האם שביתה דוחה מועדים ?

החלטה בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף, מחמת שהוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות. התובע, יליד 13.6.77, נפגע על פי הנטען בתאונת דרכים מיום 16.12.96. בעת התאונה היה התובע בן 19.5 שנים. תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק מסתיימת, איפוא, ביום 16.12.03. התביעה הוגשה רק ביום 5.2.04, משמע - חודש וחצי לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. לטענת ב"כ התובע, בשל התקיימות ימי שביתה או פגרה בבתי המשפט החל מיום 19.10.03 ועד ל-5.1.04, בסה"כ 78 ימים, אין תקופה זו נמנית במניין תקופת ההתיישנות, ולפיכך במועד הגשתה לא התיישנה התביעה. טענה זו משתית ב"כ התובע על תקנה 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), תשמ"א-1981 (להלן: תקנות השביתה), יחד עם סעיף 17 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: החוק). לטענתו, יש לפרש את שילוב הסעיפים דנן באופן שלתקופת ההתיישנות הסטטוטורית צריכה להתווסף תקופה שאורכה כאורך תקופת השביתה שהיתה בשנה האחרונה למניין ההתיישנות, משמע - התביעה היתה מתיישנת רק ביום 24.3.04. ב"כ הנתבעת טוען בתגובה, כי בפסיקה שנדרשה לפרשנותו של סעיף 17 לחוק נקבע, כי תקופת שביתה איננה בבחינת "סגירת בית המשפט", וכי לא "נבצר" מן התובע להגיש את תביעתו במהלך השביתה, שכן בתקנות השביתה עצמן נקבע מנגנון המאפשר הגשת כתבי טענות לבית המשפט בתקופת השביתה. ב"כ הנתבעת מפנה לתקנה 7(א) לתקנות השביתה, שכותרתה "הגשת מסמכים לבית המשפט או ללשכה", הקובעת כי: "מסמך שחייבים או שמותר להגישו לבית משפט או ללשכה רואים אותו כמסמך שהוגש כהלכה לבית המשפט או ללשכה אם נמסר בדואר רשום ממוען כדבעי אל אותו בית משפט או אל אותה לשכה, ורואים את מועד מסירתו לדואר כאמור כמועד הגשתו לבית המשפט או ללשכה". לטענתו, כאשר השביתה מאפשרת לבעל הדין לשגר מסמכים לביהמ"ש בדואר רשום, כי אז יש לפעול על פי הוראות תקנה 7 לתקנות השביתה, ולא ניתן לטעון כי בית המשפט "נסגר" עקב השביתה. (ראו: בש"א (מחוזי חי') 4024/00 הועדה המקומית לתכנון ולבניה נ' הסנה חב' לביטוח, מפי כב' הרשם ע' גרשון (כתוארו אז), תק-מח 2001(1) 11650; בש"א (שלום חי') 1794/00 מ"י נ' דחלאן מפי כב' השופט י' וגנר). זאת ועוד, טוען ב"כ הנתבעת, כי גם אחרי תום תקופת השביתה לא אצה לתובע הדרך, והוא הגיש את תביעתו רק חודש ימים לאחר סיום השביתה. דיון: לאחר שעיינתי בהוראות החוק הרלוונטיות, בפסיקה שהוגשה ע"י ב"כ הצדדים ובפסיקה נוספת, הגעתי לכלל מסקנה, כי צודק ב"כ הנתבעת בטענתו שהתביעה התיישנה, משלא הגיש התובע את תביעתו, לכל המאוחר, ביום 6.1.04 - עם סיום השביתה וחזרת ביהמ"ש למתכונת עבודה רגילה. סעיף 17 לחוק, שכותרתו "סגירת בית משפט", קובע: "נבצר מן התובע בשנה האחרונה של תקופת ההתיישנות להגיש את התובענה מפני שנסגר בית המשפט המוסמך לדון בה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה שנה מן היום שבו חזר ונפתח בית המשפט". תקנה 5 לתקנות השביתה, שכותרתה "הארכת מועדים", קובעת: "תקופה שתקנות אלה חלות עליה לא תובא במנין הימים לגבי חישוב מועד או זמן לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג שנקבע בחיקוק או בהחלטת בית המשפט, בהחלטת הרשם או בהחלטת ראש ההוצאה לפועל". בבש"א (מחוזי חי') 4024/00 הועדה המקומית לתכנון ולבניה נ' הסנה חב' לביטוח הנ"ל, קבע כב' הרשם ע' גרשון (כתוארו אז) כי תנאי סעיף 17 לחוק, כי "נסגר בית המשפט" וכי "נבצר מן התובע ...להגיש את התובענה", אינם מתקיימים במקרה של הודעה על שביתה בהתאם לתקנות השביתה. "תוך יישום כללי הפרשנות הנ"ל, אני סבור כי אין לומר כי בעת שמתקיימת שביתת עובדים בבית המשפט הרי ש"בית המשפט נסגר". אמנם כן, הלכה למעשה נמנעת מן המתדיינים, במהלך שביתתם של עובדים, האפשרות לפנות לבית המשפט באופן מסודר ורגיל. למרות זאת, בית המשפט לא "נסגר". שביתת העובדים מהווה אך מניעה זמנית לפנות לבית המשפט ואין לראות בה משום סגירת בית המשפט. אכן, הסיפא של סעיף 17 לחוק ההתיישנות מלמדת על כך שהמחוקק עצמו התכוון לכך שתקופת הסגירה היא זמנית. שאם לא כן, לא היה כותב כי תקופת ההתיישנות לא תסתיים "לפני שעברה שנה מן היום שבו חזר ונפתח בית המשפט". ברם, עדיין נראה לי כי המילה "סגירה" אינה מתייחסת לסיטואציה שבה עובדים משביתים את עבודת בית המשפט. "סגירה" פירושה סגירה ממש של בית המשפט המוסמך, כך שיפסיק להתקיים. "סגירה" היא פעולה מכוונת הנעשית על-ידי מי שמוסמך לבצעה. כך, למשל, אילו היתה הכנסת מורה, בדבר חקיקה, על הפסקת פעולתו של בית משפט פלוני, מיום אלמוני ואילך, כי אז היה בכך משום "סגירה". כך גם הייתי רואה כ"סגירה" של בית המשפט, אילו, דרך משל, היו שופטי בית משפט פלוני שובתים (דבר שלא נעשה, ואני מאמינה שגם לא יעשה לעולם), יחד עם עובדי בית המשפט, ומי שמוסמך לכך הורה על הפסקת פעולתו של בית המשפט. הוא הדין, חלילה, במקרה של מצב חירום, כגון מלחמה, שבו לא מתאפשרת גישה לבית משפט זה או אחר, ומי שמוסמך לכך הורה על הפסקת פעולתו של בית המשפט. שביתת עובדים, סתם, הנמשכת כ- 16 ימים, אינה יכולה להחשב "סגירה". כך גם איני סבורה שניתן לראות את הסנה כמי ש"נבצר" ממנה להגיש את תביעתה במשך השנה האחרונה של תקופת ההתיישנות. תקנה 7 (א) לתקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין לתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א -1981, קובעת לאמור: "(א) מסמך שחייבים או שמותר להגישו לבית משפט או ללשכה, רואים אותו כמסמך שהוגש כהלכה לבית המשפט או ללשכה אם נמסר בדואר רשום ממוען כדבעי אל אותו בית משפט או אל אותה לשכה, ורואים את מועד מסירתו לדואר כאמור כמועד הגשתו לבית המשפט או ללשכה." הנה כי כן, נראה כי לא היה בעצם קיומה של שביתת העובדים, כאמור לעיל, כדי למנוע מהסנה מלהגיש את תביעתה. שכן, מסירת כתב התביעה, כשהוא ממוען כהלכה לבית המשפט, במשרד הדואר, ומשלוחו בדואר רשום, היה מוכר על ידי הדין ככתב תביעה שהוגש במועד למרות השביתה. מכאן, שלא "נבצר" מהסנה להגיש את תביעתה לבית המשפט כנטען על ידה". בת"א (מחוזי חי') 481/99 קיפאח נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(2), 11450 דחה כב' השופט י' דר את הטענה, כי כל תקופת השביתה שהתקיימה סמוך לסיום תקופת התיישנות, אינה נמנית במסגרת תקופת ההתיישנות, ועל כן יש להאריכה, כמספר הימים בהם היתה השביתה. "התובע טוען שיש לנכות מתקופת ההתישנות תקופות שבהן לא התקיימו דיונים בבית-המשפט, והוא מפרט תקופות אלה בטיעונו. התקופות המפורטות על ידו הן שביתות של בית-המשפט בחודשים פברואר ומרץ 1999, ופגרת הפסח, שהסתימה ביום 7.4.99. הוא מוסיף כי המועד הראשון שבו חזרו בתי המשפט לפעול לאחר הפגרה היה יום 8.4.99, יום חמישי בשבוע. קודם שאמשיך בדיון, אזכיר שהתביעה לא הוגשה ביום זה אלא ארבעה ימים לאחר מכן. על פי חישוביו של ב"כ התובע, היו בתקופה האמורה 28 ימי שביתה, ולטענתו, יש להוסיף ימים אלה לחישוב התקופה. תקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), תשמ"א-1981, נועדו להתמודד עם הקשיים הנוצרים עקב השבתת בתי משפט. מצד אחד, מאריכה תקנה 5 את מנין הימים לגבי ענינים שצריך להשלימם, ומצד שני, קובעת תקנה 7 כי יראו "... כמסמך שהוגש כהלכה... אם נמסר בדואר רשום ממוען כדבעי אל אותו בית משפט..., ורואים את מועד מסירתו לדואר כאמור כמועד הגשתו לבית המשפט או ללשכה." המסקנה מכך היא, שהתובע אינו יכול להבנות מקיומה של השביתה, שכן היה עליו לפעול על פי תקנה 7, ולשלוח תביעתו בדואר רשום לבית המשפט. גם נסיונו של התובע להבנות מהוראת סעיף 17 לחוק ההתיישנות, ראוי להדחות. סעיף 17 מדבר במקרה שבו בשנה האחרונה של תקופת ההתיישנות "נבצר מן התובע ... להגיש את התובענה מפני שנסגר בית-המשפט המוסמך"... בעניננו, לא ניתן לקרוא להשבתות "סגירה" של בית-המשפט, לאור הפתרון שבתקנה 7, השולל מן השביתה אופי של סגירה של בית-המשפט, שכן השביתה לא מנעה הגשת התביעה לבית-המשפט. לכן לא נבצר בעד התובע להגיש התובענה. פועל יוצא מן האמור, שתביעת התובע נגד הנתבעות התישנה ביום 6.4.99. אפילו סברתי שתאריך ההתישנות 6.4.99 צריך להדחות בגלל פגרת הפסח, הרי התביעה התישנה שעה שבתי המשפט חידשו פעולתם לאחר הפגרה ביום 8.4.99." (ההדגשות שלי, נ.מ.ש). בבש"א (שלום ת"א) 170916/04 הכשרת הישוב חברה לביטוח נ' מזרחי, דן כב' השופט א' בכר בסיטואציה בה הוגשה התביעה במהלך תקופת השביתה (ע"י שיגור בדואר), כאשר תקופת ההתיישנות הסטטוטורית הסתיימה בתחילת אותה שביתה. ביהמ"ש קבע כי לאור העובדה שהתביעה הוגשה והוקלדה עוד בטרם הסתיימה השביתה, אין לקבל את טענת ההתיישנות. אשר לאופן יישוב תקנה 5 עם תקנה 7 לתקנות השביתה, אמר כב' השופט בכר: "לטעמי, האפשרות להמציא מסמכים בדואר רשום לפי תקנה 7 לתקנות השביתה, עומדת בצד האפשרות להמתין עד לסיום השביתה ולהגיש את המסמכים בדרך הרגילה, מקום בו תקופת ההתיישנות מסתיימת במהלך השביתה. פרשנות אחרת תרוקן מתוכן את תקנה 5 לתקנות השביתה, הקובעת כי תקופת השביתה לא תובא במניין הימים לעשיית דבר שבסדר דין." השופט בכר ערך אנלוגיה בין ימי שביתה לבין ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, שמועדם חל בסיום ימי תקופה. על פי סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, אין ימים אלה נמנים במניין התקופה כאשר הם הימים האחרונים שבתקופה. לפיכך, כאשר תקופת ההתיישנות מסתיימת במהלך שביתה, נדחה המועד האחרון להגשת התביעה עד ליום בו הסתיימה השביתה והתחדשה עבודת בית המשפט במתכונת הרגילה. גם השופט בכר דחה את הטענה, כאילו יש להוסיף למניין ההתיישנות את כל ימי השביתה. למסקנה זהה הגיעה כב' השופטת ב' טאובר בבש"א (חי') 12744/03 עו"ד חרל"ף נ' גנון. בבש"א (חדרה) 1294/04 עיריית טירת הכרמל נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, תק-של 2004(2) 3544, התיישנה התביעה ביום 29.9.03, בדיוק במועד שבו החלה שביתה ארוכה בת 3.5 חודשים לערך, שנסתיימה רק ביום 5.1.04. ביהמ"ש (כב' השופטת ה' אסיף) קבע, כי משהוגשה התביעה מיד עם סיום תקופת השביתה, לא התיישנה התביעה. זאת, מתוך מגמה שלא לרוקן מתוכן את תקנה 5 לתקנות השביתה. דעתי כדעת השופטים המלומדים דלעיל בהחלטותיהם הנ"ל. אני סבורה, כי סעיף 17 לחוק אינו חל במקרה של שביתת עובדים עליה ניתנה הודעה לפי תקנות השביתה, שכן אין מתקיימים התנאים כי "בית המשפט נסגר" וכי "נבצר מן התובע להגיש את התובענה". יצויין כי התנאי ש"נבצר" מן התובע להגיש את התובענה, כעילה להארכת תקופת ההתיישנות, מופיע גם בסעיף 18 להצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004 (הצ"ח 125, עמ' 611), המיועד להחליף את סעיף 17 הנ"ל. זאת, בבחינת הדין העתידי-הרצוי, שגובש ע"י ועדה בראשות כב' הנשיא ברק. כן אני סבורה, כי תקנה 5 צריכה להתפרש באופן שלא ירוקן אותה מתוכן, לנוכח הוראת תקנה 7, ואולם פרשנותה התכליתית וההגיונית אינה שכל תקופת השביתה תתווסף לתקופת ההתיישנות, אלא שמקום בו התקופה מסתיימת במהלך השביתה, יוארך המועד להגשת התביעה עד ליום העבודה הראשון שלאחר סיום השביתה - בהתאם לסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות. זאת, בצד האפשרות להגיש את התביעה בדואר רשום במהלך השביתה. פרשנות אחרת, לפיה כל תקופת השביתה תתווסף למניין ההתיישנות, גם כאשר אין מדובר בימים האחרונים לתקופה, איננה תכליתית או מידתית, ויש בה פגיעה מופרזת בזכות הנתבע למימוש ההתיישנות המוקנית לו על פי החוק. מתן פרשנות לשונית גרידא לתקנה 5 עלול להביא לתוצאה, לפיה כל תקופות השביתה שהוכרזו במהלך שבע שנות ההתיישנות של כל תביעה, תצטברנה לתקופה הסטטוטורית, שהרי התקנה אינה מתייחסת לשביתות מהשנה האחרונה בלבד. באופן זה, תביעות לא יתיישנו אלא בחלוף תקופה בלתי ידועה העשויה להגיע לשמונה שנים ויותר, ובכל פעם יידרש ביהמ"ש לערוך "אינוונטר" של תקופות השביתה שהיו בשבע השנים שלפני הגשת התביעה, כדי לבדוק אם חלה התיישנות. זוהי תוצאה אבסורדית שאין הדעת סובלתה. לפיכך אני קובעת כי התביעה התיישנה, משלא הוגשה, לכל המאוחר, ביום 6.1.04 - עם סיום השביתה וחזרת ביהמ"ש למתכונת עבודה רגילה, אלא רק חודש ימים לאחר מכן. אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת בסך 2,500 ש"ח + מע"מ. שאלות משפטיותשביתה