הצפה באזור המיועד למרתף מבוא 1. בפניי תביעה כספית לתשלום סך של 307,448 ₪, שעילתה איחור במסירת בית וליקויי בנייה. 2. ביום 13.6.1990 התקשרו התובעים בהסכם לבניית בית ברח' הר רמון 699 בישוב מכבים, עם הנתבעת, בשמה הקודם. יצויין כי בית זה, כמו גם בתים נוספים, נבנה על ידי הנתבעת לפי הסכם מסגרת בינה לבין העמותה לקידום ופיתוח מכבים (להלן: "העמותה"). תמורת הבנייה שילמו התובעים לנתבעת סך של 219,545 ₪ (ראה ס' 8 לחוזה מיום 13.6.1990, מוצג ת/4). 3. התובעים טוענים כי למרות שהבית היה אמור להימסר להם ביום 26.7.1991, הרי שבפועל הוא נמסר להם רק ביום 15.4.1992, ועל כן, בניכוי אורכה בת 82 יום בגין מלחמת המפרץ ואירועי ירושלים, הם זכאים לפיצוי מוסכם בגין 160 ימי איחור, בסכום כולל של 78,614 ₪. 4. התובעים מוסיפים וטוענים כי לאחר מסירת הבית נתגלו בו ליקויי בנייה רבים וקשים. החמור שבהם נתגלה כבר בחורף 1992, והוא היקוותם של מים בחלל שהיה מיועד לבניית מרתף מתחת לבית, דבר שיצר מעין בריכה בשטח של 70 מ"ר ובגובה של 1.5 מ', והכל בשל העדר פתרון של ניקוז לכמויות גדולות של מי גשמים שזרמו מבחוץ לתוך שטח החלל. הנתבעת הציעה פתרון של התקנת משאבה, שלא היה מקובל על התובעים. התובעים שהו כל העת בחו"ל וחזרו ארצה בשנת 1993. עם חזרתם ארצה הם הזמינו בדיקה של מומחה, הוא ראובן כץ מחברת בם. זה ביקר בבית באפריל 1995 (ע' 5 לפרוטוקול) והגיש חוות דעת המצביעה על ליקויי בנייה שונים, שעלות תיקונם הינה 43,500 דולר. 5. ליקויי הבנייה, כך טוענים התובעים, גרמו גם לרטיבות במטבח, ארונות המטבח נרקבו ויש צורך בהחלפתם, בעלות של 51,512 ₪ לפי הצעת מחיר שקיבלו התובעים. 6. ביום 27.10.1995, לאחר שהתובעים נואשו לדבריהם מהנתבעת, הם ביצעו בעצמם בנייה של מרתף בחלל שמתחת לבית, ואגב כך פתרו לחלוטין את בעיית ההיקוות של המים בחלל שמתחת לביתם. בגין בניית המרתף הם שילמו סך של 105,000 ₪. כמו כן, היו להם הוצאות נוספות בגין פיקוח הנדסי ואגרות בנייה. העבודות הסתיימו בחודש מרץ 1996. 7. התובעים הזמינו חוות דעת שמאית מהמהנדס דניאל יאסו, אשר ביקר בבית בחודש פברואר 2000 (ע' 12 לפרוטוקול) והעריך את ירידת הערך בבית לאחר ביצוע התיקונים בסכום של 38,400 ₪ וכן העריך את עלות תיקונם של ליקויים נוספים בסכום של 71,042 ₪. 8. הנתבעת טוענת כי התביעה התיישנה וכן שהתובעים השתהו עת רבה בטרם הגישו תביעתם ביום 1.3.1999, דבר המקשה על הנתבעת את ניהול הגנתה. לטענתה, התובעים ביצעו בביתם שינויים ניכרים: בנו מרתף ששטחו 66 מ"ר, בנו חצר משק בשטח של 12 מ"ר ובנו פרגולת רעפים בגודל של 32 מ"ר, והם מנסים להעמיס על גבה של הנתבעת את עלותן של תוספות אלה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי הבית נבנה תחת פיקוחם של יועצים מקצועיים מטעם העמותה. הבית הושלם בספטמבר 1991 והתובעים הוזמנו לקבלו ביום 26.9.1991. ביום 25.11.1991 אישרה העמותה כי כל 52 הבתים שבנתה הנתבעת נבנו לשביעות רצונה של העמותה, וכי הבית נמסר בפועל במועד כלשהו קודם ליום 25.2.1992, כעולה ממכתב אחר של העמותה, המאשר את מסירת כל הבתים למשתכנים. 9. לענין החלל מתחת לבית טוענת הנתבעת כי זה הושאר על פי דרישתה של העמותה שהיתה מופקדת על תכנון הבית, כדי לאפשר בנייתו של מרתף בעתיד, כפי שאכן אירע. עם בניית המרתף, ממילא לא קיימת עוד בעייה כלשהי. לענין ליקויי הבנייה הנוספים, הרי שחלפה תקופת הבדק והאחריות בגינם לאור מסירת הבית עוד בשנת 1991. כמו כן, התובעים אישרו ביום 17.2.1993 כי בוצעו לשביעות רצונם תיקוני שנת הבדק, וביום 11.6.1993 הושלמו עבודות תיקון נוספות. 10. בית המשפט מינה תחילה כמומחה מטעמו את המהנדס דן פרידליך. לאחר שניתנה חוות דעתו, התובעים ביקשו לפסול אותה. בקשתם נתקבלה, אך בית המשפט קבע כי לנוכח עיתוי הגשתה המאוחר, התובעים ישאו לבדם בעלות חוות דעתו של המומחה השני. לאחר פסילת חוות דעתו של המומחה פרידליך, מינה בית המשפט כמומחה מטעמו את המהנדס ושמאי המקרקעין אייל שנהב. זה ערך ביקור בבית ביום 21.7.2002 והגיש ביום 16.10.2002 את חוות דעתו. המומחה שנהב התייחס בחוות דעתו לחוות דעתם של המומחים ראובן כץ ודניאל יאסו מטעם התובעים ודחה את מרבית קביעותיהם. 11. המומחה שנהב בדק את תוספת העלות שנגרמה לתובעים בעת בניית המרתף, לפי שתי חלופות. בחלופה האחת הוא בדק את תוספת העלות אילו בחרו התובעים שלא לבנות מרתף אלא היו מסתפקים בתיקון חלקי שימנע חדירת מים אל החלל מתחת לבית ויבטיח שמירה על היסודות. לצורך זה הוא העריך את עלות יציקת הרצפה, סגירת מעטפת האיטום, יצירת ניקוז וכן טיפול בכלונסאות. עלותה הכוללת של חלופה זו הינה 25,000 ₪. בחלופה השנייה בדק המומחה שנהב את תוספת העלות שנגרמה לתובעים בעת בניית המרתף בשל מחדלי הנתבעת, מתוך הנחה שהתובעים היו בוחרים בכל מקרה לבנות מרתף בחלל הבית, אך בשל מחדלי הנתבעת, הבנייה התייקרה. לצורך זה הוא העריך אך ורק את עלות תיקוני הכלונסאות ויצירת מערכת ניקוז, משום ששאר העלויות היו נגרמות בכל מקרה כאשר היו באים להפוך את החלל למרתף. עלותה הכוללת של חלופה זו הינה 5,000 ₪. 12. המומחה שנהב איתר ליקויי טיח פנים וסדקים שונים בבית ומחוצה לו. עלות תיקונם הינה 6,000 ₪. לענין האינסטלציה, המומחה לא מצא ליקוי בר פיצוי. לענין גג הרעפים, הליקוי הנטען תוקן על ידי התובעים ועל כן המומחה לא יכול היה לבדוק האם אכן היה קיים מלכתחילה. לגבי מצבו של המטבח, המומחה מצא מעט התנפחות של הפורמייקה בתחתית הארון הפינתי. עלות התיקון הינה 500 ₪ בלבד. בחלל הגג בוצע בידוד תרמי חלקי, בניגוד לתקן 1045. עלות התיקון הינה 1,000 ₪, אך המומחה לא הכריע האם מדובר בליקוי, משום שהוא סבר כי מדובר בשאלה משפטית, לנוכח העובדה כי מדובר בהנחייה תכנונית של העמותה, שהנתבעת פעלה לפיה. 13. בהתייחס לחוות דעתו של השמאי יאסו, ציין המומחה שנהב כי הליקוי הנטען ביחס למרפסת שהיתה בעבר במקום בו נמצא כיום המחסן, כלל אינו ליקוי. רצונם של התובעים להפוך את המרפסת למבנה סגור עם קירות, הוא שגרם לצורך בבנייה מחדש תוך ביסוס על יסודות. לגבי אדמת הגינה קבע המומחה שנהב כי לא ניתן לקבוע שאדמת המילוי לא היתה אדמה גננית והוא התרשם ממצבה הטוב של הצמחייה. המומחה הוסיף וציין כי כל הליקויים שמצא ניתנים לתיקון סופי ומוחלט, ללא נזק שיורי. אין המדובר בליקויים חריגים אלא בליקויים הקיימים בדירות מגורים רבות, ותיקונם פשוט. לפיכך אין מקום לפסוק פיצוי בגין ירידת ערך. טענת ההתיישנות 14. ראשית לכל יש לדון בטענת ההתיישנות. התביעה הוגשה ביום 1.3.1999 ולפיכך כל עילה שנוצרה קודם ליום 1.3.1992- התיישנה. במקרה דנן, התביעה היא בין השאר לתשלום פיצוי בגין האיחור כביכול במסירת הדירה מיום 26.7.1991 ועד ליום 15.4.1992. ברי כי תביעה זו התיישנה ברובה וכל שנותר לדון הוא בתביעה לפיצוי בגין איחור במסירה בין הימים 1.3.1992- 15.4.1992. בטענה זו נדון בהמשך. 15. אין בסיס לטענת ההתיישנות באשר לחלקיה האחרים של התביעה שכן גילוי הנזק הנטען התרחש במועד כלשהו לאחר יום 1.3.1992. אמנם, התובע מס' 1 (להלן: "בנקר") טוען בתצהירו כי הליקוי בחלל שמתחת לבית התגלה כבר בחורף 1992, אך מתוך הקשר הדברים ניתן להסיק שכוונתו היא לחורף בסוף שנת 1992 ולא בראשיתה, שכן הוא מדבר על "החורף הראשון מאז קיבלתי את הבית", ולשיטתו הוא קיבל את הבית רק בחודש אפריל 1992, כך שהחורף הראשון חייב להיות בהכרח החורף של סוף שנת 1992. 16. הנתבעת מעלה בסיכומיה טענת התיישנות לגבי ליקויי הטיח, הסדקים, הסיוד וגג הרעפים, אך הואיל ולא ברור מתי נמסר הבית ומתי בדיוק נתגלו הליקויים, לא ניתן לקבוע כי התביעה לגביהם התיישנה. הטענה בדבר איחור במסירה 17. בנקר טען בתצהירו באופן נחרץ כי מסירת החזקה בבית בוצעה רק ביום 15.4.1992. דא עקא, מחקירתו הנגדית עלה כי הלכה למעשה אין לו כל ידיעה מתי בפועל נמסר הבית, מן הטעם הפשוט שהוא עצמו שהה בחו"ל במסגרת עבודתו בין השנים 1980- 1993 (ע' 15 לפרוטוקול) ונכנס לבית רק בחודש אוגוסט 1993. מי שטיפל מטעמו בענייני הבית, לרבות קבלת החזקה, היה אביו המנוח, שנפטר כשלוש שנים קודם לישיבת ההוכחות. בנקר טען כי אביו חיפש את פרוטוקול המסירה של הבית, אך לא מצא אותו. התברר כי בנקר הניח כי המסירה היתה רק ביום 15.4.1992, משום שבמועד זה קיבל תשלום מהנתבעת. ודוק: אין המדובר בתשלום לנתבעת, אלא בתשלום מאת הנתבעת (ע' 19 לפרוטוקול). ברי איפוא כי תשלום זה אינו יכול להעיד על מועד מסירת החזקה בבית. אשר על כן, משלא עלה בידי התובעים להוכיח מתי נמסרה להם החזקה בבית, דין התביעה לפיצוי בגין איחור כביכול במסירה- להידחות. הכרעה בין חוות דעת המומחים 18. קיים פער של ממש בין חוות דעת המומחים מטעם התובעים לבין חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, איייל שנהב, ויש איפוא להכריע איזה מבין חוות הדעת היא זו שראוי להסתמך עליה. 19. בע"א 293/88 יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי .תק-על 90(2), 532 ,עמ' 533, נקבע כי: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בההעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן." ואכן, באופן טבעי הנטייה תהיה להעדיף את עדותו של המומחה מטעם בית המשפט הואיל ומדובר במומחה אובייקטיבי ובלתי תלוי, המשמש למעשה כיועץ מקצועי לבית המשפט ומעין קצין בית המשפט. לעומתו, המומחים מטעם בעלי הדין נוטים בדרך כלל באופן מובהק לטובתו של בעל הדין ששכר את שירותיהם, והדברים ידועים לכל בר בי רב. כתוצאה מכך נפוצה במקומותינו התופעה המצערת של פערים במאות אחוזים בין הנזק הנטען על ידי מומחים מטעם בעלי דין, לבין הנזק המוערך בסופו של דבר על ידי המומחים מטעם בתי המשפט. המקרה שבפנינו הוא דוגמא טובה לפער כזה: המומחה כץ העריך את עלות הנזק בלא פחות מ- 43,500 דולר, מתוך הנחה מוטעית כי הנתבעת אמורה לממן לתובעים את בניית המרתף. המומחה יאסו החרה החזיק אחריו והעריך נזק נוסף וירידת ערך בסכום כולל של לא פחות מ- 109,442 ₪. לעומתם, המומחה שנהב העריך את הנזק הכולל בסכום של 38,390 ₪ (וזאת אם ניקח את החלופה הגבוהה מבין השתיים שציין. במקרה של החלופה הנמוכה, הסכום נמוך הרבה יותר), וקבע כי אין ירידת ערך כלשהי. יוצא איפוא כי בערכים מקורבים, העריכו מומחי התובעים את הנזק בסכום כולל של כ- 304,000 ₪, פי שמונה (!) מהערכתו של המומחה הבלתי תלוי. לכך יש להוסיף את העובדה שמחיר בניית הבית כולו היה 219,545 ₪ בלבד (אמנם בערכים של שנת 1990), כך שהנזק הנטען ע"י התובעים עולה אפילו על מחיר בנייתו של הבית. 20. זאת ועוד. במקרה דנן נחקרו כל המומחים על חוות דעתם ולא התרשמתי יתר על המידה מעדותם של מומחי התובעים. כך למשל, המומחה כץ הסתמך בחוות דעתו על תקן 1045 לבידוד תרמי, וקבע על יסודו שצריך בידוד מתחת לרצפות. דא עקא, התקן הוא ממאי 1995 (נ/2) כך שאין לו כל תחולה על הבית (ראה ע' 10 לפרוטוקול), שנקנה לפי חוזה משנת 1990. כך למשל, המומחה יאסו ציין כי ירידת הערך שמצא בבית נובעת מן העובדה שגם לאחר תיקון הסדקים, מוטלת חובה על הדייר לגלות לרוכשים הפוטנצייאליים כי היו בעבר סדקים שתוקנו (ע' 14 לפרוטוקול). תשובה זו נראית מופרכת על פניה. אם אכן מדובר בסדקים פעוטים, שתיקונם יפתור את הבעייה באופן סופי, כפי שציין המומחה שנהב, אינני רואה כל סיבה לכך שהמוכר יהיה חייב לדווח לקונה הפוטנציאלי על קיומם בעבר. גם אינני מעלה על הדעת כי התובעים יגלו מידה כה מופלגת של חסידות כלפי הקונה הפוטנציאלי. זאת ועוד, יאסו העריך את עלות החלפת אדמת הגינה בסכום של מעל ל- 15,000 ₪ כנזק שהנתבעת חבה בגינו, כאשר בס' 21 (א) (5) להסכם המסגרת ת/5 בין הנתבעת לעמותה, נקבע מפורשות כי העמותה התקשרה עם קבלן אחר שבאחריותו פיזור אדמת הגן, וענין זה אינו כלול בעבודות הקבלן. הוראות הסכם המסגרת אומצו להסכם שבין התובעים לנתבעת, כעולה מס' 4(ב) להסכם ת/4. ודוק: בענייננו אין המדובר בהסכם מכר רגיל בין קבלן לרוכש דירה, אלא בהסכם לרכישת שרותי בנייה, כאשר העמותה, שלא נתבעה, היא שאחראית לתכנון ולפיקוח על העבודה. לכך יש להוסיף את העובדה, כי המומחה שנהב ציין כי לא ניתן לקבוע שאדמת המילוי לא היתה אדמה גננית והוא דווקא התרשם ממצבה הטוב של הצמחייה. 21. ב"כ התובעים ניסה בסיכומיו לערער את מהימנות חוות דעתו של המומחה שנהב, ללא הצלחה. כך למשל הוא מלין על כך שהמומחה ערך חישוב לפי שטח מעטפת מרתף של 66 מ"ר במקום 72 מ"ר שנבנו בפועל, אך המומחה הסביר כי ההפרש נובע מבניית "חצרות אנגליות" שלא היו הכרחיות כדי לפתור את בעיית הרטיבות, ועל כן הן בבחינת שיפור שאין להטיל על הנתבעת אחריות בגינו (ע' 3 לפרוטוקול). המומחה שנהב ציין, ובצדק, כי התחשיב שערך אינו מבוסס על עבודות שבוצעו בפועל אלא על עבודות שצריך היה לבצע כדי למנוע את הנזק (ע' 4 לפרוטוקול). כמו כן, המומחה העיד, ועדותו לא נסתרה, שניתן היה לנקז את המים בצורה זולה יותר מזו שנקטו התובעים, וכי מקור המים לא יכול להיות רצפת המרתף אלא מלמעלה, משום שמפלס הקרקע מסביב לחלל המרתף גבוה יותר מן החלל. המומחה דחה את הטענה כי צביעה חלקית של הבית תיצור "טלאים". לדבריו, הוא חישב תיקון לפי שטח של 100 מ"ר, למרות שהאזור המצריך צביעה קטן יותר, וזאת כדי שייצבעו משטחים רחבים יותר שיימנעו יצירת טלאים. 22. אין בסיס לטענת התובעים בסיכומיהם כי המומחה שנהב אינו יכול לקבוע שלא תיגרם ירידת ערך לאחר ביצוע התיקונים משום שהוא קיבל רשיון שמאות רק בחודש מאי 2001. ראשית, בעת עריכת הביקור בבית, בחודש יולי 2002, היה המומחה שנהב שמאי מוסמך, ועל כן היה רשאי להיזקק לענין ירידת ערך. שנית, כאשר מהנדס מומחה קובע כי לא תיגרם ירידת ערך הואיל ומבחינה הנדסית התיקון יפתור את הבעיה, אין צורך ששמאי מקרקעין יאשר קביעה זו. הצורך בשמאי מתעורר רק כאשר נקבע שקיימת ירידת ערך, ויש צורך לשום אותה. לא בכדי ציין המומחה שנהב בקשר לחוות דעתו כי "לא נאלצתי לעסוק בשמאות" (ע' 2 לפרוטוקול). 23. המומחה שנהב נחקר על חוות דעתו והתרשמתי לטובה מעדותו, ממקצועיותו ומיסודיותו. סוף דבר, יש לדחות את חוות דעת המומחים מטעם התובעים ומן הראוי להשתית את הערכת הנזק על חוות דעתו של המומחה שנהב, שלא נסתרה כמלוא הנימה. הטענות בענין החלל מתחת לבית 24. בחקירתו של בנקר התברר, כי עוד בשנת 1993 הוא ביקש מהנתבעת הצעת מחיר לבניית המרתף, אך לאחר שקיבל הצעה כזו הוא סבר שהמחיר גבוה מדי ועל כן ויתר על הענין (ע' 20 לפרוטוקול). הוא ניסה להציג את התעניינותו כסקרנות גרידא, אך אני מתרשם כי לא היה מדובר בסקרנות גרידא, אלא בכוונה של ממש לבנות מרתף בבית, בלא קשר לתופעת הרטיבות. הבית נבנה על פי תוכניות שהותירו בכוונה חלל מתחתיו לצורך בניית מרתף, לרבות פתח יציאת חירום (ראה ת/5), עובדה שהיתה ידועה לכל. לא נראה לי כי אדם מבקש מקבלן הצעת מחיר כך סתם, רק כדי לספק את סקרנותו, כאשר הוא רוכש בית שמלכתחילה כולל חלל שנועד לאפשר בניית מרתף. ואכן, ברגע של כנות, כאשר נשאל מדוע לא סתם את החלל שמתחת לבית, השיב בנקר: "אם קניתי בית במחיר X כשהמטרה היא אופציה להקים מרתף, מדוע שאאבד את שווי הנכס אם אני יכול להשביח אותו" (ע' 22 לפרוטוקול). ברי כי בנקר מנסה להציג את התעניינותו אצל הנתבעת בבניית המרתף כסקרנות גרידא, מתוך כוונה להטיל על הנתבעת את מלוא עלות הבנייה של המרתף, משל זה נבנה אך ורק כדי לפתור את בעיית הרטיבות, ולא נועד כלל ועיקר לשרת מטרה נוספת. בגישה זו מכוון בנקר לחלופה הגבוהה יותר של המומחה שנהב, ביודעו אולי כי הפיצוי שייפסק לו יהיה גבוה יותר אם ייקבע שלא היה כלל בכוונתו לבנות מרתף והדבר נכפה עליו בשל מצבו המוזנח של החלל מתחת לבית. ואכן, המרתף שנבנה בסופו של דבר משמש את בני ביתם של התובעים והותקנה בו רצפת פרקט ומתקן לתרגול בלט עבור בתם של התובעים (ע' 21 לפרוטוקול). 25. כמו כן, ברי כי אם הכוונה היתה אך ורק לפתור את בעיית החדירה של המים לחלל מתחת לבית, הרי שמילוי החלל בעפר היה פותר בעייה זו, כפי שאישר המומחה שנהב בע' 9 לפרוטוקול, וכפי שגם אישר המומחה כץ בע' 7 לפרוטוקול: "אם היו ממלאים בעפר, אז לא היתה בעייה אבל גם לא היה מרתף". משמע, הפתרון של בניית מרתף לא נועד רק לפתור את בעיית ההיקוות של המים, אלא לממש אופציה של מרתף, שהיתה קיימת מלכתחילה בחלל שמתחת לבית. אשר על כן יש לקבוע כי החלופה הרלבנטית לפיצוי בגין בנית המרתף היא החלופה הראשונה עליה מצביע המומחה שנהב, קרי, תשלום של 5,000 ₪, המבטא את העלות העודפת שהיתה לתובעים בהפיכת החלל למרתף, בגין ליקויי הבנייה בחלל שמתחת לבית. 26. ב"כ התובעים עורך בסיכומיו חישוב לפיו עלות הבנייה של המרתף עולה על 39,600 דולר לשיטתו של המומחה שנהב עצמו. אכן, המומחה שנהב אישר כי עלות בנייה למ"ר הינה 600 דולר וכי בפועל נבנו 66 מ"ר מרתף, אך אין בכך כדי להצדיק את הטלת עלות בנייתו של המרתף על הנתבעת, אלא אך ורק את העלות העודפת בבנייה לפי אומדנו של המומחה שנהב, הנובעת מן הליקויים שנותרו בחלל מתחת לבית. ודוק: עצם הותרת החלל לא היתה ליקוי אלא דבר שהיה מתוכנן מלכתחילה. הליקוי היה העדר פתרון לבעיית הניקוז וכשל בחיבור שבין הכלונסאות לבין קורות היסוד של הבית. 27. לטעמי, קיימת מידה רבה של חוסר תום לב בנסיונם של התובעים להעמיס על הנתבעת את העלות המלאה של בניית המרתף, למרות שמדובר בהשבחת הבית שהיתה מתבצעת בכל מקרה, ולא נועדה רק לפתור את בעיית החלל שמתחת לבית. הוא הדין בנסיון להעמיס על הנתבעת את העלויות הנוספות שעניינן היתר בניה, שכר אדריכלים לצורך תכנון המרתף, פיקוח הנדסי, אגרות בניה וכיוצא באלה הוצאות, שהיו מוצאות בכל מקרה. 28. מאידך, אינני מקבל את טענתה של הנתבעת לפיה אין היא אחראית לליקויים שנתגלו בחלל מתחת לבית, וענין זה הוא באחריותה של העמותה. גם אם המפקחים מטעם העמותה לא גילו ליקויים אלה ואישרו את גמר העבודה של הנתבעת, אין בכך כדי לשחרר את הנתבעת מחובתה כלפי התובעים למסור להם בית ללא פגמים של ניקוז וקונסטרוקציה. 29. ענין נוסף שיש לדון בו בקשר לחלל מתחת לבית הוא העדר בידוד תרמי מתחת לרצפת הבית. המומחה שנהב העריך ליקוי זה בסכום של 2,400 ₪, אך הותיר את הענין להכרעת בית המשפט, משום שלאחר השלמת המרתף לא היה עוד צורך בבידוד התרמי, הואיל ורצפת הבית הפכה להיות רצפה פנימית שאינה באה במגע עם אויר החוץ. אני סבור כי אין מקום לפסוק פיצוי בגין ליקוי שהפך תיאורטי עם בניית המרתף. הטענות בענין המטבח 30. התובעים דרשו לא פחות מסכום של 51,512 ₪ בגין החלפת המטבח. יצויין, כי עד עצם היום הזה, 12 שנה לאחר קבלת הבית, טרם הוחלף המטבח. יצויין עוד, כי התביעה בראש נזק זה נתמכה בהצעת מחיר סתמית ובלתי מפורטת שקיבל בנקר, שאת מרכיביה אין כלל לדעת (ראה מוצג ט/1). כל שניתן ללמוד מהצעה זו הוא שמדובר במטבח מדגם "ערבה". מה שטחו של המטבח, איזה רכיבים הוא כולל ועוד כהנה וכהנה נתונים- לתובעים פתרונים. אפילו המומחים כץ ויאסו לא נדרשו כלל לענין זה בחוות דעתם. ברי איפוא כי התובעים לא הוכיחו את נזקם הנטען. מאידך, המומחה שנהב מצא התנפחות קלה של הפורמייקה בתחתית הארון הפינתי. הא ותו לא. עלות התיקון הינה 500 ₪ בלבד. כאשר נחקר בנקודה זו השיב: "טענת התביעה כאילו יש צורך בהחלפה כוללת של ארון המטבח, אין לה על מה לסמוך במציאות" (ע' 6 לפרוטוקול). אין לי כל סיבה שלא לקבל מסקנה זו. טענות בענין תקופת הבדק והאחריות 31. טוענת הנתבעת בסיכומיה, כי לפי ס' 4 (ב) לחוק המכר (דירות) כנוסחו לפני תיקון תש"ן, זכאי היה הקונה להסתמך על אי התאמה רק אם נתן הודעה עליה תוך שנה מיום העמדת הדירה לרשותו, ואם גילה אותה לאחר מכן, לאחר שגילה אותה, והכל תוך זמן סביר. לטענתה, ההודעה הראשונה ניתנה רק ביום 20.7.1995. אינני מקבל טענה זו בנוגע לחלל שמתחת לבית. בנקר טען בתצהירו כי פנה באופן אישי לנתבעת בחורף 1993 ואז הוצע לו להתקין משאבה. טענה זו לא נסתרה, ומכאן שגם לפי הנוסח הקודם של חוק המכר דירות, רשאים היו התובעים להסתמך על אי ההתאמה שנתגלתה. לענין נזקי הרטיבות במטבח, קיים מכתב מיום 6.1.1993 מאת העמותה אל הנתבעת, כך שגם כאן נתקיימה דרישת ההודעה, גם אם באמצעות העמותה ולא באמצעות התובעים (מוצג ט/2). 32. לגבי תיקוני הטיח והסיוד, הרי שהצורך בהם נזכר לראשונה בחוות דעתו של המומחה כץ מיום 16.4.1995. יחד עם זאת, לא נסתרה האפשרות כי מקורם של נזקים אלה הוא בהשפעת המים שנקוו במרתף על יסודות הבית, ומכל מקום, לא נסתרה טענתו של בנקר, בס' 16 ו-17 לתצהירו, כי פנה בענין זה לנתבעת, גם אם בעל פה ולא בכתב, עוד בחורף 1993. 33. לגבי העדר בידוד תרמי בחלל הגג, הרי שלא מצאתי כי ניתנה על כך הודעה כלשהי, בעל פה או בכתב, לפני מכתבו של ב"כ התובעים מיום 20.7.1995 (מוצג ט/2), ועל כן אין מנוס מלקבוע כי לא ניתן לתבוע בגין ליקוי זה לפי חוק המכר דירות. גם אם הייתי מוכן להניח כי העדר עילה לפי חוק המכר דירות אינו שולל עילה נזיקית, הרי שאין זה המצב בעניננו. במקרה דנן, הואיל והבנייה נעשתה על פי תכנון של העמותה, כאשר נכתב מפורשות כי לא ייעשה בידוד תרמי של הגג (ראה התלבטותו של המומחה כץ בחוות דעתו בענין זה, וכן התלבטותו של המומחה שנהב בחוות דעתו), וכאשר תקן 1045 המחייב התקנת בידוד תרמי לא היה בתוקף בעת שנחתמו ההסכמים הרלבנטיים, אין מקום לפסוק פיצוי בגין העדר בידוד תרמי. עוגמת נפש 34. ברי כי נגרמה לתובעים עוגמת נפש מסויימת, הנובעת מן העובדה שסבלו מהיקוות המים בחלל מתחת לבית. יחד עם זאת, סבלם זה לא נמשך זמן רב מדי, שכן הם החלו להתגורר בבית רק באוגוסט 1993, והמרתף נבנה עוד באוקטובר 1995. בנסיבות אלה יש להעמיד את הפיצוי בגין עוגמת הנפש על סך של 2,500 ₪, נכון להיום. עדותה של מנהלת הנתבעת 35. מנהלת הנתבעת, גב' זהבית הרפז, היא שהעידה מטעם הנתבעת. אין חולק כי גב' הרפז החלה לעבוד אצל הנתבעת כשנה בלבד לפני ישיבת ההוכחות, ועל כן אין לה כל ידיעה אישית משל עצמה בנוגע לעובדות בתיק זה. יחד עם זאת, נטל הראייה מוטל על התובעים ולא על הנתבעת. לכך יש להוסיף את העובדה כי לאחר שמונה מומחה מטעם בית המשפט, שהעריך את מצבו ההנדסי של הבית כדבעי, אין למעשה צורך בעדותה של הנתבעת כדי לבסס את הגנתה של הנתבעת, ודי לה להסתמך על חוות דעתו של המומחה שנהב, על חקירתו הנגדית של בנקר ועל טיעונים משפטיים. סוף דבר 36. סיכומו של דבר, ניתן לקבוע כי ההר הוליד עכבר, ומה שנותר מתביעה בסך של 307,448 ₪ הוא פיצוי נמוך עשרות מונים. ושוב נמצא כי הוגשה תביעה מופרזת עד מאוד, ויש להצטער על כך. בשים לב לכך, יש מקום לפסוק הוצאות משפט בשיעור נמוך, חרף ההוצאות הרבות שהיו לתובעים בניהול התביעה. 37. הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: 5,000 ₪ בגין עלותו העודפת של המרתף, 6,000 ₪ בגין תיקוני סדקים וסיוד ו- 500 ₪ בגין רטיבות בארון המטבח. לסכומים אלה יש להוסיף מע"מ כחוק וכן הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2002 ועד ליום התשלום בפועל (המומחה שנהב ציין כי המחירים בחוות דעתו הינם לפי מדד ספטמבר 2002). בנוסף תשלם הנתבעת לתובעים פיצוי בסך של 2,500 ₪ נכון להיום בגין עוגמת נפש, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. נזקי מיםמרתףהצפה