו פ"ד מו(3) 48 וכן בע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' בצלאל מזרחי, פ"ד מא(2) 169). על הערכת הפיצויים והשיעור שיש להפחית מהם: 14. על אף הדברים, שכתבתי לעיל, הרי יש לחזור ולבדוק, כדי להעריך את נזקיו, מה היתה חומרת הפגיעה במערער. סבורה אני, שלמרות דיעותיו, ואולי אפילו דיעותיו קיצוניות, הפרסום, כי הוא הסית לרצח רבין, הוא פרסום המקצין את מה שאמר המערער בפועל. עולה מהכתבה, לציבור הקוראים, כי המערער הסית במודעות לתוצאה הקשה של הרצח. גם הטענה, שהמערער נחקר על ידי המשטרה בחשד לרצח, מעלה את דבריו דרגה או שתיים: מהתייחסות חשדנית של הציבור באותה עת כלפי כל הימין הקיצוני, עולה החשד דרגה, לחשד קונקרטי, הא ראיה, כך יחשוב הקורא, שהמשטרה סברה שיש לחקור אותו. היה בוודאי בהגזמה זאת בתיאור דבריו, כדי לפגוע קשה במערער, שנשא במשרה ציבורית ושאף למשרה ציבורית. 15. הדרך, כדי לאמוד פיצויים המגיעים לנפגע מלשון הרע, היא לקבוע תחילה את נזקיו ובשלב שני, להפחית מהסכום שנקבע על פי הסמכות שבסעיף 22 לחוק (וראה ע"א 3576/94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ' משה רום, פ"ד מח(4) 388, 392 מול ב-ג). אעיר עוד, כי סעיף 7א(ב) לחוק לשון הרע, הקובע סמכות לפסוק פיצויים בסכום של עד 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, אינו חל בעניננו, שכן הפרסום היה ביום 8/8/97 ואילו סעיף 7(א)(ב) הנ"ל חוקק בתיקון מס' 6 לחוק, שנכנס לתוקף ב1998- (וראה בר"ע 4740/00 לימור אמר נ' יוסף שלזינגר ואח', דינים עליון כרך ס' 161). 16. פיצויים בגין עוולת לשון הרע באים להגשים מספר מטרות, כאשר המרכזית ביניהם היא, כמו בכלל בדיני הנזיקין, להשיב את המצב לקדמותו, למצב בו היה הניזוק לפני פרסום לשון הרע (וראו ת"א (ירושלים) 1382/99 משה שויצר נ' ידיעות אחרונות, תק-מח 2001 (3), 4803, סעיף 9 לפסק הדין של השופטת צור). ביהמ"ש העליון קבע, כי על הפיצוי להשיג שלושה יעדים: עידוד רוחו של הניזוק, תיקון הנזק לשם הטוב ומירוק הזכות לשם הטוב שנפגעה (וראו דבריו של הנשיא ברק ברע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' ידיעות תקשורת ואח', בסעיף 16 לפסק הדין, וראה גם ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה (2) 493,4). עוד מטרה שהפיצוי בא להשיג הנה, חינוך הציבור והרתעתו מפגיעה בשמו הטוב של אדם (וראו ע"א 259/89 הוצאת מודיעין נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 57). 17. הפיצוי בגין לשון הרע ניתן לא רק בגין הנזק הרכושי שנגרם לניזוק אלא גם בגין הנזק הלא רכושי שנגרם לו (וראו רע"א 4740/00 הנ"ל, בסעיף 12 לפסק הדין). 18. בבואו לקבוע את הפיצוי בגין הפגיעה בשמו הטוב של הניזוק, מתחשב ביהמ"ש בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון, ולרבות נתונים כמו: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדוידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, היקפו ואמינותו וכן בהתנהגות הצדדים. אכן, בהתנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו". 19. בשאלה, אם יש לקחת בחשבון בעת פסיקת הפיצויים לא רק את העובדה שפרסום לשון הרע הרע את מצבו של הנפגע, אלא גם מטרה לחנך את הציבור ואת אמצעי התקשורת בתוכם, העוסקים בהבאת מידע לציבור, ויש להם אינטרס למשוך קהל על ידי ידיעות סנסציוניות, באמצעות הגדלת הפיצויים, נראה כי הובעו לעניין זה דעות שונות: בע"א 802/97 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, פ"ד מה(2) עולה, כי יש בפיצויים פן עונשי, מחנך: "11. ... הפיצויים אשר אותם מוסמך בית-משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על-ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על-ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך - למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית - כפי שנאמר כבר בפסיקת בית-משפט זה - נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב"' ((ע"א 1[ 30/72], בעמ' 244), הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד (ראה ע"א 670/79, 2[ 82 ,78/80], בעמ' 205)" (וראה גם עא 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ גדעון ספירו, פ"ד מ"ו (3) 48). בעניין אמר נ' ידיעות תקשורת נפסק לענין זה כדקלמן: "18. האם ממלאים הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מרתיע ומחנך? לשאלה זו אין תשובה פשוטה. היא מחזירה אותנו לשאלת היסוד בדבר תפקידם של דיני הנזיקין. התמודדות עם שאלה זו היא מחוץ למסגרת פסק-דיננו זה. די אם אומר כי גם אם יש לדיני הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מחנך ומרתיע, אין בו, בתפקיד זה, כדי להגדיל את הפיצוי התרופתי מעבר למידותיו הטבעיות. אכן, ההיבט המחנך והמרתיע עשוי למצוא מקום של כבוד בגדרי הפיצוי העונשי, אך מקום שאין תחולה לפיצוי עונשי - וכזה הוא המקרה שלפנינו - אין בכוחו של ההיבט המחנך והמרתיע כדי להגדיל את סכום הפיצויים שהיה מתקבל על-פי הכללים בדבר השבת המצב לקדמותו. בגדר הפיצוי התרופתי ההיבט המרתיע וההיבט החינוכי מוצאים את ביטוים בעצם הטלתה של חובת הפיצויים, בקביעת שיעור הפיצויים על-פי אמות-מידה אמיתיות של השבת המצב לקדמותו ובהגברת הפיצוי מקום שהתנהגות המזיק מגבירה את הנזק. הגדלת הפיצוי בשל טעמים הרתעתיים ומחנכים מעבר לנדרש להשבת המצב לקדמותו תערער את האיזון הראוי בין הזכויות החוקתיות הנאבקות על הבכורה במסגרת דיני איסור לשון הרע. 19. לעתים קרובות פרסום לשון הרע נעשה על-ידי כלי תקשורת, כגון עיתון, רדיו או טלוויזיה. במצב דברים זה קיימת לרוב החרפה הן בפגיעה בשם הטוב (בשל תפוצת העיתון) והן בפגיעה בחופש הביטוי (בהיות העיתון במה ודובר גם יחד). "החרפות" הדדיות אלה מאזנות עצמן בגדרי הדינים על לשון הרע. מכאן התפיסה כי אין לעיתון כמזיק מעמד מיוחד בהערכת הפיצויים בגין לשון הרע. עמד על כך השופט ברנזון באחת הפרשות, בציינו: "...אינני רואה ניגוד בין השמירה על שמו הטוב של הפרט על-ידי פסיקת פיצויים הגונים על פרסום לשון-הרע בעיתון לבין הבטחת חופש העיתונות. החוק תחם תחומים סבירים והוגנים למותר בשטח זה של פרסום לשון-הרע... החורג מן התחומים הללו חייב לשאת בתוצאות. ובנדון זה אין לעתונות מעמד מיוחד. הייתי אומר להיפך. בגלל התפוצה הגדולה של העתונות וכוחה הרב להזיק היא זקוקה לריסון יתר. אם ישנו ריסון עצמי מספיק - מה טוב; ולא - על בתי-המשפט להביא לכך על- ידי פסיקת פיצויים הולמים. במצב השורר בארץ, שיש ועתונים נתפסים לדברים שבסנסציה ואזי לא תמיד בודקים הם באמצעים וחורגים מתחום המותר לפי החוק, פסיקת פיצויים מתאימים היא אולי האמצעי הבדוק והבטוח ביותר לבלימת הנטיה הזאת" (ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ [28], בעמ' 596) אכן, כאשר העיתון מוציא לשון הרע עליו לשלם פיצוי מלא בגין הנזק (הרכושי והלא רכושי) שהוא גורם. ככל שהתפוצה היא רבה יותר, הנזק עשוי להיות גדול יותר, והפיצוי רב יותר. התנהגותו של העיתון עשויה להגביר את הנזקים והפיצויים. עם זאת - פרט לשאלת הפיצוי לדוגמה, שאינה מתעוררת בערעור זה – אין מקום לקבוע דינים מיוחדים להערכת הפיצויים כאשר המזיק הוא עיתון. הדין הכללי יחול גם במקרה זה. הערך החינוכי והמרתיע - מחוץ לגדרי הפיצוי העונשי – מוצא את ביטויו בעצם הטלת האחריות על העיתון ובחיובו בתשלום פיצוי תרופתי מלא תוך הגברת הפיצוי כאשר התנהגותו הבלתי ראויה של העיתון מגבירה את הנזק". בעניין רע"א 3614/97 דן אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נ"ג(1) 26, נפסק, כי יש להקפיד על פיצוי נאות, כדי שכלי התקשורת המעוול לא יהנה מפרי הידיעה הלא נכונה שמסר: "26. לא למותר לציין, כי בעניין האמור, ממלאים בתי-המשפט תפקיד חשוב בקביעת מערך התמריצים הפועל על כלי תקשורת המפרסמים לשון הרע. בקביעת הפיצויים בתביעה על-פי החוק, על בתי-המשפט לפסוק, במקרים המתאימים, פיצויים בסכומים ממשיים. פסיקת פיצויים אשר אינה משקפת נכונה את חומרת הפגיעה בשם הטוב, ובמקרים המתאימים את סטיית התנהגותו של כלי התקשורת מן הנורמות הרצויות, עלולה להביא לכך שלכלי התקשורת יהיה "כדאי" לפרסם לשון הרע, במודע: התועלת המסחרית אשר עשויה להיות צפויה מן הפרסום, תעלה על "מחירו". מצב דברים זה אינו רצוי. יש להימנע ממנו. יש בו כדי לשבש את האיזונים העדינים שעליהם מושתת חוק איסור לשון הרע. על-כן, חשוב להקפיד על הלימה נאותה בין חומרת הפגיעה שבהפרת חוק איסור לשון הרע, לבין גובה הפיצוי הנפסק". 20. אם אבוא לסכם הרי, ניתן לקחת בחשבון את נזקיו הממשיים של הנפגע, כאשר הפיצויים נועדו להשיב מצבו לקדמותו ומאידך את התנהגותו ודיעותיו הקודמות, המקטינים את נזקו, שכן הם פגעו במילא בשמו הטוב. בספק הוא אם ניתן להגדיל את הפיצויים, כדי ל"חנך" את המוציא לשון הרע. 21. המערער לא הביא ראיות כדי להוכיח את נזקיו: כגון האם גרם הפרסום לפיטוריו. בסעיף 12 לתצהירו אמר, באופן לקוני ביותר, כי "הכתבות הללו פגעו קשות בי ובמשרתי". אולם סבורה אני, כי היתה פגיעה לא קלה במערער בתחום של הנזק הלא ממוני. כאמור לעיל (סעיף 14 לפסק דיני), מדובר בפרסום בוטה. כותרת הכתבה מודיעה במלים חד משמעיות, כי המערער נחשד בהסתה לרצח ראש הממשלה המנוח. פן נוסף לחומרה הוא קביעתו של העיתון, כי המערער נחקר במשטרה בגין חשד זה. על כך יש להוסיף את גודלה של הכותרת, שאליה נחשפו, כך יש להניח, גם אנשים שלא קראו את הכתבה גופה. בעניין שוויצר, לעיל, בסעיף 16 לפסק הדין, נכתב: " ככל שהכותרת מודגשת ובולטת יותר כך יש להגביר את רמת האחריות המוטלת על מנסחיה שכן פגיעתה של כותרת רבה ועצומה ותוצאות "לשון הרע" שבה הן הרסניות וקשות במיוחד לתיקון.". עוד יש לקחת בחשבון, שהעתון מתפרסם בעיר חיפה שהיא מקום פעילותו, פרנסתו ומקום מגוריו של המערער. אלמלא היו דיעותיו הקיצוניות של המערער ידועות עוד קודם לכן, מפרסומים ומדברים שאמר, היה פרסום כזה מצמצם גם את אפשרויות העבודה שלו, שכן חוגים מתונים יותר, כך ניתן להניח, לא היו מעסיקים אותו. 22. העולה הוא, כי אלמלא התבטאויותיו של המערער, היה מקום לפסוק לו פיצויים בסכום משמעותי בגין נזק לא ממוני וסכום מוערך בשל צמצום אפשרותו לקבל עבודה בחוגים, שחשד בהסתה לרצח ראש הממשלה, הוא פסול ומוקצה. אין ספק, שאדם שנכתב עליו ברבים, כי הוא מוזמן לחקירה בגין עבירה של הסתה לרצח ראש הממשלה, בתקופה שבה כל העם דואב על הרצח ומתעב את הרוצח, היא פגיעה קשה מאוד. במקרה של המערער, הפגיעה היתה עלולה להיות קשה שבעתיים בשל היותו איש ציבור, רב, מרצה ומורה. אם לא היה מקום להפחתה, הייתי מעריכה את פיצוייו של התובע בסכום של 75,000 ש"ח למועד מתן פסק הדין. אולם, בהתחשבי בפרסומיו של המערער, כפי שהבהרתי לעיל, סבורה, אני שיש להפחית מהפיצויים המגיעים למערער, בשיעור של 4/5 מהפיצויים הראויים, כך שהסכום שהוא יקבל יעמוד על 15,000 ₪ ליום מתן פסק דינו של בימ"ש קמא. ממועד זה, יש לדעתי, להוסיף לו ריבית חוקית והפרשי הצמדה. כן אני מציעה לעמיתי להרכב, להוסיף לסכום הפיצוים גם שכ"ט עו"ד בסכום של 9,000 ₪ בשתי הערכאות. ש. שטמר, שופטת ש. פינקלמן, ס. נשיא - אב"ד 1. המערער, ד"ר אליהו זייני, הגיש כנגד הנתבעים תביעה לפיצויים על הוצאת שם רע. הפרסום, עליו מלין המערער, ראה אור בעמודו הראשון של המקומון "כל בו" ביום 8.8.97. וזה לשונו: "הרב זייני, שנחשד בהסתה לרצח רבין, רוצה להיות רב ספרדי ראשי" [לעיר חיפה]. בכותרת משנית, בין הדפים הפנימיים של המקומון, נרשם בהמשך כי: "השלושה מנסים להריץ לתפקיד את רב הטכניון, אליהו זייני, שנחקר בזמנו במשטרה בחשד לרצח רבין... הרב זייני נחשד בשעתו בהסתה לרצח רבין, ואף נחקר על כך במשטרה". 2. באה הסכמה דיונית בעקבותיה קבע בית המשפט קמא, כי בכתוב כמצוטט מפיהם של המשיבים יש משום הוצאת לשון הרע, וכי לא עלה בידי המשיבים או מי מהם לסתור טענה זו או להוכיח "אמת דברתי". 3. משחויבו המשיבים בדין, לא נותר לו לבית המשפט לקבוע אלא את גובה נזקיו של המערער בלבד. 4. מול דרישה לפיצויים בגובה של 250,000 ש"ח, עמד בית המשפט קמא ופסק למערער פיצויים בסך 1,000 ש"ח בלבד. ולאו פסיקה בעלמא, אלא על יסוד טעמים שפרט. 5. בית המשפט קמא בחן את מעמדו של המערער, היותו מרצה בטכניון נושא תואר ד"ר בתחום המתמטיקה ומשמש כרב בית הכנסת שבטכניון. בית המשפט קמא גם נתן את דעתו לעיתוי בפרסום. קרי: ברצון לחבל באפשרות שהמערער יבחר להיות רב ראשי ספרדי לעיר חיפה. 6. א. במקביל עמד בית המשפט קמא ובחן את התבטאויותיו, גם בכתב גם בעל פה של המערער, פרסומים שקדמו לפרסום הכתבה באותו מקומון, והוסיף לאמור: "מתוך החומר שהוצג עולה תמונה של אדם קיצוני בדעותיו, שלא בחל בהתבטאויות הגובלות בהסתה, תוך נקיטת לשון הקרובה מאוד, אם לא מגעת, כדי אלימות מילולית". ב. בהמשך רשם בית המשפט לאמור: "אין זה המקרה של אדם שבו מוטחת אשמה של הסתה על לא עוול בכפו. דעותיו וסגנונו המלבים שנאה ופירוד, תוך פגיעה קשה בחלקים נרחבים באוכלוסייה שאינם שותפים להשקפת עולמו, ויצירת קיטוב בחברה, כשאלה קשורים קשר ישיר לנושא הפרסום נשוא הדיון, ראויים להלקח בחשבון בעת פסיקת הפיצויים". ג. בית המשפט קמא סכם בנושא זה ובלשונו: "לנוכח התבטאויותיו ופרסומיו של התובע, נראה לי כי לא יהא זה נכון ליתן לו תרופה בגין לשון הרע שהוצאה כלפיו, שקשורה קשר ישיר לאותן התבטאויות, כאילו ידיו אינן במעל. התבטאויות אלו, אשר כפי שנאמר לעיל, נועדו ללבות שנאה ופירוד תוך פגיעה קשה, עד כדי הטחת אשמת בגידה, במגזרים בציבור הישראלי, צריכים להילקח בחשבון בעת פסיקת הפיצויים". 7. דרך זו שבית משפט קמא הלך בה, לרבות הנפקויות העולות, מקובלת עלי ונראת לי להיות נכונה. 8. אם עמדתי תשמע כי אז הערעור ידחה. לאחר שקראתי את חוות דעתו של כב' השופט ג'רג'ורה, אני מסכים להצעתו שלא לחייב את המערער בהוצאות הערעור ומטעמיו של כב' השופט ג'רג'ורה. ש. פינקלמן, ס. נשיא - אב"ד ר. ג'רג'ורה, שופט 1. בפני מונחות חוות דעתם של עמיתי, כב' השופטת שטמר ושל אב בית הדין, סגן-הנשיא, השופט פינקלמן. הרקע העובד תי וטענות הצדדים פורטו בהרחבה בחוות דעתה של חברתי, כב' השופטת שטמר. בית המשפט קמא קבע כי הפרסום נשוא התביעה מהווה לשון הרע וכי הנתבעים לא הרימו את הנטל שרבץ לפתחם לעניין תחולת ההגנות הקבועות בחוק. לאחר שקבע כב' השופט טובי את אחריות המשיבים פנה ושקל את כל השיקולים לחובה ולזכות ופסק לתובע פיצוי בסך 1,000.- ש"ח, להלן: "פסק הדין". הערעור נסוב סביב שיעור הפיצויים. ב"כ המערער הרחיב בסיכומיו במגמה לנסות ולשכנע את בית המשפט "בקלות" ביטוייו של המערער ובאי חריגותם בהקשר בו נאמרו. 2. תיק זה מעלה לדיון שאלת הגבול בין הבעת דעה וביקורת שהם לגיטימיים ואף מהווים יסוד שאין בלעדיו בכל משטר דמוקרטי, לבין דברי ביקורת שאינם עומדים ברף הנורמה של ביקורת לגיטימית ומהווים למעשה הסתה או בלשונו של בית המשפט קמא "אלימות מילולית". מסכים אני עם ב"כ המערער כי זכות יסוד של כל אדם במדינה דמוקרטית להביע את דעתו ולמתוח ביקורת, ואפילו נוקבת, על מעשי או מחדלי הרשויות השונות בטיפולם בבעיות היום יום או הסוגיות העקרוניות העומדות על הפרק, ורשאי אדם לומר את דברו גם אם חלק גדול מתושבי הארץ גורסים אחרת. על זכותו של המערער וכל אדם אחר להביע את דעתו אין ולא צריכה להיות מחלוקת אך הכל צריך להיות בתחום הבעת דעה ודברי ביקורת שאין בהם הסתה, בין שהיא נסתרת או מוסבת ובין שהיא גלויה, בין שהיא נגד אנשים מסויימים או נגד ציבור בשלמותו או חלק ממנו. בית המשפט קמא כמו חברתי, כב' השופטת שטמר, פירטו את התבטאויותיו של המערער, הנראות גם לי צורמות, חריגות וחורגות מכל ביקורת וחוות דעת שזכותו של כל אדם למתוח ולהביע, ומהווים, לדעתי, דברי הסתה בוטים. 3. עיינתי בפסק הדין ושקלתי טענות ב"כ הצדדים בערעור. ב"כ המערער סבור שיש להתערב בקביעת שיעור הפיצויים שאינו משקף את חומרת מעשיהם של המשיבים אשר עשו שימוש לרעה במשאב ציבורי בהעלילם על המערער עלילה וטפלו עליו חשד בעל צביון פלילי חמור, אך לאחר שיקול הגעתי למסקנה, כמו עמיתי המכובד אב בית הדין, שאין מקום להתערב בקביעותיו ומסקנותיו של כב' השופט טובי המנומקות יפה והמשכנעות, אך אני מבקש להוסיף כמה הערות. 4. אינני מתכוון להיכנס לויכוח עם המערער ולדון בטענותיו המעלות, ברובן, שאלות שהן במחלוקת ציבורית בתוך ישראל ואפילו מחוצה לה כגון "מדיניות החיסולים" של הממשלה. הסתה ודברי גזענות כגון אלה שצוטטו בפסק הדין והובאו בחוות דעתה של חברתי, כב' השופטת שטמר, ואלה שלא צוטטו אך הונחו בפני בית המשפט, הביאו את הטכניון להקים ועדת בדיקה אך המערער סירב לשתף פעולה עימה והתעלם ממנה, דבר המצביע, לדעתי, על אישיות המערער הרואה עצמו "מעל" לבדיקה ולביקורת. 5. חברתי, כב' השופטת שטמר, קבעה, ולקביעתה, עם כל הכבוד, אני מסכים כי מהאימרות שצוטטו בפסק דינו של ביהמ"ש קמא עולה: "התנגדות עזה לדרך שנקטו בה רבים וקברניטי המדינה עובר להרצחו של ראש הממשלה. אכן עולה אי לגיטימציה של ההולכים בדרך זאת ובכך שאין קברניטי המדינה ראויים שיושמע הקטע בתפילה היומית המתייחס לשלום המנהיגים וכך שהם ‘רשעים’...". כב' השופטת שטמר שואלת האם בשל תוכן הדברים שכתב ואמר המערער היה מקום לדחות, למעשה, את התובענה של המערער. לאחר שחברתי ענתה על שאלה זו בשלילה המשיכה והגיעה למסקנה שיש לפסוק לו פיצויים בסכום של 75,000 ש"ח אך "בהתחשב בפרסומיו של המערער... סבורה אני שיש להפחית מהפיצויים המגיעים למערער בשיעור של 4/5 מהפיצויים הראויים...". עוד הציעה כב' השופטת שטמר לשלם למערער שכר טירחת עו"ד בסכום של 9,000 ש"ח בשתי הערכאות. צר לי שאינני יכול להסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי. הדברים שאמר ופירסם המערער הם כה חמורים עד כדי כך שבית המשפט קמא היה רשאי, ובצדק, להגיע לתוצאה אליה הגיע, ובית המשפט לערעור לא יתערב בתוצאה זו. המערער פירסם דברים קשים המהווים, לדעתי, הסתה חמורה המצדיקה שלילת הפיצויים לחלוטין. 6. המערער טען, כדי להצדיק את קריאתו "לנקמה", כי הנקמה היא חלק מהדת היהודית ומפנה לאימרות שהוא סבור שתומכות בדעתו - ראה תדפיס הדברים שצורפו לסיכומי המשיבים, נספח א', מתוך הדברים המשודרים מידי יום ג' בערוץ 7 (אגב, ערוץ זה הוא פיראטי). חברתי, כב' השופטת שטמר התייחסה, בין היתר, לדבריו של המערער בעניין הנקמה, ואני, עם כל הכבוד, מסכים לעיקר הדברים שאמרה. אינני יכול להסכים עם התאוריה של המערער. ביהמ"ש העליון בחן בע"פ 7/53, דלאל ראסי נגד היועמ"ש, פס"ד כרך ז' עמ' 791, להלן: "פס"ד דלאל", את השאלה אם ובאיזה מידה עשויים מנהגי ההווי המיוחד של הערבים להשפיע על יסוד הפליליות שבמעשה מסוים, וקבע בעמ' 796-795 כי: "העקרון הוא שאין אדם רשאי לעשות דין לעצמו". בפס"ד דלאל נדונה שאלת מהות הענישה שהורים בבית ומורים בבית הספר רשאים להטיל על ילד בעייתי, אך הדברים שנאמרו שם, בעמ' 796-795 יפים גם לענייננו. לדעתי, "נקמה" היא "תפיסת" הסמכות בידי הפרט או קבוצה לקבוע את טיב ומהות העונש שיש להטיל על מבצעי "עבירות" שעל דעת אותו פרט או קבוצה, נוגדים את אורח חייה או מנהגיה של אותה חברה, בהתחשב במסורת ומנהגים שהתגבשו בקרבה. בית המשפט העליון אימץ פסיקה אנגלית ומנדטורית בעניין זה, וכך קבע בעמ' 796: "... בית המשפט ישקול תמיד, במלוא המשקל, את ההשפעה של מנהגים ומסורות אשר נתקבלו על ידי העם כחלק מאורח חייו, בתנאי שמנהגים ומסורות אלה אינם נוגדים את הצדק הטבעי כפי שהוא נתפס על פי קנה מידה בריטיים". ממשיך בית המשפט וקובע בפס"ד דלאל: "אין לנו אלא להחליף את המילה ‘בריטיים’ במילה ‘ישראלים’ כדי להכיל את הדברים שנאמרו שם על המשפט שבפנינו". סבורני "שנקמה" נוגדת את עקרונות הצדק הטבעי, "נוטלת", שלא כדין, מרשויות החוק והמשפט את הסמכות להעניש עפ"י הכללים ועקרונות החוק שקבעה הרשות המחוקקת. אדם שלוקח החוק לידיו וקורא לנקמה, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, אינו ראוי להגנת החוק שהוא מתעלם ממנו ומפנה אליו את גבו. 7. אמירות כמו "חוגגים על הדם" בכותרת מודגשת באותיות גדולות ועוד בהמשך האמירה שהובאה בפסק הדין ובחוות דעתה של חברתי: "כנראה יודע הקב"ה למה דרך הרשעים המנהלים כעת את המדינה צלחה, כי כנראה אנו ואתם לא עשינו את מה שהוא מצפה מאיתנו... בינתיים לאחראי העיקרי של התדרדרות המצב מר רבין נאמר בושה לחגך מחר וכל אלו שישמו אתך, ויהי רצון שה' יציל אותנו מהר ממך ואז שלום רב יהיה לאוהבי שמו ותורתו." [ההדגשה במקור]. אם לא דברי הסתה וקריאה לרצח ראש ממשלה הם, אינני יודע מה הם דברי הסתה - הקריאה לקדוש ברוך הוא "שיציל אותנו מהר ממך" הינה, לדעתי, קריאה ברורה וחד משמעית לחסל את ראש הממשלה. ולא רק זאת, אלא התמיכה ברוצח גולדשטיין, גם אם נעשתה במסגרת חוות דעת, לכאורה אקדמית, אף שאחרים הביעו דעה דומה, היא למעשה תמיכה במעשה נתעב, רצח של קבוצה של אנשים בתוך מקום קדוש, ללא כל עוול בכפם, מצביעה על אישיותו של המערער. רצח הוא רצח בין אם הרוצח הוא יהודי והנרצח הוא גוי, (ערבי), או ערבי הרוצח יהודי! המגן על רוצח כמו גולדשטיין או המצדיק רצח, עושה מעשה הנוגד את עקרונות היסוד של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. זכותו של אדם לחיים, היא זכות יסוד. לדעתי, המערער, התומך במעשי רצח של אחרים, אינו ראוי שבית המשפט יושיט לו הגנה בדרך של פסיקת פיצויים במסגרת חוק איסור לשון הרע. 8. המערער הסית לא רק נגד ראש הממשלה וקרא "שאלוהים יפטור אותנו ממנו", אלא גם יצא זעמו על מכלול האוכלוסיה הערבית "שרקדו על הגגות" בזמן מלחמת המפרץ - ראה הקטע האחרון בעמ' האחרון לתדפיס המאמר "חוגגים על הדם", נספח א' לסיכומי המשיבים. תהיתי ושאלתי עצמי הכיצד יכול המערער להאשים את כל האוכלוסיה? "כל האוכלוסיה הערבית"?! האם המערער הלך ובדק כמה היו כאלה, מה מספרם? הכללה כזו ללא בדיקה מצביעה אף היא על אישיותו של האיש, אדם המוכן לומר דברים ללא בדיקה. 9. עוד טענה מעלה ב"כ המערער והמתיחסת לקביעת סכום הפיצויים בבית המשפט קמא. לטענתו, על בית המשפט היה לקבוע מהו סכום הפיצויים המגיע ולאחר מכן לקבוע כמה יש להוריד בשל "אישיותו" של המערער, אם בכלל. אינני מקבל את הטענה. לאור ההסכם הדיוני אליו הגיעו הצדדים, ועל פיו ינתן פסק דין מנומק, לא היה בית המשפט חייב "לפצל" את קביעתו - להחליט קודם, כטענת המערער, בסכום הפיצוי המגיע ולאחר מכן להפחית סכום זה. לדעתי ההסכם הדיוני מאפשר לבית המשפט לקבוע, באופן סופי, את הפיצוי המגיע ואין צורך להחליט בשני שלבים. 10. המשיבים פירסמו דבר לשון הרע ומתברר כי הם עשו זאת מבלי בדיקה יסודית. יש להצטער על כך שהמשיבים, שחובתם, בהיותם "הרשות הרביעית" בעלת עוצמה, נהגו בעניין זה בקלות ראש, בניגוד לחובתם האלמנטרית והבסיסית, וגרמו להליך זה ללא כל הצדקה. היום, בעידן התקשורת, חובה היא על כל עיתון לנהוג משנה זהירות בפירסום האשמות נגד אנשים. נראה לי כי בדיקה רגילה היתה מעמידה את המשיבים על טעותם. חובתם לעשות זאת ולהימנע מפרסום דברים שאינם נכונים. פירסום דברים לא נכונים פוגעים בכל אדם. הנני מביע בזה את מורת רוחי על כך שהעיתון פירסם דברים לפני שבדק אותם באופן יסודי. בגלל מחדל זה, אני מציע לדחות את הערעור בלי לחייב את המערער, שערעורו נדחה, בתשלום הוצאות ושכר טירחת עו"ד למשיבים, כפי שמקובל לפסוק לבעל דין שזכה בהליך משפטי. 11. סוף דבר חבל שהדברים נאמרו מפיו של מרצה בטכניון ורב של המוסד. חבל שהעיתון פירסם דברים לא נכונים ואף שיקריים נגד הרב. סבורני שעל אנשי דת, מכל הדתות, מוטלת החובה והאחריות להוביל את מאמיניהם בדרך השלום, האחווה והחיים יחדיו. קיצוניות תוביל רק לקיצוניות. הייתי מציע לעמיתי המכובדים לדחות את הערעור ללא צו להוצאות. ר. ג'רג'ורה, שופט לפיכך הוחלט ברוב דעות (כב' השופטים ש. פינקלמן, ס. נשיא - אב"ד ו- ר. ג'רג'ורה) לדחות את הערעור, ללא צו להוצאות. עיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה