עיקול פיצויי פיטורין - סעיף 26

עיקול פיצויי פיטורין - סעיף 26 הנשיא סטיב אדלר   המערער, מר סימון לוי (להלן: מר לוי) הועסק לטענתו משך כ- 37 שנים, באותו עסק שבבעלות הגב' עמליה רוזנמן (להלן: הגב' רוזנמן) ובאמצעות חברת רוזנמן נסיעות ותיירות (1992) בע"מ (להלן: חברת רוזנמן או החברה). לימים, מר לוי פוטר והגיש בבית הדין קמא תביעה לפיצויי פיטורים. לטענתו, לא עומדים לרשות מעסיקו כספים לתשלום סכום התביעה והמקור העיקרי ממנו יוכל להיפרע ולקבל את פיצוי הפיטורים המגיעים לו הוא חשבון פיצויים של החברה בקרן מרכזית לפיצויי פיטורים בע"מ (להלן: קרן מרכזית לפיצויים או הקרן). מר לוי חשש כי הגב' רוזנמן והקרן עומדות לעשות קנוניה, כך שהסכומים הנמצאים בקרן ישולמו לה, בתואנה שהיא עובדת החברה. עוד חשש מר לוי, כי הקרן, שאמורה להיות זהירה ולקבל אישור בית משפט במקרה של ספק וכאשר ידוע לה שהגב' רוזנמן היא בעלת החברה, תעביר את מלוא הסכומים הנמצאים בקרן לגב' רוזנמן, משום שהיא חייבת כספים לבנק הפועלים (להלן גם: הבנק), שהוא הבעלים של הקרן. מר לוי פנה לבית הדין האזורי בתל אביב בבקשה להטלת עיקול על הכספים בקרן, כדי למנוע את הקנוניה שלטענתו עמדה להתבצע, אך בקשתו נדחתה. לאחר מכן, הועברו כל הכספים בחשבון הפיצויים של חברת רוזנמן לבעלת החברה, הגב' רוזנמן, ובקרן הפיצויים לא נשאר כסף על מנת לשלם למר לוי את פיצויי הפיטורים. הערעור הוא נגד החלטתו של בית הדין האזורי בתל-אביב, שדחה את בקשת המערער לאשר הטלת עיקול על הכספים של חברת רוזנמן בחשבון הפיצויים בקרן מרכזית לפיצויים. עניינו של הערעור הוא היקף פריסתו ותחולתו בהקשר זה של סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים או החוק) רקע עובדתי והחלטת בית הדין האזורי  [2] עובדות המקרה נקבעו על סמך המסמכים שהוגשו וטענות המערער, שכן מדובר בבקשת אישור עיקול שהוגשה לפני שמיעת ההליך העיקרי. על כן, מדובר בעובדות לכאורה, ומכלול העובדות ייקבעו בפסק הדין, לאחר שמיעת הראיות שיביאו בעלי הדין. מר לוי החל לעבוד בחברת רוזנמן ב-1.7.1966, זמן קצר לאחר שחרורו משירות צבאי. במשך כשלושים ושבע שנים עבד בחברה כסוכן נסיעות. במהלך השנים התקדם לתפקיד של מנהל משרד. ב-27.2.2003 קיבל לטענתו הודעה על פיטוריו מעבודתו מגב' רוזנמן, המחזיקה ב-99.45% מהון מניות החברה. מר לוי הגיש לבית הדין האזורי בתל-אביב כתב תביעה, בו תבע תשלום סך של 1,199,639 ₪ עקב סיום עבודתו, מתוכם 805,773 ₪ בגין אי תשלום פיצויי פיטורים. במקביל, הגיש מר לוי בקשה להטלת עיקולים זמניים על כספים, זכויות ונכסי החברה ו/או גב' רוזנמן, המוחזקים על ידי גורמים שונים, ובהם גם על ידי הקרן המרכזית לפיצויים.   ביום 3.3.2003 קיבלה רשמת בית הדין האזורי, עדי ריכטמן, החלטה לפיה:   "לאחר שעיינתי בבקשה, בתצהיר שצורף אליה וביתר נספחיה החלטתי להטיל עיקול זמני על כספי נתבעת 1 [היא החברה - ס.א.] במחזיקים 1-5 [ובהם הקרן - ס.א.] עד לגובה של 951,898 ₪".   צו העיקול נמסר לקרן מרכזית לפיצויים ביום 4.3.2003. בתגובה להחלטת רשמת בית הדין האזורי שלחה הקרן ביום 5.3.2003 הודעה לבית הדין, עם העתק לבא-כוחו של מר לוי, לפיה:   "בהתייחס לצו שהתקבל, הרינו להודיעכם כי בחשבון נחסכו כספי פיצויים שאינם ניתנים לעיקול ו/או שיעבוד".   בו ביום, 5.3.2003, הגישה חברת רוזנמן לקרן המרכזית לפיצויים בקשה לשחרר סכום של 225,000 ₪ כפיצויי פיטורים ל"עובדת" החברה, גב' רוזנמן. באותו יום פנה רואה החשבון של הגב' רוזנמן לבנק הפועלים והורה לבנק להעביר סכום של 225,000₪ מחשבונה לחשבון חברת רוזנמן. לדברי בא כוח הקרן הכספים הועברו לחשבון הגב' רוזנמן, ומשם לחשבון החברה ביום 10.3.2003. לאחר מכן הועברו כספים מחשבון החברה לבנק הפועלים, כדי להחזיר את חוב החברה לבנק. בעקבות הודעה זאת, הגיש מר לוי לבית הדין האזורי בקשה לאישור עיקול על כספי החברה וגב' רוזנמן המוחזקים על ידי הקרן. בית הדין האזורי דחה את הבקשה, בהתבסס על הוראת סעיף 26(א)(1) לחוק פיצויי פיטורים, לפיה סכומים ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים אינם ניתנים לעיקול. כנגד החלטה זאת מוסב ערעורו של מר לוי.   טענות הצדדים בערעור   [3] לטענת מר לוי, נוקטת גב' רוזנמן, בעלת השליטה בחברה, פעולות שמטרתן הברחת נכסי החברה, לרבות הכספים שהופקדו בקרן, וזאת בדרך של יצירת מצגי שווא של פיטוריה, שהם למראית עין בלבד. מר לוי טוען כי בשל המצב הכלכלי הקשה של החברה הציגה גב' רוזנמן מצג לפיו היא פוטרה מעבודתה בחברה, וכך שלשלה לכיסה כ-107,000 ₪, אותם משכה מהקרן, הגם שבפועל הוסיפה לעבוד בחברה. עוד טוען מר לוי למצב של ניגוד עניינים, לפיו בנק הפועלים העמיד אשראי לרשות גב' רוזנמן בגובה של 225,000 ₪, לכן הקרן, הפועלת ליד הבנק, היתה מעונינת בשחרור הכספים לטובת גב' רוזנמן. לטענת מר לוי לא היתה רשאית הקרן לשחרר כספים לטובת גב' רוזנמן, ולו ביקשה לעשות כן היה עליה לפנות תחילה לקבלת אישור מטעם בית הדין לעבודה. סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים לא צריך להוות מכשול בפני הטלת עיקול במקרה בו עושה המעסיק פעולות שמטרתן הברחת כספי הקרן באופן שבו ישולשלו בסופו של דבר לכיסו של המעסיק, ולא של העובד. לטענת הקרן, היא מהווה "קופת גמל" לעניין סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים, לכן כלל לא ניתן לעקל כספים שנצברו בקופתה. הכספים שנצברו בקרן הם כספי החברה, ונועדו להבטחת תשלום פיצויי פיטורים לכלל עובדיה, ולמר לוי אין כל זכות בחשבון החברה בקרן. החברה וגב' רוזנמן אימצו את החלטת בית הדין האזורי, לפיה לאור הוראת סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים לא ניתן להטיל עיקול על כספים המצויים בחשבון החברה בקרן, כספים אשר אינם מיוחדים למר לוי, אלא מיועדים לתשלום פיצויי פיטורים לכלל עובדי החברה.   הכרעה   [4] סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים, שכותרתו "סכומים משוריינים", קובע:   [א] סכומים ששולמו במקום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14, או שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי סעיף 21, או ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים או שהופרשו לקופת גמל לקצבה - [1] אינם ניתנים להחזרה, להעברה, לשעבוד או לעיקול..." [ההדגשות הוספו - ס.א.].   האם הקרן היא בבחינת "קופת גמל" לעניין סעיף 26 לחוק? בית הדין האזורי השיב על שאלה זו בחיוב, ובדין. המונח "קופת גמל" כולל לצורך העניין גם קופה מרכזית לפיצויים, דוגמת הקרן במקרה שלפנינו. במצב העניינים הרגיל, כספי הפיצויים המופקדים בקרן נמצאים בחשבון על שם המעביד, ולעובד אין כל זכות בכספים אלה. האם לאור זאת ובהתאם להוראת סעיף 26(א)(1) לחוק פיצויי פיטורים לא יכול מר לוי להטיל עיקול על כספי החברה המופקדים בקרן? בית הדין האזורי השיב בחיוב על השאלה. בנסיבות המיוחדות ויוצאות הדופן המתקיימות במקרה שלפנינו אין אנו יכולים לקבל תשובה זאת. נבהיר עמדתנו.   תכלית סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים   [5] סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים, העומד בבסיס ערעור זה, נועד לשמר את כספי הפיצויים על מנת שיעמדו בבוא היום לזכותו של העובד המפוטר. לכן, מונע הסעיף להשיב את הכסף למעביד, לשעבדו או לעקלו בגין חוב שחב המעביד לנושה של החברה. תכלית הסעיף, באמצעות ההגבלות המוטלות בו על כספים המופקדים בקופת הפיצויים, הינה להבטיח כי עובד הזכאי לפיצויי פיטורים יוכל לקבלם ביום בו קמה לו זכאותו. במקרה שלפנינו, אם נקבל את העמדה כי לאור הוראת סעיף 26 לחוק לא ניתן כלל להטיל עיקול על כספי החברה המופקדים בקרן, ללא כל חריגים לקביעה זאת, נחטיא את התכלית הניצבת בבסיס ההוראה. לטעמנו, יתכנו מקרים, הגם שמדובר במקרים חריגים ויוצאי דופן, כפי שנעמוד על כך בהמשך, בהם דווקא הטלת העיקול - ולא מניעת הטלתו - תוביל להגשמת המטרה של הבטחת תשלום כספי הפיצויים המגיעים לעובד. הכוונה היא למקרים בהם לא נושה הוא המבקש להטיל עיקול על כספי חברה שנקלעה לקשיים והטלת העיקול עלולה לסכן את עצם תשלום הפיצויים המגיעים לעובדים, אלא מצב בו העובד הוא שמבקש את הטלת העיקול, על מנת להבטיח את תשלום פיצויי הפיטורים, ובהטלת העיקול אין כדי לפגוע בסכומים המשוריינים לטובת יתר העובדים בחברה. על פניו נראה כי פרשנות מילולית של לשון סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים מובילה למסקנה כי העובד במקרה שלפנינו לא יכול להטיל עיקול על כספי המעסיק הנמצאים בקרן פיצויי הפיטורים. אולם, עלינו לפרש את הוראת הסעיף באופן תכליתי. אמנם, כדברי הנשיא אהרן ברק, "כל תורת פרשנות חייבת להניח כנר לרגליה תורת לשון", כיוון שהטקסט הוא אובייקט הפרשנות במשפט, אך הלשון הינה נקודת המוצא במסע הפרשני. אין היא מהווה את סופו של המסע. הפרשן יוצא מנקודת המוצא במסעו הפרשני כשהוא מצויד בלשון החוק, ואל נקודת היעד יגיע כשהוא מצויד במרכיב התכלית, הניזון מתכלית סובייקטיבית (כוונת המחוקק) ומתכלית אובייקטיבית (כוונת המחוקק הסביר, המעוגנת בעקרונות היסוד של השיטה המשפטית). תכלית החוק, אחריה תר הפרשן במסעותיו לפירוש החוק, נובעת מהמטרות, הערכים והמדיניות שהוא נועד להגשים. במקרה שלפנינו תכלית סעיף 26 לחוק היא להבטיח שהכספים הנמצאים בקרן ייוחדו לעובד במקרה פיטורים. בדברי ההסבר לתיקון לחוק משנת 1973 אנו מוצאים התייחסות לסיטואציה בה זכאי העובד לפיצויי פיטורים במקרה שבו נקלע המפעל לקשיים. בהקשר זה נאמר שם:   "נוצר מצב בלתי נסבל שבו פועל אשר עבד עשרות שנים במפעל, והניח שהפרשות המעביד לקופות מיועדות לו, נמצא סובל כפליים: המפעל שבו עבד פשט את הרגל, וכספים שלכאורה שייכים לו הוחזרו בפועל למעביד (או לכונס הנכסים שתפס את מקומו). הצעת חוק זו באה לסתום את הפרצה האמורה ולאסור על החזרתם או העברתם של כספים אשר הופקדו למטרת פיצויי פיטורים כל עוד לא סופקו תביעותיהם של העובדים לפיצויי פיטורים".   מדברים אלה, כמו גם מהפסיקה שפירשה את סעיף 26 לחוק, אנו למדים כי תכליתו היא הגנה על הכספים המיועדים להבטחת תשלום פיצויי פיטורים לעובדים. לצורך כך, לא ניתן להטיל על הסכומים אותם משריין סעיף 26 לחוק עיקול. אולם, כאשר העובד עצמו בא ומבקש להטיל עיקול על אותם כספים משוריינים, על מנת להבטיחם, איננו יכולים לומר כי תכלית החוק מונעת בהכרח צעד כזה. עלינו לברר באילו תנאים יכול יהיה העובד להטיל עיקול על סכומים משוריינים, חרף לשון סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים.   מקרים בהם ניתן להטיל עיקול על סכומים משוריינים   [7] לטעמי, שני תנאים מצטברים צריכים להתמלא, על מנת שניתן יהיה לשקול הטלת עיקול על ידי עובד על סכומים המשוריינים במסגרת סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים:   [א] תנאי ראשון הוא כי העובד מצליח להוכיח, במידת ההוכחה הנדרשת בשלב אישור הטלת העיקול, כי אי הטלתו עלולה למנוע ממנו את האפשרות להיפרע ממעבידו, בכל הנוגע לסכומים אותם מבקש לשריין סעיף 26 לחוק. [ב] תנאי שני הוא כי הטלת העיקול, לבקשת העובד, לא תפגע באפשרותם של יתר עובדי החברה להיפרע מן המעביד, בכל הנוגע לסכומים אותם מבקש לשריין סעיף 26 לחוק.   רק בהתמלא שני תנאים אלה במצטבר יש כדי להביא את בית הדין לשקול להיענות בחיוב לבקשת אישור עיקול על סכומים משוריינים, חרף לשון סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים, ועל מנת להגשים את התכלית הניצבת בבסיס הוראת סעיף זה. מטבע הדברים, רק במקרים נדירים יתמלאו שני תנאים אלה במצטבר. במסגרת התנאי הראשון לעיל, יהיה על העובד המבקש לאשר את הטלת העיקול להצביע על פעולות שמבצע המעביד, שיש בהן כדי להעלות חשש כבד לניסיונות הברחת הכספים ששוריינו לצורך תשלום פיצויי פיטורים לעובדיו. במסגרת התנאי השני מוטל על העובד הנטל להוכיח כי בעקבות אישור הטלת עיקול לטובתו לא יפגעו חבריו לעבודה, שהכספים המשוריינים נועדו להבטיח את תשלום הפיצויים במקרה ויפוטרו. עמידה בנטל ההוכחה של התנאי השני תהא אפשרית רק במקרים נדירים, דוגמת מקרה בו העובד המבקש אישור הטלת עיקול הוא למעשה העובד היחיד בחברה שלטובתו משוריינים הסכומים, או במקרה בו מבקש העובד להטיל עיקול לטובת כלל עובדי החברה, ולא לטובתו בלבד.   האם התמלאו התנאים להטלת עיקול במקרה שלפנינו?   [8] המקרה שלפנינו נופל בגדר אותם מקרים נדירים, בהם ניתן להטיל עיקול על סכומים המשוריינים על פי סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים. הטלת העיקול בנסיבות מקרה זה תגשים את התכלית אותה נועד להגשים סעיף 26 לחוק, ולא יהיה בה כדי לפגוע בזכאותם של עובדים אחרים לקבלת פיצויי פיטורים מהחברה. מר לוי הצליח לעמוד, במידת ההוכחה הנדרשת ממנו במסגרת בקשה לאישור הטלת עיקול, בשני התנאים המצטברים עליהם עמדנו: אשר לתנאי הראשון - מר לוי טען כי גב' רוזנמן, המחזיקה ב-99.45% מהון מניות החברה, משכה כ-107,000 ₪ מהכספים שהפקידה החברה בקרן, בטענה כי פוטרה מעבודתה בחודש פברואר 2003, הגם שבפועל הוסיפה לעבוד. לטענת מר לוי הקרן, הפועלת ליד בנק הפועלים, העדיפה להעביר סכום כסף זה לגב' רוזנמן, כיוון שהבנק העמיד לרשותה באותה עת אשראי בגובה של כ-225,000₪. הפעולות המשולבות בהם נקטו באותה תקופה גב' רוזנמן, החברה, הקרן והבנק מעלות חשש להתנהלות אשר יש בה כדי לסכן את הסכומים המשוריינים לתשלום פיצויי הפיטורים שנועדו לעובדי החברה. טענותיהם של גב' רוזנמן, החברה והקרן, בפני בית הדין האזורי ובפני בית דין זה, אין בהן כדי להפיג חשש זה. לכן ניתן לקבוע כי מר לוי עמד בתנאי הראשון מבין שני התנאים לאישור הטלת העיקול. אשר לתנאי השני - נראה כי הטלת העיקול לטובת מר לוי על כספי החברה המצויים בקרן לא תפגע ביתר עובדי החברה. לטענת מר לוי, מלוא הכספים שהפרישה החברה לקרן מיוחסים לפיצויי הפיטורים שלו בלבד, בעוד שיתר עובדי החברה בוטחו בביטוחי מנהלים, שנועדו להבטיח תשלום פיצויי פיטורים עבורם. בתגובות מטעם גב' רוזנמן, החברה והקרן לא היה כדי לסתור טענה זאת. משכך, נחה דעתנו כי הטלת העיקול לטובת מר לוי לא תפגע בעניינם של יתר עובדי החברה. לפיכך, אנו מוצאים כי התמלאו שני התנאים המצטברים, ומשכך אין מניעה לאשר את הטלת העיקול לטובת מר לוי על כספי החברה המופקדים בקרן. ההליך מוחזר לבית הדין האזורי להמשך הדיון. אין אנו יכולים להגיע למסקנה סופית בעניין התנהגותה של הקרן טרם נשמעו כל הראיות. אולם, לכאורה קיים חשש של קנוניה בין הבנק והקרן לבין הגב' רוזנמן, שמטרתה הוצאת כספים מהקרן שלא כדין. בית הדין האזורי ייתן את דעתו לאפשרות זאת ולהשלכות הדבר.   צו מניעה על הוצאת הכספים מקרן הפיצויים -   [9] חברי השופט פליטמן בדעה, שהדרך הנכונה למנוע את השתלשלות הדברים במקרה דנן היתה ליתן צו המונע את הוצאת הכספים מקרן הפיצויים עד לבירור טענות בעלי הדין. מקובל עלי, כי אפשרות זאת עמדה לרשותו של מר לוי, אולם ככלי נוסף על כלי העיקול. יתרה מזו, לו חשבתי שמתן צו מניעה היא הדרך היחידה למנוע הוצאות כספים מהקרן שלא כדין הייתי שואל את בא כוח מר לוי אם ברצונו לתקן את בקשתו ואם היה משיב בחיוב הייתי מוציא צו מניעה כמבוקש.   [10] הייתה מקבל את הערעור. מאושר העיקול על כספי החברה המופקדים בקרן וזאת ברוב דעות וכנגד עמתו של השופט פליטמן. כמו כן, מקובל על המותב כולו, כי המערער היה רשאי גם לבקש צו המונע את הוצאת כספים מהקרן עד לדיון במעמד כל בעלי הדין. בתוך 30 יום מהיום ישולמו למערער 20,000 ₪ הוצאות ערעור זה ושכר טרחת עורך דין, כאשר 10,000 ₪ מתוך סכום זה ישולמו על ידי המשיבה 1, ו-10,000 ₪ נוספים על ידי המשיבות 2-3, ביחד ולחוד. השופט יגאל פליטמן -   נסתר מעיני טעמה של דעת חברי הנשיא, המתנגש "ראש בראש", בנסיבות הנראות לו מוצדקות, בהוראת חוק מפורשת האוסרת הטלת עיקול על כספי קרן הפיצויים. את אותה תכלית של שמירת כספי קרן הפיצויים לעובדים, ניתן להשיג, מבלי לסתור את הוראת החוק ומבלי להרבות מחלוקות והתדיינויות מיותרות בשאלת צידוק בטלות תחולת החוק, על ידי מתן הסעד הפשוט והמתבקש מאליו של צו מניעה זמני כנגד הקרן האוסר עליה שחרור כספים. האמור נכון בכלל והאמור נכון בפרט במקרה שלפנינו.   סוף דבר -   הערעור מתקבל ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט פליטמן. מאושר העיקול על כספי החברה המופקדים בקרן. כמו כן, מקובל על המותב כולו, כי המערער היה רשאי גם לבקש צו המונע את הוצאת כספים מהקרן עד לדיון במעמד כל בעלי הדין. בתוך 30 יום מהיום ישולמו למערער 20,000 ₪ הוצאות ערעור זה ושכר טרחת עורך דין, כאשר 10,000 ₪ מתוך סכום זה ישולמו על ידי המשיבה 1, ו-10,000 ₪ נוספים על ידי המשיבות 2-3, ביחד ולחוד. מזכירות בית הדין תשלח העתק מפסק דין זה למפקח על הבנקים.   ניתן י' כסלו, תשס"ה (24 בנובמבר, 2004) בירושלים ויישלח לבאי כוח הצדדים.   הנשיא סטיב אדלר סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין השופטת יגאל פליטמן   נציג עובדים, מר דניאל יעקבסון נציג מעבידים, מר אילן שגב    פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטוריםעיקול