ההלכה הינה כי על פי מגמת הפרשנות העקרונית הכללית יש ליתן בידי ועדות ערר סמכות רחבה לדון הן בעניינים עובדתיים - טכניים והן בעניינים מהותיים עקרוניים, אולם בקביעת סמכותו של גוף ערר מסוים יש לבחון את גבולות הסמכות כפי שמוגדרים בחוק המקים. באופן כללי, נוכח ריבוי המחלוקות בין האזרח לרשות, הצורך במומחיות מיוחדת בבירור מחלוקת ספציפיות המחייבות לא אחת ידע מקצועי מיוחד, יש לפרש בהרחבה את סמכויות ועדות ערר ולאפשר העלאת כל טענה בין אם אופייה הוא טכני - עובדתי ובין אם אופייה כללי - עקרוני. מגמת הפרשנות המרחיבה מגשימה יעד כפול: מחד גיסא, הגשמת התכלית החשובה שבהבאת המחלוקת הראשונית בין האזרח לרשות להכרעה בדרג מקצועי, יעיל, מהיר ומהימן. מאידך גיסא, הבטחת קיומו של פיקוח שיפוטי על החלטת ועדות ערר באמצעות מנגנון הביקורת השיפוטית. נקודת המוצא היא כי ועדות ערר אמורות לפעול במסגרת הסמכויות שהוקנו להם בחוקים מכוחם הוקמו, ומסגרת זו היא המגדירה את מרחב פעולתם. לדוגמא סמכויות ועדת הערר הן לענייני ביוב והן לענייני מים לא הוגבלו לעילות מוגדרות ועל רקע המגמה הכללית המבקשת ליתן בידי גופי הערר סמכויות ביקורת רחבות באשר לחבויות תשלום שהרשות המקומית הטילה על בעל נכס, יש לפרש את סמכות ועדת הערר לענייני ביוב וועדת הערר לענייני מים כסמכות רחבה המאפשרת לגופי ערר אלו לדון בכל טענה, גם בטענה מהותית הנוגעת לעצם הסמכות או הסבירות שבהטלת ההיטל. מלשון סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו - 1976 נלמד כי בניגוד לסעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב - 1962 ולסעיף 28 פקודת העיריות (אספקת מים), 1936, המתווים בניסוח כללי את סמכות גופי הערר המוקמים מכוחם, מגביל סעיף 3 לחוק הערר את סמכות ועדת הערר המוקמת מכוחו לשלוש עילות מוגדרות, וקובע במפורש, בסעיף 3(ב) לחוק הערר, כי חוק הערר אינו מסמיך את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה הנוגעת לאי חוקיות צווי הארנונה. לפיכך, ובהתאם להלכת בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין יזום, אין ועדת הערר לענייני ארנונה מוסמכת לדון בעניינים משפטיים, אלא סמכותה מוגבלת לעילות המוגדרות בחוק הערר בלבד, דהיינו לעניינים טכניים עובדתיים בלבד. מסקנה זו נתמכת גם בפסיקה, הקודמת, אומנם, לפסק הדין בעניין יזום, אך דנה באופן ספציפי בסעיף 3 לחוק הערר. סמכותו של מנהל הארנונה מצומצמת היא ומוגבלת לנושאים עובדתיים, טכניים ברורים בלבד. שאלות עקרוניות יותר, כמו הקריטריונים שנקבעו לאופן הטלת הארנונה, סבירות גובה הארנונה וכד', אין הוא רשאי להידרש. אם זה הדין בסמכותו של מנהל הארנונה, מימלא זהו גם הדין לגבי סמכותה של ועדת הערר. עררועדת ערר