1. ביום 31/12/95, כבר ניתן על-ידנו פסק-דין בערעור זה, שבו דחינו את תביעת המערער להכיר בו כ"נכה", לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), ה'תשי"ט - 1959 [נוסח משולב], וזאת בגין פגימות הקשורות ב"יד-שמאל ובראש" (ראה: עמ' 23-19, בתיק זה).   2. בדחותו את תביעת המערער, הסתמך קצין-התגמולים על חוות-דעת הוועדה הרפואית, מיום 01/07/93, שלפיה הגיע לכלל מסקנה, כי לא נשארה למערער כל נכות (פרט לנכותו המוכרת בגין פגימה הקשורה ב"ברך שמאל"), כתוצאה מהאירוע מיום 25/02/92, בתקופת שירותו במילואים ועקב שירות זה.   3. עפ"י הדין וכמקובל בערעורים מן הסוג הזה, היה על המערער להגיש חוות-דעת רפואית של מומחה, מטעמו, שיהא בה כדי לסתור את האמור בחוות-דעתם של הרופאים-המומחים מטעם קצין-התגמולים.   במקרה דנן, העלה בפנינו ב"כ המערער (שניתמנה ע"י האגף לסיוע משפטי לייצג את המערער בערעור זה), את מצבו הכספי הקשה ומגבלותיו-הכלכליות, ועתר, כי מרשו יעמוד לבדיקה בפני רופא-מומחה, שיתמנה על-ידנו, מבין רשימת מומחים-רפואיים שהוגשה לנו.   4. שלא כרגיל, נתנה ב"כ המשיב את הסכמתה לכך. כנראה, עקב מצוקותיו הכספיות של המערער.   5. בהתאם לכך, מונה על-ידנו מומחה-רפואי (פרופ' ו. ברגינר), שבדק את המערער בתאריך 12/11/95, וביום 14/12/95 הגיש לנו את חוות-דעתו הרפואית, שלפיה: -   "אין החמרה או נכות נוספת, זמנית או תמידית, עקב האירוע מתאריך 25/02/92".   6. בישיבה מיום 26/12/95, ביקש ב"כ המערער לחקור-נגדית את פרופ' ו. ברגינר, או לחילופין, להפנות אליו שאלות-הבהרה.   7. ב"כ המשיב התנגדה לבקשתו של ב"כ המערער בטענה, כי משהוסכם ע"י ב"כ הצדדים על מינויו של מומחה-רפואי והרופא-המומחה החליט את אשר החליט, הרי שבשל הערעור למתן פסק-דין, ואין להתיר כל חקירה נוספת.   8. בפסק-הדין שניתן על-ידנו, ביום 31/12/95 (כאמור בסעיף 1 של פסק-דין זה), קבלנו את עמדתה של ב"כ המשיב וגם פרטנו את הנימוקים והנסיבות שהניעונו לקבל את התנגדותה ושלא להעתר לבקשת ב"כ המערער.   9. ב"כ המערער פנה לבית-המשפט לערעורים בערעור על פסק-דין (בבית-המשפט המחוזי, בבאר-שבע, ע.א. 2029/96).   10. הדיון בערעור נקבע ליום 17/09/96, וב"כ המערער טען שם, כי: -   "במהלך הדיון בפני הוועדה בקשנו לחקור את המומחה, שניתמנה ע"י בית-המשפט, על חוות-הדעת שלו.   הוועדה סרבה.   נראה לי, שהיה מקום לאפשר חקירת המומחה על חוות-הדעת, כזכות שקיימת בכל הליך שבו מתמנה מומחה מטעם בית-המשפט וניתנת זכות לב"כ הצדדים לחקור את המומחה על חוות-הדעת.   לכן אני מבקש, להחזיר את הדיון בפני הוועדה על-מנת לאפשר לי לחקור את המומחה על חוות-הדעת".   11. שלא כפי שטענה ב"כ המשיב, בפנינו (כאמור בסעיף 7 של פסק-דין זה), טענה ב"כ המשיב, בפני בית-המשפט לערעורים, כדלקמן: -   "היום, אנו לא עומדים על ההתנגדות לחקירת המומחה על חוות-הדעת שלו, ואי-לכך אני משאירה את עניין החזרת הדיון לוועדה לשיקול-דעת בית-המשפט".   12. באותו מעמד, ניתן ע"י בית-המשפט לערעורים פסק-הדין, שקבע: -   "אנו סבורים, שהיה זה נכון וצודק לאפשר לב"כ המערער, לחקור את המומחה על חוות-דעתו, ולאחר שגם ב"כ המשיב היום איננה מתנגדת לכך ומשאירה את העניין לשיקול דעת בית-המשפט, אנו מורים, כי הדיון יוחזר לבית-המשפט קמא, על-מנת לאפשר לב"כ המערער לחקרו את המומחה על חוות-הדעת הרפואית ולאחר מכן, יינתן פסק-דין חדש.   כמובן, שגם לב"כ המשיב תהיה זכות לחקור את המומחה על חוות-דעתו".   13. משהוחזר אלינו תיק הערעור, נקבע הדיון בו ליום 29/05/97.   14. בפתח הדיון, ביקש ב"כ המערער להגיש לנו חוות-דעת רפואית, מטעמו, בטענה, שבזמנו לא יכול היה המערער, מטעמים תקציביים, להשיג חוות-דעת רפואית. המערער חסך מעצמו והצליח סוף כל סוף להשיג חוות-דעת רפואית של רופא, מטעמו (ד"ר זאב לוזון, מומחה לנוירולוגיה, מיום 17/09/96), אותה הוא חייב היה להגיש, בזמנו, במטרה לסתור את האמור בחוות-הדעת של הוועדה-הרפואית, מיום 01/07/93, עליה הסתמך קצין-התגמולים שעה שדחה את תביעת המערער (סעיף 2 בפסק-דין זה).   15. ב"כ המשיב התנגד להגשת חוות-דעת רפואית זו.   לטענתו, בית-המשפט לערעורים החזיר את תיק-הדיון אך ורק לצורך חקירתו של פרופ' ו. ברגינר, משום שדיני-הראיות מאפשרים לבעלי-דין לחקור כל רופא-מומחה, אפילו רופא-מומחה, שניתמנה ע"י בית-המשפט.   עוד הוסיף ב"כ המשיב וטען, כי, מלכתחילה, היה הטיפול בעניינו של המערער, טיפול של "לפנים משורת-הדין", שעה שהסכימה ב"כ המשיב למינוי רופא-מומחה ע"י בית-המשפט, מאחר והמערער מחוסר אמצעים כספיים. עתה, לא ניתן לפתוח את הדיון, מחדש, ע"י קבלת חוות-דעת רפואית, מטעמו של המערער, דבר שיאלץ אותם לחזור ולפנות למומחה מטעמם על-מנת שיגיב לחוות-דעת זו.   16. לעומתו, טען ב"כ המערער, כי מאחר ובשלב הנוכחי, נדרשה הוועדה, ע"י בית-המשפט לערעורים, ליתן לפסק-דין חדש; ומכיוון שהמערער הצליח לגייס כסף ולהשיג את חוות-הדעת הרפואית האמורה - אין בכך כל פסול אם תוגש חוות-הדעת הרפואית האמורה לעיל, של ד"ר זאב לוזון, תתקבל כמוצג ותשמש אף היא כחומר ראייה בתיק הנוכחי.   17. לאחר ששקלנו את הנסיבות לכאן ולכאן, ולאחר שמסתבר לנו, כי גם באי-כוח המשיב, שהופיעו בערעור זה, אינם מייצגים עמדה אחידה, החלטתנו להשתמש בסמכויות המסורות לנו, ולהורות לקצין-התגמולים, ליתן "החלטה חדשה", במסגרת סעיף 35 (א) לחוק הנכים, על-יסוד חוות-הדעת הרפואית של ד"ר זאב לוזון, מומחה לנוירולוגיה, מיום 17/09/96, אשר תהווה "ראייה חדשה", שלא היתה בפניו, בעת שהחליט ביום 01/08/93, על-דבר דחיית תביעת המערער בגין הפגימות ב"יד-שמאל ובראש".     18. ביום 29/07/98 הגיש לנו ב"כ המשיב את החלטת קצין-התגמולים, מיום 23/07/98, שבה קבע קצין-התגמולים כי אין מקום לשנות את החלטתו הקודמת (סעיף 2 בפסק-דין זה), לפיה לא נותרה למערער כל נכות נוירולוגית ונכות ביד-שמאל כתוצאה מהחבלה מיום 25/02/92.   בהחלטתו הנ"ל הסתמך קצין-התגמולים על חוות-דעת רפואית מאת פרופ' מנחם שדה, מומחה לנוירולוגיה, מיום 04/09/97, ועל חוות-הדעת הרפואית מאת פרופ' משה קוטלר, מומחה בפסיכיאטריה מיום 08/07/98.   הרופאים האמורים לעיל בדקו את המערער, בדיקה גופנית וחוות-הדעת הרפואיות שלהם הוגשו לנו בתגובה לחוות-הדעת הרפואית מטעמו של המערער (ד"ר זאב לוזון, מומחה לנוירולוגיה, מיום 17/09/96).   באחת - קצין-התגמולים חזר על החלטתו לפיה לא קיים קשר בין ההפרעות הנפשיות, מהן סובל המערער, לבין החבלה נשוא הערעור.   19. ביום 22/12/98, הגיש לנו ב"כ המערער תצהיר שעשה המערער ביום 30/11/98.   20. בתאריך 05/09/99, הוחל בשמיעת הראיות בערעור זה.   ב"כ המשיב הגיש לנו, כמוצג, את תיקו-הרפואי של המערער (מוצג מש/ 1), וחקר שתי-וערב את המערער על האמור בתצהירו מיום 30/11/98.   21. ד"ר זאב לוזון לא התייצב לדיון, והדיון נדחה ליום 02/05/2000.   22. בתאריך 02/05/2000, נחקר ד"ר ז. לוזון ע"י ב"כ המשיב, שתי-וערב, על האמור בחוות-הדעת הרפואית שלו, מיום 17/09/96 ובחקירה-חוזרת ע"י ב"כ המערער.   לאחר מכן העיד בפנינו פרופ' מנחם שדה, שנחקר-נגדית ע"י ב"כ המערער על האמור בחוות-דעתו הרפואית מיום 04/09/97.   23. לבקשת ב"כ הצדדים נדחה המשך הדיון לשם שמיעת עדותו של פרופ' משה קוטלר.   24. בתאריך 11/03/2002, נחקר פרופ' משה קוטלר, שתי-וערב, ע"י ב"כ המערער על האמור בחוות-דעתו הרפואית מיום 08/07/98 וענה לשאלות חבר-הוועדה, ד"ר ל. וינוגרד.   25. בתום עדות זו הצהירו ב"כ הצדדים כי אין להם עדים נוספים וביקשו להגיש את סיכומי טיעוניהם, בכתב.   ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים ונקבע כי ב"כ הצדדים פטורים מהופעה לשמיעת פסק-הדין.   סיכומי ב"כ המערער הוגשו לנו רק ביום 29/09/2002 (לאחר קבלת הארכות) וסיכומי ב"כ המשיב הוגשו לנו ביום 12/12/2000.   26. הרקע האישי:   א. נולד ביום 22/07/47.   ב. בתאריך 04/05/66, גוייס לשירות חובה בצה"ל.   ג. בעת גיוס נקבע לו פרופיל-רפואי: - 97.   ד. בתאריך 12/05/69, בתום 3 שנות שירות, שוחרר משירות חובה.   ה. בתאריך 23/09/72, גוייס לשירות-קבע.   ו. גם בעת גיוסו זה היה בעל-פרופיל-רפואי: - 97.   ז. שירת בבסיס חיל-האוויר ובתום שנת שירות, דהיינו, בתאריך 23/09/73, שוחרר מהשירות בקבע.   ח. גם בשירות חובה וגם בשירות קבע, תיפקד בתפקידי אבטחה ועובד כללי, בדרגת: רב"ט.   ט. בתאריך 18/11/73, גוייס לשירות בתי-הסוהר, ושימש כסוהר, בבתי-הכלא ברמאללה ובשיטה.   י. בתאריך 25/04/75, בעת השירות בכלא רמאללה, נפל מסולם מגדל-שמירה ונחבל בברך שמאל.   יא. בתאריך 15/10/75, פוטר משירות בשב"ס, בעקבות החבלה האמורה לעיל.   יב. בגין החבלה הנ"ל פנה בתביעה לקצין-התגמולים להכיר בו כ"נכה", לפי חוק הנכים.   יג. קצין-התגמולים החליט להכיר בו כ"נכה" ונקבעה לו דרגת-נכות בשיעור של 10%   יד. מאחר ולא הצליח להשתלב במעגל העבודה החליט קצין-התגמולים להענות לבקשתו והוענק לו "תגמול מחוסר פרנסה", עפ"י סעיף 6 לחוק הנכים.   טו. את שירותו במילואים עשה המערער במסגרת שמירה ואבטחה ביחידה מעפ"ד, בגוש מגן.   טז. בתאריך 08/05/88, הורד הפרופיל-הרפואי ונקבע ל: - 65.   יז. בתאריך 30/01/92, הורד הפרופיל-הרפואי ונקבע ל: - 64 והוא שוחרר משירות במילואים.   27. האירוע נשוא הערעור:   א. בתאריך 16/02/92, נקרא לשירות, במסגרת הג"א, לביצוע תפקיד אבטחה, בכפר-עזה.   ב. בתאריך 25/02/92, בשעה 05:40, בבוקר, בעת שחזר משירותים, החליק על מדרגה ונחבל בראש וביד-שמאל.   28. לטענת המערער:   כתוצאה מהנפילה האמורה הוא סובל מהתפרעות נוירולוגיות וכי כשלושה שבועות לאחר החבלה פיתח סימפטומים אשר לא איפשרו לו לחזור לעבודה סדירה, ומאז האירוע הוא סובל מפחדים ומקבל תרופות וטיפולים פסיכיאטרים.   לטענת המשיב:   המערער הוא בעל אישיות אובססיבית אשר מתעסק במשך שנים בכפייתיות בתביעות שווא.   המערער סובל מהפרעה נפשית Olscessive Compulsive Disorder ואשר בגינה הוא מטופל ע"י פסיכיאטר, מזה זמן רב לפני האירוע מיום 25/02/92, וזהו ההסבר לפניותיו האין-סופיות לקצין-התגמולים.   29. ד"ר זאב לוזון ופרופ' מנחם שדה אינם חלוקים בקשר לעובדה, כי לא נמצאו אצל המערער מימצאים אובייקטיביים חולניים.   30. תלונותיו של המערער כוללות פחדים, והפרעה תפקודית, מצבי מתח וחרדה, מחשבות טורדניות ומעיקות, חוסר יכולת לתפקד או לעבוד, עצבנות-יתר ואי-שקט עם סף גירוי נמוך, התקפים של כעס, מצבי חרדה כרונית, קשיים רבים בהתמודדות היום-יומית, אינו יכול להתמיד בעבודה, חסר אונים, מרגיש שכל חייו השתבשו ואינו מסוגל לתפקד, מתלונן על מחשבות שיקרה לו משהו, שוטף ידיים כל פעם, איבד את בטחונו העצמי ונרדם בקושי. התנהגותו מרגיזה את אישתו והיא מגרשת אותו מן הבית. מרבה להתלונן על עצבנות, נטייה להתפרצות, חוסר ריכוז, תופעות טורדניות של בדיקת דלתות ומנעולים, באחת - מצב חרדתי מתמיד.   31. זעזוע מוח - Post Concussion Syndrome (P.C.D.): -   המונח הנ"ל הוא מונח בעייתי.   הגדרתו המקובלת בספרות-הרפואית היא: - "תסמונת קליינת המאופיינת בפגיעה מיידית וחולפת בתפקודים עצביים".   נפגע שעבר זעזוע מוח מציפה להחלים ללא כל שאריות של הפגיעה. הנחה זו מבוססת על הצעה שישנה כאן רק הפרעה זמנית בתיפקודים העיצביים ואיתה רק פגיעה קוגניטיבית חולפת.   ברם, לא תמיד פני הדברים הם שכאלה, והגם שה- P.C.D. נחשבת להפרעה השכיחה ביותר לאחר פגיעת ראש, הרי שיחד עם זאת היא גם נחשבת לבעייתית ביותר. הבעייתיות קיימת במיוחד סביב משכה ותקופתה (Validity) של התסמונת הכרונית, וקיומם של תסמינים פסיכולוגיים וגופניים ותפקידם בגרימתה. לגבי אלה ישנן דעות שונות, עד כדי מחלוקת קשה (נוירלוגית, פסיכיאטרית, נוירופסיכולוגית ושיקומית), שעניינה בזעזוע-מוח.   התסמונת שלאחר זעזוע-מוח מופיעה במיוחד לאחר חבלות-ראש קלות, שהן השכיחות ביותר. קיים אז ספקטרום רחב של סימפטומים, שהשכיחים ביותר ביניהם הם: כאבי-ראש, סחרחורת או ורטיגו, בחילה, הפרעות בקורדינציה, טינטון, הפרעות בשמיעה ובראייה, רגישות לרעש. החסרים הקוגניטיביים כוללים: קשיים בזכרון, ירידה בקשב ובריכוז, ירידה לעבד מידע, קשיים בתקשרות, בעייתיות ביכולת התכנון ובביצוע משימות וגם פגיעה בשיפוט ובתפיסה, רגישות-יתר לחוסר-שינה, לגורמי-דחק, לתרופות ולאלכוהול. המרכיב הרגשי כולל: ליבליות רגשית, איריטביליות, תוקפנות עד לנטייה למריבנות, חולשה ותחושת חוסר-אנרגיה, ירידה בליבידו, הפרעה בשינה, חרדה ודיכאון.   32. שמענו את עדויותיהם של ד"ר זאב לוזון, של פרופ' מנחם שדה ושל פרופ' משה קוטלר, והתרשמנו שהפתולוגיה שמאחורי התסמונת של זעזוע-מוח אינה ברורה. אנו ערים גם לכך, שאנשי מקצוע בנושא זה מטילים ספק בעצם קיומה של התסמונת. מאידך, סבור ד"ר זאב לוזון, שהמדובר בפגיעה וחסרים קוגנטיביים משמעותיים לאחר חבלת-ראש קלה עם התפתחות של התסמונת שלאחר זעזוע-מוח.   33. אנו סבורים, כי גם בחבלה מינורית, כפי שנחבל המערער במקרה זה, חומרת הפגיעה היא משתנה עצמאי, שאינו תלוי כלל בהופעה של איבוד-הכרה או הימצאות סימנים נוירולוגיים מיד לאחר החבלה, וכי אפילו לאחר חבלת-ראש קלה הפגיעה עלולה להיות חמורה ביותר. יתר על כן, תוצאות חמורות עלולות להופיע אפילו גם בהעדר תלונות סובייקטיביות של הנפגע.   34. דא עקא, אין אנו מתעלמים מהעובדה שאצל מספר נפגעים לאחר חבלות-ראש קלות, יכולים הם להפגין פגיעה אף לאחר תקופה ממושכת וניתן למצוא אצלם סימנים ושאריות (Sequelae) נוירופסיכיאטריות. ברם, במה דברים אמורים? כאשר הרופא-הבודק נעזר במבחנים נוירופסיכולוגיים כדי לאתר את אותם סימנים נוירולוגיים.   המבחנים הנוירופסיכולוגיים בצורת מעקב במשך שנה לפחות, אחר נפגע בחבלת-ראש קלה, ושאושפז בבית-החולים, כולל ראיון קליני ובדיקות והערכות שונות ורק על-סמך מידע מחקרי מסוג זה ניתן לקבוע אם יש להכיר בזעזוע-מוח כגורם משמעותי תקף לתחלואה נוירו-התנהגותית.   35. אין כל ספק שחבלה בראש כרוכה הן באירוע קשה והן בשינויים קשים המתחוללים בעקבותיה. אצל נפגעי ראש רבים מופיעה תסמונת פוסט-טראומטית הקשורה לחבלה בראש.   36. נטען בפנינו, שחוסר-ההכרה והאנמנזה במקה של חבלה בראש, מהווה "הגנה" מפני הופעת תסמונת פוסט-טרואמטית. דא-עקא, שהמציאות הקלינית במקרה שלפנינו, אינה מאשרת זאת.   37. מצד אחד, קיית הטרוגניות רב-גוונית של אפשרויות הפגיעה הנפשית וההתנהגותית כתוצאה מחבלת-ראש;   מצד שני, עם מהלך-הזמן והתקבעות הכרוניזציה, נוטה הנפגע לצמצום בחייו ואז נוצרת נטייה לאחידות בתמונה הסימפטומטית.   38. ד"ר זאב לוזון מאזכר בחוות-דעתו הרפואית, מיום 17/09/96, ספרות-רפואית עניפה, הדנה בתמסונת פוסט-טראומטית נוירולוגית עם קומפומנטים נפשיים ראקטיביים, לאחר חבלת-ראש.   39. אנו לא נוכל לסמוך על חוות-דעתו הנ"ל ועל דברי עדותו בפנינו, מיום 02/05/2000.   ד"ר זאב לוזון יוצא מתוך הנחה, שההפרעה הנוירולוגית, כפי שהיא קיימת אצל המערער, יכולה להיגרם מטראומה של הראש עם זעזוע-מוח וכי המדובר במערער אשר, עד לתאונה מיום 16/02/92 בה נחבל בראשו, תיפקד באופן מלא.   ד"ר זאב לוזון גם עומד על כך, כי אצל המערער המדובר בתסמונת על רקע נוירולוגי ולא על רקע פסיכיאטרי, וכי קביעתו זו מתבססת על-סמך האבחנה, על-סמך כושר-השיפוט והניסיון שלו.   קיימות בפנינו מספר ראיות עובדתיות שיש בהן כדי "להשמיט את הקרקע" מהדברים שעליהם העיד בפנינו ד"ר זאב לוזון. יותר מדי סמך ד"ר ז. לוזון על סיפור המערער ופחות מדי על המימצאים האובייקטיביים.   בראש ובראשונה, נציין את העובדה, שלאחר הנפילה מיום 25/02/92, לא איבד המערער את הכרתו ובכוחות עצמו חזר לחדר.   שנית, עוד שנים רבות קודם המקרה הנדון כאן, מצוי המערער בטיפול פסיכיאטרי בגין תסמונת כפייתית טורדנית O.C.D. (Obsessive Compulsive Disorder) וזאת בעקבות התנהגותו ומצבו הנפשי, מאז יום 17/08/75, לפחות, בעת שנפל מסולם, ונחבל בברך שמאל ובגב. מאז מקרה זה הפך המערער לאישיות אובססיבית ובמשך שנים רבות התעסק באופן כפייתי באין סוף פניות למוסדות ולבתי-המשפט.   שלישית, ד"ר זאב לוזון קובע, כי "כ- 3 שבועות לאחר החבלה פיתח סימפטומים אשר לא איפשרו לו לחזור לעבדוה סדירה".   עובדה זו הובהרה לנו כבלתי נכונה לחלוטין. מאז שנת 1989 לא עבד המערער ובעקבות נכותו המוכרת (ראה סעיף 6, פסקאות יב'-יד', בפסק-דין זה) ולאחר שלא הצליח להשתלב במעגל העבודה, העניק לו קצין-התגמולים "תגמול מחוסר פרנסה".   40. פרופ' משה קוטלר בחוות-דעתו הרפואית, מיום 08/07/98, מאזכר בתיקו-הרפואי של המערער במרפאה לבריאות הנפש שליד בית-החולים ע"ש "סורוקה", באר-שבע, מספר ציטוטים.   להלן נביא את אותם המקרים שעוד מלפני תאריך האירוע מיום 25/09/92: -   א. ב - 1990 - בעיות ביחסי-מין ובעיות בקשר הנשואין. לא עובד כ- 3 שנים, מקבל קיצבת נכות. בחרדה כל הזמן;   ב. באוגוסט 1990 - לא עובד מזה שנה וחצי;   ג. ב- 1991 - עצבני, לא עושה כלום;   ד. ב- 1991 - האישה לא רוצה לוותר על הגירושין, לא רק בגלל הבעייה המינית, אלא, יש גם בעייה של פרנסה וטוענת ש"עושה ממנה סמרטוט". ה. הפנייה לפסיכולוג-סקסולוג.   ו. בשנת 1992, סיכום-מחלה, מהמחלקה האורולוגית - מזה 15 שנה סובל מאימפוטנציה, עבר ניתוח.   פרופ' משה קוטלר מציין בחוות-דעתו, כי התמונה האנמנסטית מעידה על אדם נכה עוד מלפני תאריך האירוע מיום 25/02/92 וכי אופי החבלה בתאריך זה אינו מרמז על חוויה בעלת אימפקט הולם לפיתוח הפרעה בתר-חבלתית, וכי הוא התרשם שלמערער משאלות שאפתניות גבוהות ביותר להציג את נכות הנפשית הממושכת כקשורה לאירוע המינורי מיום 25/02/92.   41. אין לנו ספק, שחלק מהתסמונות שמהם סובל המערער (נידודי-שינה, עצבנות וכו') הם חלק מתסמונות שלאחר זעזוע-מוח. ברם, בה בעת חלק מהתסמונות הללו הן הן תסמונות פסיכיאטריות העשויות להתאים גם לתסמונות שלאחר זעזוע-מוח. מכל מקום, תלונותיו המרובות של המערער, כפי שהוצגו בפנינו אופייניות למחלה אובסיסיבית קולמפולוסיבית, כפייתית, שהינה בעייה פסיכיאטרית טהורה.   42. ב"כ המערער קובל על כך, שפרופ' משה קוטלר מאמץ את מסקנותיו של פרופ' ו. ברגינר, לגבי אישיותו של המערער, וקובע כי המערער הינו בעל אישיות אובססיבית כפייתית, וזאת מבלי לבסס עמדתו זו מבדיקה רצינית משלו.   באחת, טוען ב"כ המערער - כי פרופ' משה קוטלר עשה לעצמו "חיים קלים" ובחר להסתמך על רישומים של אחרים במקום לבחון ולבדוק את המערער באופן רציני.   43. מבלי שאנו מסכימים עם טיעוניו אלה של ב"כ המערער, מה פשוט יותר ומי מנע זאת מב"כ המערער לזמן לחקירה-נגדית את פרופ' ו. ברגינר ולחקור אותו, שתי-וערב על "הרישומים של אחרים".   44. אנו חייבים לחזור ולהזכיר, כי כל הדיוןן-החוזר הזה, בעניינו של המערער דנן, התבסס אך ורק על כך שסרבנו לאפשר לו את חקירתו של מומחה זה, וכי חקריה כזו אפשרית כזכות קיימת לו.   יתר על כן: בקשתו של ב"כ המערער מבית-המשפט שלערעור היתה: "להחזיר את הדיון על-מנת לאפשר לו לחקור את המומחה על חוות-הדעת", ובהתאם לכך אף פסק בית-המשפט שלערעור.   45. אפילו תימצי לומר, שלאור החלטת קצין-התגמולים, מיום 23/07/98 (סעיף 18 בפסק-דין זה), המדובר בהליך חדש, שניתן עפ"י סעיף 35 (א) לחוק הנכים, הרי שאין להתעלם מכך שחוות-הדעת הרפואית של פרופ' ו. ברגינר נמצאת בתיק המוצגים שבערעור זה ואין להתעלם ממנה.   הימנעותו של ב"כ המערער מהזמנתו של פרופ' ו. ברגינר, פועלת לרעתו של המערער והפועל-היוצא מכך הוא, שב"כ המערער מסכים עם הדברים המובאים בחוות-הדעת הנ"ל (ראה: ספרו של יעקב קדמי "על הראיות", חלק ראשון, תשנ"א - 1991, בעמ' 464 ובחלק שני, תשנ"א - 1991, בעמ' 917).   46. מעדותו של המערער, כמו גם מהאמור בתצהירו מיום 30/11/98, עולה תמונה של עדות מוגזמת, שאין אנו יכולים ליתן אמון בה.   המערער מנסה לייחס את אירוע הנפילה מיום 25/02/92, כמקור לכל תחלואיו.   47. לנו נראה, כי המערער החל בטיפול פסיכיאטרי שנים לפני האירוע; הוא הפסיק לעבוד שנים לפני האירוע. אומנם, חלה החמרה רצינית במצבו, אולם היה זה רק בשנת 1994 וזאת על רקע פסיכיאטרי, ואין לכך כל קשר לאירוע הנפילה מיום 25/02/92.   48. דין ערעור זה להידחות וכך אנו מחליטים. החלטת קצין-התגמולים, מיום 23/07/98 - נשארת בעינה, לאחר ששוכנענו, כי למערער לא נותרה כל נכות נוירולוגית כתוצאה מאירוע הנפילה מיום 25/02/92.   לא הובאה בפנינו כל ראייה בדבר נכות ביד-שמאל ובשל כך אנו דוחים את הערעור גם בגין פגימה זו.   49. במצב עניינים, כפי שתוארו בפסק-דין זה, מן הראוי היה לחייב את המערער בהוצאות משפט ובשכר-טרחת עו"ד בסכום ניכר. ברם, לאור מצבו של המערער, אין אנו צו שכר-טרחת עו"ד לזכות ב"כ המשיב והמערער ישא רק בהואצות שפסקנו כדמי-בטלה לרופאים-המומחים מטעם המשיב, דהיינו, בסך: - .3,500 ₪ (שלושת אלפים וחמש מאות).   הסכום הנ"ל יהא צמוד למדד וישא ריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.   50. זכות ערעור כקבוע בסעיף 43 לחוק הנכים.   51. מזכירות בית-המשפט: - א. תמציא לב"כ הצדדים - עותק מפסק-דין זה, לאחר שבישיבה מיום 11/03/2002, קיבלו פטור מהופעה לשמיעתו. ב. תשלח לקצין-התגמולים, ישירות, עותק מפסק-דין זה. ג. תחזיר לב"כ המשיב את התיק-הרפואי (מוצג מש/ 1), שצורף לערעור. ניתן היום כ' בטבת, תשס"ג (25 בדצמבר 2002) בהעדר ב"כ הצדדים   יעקב גנן, שופט (דימ.) ד"ר ל.וינוגרד מר ל. פלד אב בית-הדין חבר חבר   צבאמשרד הביטחון