האם יש התייחסות לנושא רשלנות רפואית במשפט העברי ? המונח "תקנת הציבור" ביחס לרופאים - ובעיקר רופאים מנתחים - מוכר במשפט העברי. בקשר לגישה זאת של התחשבות בתקנת הציבור ניתן לומר כי אמנם הדבר לא הוזכר בפקודת הנזיקין, אבל על-כל-פנים מונח זה יש בו כדי להזהירנו שלא נטיל עליו חובת זהירות למעלה מן המקובל במקצוע זה ולהגדיל את אחריותו באופן שיהא אחראי לכישלון בטיפול או בניתוח למעלה מן המידה. העקרון במשפט העברי הוא שאדם שחיבל בחברו חייב אפילו היה שוגג מכיוון שאדם מועד לעולם, אך לגבי רופאים העוסקים במקצועם על-פי "רשות בית-דין" (על-פי רשיון מטעם רשות ציבורית) צומצמה האחריות במידה ניכרת, היינו: לאותם מקרים של פשיעה שהוגדרו במקורות ועל-פי זה נקבעה ההלכה בתורת האדם של הרמב"ן. הסיבה לצמצום האחריות של הרופא היא "מפני תיקון העולם" כפי שנאמר בתוספתא והדבר הוסבר על-ידי התשב"ץ בתשובה שהזכרתיה "שאם לא נפטרנו בשוגג, אַתֵי לְאַמְנוּע מִלְרֵפאוֹת" והרמב"ן ב"תורת האדם" רואה דמיון בין תפקידו של רופא ותפקידו של דיין המצווה לדון ולפסוק ועליו מחד גיסא לנהוג בזהירות בתפקידו ומאידך אין לו אלא מה שעיניו רואות. כך גם הרופא מצווה לרפא ואם מנע עצמו מכך הרי זה שופך דמים, ועליו להיזהר כמו שראוי להיזהר "בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה", ו"אינו אסור משום חשש השגגה". לפי המשפט העברי במידה ורופא מצווה לפעול ולהציל את החולה אין זה רצוי שיצטרך לחשוש שמא לא יצליח, אם במקרה ואם על-ידי שגגה, ויחדל מפעולות הנראות לו לפי המצב כפי שהתברר לו. רפואהתביעות רשלנות רפואיתהמשפט העברירשלנות