דוגמאות לפסקי דין בנושא נשיכת כלב

1. בת"א (קריות) 1091/03 ברגמן נ' אוליאל ( 6.12.04) - הועמדה הנכות הרפואית - פלסטית של התובע על 5%-10% ונפסק לו סכום של 14,000 ₪ בגין כאב וסבל, אשר היה שם ראש הנזק היחיד, בגינו פוצה התובע. 2. בת"א (חיפה) 46097-11-10 הראל נ' זליג (23.9.2012) – התובעת ננשכה ברגלה ובשל כך נעדרה במשך חודש וחצי מעבודה. נפסק לה פיצוי בסך של 12,000 ₪ (מתוך סכום זה, סך של 7,000 ₪ היה עבור כאב וסבל ). מסכום הפיצוי הכולל הופחת אשם תורם בשיעור של 70%. 3. בת"ק (ת"א) 9212-10-09 נחמן וולדיגר נ' תמר עישר (8.4.2010) – נפסק פיצוי כולל בסך של 6,835 ₪, מת וכו סך של 5,000 ₪ עבור כאב וסבל. 4. בת"ק ( קריות) 7840-07-09 המוררו נ' קרפל (3.6.2010) נפסק פיצוי בסך של 14,000 ₪ ועוד 1,000 ₪ עבור הוצאות. 5. בת"א (ת"א) 37782/03 קנובל נ' סיני, מיום 14.06.06, נדון עניינו של קטין בן 5 שננשך ע"י כלב. נכותו הועמדה על 12% מתוכם 10% בגין צלקות בחזית הפנים ו- 2% בגין פגיעה אפשרית בעיניים. התובע אושפז ונותח ובשקלול הנזק, גילו הצעיר, הצער והטראומה שעבר הועמד פיצויו בגין נזק לא ממוני , 50,000 ₪. 6. בת"א (י-ם) 11973/09 ארד נ' יפה נוף בע"מ (10.7.2011) – באותו מקרה ננשך התובע בשוק ונותרו צלקות. בשל הזיהום שנגרם, אושפז התובע בבית-חולים למשך שבוע. עבור כאב וסבל נפסק לתובע פיצוי בסך של 40,000 ₪, ובנוסף פוצה בסך של 5,000 ₪ בשל הוצאותיו עבור עזרת הזולת. 7. בת"א (ראשל"צ) 7656-04-11 לם נ' מנקוב (10.9.2012) – באותו מקרה ננשכה התובעת בידה והפיצוי שנפסק לה היה בסך של 8,500 ₪ (2,500 ₪ עבור הוצאות רפואיות ו-6,000 ₪ כאב וסבל). עם זאת נקבע כי מסכום זה ינוכה 10% בשל אשם תורם. 8. בת"א (רחובות) 3157/02 סדוב נ' דגן ( 14.12.03) - דובר במקרה בו התובעת ניזוקה מנשיכת כלב ונכותה האורטופדית מהאירוע הועמדה על 7% כמו כן היא סבלה מצלקת על גב כף שמאל. באותו מקרה - התובעת אושפזה, נותחה בהרדמה מלאה, ו הייתה באי כושר תפקודי במשך חודש. ברכיב של כאב וסבל נפסק לה סך של 35,000 ₪. 9. בת"א (י-ם) 15643/06 סופר נ' בן אליהו, ניתן ביום 20.09.12, בו נדון מקרה של נשיכת קטין, ונפסק הסכום 22,500 ₪ בגין כאב וסבל ללא כל פיצוי נוסף. 10. בפסק הדין בת"א (י-ם) 13092-09 סלמן נ' שחר (ניתן ביום 29.04.14). 11. בת"א (שלום נתניה) 3712/08 שער נ' לוי (23.4.2013) – נפסק פיצוי בסך של 10,000 ₪ בשל נשיכה ברגל שבעקבותיה נזקק התובע לשמונה ימי מנוחה. 12. בת"א (י-ם) 4668/05 מאור סיסו נ. דליה מלאוסי ( 20.6.06) - נדון מקרה נשיכה של ילד כבן 16, בעטיו נקטע חלק מהאצבע השלישית בכף רגלו הימנית. ברכיב של כאב וסבל נפסק לתובע זה סך של 32,000 ₪. 13. בת"א (י-ם) 10905/05 גורדו נ' עדיקא, ניתן ביום 09.11.09 שם נפסק פיצוי של 50,000 ₪, כאשר נקבעה נכות זמנית משמעותית; ות"א (כפר סבא) 6863/03 ארוטי נ' כהן, ניתן ביום 12.04.07 שם נפסקו 50,000 ₪ בגין רכיב זה. 14. בת"א (נתניה) 2790/08 ניסן נ' בכר (27.12.2012) – במקרה זה נדון עניינה של אשה בת 78, ש ננשכה עשרים וחמש נשיכות בכל חלקי גופה עם פגיעות בשלמות העור ונקבעה לה נכות בשיעור של 10%. נפסק לה פיצוי בסך 40,500 ₪, מתוכו 30,000 ₪ עבור כאב וסבל וסכום של 10,500 ₪ עבור עזרת הזולת והוצאות שונות שהוציאה בקשר לנזק כתוצאה מנשיכות הכלב. 15. בת"א (שלום ירושלים) 12388/09 בלטזר נ' זיכריש (30.1.2013) – ילד בן פחות מעשר ננשך בידו ובמשך כחודש הייתה ידו חבושה. נפסק פיצוי בסך של 20,000 ₪ עבור כאב וסבל ופיצוי נוסף בסך של 20,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות וזאת מאחר שבני משפחת הנפגע היו תיירים ללא ביטוח רפואי. ##להלן דוגמא לפסק דין דיני נזיקין - נשיכת כלב:## רקע עובדתי: התובע, שהיה בכל עת רלבנטית לתביעה עובד פורמלי של הנתבעת מס' 1 חברת השמירה בע"מ (להלן - "השמירה") נשלח על ידי השמירה לעבוד אצל הנתבעת מס' 2 תעשיה צבאית בע"מ (להלן - תע"ש). בתחילה, עבד התובע כמאבטח וכאחראי משמרת, ולאחר מכן התחיל לעבוד גם ככלבן (ראה עדות התובע עמ' 4 שורה 21). 3. התובע, עבד כאמור בתע"ש וזאת בהתאם להסכם מסגרת שנחתם בין השמירה לתע"ש בשנת 96 ותוקפו הוארך מעת לעת והיה בתוקף גם במועד התאונה נשוא כתב התביעה וכפי שתתואר להלן. 4. ביום 06.09.00 בעת ביצוע עבודתו, הותקף התובע על ידי כלב שהיה בבעלות תע"ש ונזוק קשה (להלן - ה"תאונה"). לנסיבות התאונה המפורטות אתייחס להלן. 5. כתוצאה מהתאונה נפגע התובע בשתי ידיו ובחזהו, אושפז בבית חולים ל- 11 יום, עבר שני ניתוחים, נעדר מעבודתו במשך כ-3.5 חודשים, ואף נקבעה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי, אשר הכיר בתאונה כתאונת עבודה, 10% נכות צמיתה. 6. התובע צירף לתביעתו חוו"ד של מומחה מטעמו אשר קבע כי לתובע נכות תפקודית בשעור 10%. 7. המומחה מטעם הנתבעות קבע לעומת זאת, כי לתובע נותרו אמנם 10% נכות, ואולם מדובר בנכות רפואית אסתטית בלבד, הנובעת מצלקות שנותרו בגופו של התובע, ואין לנכות זו כל השפעה תפקודית. 8. בישיבת בית המשפט מיום 10.06.04 הסכימו הצדדים כי הנכות הרפואית, אכן תועמד על שעור 10% ואילו באשר לנכות התפקודית, ממילא מסור הדבר לשיקול דעתו של בית המשפט. 9. התובע הגיש תביעתו כנגד שתי הנתבעות ואילו, הנתבעות בינן לבין עצמן, הגישו הודעות צד ג' זו כנגד זו. טענות הצדדים: 10. א. התובע טוען, כי הנתבעות יחד ולחוד אחראיות לנזקים שנגרמו לו עקב התאונה. שתי הנתבעות גם יחד, כך לטענת התובע, לא סיפקו לתובע מקום עבודה בטוח, לא הנהיגו שיטות עבודה בטוחות, לא ספקו לו אמצעי מיגון מתאימים ואף לא דאגו ליתן לו הדרכה מתאימה לצורך טיפול בכלבים. ב. עוד הוסיף וטען התובע, (לראשונה בסיכומיו !) לתחולתו של סעיף 41 א' לפקודת הנזיקין המטיל על בעליו של כלב, אחריות מוחלטת לנזקים שנגרמו על ידי הכלב. 11. הנתבעות במשותף, דוחות טענותיו אלו של התובע, לטענתן מחד, התובע עצמו אחראי לכל הנזקים שנגרמו לו ומאידך מדובר בכוח עליון, בתאונה פתאומית שלא ניתן היה ולא צריך היה לצפות לה. 12. בנוסף חלוקות ביניהן הנתבעות, במידה ויקבע, כי אכן מוטלת על מי מהן אחריות בנזיקין, בשתי שאלות עקריות ובשתי שאלות משנה. א. מי האחראי לנזקי התובע, האם השמירה בהיותה המעבידה הפורמלית ובהיותה של זו אחראית לספק לתע"ש אנשי מקצוע מיומנים גם בתחום הכלבנות, או שמא תע"ש בגין היותה בעלת הכלב ובעלת המקרקעין בה ארעה התאונה, ובגין היותה המעבידה המעשית של התובע. ב. בהנחה שתע"ש אחראית בחלק זה או אחר, האם מועילה לה תניית השפוי שנקבעה בהסכם שבין תע"ש לשמירה (להלן אדרש לכך בפרוטרוט). ג. האם הפרה השמירה, את חובתה לבטח גם את תע"ש וזאת בהתאם להסכם שבין הצדדים. ד. האם בנדון שבפנינו קיים כפל ביטוח כמשמעו של זה בסעיף 59 ג' לחוק חוזה הביטוח. 13. כאן גם המקום להעיר שהשמירה מיוצגת למעשה על ידי חברת הביטוח שלה ואילו תע"ש בחרה, כך נטען על ידה, שלא להפעיל את פוליסת הבטוח שלה, ולעניין זה משמעות וכפי שתבוהר להלן. דיון ומסקנות: האחריות בנזיקין 14. למי מהנתבעות, אם בכלל, קמה חובת זהירות כלפי התובע ? דומה שלא יכולה להיות מחלוקת שחובת הזהירות הן המושגית והן הקונקרטית חלה על כל אחת משתי הנתבעות ביחס לתובע, אם משום שזו (השמירה) מעבידתו הפורמלית וזו (תע"ש) מעבידתו בפועל, ואם משום שהתובע נפגע בעת היות כדין במקרקעין של הנתבעת מס' 2. 15. הלכה ידועה כי מעביד חב כלפי עובדיו בחובת הזהירות כמפורט לעיל. 16. שאלה היא מי הוא המעביד הנכון במקרה דנן ? צודקת הנתבעת מס' 1 כי אמת המידה לקיומם של יחסי עובד - מעביד לצורך פקודת הנזיקין נקבעת על פי הגדרתו של המעביד בסעיף 2 לפקודת הנזיקין, דהיינו מבחן השליטה הגמור (ראה ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נגד גוברין רוחי מחמוד, תק- על 92 (3), 340). 17. עם זאת, ובנסיבות שבפנינו וכפי שיפורטו להלן, לא ניתן לפטור את השמירה מאחריות לשלומו של התובע. 18. השאלה הנוספת היא, האם הפרו הנתבעות, או מי מהן, חובת זהירות זו או, במילים אחרות, האם הפרו את חובת הצפיות, לצפות את הנזק העלול להגרם ואשר נגרם, בסופו של דבר, בפועל לתובע. 19. דומה, כי גם לשאלה זו התשובה תהיה חיובית, ניסו הנתבעות ובמיוחד הנתבעת מס' 1 לשכנעני, כי הנזק היה פתאומי ובלתי צפוי ולפיכך, לא הפרו הנתבעות את חובת הצפיות ואולם, לעניות דעתי אין הצדק איתם. נשיכת כלב, במיוחד כלב המאומן לכך, כך מלמדנו נסיון החיים, הינו דבר שעל כל מעביד לצפותו, למעשה גם התובע העיד, ועדותו זו לא נסתרה, כי היו בעבר מקרים רבים של נשיכות כלבים (ראה עמ' 7 שורה 12). אחריות תע"ש 20. הנתבעת 2 טוענת, כי עשתה כל אשר לאל ידה, במסגרת הסבירות, על מנת למנוע את הנזק, וכי, כך לטענתה, בהתחשב בכורח להשתמש בכלבי שמירה ובהתחשב באמצעי הזהירות אותם נקטה תע"ש, אין לומר כי תע"ש התרשלה. 21. חיזוק לטענתה, מוצאת תע"ש בכך שהדריכה את התובע בכל הקשור לטיפול בכלבים והתובע אף חתם על מסמך בו מאשר הוא כי קיבל הדרכה עיונית ומעשית לטיפול בכלבים (נ/4). 22. טוענת תע"ש כי נקטה שורת אמצעי זהירות כדלהלן: א. הסתמכות על עובדת היות "הכלב ידידו הטוב ביותר של האדם". ב. הפרדה בין הכלבים. ג. הדרכת התובע. ד. הספקת אמצעי מיגון. 23. ניתוח העדויות שנשמעו בפני, אינו מראה, כי תע"ש נקטה באמצעי זהירות סבירים, ואפרט דברי. מטעם תע"ש העידו מוריס רואש, אשר למעשה, לא יכול היה להעיד על דבר וחצי דבר מידיעתו האישית, לכל הפחות, לא באשר לאמצעי הזהירות בהם נקטה תע"ש לטענתה, (ראה לדוגמה עמ' 14 שורה 20). וכן, מר צביקה נדולני (להלן - "נדולני") אשר הינו הכלבן הראשי של תע"ש. 24. בעדותו הראשית של נדולני אשר הוא זה ששימש, בהתאם לתצהירו, כאחראי על הכלביה בתע"ש, לא הבהיר כלל העד, איזו הכשרה והדרכה קיבל התובע, מי הוא זה שהעביר הדרכה זו. מה אומר נוהל 2.52 אותו אישר בחתימת ידו, התובע, כי קרא. יוער, כי נוהל זה, כלל לא צורף כמוצג לתיק בית המשפט. כל שהעיד העד למעשה בחקירתו הראשית היה, כי תע"ש סיפקה לתובע ציוד הולם (כאשר לא פורט כלל מהו טיבו של ציוד הולם זה) הכולל מוט אחיזה וכי, טענת התובע ולפיה, לא קיבל הדרכה, אינה נכונה. כנגד עדותו זו של נדולני, בדבר אספקת מוט אחיזה, עמדה עדותו של התובע שלא קיבל מוט אחיזה. לענין זה, מעדיף אני את עדותו של התובע על פני עדותו של נדולני. נדולני, במהלך עדותו קשר לעצמו כתרים שונים ואולם, אישורים ו/או תעודות המעידות על השכלתו ועל הבנתו בכלבים לא הוצגו לבית המשפט. נדולני העיד, כי עיקר הכשרתו היתה ממה שלמד מאבא שלו ראה עמ' 16 שורה 19, "אני עברתי קורס תמידי עד שנת 95 אני למדתי הכל מאבא שלי ...". זאת ועוד, נדולני גם לא דייק בלשונו, וזאת בלשון המעטה, שכן בתצהיר עדותו הראשית העיד, כי "לחברת השמירה מפקח מטעמה הפוקד את האתר מידי יום ..." (סעיף 6) ואילו במהלך עדותו בעל פה הודה נדולני "... אין לי שום מושג אם הוא (הכוונה לנציג השמירה - א.ק.) מבקר פעם ביום או פעם בחודש ...". נדולני גם לא העיד מי נתן לתובע מוט אחיזה, ומי נתן לתובע הדרכה. לפיכך, וכאמור לעיל, בנקודה זו העדפתי, הגם שהיתה עדות יחידה, את עדותו של התובע. 25. גם טענת תע"ש כאילו, עד לארוע התאונה, לא ספקה אמצע מיגון לידים ורק לאחריה בחרה לספק אמצעי מיגון אלה, משום שקודם לכן לא היו בשוק אמצעי מיגון כאלה, הינה טענה שהנטל להוכחתה, מוטל על תע"ש ולא שוכנעתי אך ורק מעדותו של נדולני, כי כך אכן הם פני הדברים. 26. עוד מבקשת תע"ש שבית המשפט לא יסיק מעובדת סיפוק אמצעי המגון הנוספים לאחר התאונה, משום הודאה, כי לפני התאונה היה בהעדר סיפוק אמצעי המיגון משום רשלנות. בטעונה זה, מסתמכת תע"ש על ע"א 448/83 וע"א 559/77, אלא שכל שנאמר שם הינו, שנקיטת אמצעים מיוחדים, לאחר התאונה, אינה בהכרח מעידה על כך שבאי נקיטת אותם אמצעים קודם לכן, היתה רשלנות. דברים אלו נכונים ואולם, אין להסיק מכך את ההפך דהיינו, שבהכרח יש עדות לאי רשלנות, כל מקרה נדון לגופו. במקרה שבפנינו, כך סבורני, צריכה היתה תע"ש לספק אמצעי מיגון טובים יותר, והדבר עדין הינו בגדר הסביר, לא מדובר בהוצאה של אלפי שקלים ואילו, הסכון של נשיכת כלבים ואחת היא לי אם מדובר בכלבי אבטחה, שגם הם מאומנים ומיומנים להתנפל על אנשים ולנשכם או, בכלבי תקיפה הפועלים לפי פקודה, הינו סכון העלול לקרות, ועל מעביד סביר, או מעסיק סביר לצפות סיכון זה, ולספק לעובדיו בין אלו הפורמליים, ובין אלו שבפועל, אמצעי מיגון סבירים. לעני זה יפים דבריו של כבוד השופט בך בע"א 663/88 - שירזיאן יהודה נגד לבידי אשקלון בע"מ פד"י מ"ז (3) 225 ושם בפסקה 5. "לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד, לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. אך שותף אני גם לדעה כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות, משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו, או חייב להיות מודע לו. כך אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי יתכן ומספיק להזהיר את העובד בפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. במידה והסיכון חמור יותר, או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותיחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט בהם, לשון אחר אמצעי הזהירות הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון". 27. טענת תע"ש כאילו, האמצעי הראשון במעלה מסתמך על כך ש"הכלב הינו ידידו הטוב ביותר של האדם" טוב היה לה שלא נטענה שכן, עינינו הרואות את מספר הפעמים הרב בהם תוקפים כלבים גם את ידידיהם הטובים ביותר ... ועל זה כבר אמר מי שאמר, "ישמרני האל מידידי, מאויבי אשמר בעצמי ..." גם טענת תע"ש ולפיה, התובע בביתו שלו אינו משתמש באמצעי מיגון ולמרות שנכווה ברותחין ממשיך להחזיק בכלבים, טוב היה לה שלא נטענה, שכן לא הוכח כלל, איזה כלב מחזיק התובע בביתו הוא. 28. טענה נוספת של תע"ש הינה, כי דאגה להפרדה בין הכלבים, אלא שדומני שדווקא בענין זה, רשלנותה של תע"ש עולה עד כדי רשלנות פושעת ! תע"ש, לא דאגה כלל, להפרדה בין הכלבים ועובדה היא שהכלב שתקף את התובע ננשך על ידי כלב אחר ! וכך העיד התובע ועדותו זו לא נסתרה "בארוע שקרה לי הכלב שנשך אותי ננשך על ידי כלב אחר אני הוצאתי את הכלב מהכלוב ... שני הכלבים לא היו ביחד, יש רשת שמפרידה בין כלוב לכלוב ויש חלק תחתון שהוא פתוח ויש גם תעלות מים לנקיון מתחת לזה" (עמ' 4 שורה 3). הוי אומר איפוא, כי תע"ש לא דאגה להפרדה בין כלובי הכלבים. דומה, כי אין חולק שהסיבה הראשונית והעקרית לקרות התאונה, הינה העובדה שהכלב התוקף, ננשך עובר לתקיפתו הוא, על ידי כלב אחר. לפיכך, איפוא, קיים קשר סיבתי, הן זה העובדתי והן זה המשפטי, בין המחדל הרשלני - העוולה, לבין קרות הנזק. 29. המסקנה העולה מכל האמור עד כה, הינה, כי תע"ש התרשלה הן בכך שלא דאגה להפרדה מוחלטת בין הכלבים, דבר שניתן בנקל לעשותו בהוצאה כספית סבירה, הן בכך שהסתמכה על ההנחה שהכלב שהוא אליבא דתע"ש, ידידו הטוב ביותר של האדם, לא ישך את התובע, והן בכך שלא סיפקה לתובע אמצעי מיגון סבירים. 30. באשר לחזקה הקבועה בסעיף 41 א' לפקודת הנזיקין, אין דעתי כדעת הנתבעות ולפיה, התובע הינו בגדר "המחזיק בכלבים דרך קבע" שכן, גם אם התובע טיפל בכלב, הרי שוודאי שאינו מחזיקו דרך קבע, שכן אינו יכול, דרך משל, לקחת עמו את הכלב לביתו הוא. ואולם, וגם בהעדר יסוד החזקת הקבע אצל התובע, הרי שמדברי ההסבר להצעת החוק וכפי שצוטטו על ידי ב"כ הנתבעת 2, מסתבר, כי כוונת המחוקק היתה למנוע פגיעה בעוברי אורח ולא במי שעבודתו דרך קבע הינה בטיפול בכלבים. אחריות השמירה 31. בטרם אעבור לדון בחובת השפוי וככל שקיימת כזו, במערכת היחסים שבין הנתבעות לבין עצמן, אדון באחריותה של השמירה. 32. אין חולק שהשמירה לא פקחה כלל על עבודתו של התובע, לא דאגה לספק לו אמצעי מיגון ולא הדריכה אותו כלל, כיצד לטפל בכלבים. יתר על כן, השמירה, כלל לא ידעה שהתובע הוסב לעבוד ככלבן וראתה עצמה כל הזמן כמי שתפקידה מסתכם בתשלום משכורת בלבד. 33. אלא, שבחינת ההסכם שבין תע"ש לשמירה, (נספח א' לנ/13) מעידה שחלה על השמירה החובה, לספק בין השאר, עובדים המאומנים ומיומנים לסייר עם כלבים וכן לטפל בכלבים - ראה סעיף 2 ג' להסכם ובו נאמר כדלקמן: "לחברת השמירה מאבטחים/אמש"ים מאומנים ומתאימים לשמירה והיא מוכנה להעמידם לרשות התע"ש לביצוע פעולות האבטחה והמשימות השונות הקשורות באבטחה כגון סיורים (כולל סיורים עם כלבים לפי הצורך) לווי משלוחי אמל"ח, אבטחת שיירות, אבטחת נסויים וארועים, תגבור מתקני התע"ש האחרים, עבודות אחזקה, טפול בכלבים ...". ובסעיף 6 ה' שם "לדאוג לאימון ופיקוח מקצועי מתאים של העובדים שיועסקו על ידה לצורך מתן שירותי שמירה". 34. אין חולק, כי השמירה לא הכשירה ולא הדריכה את התובע לעבוד עם כלבים. למעשה, השמירה כלל לא היתה מודעת לכך שהתובע עבד ככלבן, שכן לטענתה וכפי שהדבר נאמר על ידי העובד מטעמה מר אבנר עזרא (להלן - "עזרא") "אני לא אישרתי את ההסבה הזאת, זו היתה עובדה ... כל הזמן התלוננתי בפני תע"ש שאנחנו נותנים שירותי שמירה ולא שירותי כלבנות ... אני לא יודע איזה הדרכה קיבל התובע" (עמ' 11 שורות 19 - 27). במאמר מוסגר יוער, כי עזרא העיד בתחילת עדותו כך: "אני מכיר את התובע, הוא נשלח לעבוד בתע"ש כשומר וככלבן משנת 97 ... אני מתקן הוא נשלח לעבוד כשומר וכעוזר כלבן". בין אם נתפוס כלשון ראשון של עזרא ובין אם נתפוס כלשון אחרון של עזרא, אין חולק, כי התובע לא הוכשר ולא תודרך, לא ככלבן ולא כעוזר כלבן, ראה גם עדות עזרא בעמ' 12 שורות 9 -29 ובעיקר, "חברת השמירה לא הדריכה את עובדיה מה צריך לעשות בעבודה עם כלבים, לא התעניינתי באיזה תנאי עבודה עובד התובע... אני פניתי כל הזמן לקב"טים ואמרתי להם שאנחנו נותנים שירותי אבטחה בלבד ולא כלבנות...". עזרא, גם לא היה מודע כלל, לעובדה שבחוזה בין השמירה לתע"ש התחייבה השמירה, בין השאר, לספק עובדים המוכשרים לטפל בכלבים. 35. במחדליה אלו, הפרה השמירה הן את ההסכם שבינה לבין תע"ש ובמיוחד, את חובתה לבדוק, לפקח ולהכשיר, את התובע לעבודתו ככלבן או כעוזר כלבן. 36. השמירה, לא ציידה את התובע באמצעי מיגון או אמצעים כלשהם כגון, מוט אחיזה, כפפות מגון ועוד, השמירה גם מתנערת מחובתה לספק לתובע אמצעי מיגון שכאלה. לא זו בלבד שהשמירה לא סיפקה אמצעי מיגון או ציוד מגן כלשהו, הרי שהשמירה גם לא בדקה ווידאה שתע"ש כן סיפקה ציוד כאמור לתובע. 37. טוענת השמירה, כי בהיותה חברת כח אדם בלבד הרי שתפקידה היה אך ורק כשל "מעבידה פורמלית" החייבת בתשלום שכרו של העובד , זאת ותו לא. השמירה, מסתמכת, בין השאר, על הוראות סעיף 17 א' לחוזה, אלא שסעיף זה, אינו קובע שחובתה היחידה של השמירה, הינה תשלום משכורות לעובדיה, ובמפורש נאמר בסעיף ג' שם כי "הוראות סעיף זה באות להוסיף על חובות חברת השמירה על פי הסכם זה ולא לגרוע מהן" וכבר הראינו לעיל שבין השאר, התחייבה השמירה, לספק עובדים מיומנים גם לביצוע עבודות עם כלבים. זאת ועוד, מדובר בהסכם שבין תע"ש לשמירה ולא בין השמירה לתובע ולא ניתן ללמוד ממנו כלל, על התחייבויות, אותן חבה השמירה, כמעביד לעובדיה. 38. מוסיפה וטוענת השמירה, כי בהתאם לפסיקה שצוטטה על ידה, הרי שחובותיה הם שתיים, האחת לשלוח את התובע למקום עבודה מסודר ובטוח והשנייה לפקח על תנאי עבודתו. לטענת השמירה, מילאה שתי חובות אלו, על הצד הטוב ביותר, ולפיכך, ומעבר לכך, לא חלה עליה כל אחריות לנזקי התובע. כפי שכבר הראיתי לעיל, השמירה לא מילאה חובותיה אלו, וכלל לא פיקחה על עבודתו של התובע, כל פיקוחה התמצה, לטענתה היא, בטיפול בבעיות של ביגוד או משכורות, וכאמור לעיל, השמירה כלל, לא פיקחה על תנאי עבודתו של התובע ככלבן ואף לא סברה, כי עליה לעשות כך !! 39. פסקי הדין עליהם הסתמכה השמירה, לא מסייעים לשמירה בנידון שבפנינו, שכן הכלל שנקבע בפסקי דין אילו הינו, כי המעביד הפורמלי שם, לא צריך היה לצפות שהמעביד שלו השליטה על עבודת העובד , לא ינקוט באמצעי זהירות, ואולם, אין הדבר נכון בכל מקרה, וכל מקרה יש לבחון בהתאם לנסיבותיו. במקרה שבפנינו וכאמור, מוטלת היתה על השמירה החובה הראשונית לספק, בין השאר, עובדים המיומנים לטפל בכלבים, ומכלל כך, גם להכשיר עובדים אלו לטיפול בכלבים, אין ספק שהשמירה לא מלאה חובתה זו, השמירה, גם לא פיקחה כלל על תנאי עבודתו של התובע שכן עזרא הודה "... לי אסור להיכנס לתחומי המפעל של תע"ש ולכן לא הלכתי לראות באיזה תנאים התובע עובד". חלוקת הנזק 40. כפי שכתבתי לעיל, הן השמירה והן תע"ש התרשלו במילוי חובותיהן כלפי התובע. באשר לחלוקת הנזק ביניהם, יש לבדוק את הקשר הסיבתי שבין קרות הנזק לבין הרשלנות. כתבתי לעיל שהסיבה העיקרית לנזק, מוטלת לכתפה של תע"ש, אשר לא דאגה להפרדה נאותה בין הכלבים, כתוצאה מכך ננשך הכלב התוקף ולכן תקף את התובע. אי סיפוק ציוד המגן, כמו גם אי הכשרת התובע על ידי השמירה (או על ידי תע"ש) מהווים רק גורם משני לנזק, שכן לא הוכח הקשר הסיבתי שבין אי הפיקוח, או אי ההדרכה לתאונה. כמובן שיתכן וציוד מגן היה מונע את התאונה או מקטין את נזקיה, אלא שלכך, לא הובאו ראיות מספקות. לפיכך איפוא על דרך האומדנה, אני קובע שהאחריות לנזקו של התובע מוטלת ב- 80% על תע"ש וב- 20% על השמירה. 41. כתוצאה מהאמור לעיל, תע"ש והשמירה הינן מעוולות במשותף החייבות למעשה ביחד ולחוד בנזקי התובע (ראה סעיף 83 ו- 84 לפקודת הנזיקין). תניית השפוי 42. טוענת תע"ש בסיכומיה, כי בהסכם שבינה לבין תע"ש קיימת תניית שפוי המחייבת את השמירה בשפוי כל סכום אשר יושת על תע"ש. 43. שאלת תניית השפוי העסיקה ומעסיקה רבות את בתי משפט, ודי אם נפנה לפסק דינו הממצה של כבוד השופט יצחק עמית (ת.א. 906/95, השלום עכו זיאן האיל נגד סלימאן חביש, צורף לסיכומי נתבעת מס' 1, להלן - עניין חביש) אשר עסק באריכות סוגיה זו. כב' השופט עמית בדק ומצא, כי קיימים בפסיקה שני זרמים מרכזיים. הזרם האחד, דוגל בפרשנות מצמצת של תניית השפוי (ע"א 149/90 סולל בונה נגד שרף - להלן - ענין "סולל בונה") והזרם השני הדוגל בפרשנות מרחיבה, בא לידי ביטוי בפסה"ד ע"א 971/90 חרושת ברזל פ"ת נגד סמרי פד"י מ"ו (4) 421, ובפסה"ד בעניין משה"ב חברה לשיכון ופיתוח בע"מ נגד כחלון פד"י (1) 210 (להלן בהתאמה חרושת ברזל ומשה"ב). כך או כך, על מנת לסווג כל מקרה ומקרה, יש לבחון היטב את נוסח תניית השפוי על מנת ליתן תשובה לשאלה, האם התכוונו הצדדים, השמירה בנדון שבפנינו, ליתן לתע"ש ביטוח מלא והגנה מלאה, גם אם תחוייב תע"ש בגין רשלנותה שלה בלבד. 44. תניית השפוי בנדון שבפנינו, מצויה בסעיף 13 להסכם, הצדדים התמקדו, משום מה, בהוראות סעיף 13 א' להסכם, אם כי לדעתי וכפי שיפורט להלן, דווקא סעיף זה הוא הסעיף הפחות רלוונטי. לשם הנוחות אצטט את סעיף 13 במלואו וכדלהלן: "13. אחריות חברת השמירה א. חברת השמירה תהיה אחראית לפי חוק הנזיקין ועל פי כל דין אחר לכל נזק או אובדן שיגרמו תוך כדי או עקב ביצוע הסכם זה על ידה ו/או על ידי אחד או יותר מעובדיה או על ידי אחד או יותר ממאבטח/אמ"ש או המועסקים על ידיה לגופה - או לרכושה של התע"ש ו/או עובדיה ובכלל זה לגופו או רכושו של הצד השלישי. ב. כמו כן, תהיה חברת השמירה אחראית לכל תשלום דמי נזק או פצוי המגיעים או יגיעו ממנה על פי כל דין לעובדים למאבטחים/אמ"שים או לכל אדם הנמצאים בשרותה כתוצאה מתאונה או נזק כלשהם תוך כדי בצוע הסכם זה. ג. חוייבה התע"ש לשלם כל סכום אשר האחריות לסילוקו מוטלת על חברת השמירה בהתאם להוראות סעיף זה, תפצה ותשפה חברת השמירה את התע"ש כדי כל נזק, הפסד או הוצאה שנגרמו לתע"ש כאמור לעיל ובלבד שהתע"ש: תודיע ללא דיחוי לחברת השמירה על כל דרישת תשלום או תביעה שהופנתה כלפםיה בקשר לכל ענין מהענינים המתוארים לעיל. תעמיד לרשות חברת השמירה כל מידע שברשותה בקשר לעובדות המקרה נשוא כל תביעה כזו. תפעל בתיאום ובשיתוף פעולה מלא עם חברת השמירה לצורך קיום ההתגוננות בפני התביעה בדרך היעילה ביותר לרבות ניהול מו"מ, הסדר פשרה, ובניהול התביעה בבית המשפט". סעיף 13 א' לעניות דעתי, אינ מועיל בכהוא זה לתע"ש שכן הצד השלישי המוזכר בו, אינו התובע, אלא צד שלישי אחר. סעיף 13 א', עוסק בנזק שנגרם על ידי חברת השמירה או עובדיה או, על ידי מי מהמאבטחים, לגופה ו/או רכושה של תע"ש ובכלל זה לגופו או לרכושו של הצד השלישי. סעיף זה אינו עוסק בנזק שנגרם לעובד השמירה, וכל כולו עוסק בנזק שנגרם על ידי השמירה ו/או עובדיה ו/או מי מטעמה! אין בסעיף זה כל התייחסות או, חובת תשלום, בגין נזק שייגרם על ידי תע"ש ואשר יהיה באחריות תע"ש!! סעיף 13 ב', הוא הסעיף העוסק בנזק שייגרם למי מעובדי השמירה, אלא, שגם סעיף זה מסויג הוא, וקובע, כי חברת השמירה תהיה אחראית לכל תשלום ו/או דמי נזק אחר יגיעו ממנה (ההדגשה שלי - א.ק.) על פי כל דין, ואינו עוסק בתשלום אשר יגיע מתע"ש ! סעיף 13 ג' שהוא הסעיף העוסק בחובת השפוי קובע כי "חויבה תע"ש לשלם כל סכום אשר האחריות לסילוקו מוטלת על חברת השמירה בהתאם להוראות סעיף זה תפצה ותשפה השמירה את תע"ש...". ובכן, חובת השפוי הינה אך ורק בגין סכום ששילמה תע"ש ואשר האחריות לסילוקו מוטלת על חברת השמירה. לא ניתן להסיק מכאן, כי כוונת הצדדים היתה לבטח את תע"ש גם בגין תשלום הנובע ממחדליה היא. לו רצו הצדדים לעשות כן, היה עליהם לכתוב זאת במפורש, כדוגמת תניית השפוי בעניין חרושת ומשה"ב ולא להסתפק בתניית שפוי בנוסח מצומצם, או, לחילופין, שלא לסייג ולכתוב, כי מדובר בתשלום או דמי נזק אשר יגיעו מחברת השמירה (סעיף 13 ב' להסכם). למעלה מן הצורך יוער, כי אפילו תניית השפוי בעניין סולל בונה הגם שפורשה באופן מצומצם, נוסחה באופן גורף יותר מאשר בענין שבפנינו. לשם השוואה מצוטטות בזאת תניות השפוי בעניין סולל - בונה, משה"ב וחרושת ברזל כדלהלן: סולל בונה "ג. קבלן - המשנה מקבל על עצמו את כל האחריות בקשר לכל נזק, דרישה או תביעה כלשהם שיתעוררו בגין הפרת ההתחייבות או הוראה כלשהי החלים כאמור על קבלן - המשנה, ואם תוגש בקשר לכך תביעה כלשהי נגד סולל - בונה יהיה קבלן - המשנה חייב, והוא מתחייב בזה לפצות ולשפות את סולל - בונה על כל הנזקים וההוצאות שיגרמו לו, כתוצאה מכך". חרושת ברזל "קבלן המשנה אחראי לכל נזק שיגרם לעובדיו, לשכיריו או לכל או לכל אדם או רכוש בקשר או כתוצאה מבצוע העבודה. עליו לפטור ולשחרר את החברה מכל תביעה שתוגש נגדה בקשר לנזק כזה לפי פקודת הנזיקין או לפי חוק אחר שיהיה בתוקף בישראל מזמן לזמן". משה"ב "קבלן המשנה מקבל על עצמו כל אחריות לכל תאונה, חבלה או נזק שיגרמו לכל מי שהוא בגופו ו/או ברכושו מעבודתו ו/או עבודת הפועלים בביצוע העבודות. קבלן המשנה משחרר את משה"ב מכל אחריות או חובה הן לפי פקודת הנזקים האזרחיים 1944 כפי שתוקנה מזמן לזמן והן לפי חוק אחר פקודה או חובה אחרת בקשר לתאונה, חבלה או נזק שיגרמו כנ"ל והוא מתחייב בזה לפצות ולשפות את משהב בעד כל תביעה ו/או נזק אחר שיגרם למשהב בגין כל האמור לעיל". (ההדגשות שלי - א.ק) עינינו הרואות איפוא, כי תניות השפוי שם נוסחו באופן גורף (ראה בהדגשות שלי לעיל -א.ק.) אשר ממנו, ניתן להסיק, כי אכן המשופה קיבל על עצמו לשפות את המשופה גם בגין תשלום הנובע ממחדלי המשופה. בעניין שבפנינו על מנת לפרש את תניית השפוי, פירוש רחב, היה על תע"ש לדאוג לכך שיכתב בפרוש שתניית השפוי חלה בכל מקרה של תביעה לפי פקודת הנזיקין, ולא לסייג זאת כפי שהדבר סויג בסעיף 13 (ב) להסכם, משלא דאגה תע"ש לכך, אין היא יכולה להבנות אך ורק, וכלשונו של בא כוחה בסיכומיו, על כך שהנסח לא משחית מילותיו לריק, בכל הכבוד, הנסח אינו מחבר המשנה או התלמוד ... ואין צורך לדייק בכל מילה ומילה מדבריו ! הפרת חובת הביטוח 45. מוסיפה וטוענת תע"ש, כי השמירה התחייבה לבטח את תע"ש וזאת בהתאם לסעיף 14 להסכם ולנספח ו' לו. לטענת תע"ש, סעיף 14 הנ"ל מבאר ומפרש מחד, את סעיף 13 להסכם ומאידך, מהווה מקור חיוב עצמאי ולפיו, היה על השמירה לספק לתע"ש פוליסת ביטוח בה מכוסה תע"ש גם בגין נזקים שנגרמו באחריותה שלה. 46. אין בידי לקבל פרשנות זו של תע"ש, צודקת תע"ש, כי את החוזה יש לפרש כמכלול, לפיכך איפוא, יש לפרש את סעיף 14 לאור פרשנותו הנכונה של סעיף 13 וכפי שפרשנו אותו לעיל. משקבענו לעיל, שסעיף 13 בא לכסות אך ורק נזקים שהשמירה חייבת באחריותן, ממילא, סעיף 14 מתייחס אף הוא לנזקים שהשמירה חייבת באחריותן, וכפי שצויין מפורשות בנ/12 "הרחבת הכיסוי ולפיה נכלל שם מזמין העבודה כמבוטח נוסף בפוליסה, מתייחסת אך ורק לחבות בה יידרש מזמין העבודה לשאת בשל מעשים ומחדלים של השמירה בע"מ". 47. נכון הוא שיכול שנ/12, הוצא בתקופה שלאחר קרות התאונה נשוא כתב התביעה, אולם, על כוונת הצדדים ניתן ללמוד מנוסחו של נ/12 הנ"ל. על מנת לתת לתניית השפוי ולתניית הבטוח שבעקבותיו פרוש מרחיב, יש להבהיר בצורה מפורשת שזאת כוונת הצדדים. בנדון שבפנינו וכפי שכבר הרחבתי לעיל, סעיף 13 להסכם שולל פרשנות מרחיבה וממילא גם, חובת הביטוח, שאינה חיוב עצמאי, מתייחסת לפרשנות הנכונה של סעיף 13. 48. למעלה מן הצורך יוער, כי בניגוד לאמור בסעיף 13 לסיכומי תע"ש ולפיו, בסעיף 15 להסכם שבין הקבלן הראשי לקבלן המשנה בעניין סולל בונה, חובת קבלן המשנה לבטח את הקבלן הראשי, היתה רק בגין אחריותו השלותית של הקבלן הראשי, הרי שדבר זה לא נכתב לא בסעיף 15 הנ"ל ולא בפסק הדין הנ"ל. ההיפך הוא הנכון, בסעיף שם נאמר, כי קבלן המשנה חייב לבטח את עובדיו "... לרבות במקרה שתהיה לעובדיו עילת תביעה נגד סולל בונה כקבלן הראשי בבנין". הנה כי כן, הניסוח שם בא לרבות "במקרה שתהיה עילת תביעה עצמאית כנגד הקבלן הראשי", ואף על פי כן בחר בית המשפט שם, לקרוא לתוך הסעיף מה שאין בו, ולהוסיף, כי הכוונה היא רק למקרה, בו יש לקבלן הראשי אחריות שלוחית. בנדון שבפנינו, כלל לא כתובות המלים ולפיהן, החובה לבטח הינה גם במקרה בו תהיה עילת התביעה כנגד תע"ש וממילא, אין צורך ב"אקרובטיקה" הפרשנית. (ראה דבריו של כב' השופט עמית בעניין חביש), לה נזקק בית המשפט בעניין סולל בונה, על מנת שלא להטיל את חובת ביטוח על קבלן המשנה. 49. מנסה ב"כ תע"ש להוסיף ולשכנע בכך שהשמירה הסכימה, כי בפוליסת הביטוח יהיה סעיף על וויתור של זכות השיבוב כלפי תע"ש, לטענתו, ויתור זה, מעיד בהכרח על כך שגם מקום שתע"ש היא זו האחראית לקרות הנזק לא תוכל השמירה או מבטחתה להפרע ממנה. חיזוק לטענתו זו, מוצא ב"כ תע"ש בדבריה של השופטת נאור בע"א 9311/99 מנורה נ' נרות ירושלים פד"י נ"ו (2) 520 בעמ' 564. אלא שטיעון זה נסתר מיניה וביה מהמשך דבריה של השופטת נאור שם, שאף הם צוטטו על ידי ב"כ תע"ש. "... לויתור מושכל ומתוכנן על זכות בתחליף יתרונות רבים. אחד מהם מניעת כפל ביטוח...". דהיינו במקרה שבפנינו, יכול שהויתור על זכות השיבוב נועד למנוע מצב בו גם תע"ש תאלץ לבטח עצמה מפני מחדליה של השמירה וזאת בנוסף לביטוח בגין מחדליה שלה. 50. עוד אוסיף ואעיר, כי גם לו הפרה השמירה את חובתה לבטח את תע"ש, ולא כך קבעתי, הרי שהתרופה להפרה זו מצויה בגוף ההסכם וכך נאמר שם בסעיף 14 (ב) "לא הציגה את פוליסת הבטוח בהתאם לסעיף 14 (א) לעיל במשך תקופה של 21 יום מיום חתימת הסכם זה או לא ביצעה חברת השמירה את הבטוחים אשר עליה לבצע לפי הסכם זה רשאי התע"ש לבצע את הבטוחים בשמה, לשלם את דמי הבטוח לרבות הפרמיות השוטפות, והתע"ש תהיה רשאית לנכות דמים אלה מכל סכום שיגיע ממנה לחברת השמירה בכל זמן שהוא, וכן תהיה רשאית לגבות מחברת השמירה בכל דרך אחרת שהיא, אולם אין בכך כדי להטיל את אחריות ביצוע או אי ביצוע הביטוח על התע"ש". תע"ש כפי העולה מחומר הראיות (נ/15) אכן ביטחה עצמה, ולפיכך הנזק שיכול שנגרם לה, הוא הצורך בתשלום דמי ביטוח גבוהים יותר אולם לענין זה לא הביאה תע"ש כל ראיה. 51. סוף דבר לעניין זה הוא, שהשמירה לא התחייבה לשפות את תע"ש בגין מחדליה של תע"ש ואף לא התחייבה לרכוש עבור תע"ש, פוליסת ביטוח שתכסה את תע"ש בגין מחדליה ומעשיה היא. משהגעתי לתוצאה זו, אין צורך כלל לדון בטענות כפל הביטוח, שכן השמירה ביטחה את עצמה ואת תע"ש בגין אחריות השמירה ואילו תע"ש ביטחה את עצמה בגין רשלנותה שלה. לפיכך איפוא, התוצאה אליה הגעתי לעיל, נשארת בעינה, דהיינו השמירה אחראית ב- 20% לנזקו של התובע ותע"ש אחראית לנזק זה בשיעור של 80%. למעלה מן הצורך אציין, כי בכל מקרה, טענת כפל ביטוח הינה טענה שבין מבטחים לבין עצמם ולא בין המבוטחים, לבין עצמם או, בין מבוטח בחברה פלונית כנגד מבטח בחברה אלמונית. טענה זו מתחזקת גם לאור העובדה שחברת המגן, מבטחתה של תע"ש, כלל לא נתבעה ותע"ש הודיעה שאינו רוצה להפעיל את הפוליסה לעניין זה. כך או כך, הסעיף העוסק בכפל ביטוח, נועד למנוע מצב בו מבוטח ישופה ביותר מכדי נזקו, חשש זה לא מתקים בעניין שבפנינו, וגם מסיבה זו אין להזקק לטענת כפל - הביטוח, ראה לעניין זה ירון אליאס, דיני ביטוח כרך ב', בורסי הוצאה לאור של ספרי משפט, ושם בעמ' 637 - 639. שעור הנזק 52. הצדדים הסכימו, כי נכותו הרפואית של התובע הינו בשיעור של 10% ונחלקו ביניהם באשר לנכותו התפקודית. התובע טוען, ללא כל בסיס ראיתי לכך, כי שעור נכותו התפקודית הינו 15% ואילו הנתבעת טוענת, כי שעור נכותו התפקודית של התובע הוא 0% או, לכל היותר, ולגרסת תע"ש, אינו עולה על 2%. 53. הצדדים הגישו חוות דעת מטעמם, התובע מסתמך על חו"ד פרופ' מלר אשר קבע כי "לתובע נותרה נכות תפקודית צמיתה בשיעור של 10% בשל הפרעות עצביות תחושתיות כאבים והגבלות במלוא עוצמת התנועות בשתי הידיים ובשל וצלקות שנותרו בכל אזור הפציעה, בעיקר בשתי הגפות העליונות". 54. המומחה מטעם הנתבעות פרופ' צור, קבע לעומת זאת, כי "לא נמצאו אצל התובע הפרעות תפקודיות כלשהן ...". לפיכך, קבע פרופ' צור, כי לתובע נותרה נכות רפאות אסטטית וזאת בהסתמך על סעיף 75 (1) ב' מקובץ תקנות במל"ל, בשעור של 10%. שני המומחים, לא נחקרו על חוות דעתם, ומכאן מנסה, ב"כ התובע להסיק, כי הנתבעות מסכימות לאמור בחו"ד של פרופ' מלר. איני מקבל קביעה זו של ב"כ התובע שכן, וכאמור, שני המומחים, לא נחקרו על חוות דעתם. זאת ועוד, הקביעה לעניין הנכות התפקודית מסורה לעולם להחלטתו של בית המשפט. בנוסף, פרופ' מלר קבע לתובע נכות בגין פגיעות עצביות או אורטופדיות, אלא שפרופ' מלר אינו נוירולוג ואף אינו אורטופד, ולפיכך בצדק, וויתרו ב"כ הנתבעות על חקירתו הנגדית. 55. לצורך הוכחת הנכות התפקודית או שמא האסטטית, ביקשה, ב"כ התובע לצרף תמונות אשר צורפו לתצהיר התובע, התמונות התקבלו, חרף התנגדות ב"כ הנתבעות שכן, אשת התובע, בתו והוא עצמו, הם שצלמו אותן ובניגוד לחששו של ב"כ הנתבעת 2, התמונות צולמו במצלמה רגילה ולא במצלמה דיגטלית (ראה עדות התובע עמ' 7 שורות 19-21). כך או כך, מהתמונות לכשעצמן, אין להסיק דבר באשר לנכות התפקודית ואילו, באשר לנכות הרפואית, בלאו הכי הסכימו הצדדים לשעור נכות של 10%. אם כי ניתן להתרשם מהתמונות לעצם המצאותן של הצלקות ומידת כיעורן, והכיעור הנובע מתוצאות הפגיעה הינו גורם המובא בחשבון, בעת הפצוי בגין כאב וסבל (ד. קציר פצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, עמ' 650). לפיכך איפוא, ועל סמך כל החומר שהועמד בפני, אני קובע כי נכותו התפקודית של התובע הינה בשעור של 5% בלבד. 56. הלכה פסוקה היא, כי במקרה של אחוזי נכות תפקודית שבין 5% - 10% דרך המלך, הינה לפסוק פיצוי גלובלי ולא לנסות ולנבא מה צופן בחובו העתיד. דברים אלו יפים שבעתיים למקרה שבפנינו, שכן, אין חולק, שבמשך כל התקופה, מאז שב התובע לעבודתו ועד למועד שמיעת הראיות בבית המשפט, המשיך התובע לעבוד במקום עבודתו הקודם תוך שמשכורתו אף עלתה, והתובע אף עבד שעות נוספות רבות (ראה נ/5 ו- נ/6 וכן עדות התובע עמ' 5 שורה 26 ועדות עזרא בסעיפים 12-13 לתצהירו, סעיפים שעזרא, כלל לא נחקר עליהם, חקירה נגדית). 57. לפיכך איפוא ועל דרך האומדנה אני פוסק, כי הפסד שכרו של התובע לעתיד מסתכם לסך של 30,000 ₪. כאב וסבל 58. בהתאם לתחשיב שנערך על ידי ב"כ התובעת זכאי התובע לפיצויי בגין כאב וסבל לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בסך של 17,422 ₪ (להלן - חוק הפלת"ד), אלא שבפנינו תביעה לפי פקודת הנזיקין ולא לפי חוק הפלת"ד. כידוע, אין הקריטריון הקבוע בחוק הפלת"ד מחייב גם בתביעות נזיקין רגילות ובד"כ מגמת הפסיקה היא לפסוק בגין כאב וסבל בתביעות נזיקין, סכומים גבוהים יותר מאשר לפי חוק הפלת"ד. מכל מקום לענין כאב וסבל הנפסק על פי פקודת הנזיקין, יש לבחון את נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. אשר על כן, ובהתחשב בנזקים שנגרמו לתובע ובתקופת האשפוז וכן בהתחשב בצלקות שעדין נותרו אני קובע, כי הנזק בגין כאב וסבל מסתכם לסך של 40,000 ₪. הפסד השתכרות בעבר 59. לעניין זה, מקובלים עלי תחשיבי השמירה ולפיהן, נזקי העבר של התובע מסתכמים לסך של 17,213 ₪ בגין העדר מעבודה של שלושה חודשים ושבוע אחד. (קראתי בעיון רב את טיעוניה של תע"ש בעניין זה, אלא שתע"ש בסיכומיה היא קבעה סכומי בסיס שונים זה מזה, בתחילה קבעה שהשכר הנכון הוא 4,617 ₪ (סעיף 45 לסיכומיה בתחילתו), ולאחר מכן קבעה שהשכר הנכון הוא 4,755 ₪ (בסיפא לסעיף 45), ולבסוף קבעה, שהשכר הנכון הוא 4,624 ₪, כך או כך, תע"ש כלל לא שיערכה שכר זה, ומכל מקום ההבדל הוא זניח. עזרת צד ג' 60. התובע, לא הביא כל ראיה לעזרת צד ג' אף ולפיכך, מקבל אני רק את העובדה שבמשך 11 יום בהם אושפז התובע, ועל כך אין מחלוקת, נאלץ הוא להסתייע לעיתים בצד ג' ועל כן אני מעמיד ראש נזק זה של תביעתו בסך 2,000 ₪. החזר הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד 61. התובע לא זכאי להחזר הוצאות שכן, מחד לא הוכיח רכיב זה של תביעתו ומאידך, התובע מכוסה הן במסגרת המל"ל והן במסגרת קופת חולים מכבי בה מבוטח התובע ואף הודה, כי את כל הטיפולים הרפואיים קיבל במסגרת קופת חולים מכבי (עמ' 6 שורה 11). ניכוי המל"ל 62. אין מחלוקת בין הצדדים כי יש לנכות תגמולי המל"ל בשיעור 45,074 ₪. סוף דבר: התובע זכאי איפוא לפיצוי כולל בסך של 89,213 ₪ ובניכוי תגמולי המל"ל לסך של 44,139 ₪ בלבד ! מתוך סכום זה על תע"ש לשאת ב- 80% ועל השמירה לשאת ב- 20%. בנוסף זכאי התובע להחזר הוצאות בגין חו"ד פרופ' מלר בסך של 3,000 ₪, להחזר האגרה, ששולמה על ידו ולשכ"ט עו"ד נשיכת כלב בשיעור של 6,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. גם בתשלומים אלו ישאו תע"ש בשיעור של 80% והשמירה בשיעור של 20%. יתרת האגרה תשולם על ידי הנתבעות בשיעור אותו קבעתי לעיל. ביחס להוצאות צד ג' ההדדיות, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות וכל צד ג' יישא בהוצאותיו הוא. כלבבעלי חייםנשיכת כלב / תקיפת כלב