פסק דין 1. ביום 26.1.02 בשעה 4:00 לפנות בוקר, נפלה התובעת מהמיטה בחדר המיון של בית החולים שערי צדק בו הייתה מאושפזת ונגרמו לה נזקי גוף. לטענת התובעת, נזקי הגוף נגרמו לה בעטייה של התנהלותו הרשלנית של בית החולים. לטענת הנתבע אין להטיל עליו חבות בגין אירוע הנפילה. 2. מטעם התובעת העידו היא עצמה ובעלה יושעי משה. מטעם הנתבע העיד הירש גורביץ, אח בחדר המיון בבית החולים שערי צדק. העובדות 3. ביום 24.1.02 פנתה התובעת לקבל טיפול רפואי בבית החולים שערי צדק בשל דלקת ריאות. התובעת העידה כי בשל העומס אשר שרר בבית החולים, היא ישבה במשך כיממה על כסא בחדר המיון, ורק לאחר מכן קיבלה "אלונקה" (התובעת, עמוד 8 לפרוטוקול; יושעי משה, עמוד 2 לפרוטוקול). הירש גורביץ לא זכר את המקרה, אך העיד שקשה לו להאמין שכך היה (עמוד 24 לפרוטוקול). מתצהירו של הירש גורביץ עולה כי בחדר המיון היו בתקופה הרלבנטית מיטות וגם אלונקות וכאשר חדר המיון היה עמוס והמיטות היו תפוסות, ישנו חולים על אלונקות. גורביץ לא זכר את המקרה ולא ידע אם התובעת ישנה על מיטה או על אלונקה (סעיף 7 לתצהיר). הירש גורביץ לא זכר את המקרה ועדותו ניתנה על סמך התיק הרפואי (עמוד 25 לפרוטוקול). לפי עדות התובעת: "..ישנתי בחדר המיון על מיטה מאוד צרה ברוחב של כ- 60 ס"מ להערכתי, שניצבה באמצע החדר, לא בסמוך לקיר ואף אחד מעובדי המקום לא הרים את הידיות שלצד האלונקה כך שלא היתה לי שום משענת או תמיכה. המיטה עמדה באמצע הדרך כשראש המיטה ניצבה ליד קיר ושני צידיה פתוחים וזאת מכיוון שחדר המיון היה עמוס ולא היה מקום אחר" (סעיף 7 לתצהיר). אני מקבלת את עדות התובעת לפיה ביום התאונה היא ישנה על אלונקה. לפי תצהיר התובעת: "בזמן שהייתי מאושפזת הרגשתי מאוד לא טוב והיה לי חום" (סעיף 8 לתצהיר). 4. הנתבע אינו חולק על על כך שהתובעת אכן נפלה מהאלונקה בשעה 04:00 לפנות בוקר (הירש גורביץ, סעיף 5 לתצהיר). האחריות 5. אין ספק כי בית החולים חב חובת זהירות מושגית לבאים בשעריו ולחולים המאושפזים בו (ת"א (מחוזי י-ם) 1549/96 לוי נגד הסתדרות מדיצינית הדסה, (לא פורסם, 11.1.98)). השאלה היא האם בנסיבות המקרה חב בית החולים גם בחובת זהירות קונקרטית. חובת הזהירות הקונקרטית נוגעת לעובדות המיוחדות של כל מקרה, כאשר המבחן שנקבע בפסיקה הוא מבחן הצפיות, דהיינו: האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק, ואם כן, האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113 (1982)). חובת הזהירות הקונקרטית לא קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון, אלא רק למניעת סיכונים בלתי סבירים, כאשר הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו בחומרה יתירה באופן שהיא דורשת שיינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו (פרשת ועקנין). 6. גורביץ העיד כי באלונקות, כמו גם במיטות, קיימים מעקות בצידי המיטה הניתנים להרמה ולהורדה (סעיף 8 לתצהיר). לפי תצהירו, שימש במעקות נעשה רק במצב בו החולה אינו עצמאי, כלומר מטושטש עקב מצב רפואי או תרופות, או קשישים וחולים סיעודיים שאינם מסוגלים לרדת מהמיטה בכוחות עצמם (שם). עוד לפי תצהירו של גורביץ, בחולים כמו התובעת, שהייתה צעירה יחסית, עם חום נמוך וללא השפעת חומרים מטשטשים, לא נהוג היה בחדר המיון להרים את המעקות, וזאת על מנת לאפשר לחולים להיות עצמאיים ולרדת, למשל, לשירותים (סעיף 8 לתצהיר). 7. מעדותו של גורביץ עולה כי רוחב האלונקה הוא 60 ס"מ. במחלקה המיטות רחבות יותר (עמוד 26 לפרוטוקול). 8. לפי תצהירו של גורביץ, גם כיום אין כל הוראה להרים את המעקות באלונקה בכל כאשר החולה ישן עליה. אין גם הנחיה להציע לחולה להרים את המעקה (גורביץ, עמוד 29 לפרוטוקול). לפי תצהירו, הנסיון מלמד כי אנשים לרוב אינם נוטים ליפול מן המיטה או האלונקה בזמן שינה (סעיף 10 לתצהיר). לשאלת בית המשפט מדוע לא להרים את המעקה השיב גורביץ: "אנו לא נוהגים להרים לאנשים עצמאים את המעקה, כדי לא להגביל את החופש" (עמוד 26 לפרוטוקול). "הם לא יכולים להוריד את המעקה לבד, כי זה קשה, הידית מחוץ למיטה" (עמוד 26 לפרוטוקול). גורביץ נשאל והשיב: "ש. יש לה דלקת ריאות היא תשושה ועייפה, אני מניח לשאלה שלי, למה לפחות אתם לא מרימים את הידיות ת. הסברתי, ואני יכול לחזור ולהסביר, אנו לא נוהגים לסגור מעקות לאנשים על מנת לא להגביל את החופש שלהם, וגם הנסיון מלמד שאנשים לא נוטים ליפול ממיטות" (עמוד 28 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט מדוע לא להרים את המעקה בלילה השיב גורביץ כי הרבה אנשים מתנגדים להרמת המעקה (עמוד 29 לפרוטוקול). 9. לטענת הנתבע, בעת התאונה התובעת הייתה במצב טוב, חום גופה לא היה גבוה ומספר שעות לאחר מכן ניתן היה לשחררה נוכח השיפור הניכר במצבה. עוד לטענתו, בפני הצוות הרפואי בחדר המיון לא היה כל סימן לבלבול, חוסר התמצאות או תשישות מצד התובעת ולא הייתה כל אינדיקציה שיש צורך להרים את מעקה המיטה. הנתבע אף טוען כי מטופל השוכב על המיטה, אינו יכול להרים את המעקה או להורידו באופן עצמאי, כך שבמידה והמעקה מורם, יש צורך באדם אחר שיורידו ובאותה עת היה חדר המיון עמוס מהרגיל, והיכולת של הצוות הרפואי להיעתר לקריאות של מטופלים להוריד את המעקה, כל אימת שמטופל מבקש לרדת ממיטתו, וכן להרימו מחדש, עם שובו למיטתו, היא מוגבלת ביותר. לטענת הנתבע, הרמת מעקות המיטה, ללא מתן אפשרות סבירה למטופל להורידם מיד, מוסיפה סבל, תחושת חוסר אונים ופגיעה בחירותו של המטופל הכלוא בגבולות מיטתו. לטענת הנתבע, נורמה גורפת המחייבת הרמת מעקה לכל מטופל מעולם לא הוטלה עד כה בפסיקת בתי המשפט ונקודת האיזון שנבחרה בפסיקה שדנה בשאלה זו חייבה הרמת מעקה המיטה בנסיבות של בלבול או חוסר התמצאות מצד המטופל. לטענתו, לא הוכחה פרקטיקה רפואית המחייבת הרמת מעקה בהיעדר נתוני סיכון מיוחדים המאפיינים את המטופל, נתונים שלא התקיימו במקרה זה. עוד לטענת הנתבע, הניסיון מלמד כי מטופלים אינם נוטים ליפול מהמיטות. 10. אני מקבלת את טענת התובעת לפיה יש להחיל במקרה הנדון את הכלל של הדבר מעיד על עצמו הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. שלושה הם התנאים לקיומו של הכלל, הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מהן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק; השני, כי הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; והשלישי, כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה (לעניין התנאים לתחולת הכלל ראו את ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001)). שלושת התנאים מתקיימים במקרה שבפניי. טענת הנתבע לפיה נסיבות הנפילה היו ידועות לתובעת באופן אישי ולכן אין להחיל את הכלל אינה מקובלת עליי. סוג המיטה, מיקומה, כמו גם ההחלטה אם להרים את המעקות, היו בשליטת בית החולים ובאחריותו, ולא בשליטת התובעת. ואשר לתנאי השלישי, הנפילה מתיישבת יותר עם המסקנה כי הנתבע התרשל, מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה, ביחוד על רקע נפילות נוספות שאירעו באותו חדר מיון (ראו לעניין זה את פסק הדין שניתן על ידי בת"א 1180/04 עזבון המנוחה זוהרה אמויאל (לא פורסם, 6.1.08)). 11. הנתבע לא עמד בנטל ולא הוכיח כי לא התרשל. מעדותו של גורביץ עולה כי הסיבה היחידה לכך שהמעקה לא מורם היא כדי לא להגביל את החולה. לפי עדותו, לא קשה להרים את המעקה (עמוד 29 לפרוטוקול). גורביץ אינו הגורם בבית החולים אשר מחליט על הנהלים. הנטל להוכיח מהם השיקולים אשר הביאו להחלטה שלא להרים את המעקות לחולים מוטל על הנתבע, במיוחד לאור העובדה שאין זה המקרה הראשון שבו נופל חולה ממיטה בחדר מיון. על הנתבע מוטל גם הנטל להוכיח את הנסיבות המיוחדות המאפיינות את אופי העבודה בחדר המיון ואת השאלות המערכתיות המתעוררות במקרה זה, כמו שאלות של הקצאת כוח אדם למשימות השונות בעבודת חדר המיון. הנתבע לא הוכיח עובדות אלה. 12. ניתן היה למנוע את האירוע, בקלות, על ידי הרמת מעקה המיטה או על ידי בקשה מבני המשפחה שישהו ליד התובעת ואין בפני הסבר מדוע הדבר לא נעשה. את הפגיעה בחופש של המטופל ניתן לפתור, בקלות, על ידי כך שהצוות יעלה בפני המאושפז את האפשרות להרים את מעקה המיטה. דבר זה לא נעשה במקרה הנדון ואין בפניי הסבר מדוע לא נעשה. לא יכולה להיות מחלוקת כי אם היה מורם מעקה המיטה, התובעת לא הייתה נופלת. 13. בהתחשב בכך שאין זה המקרה הראשון בו נופל אדם ממיטה בחדר המיון, על צוות חדר המיון היה לצפות את האפשרות שהתובעת תיפול מהמיטה ובנסיבות המקרה, כאשר מדובר במיטה צרה, אשר המאושפז אינו רגיל לה, ובאדם חולה, הוא חייב היה לצפות זאת. אשם תורם 14. לטענת הנתבע, התובעת הייתה ערה לקיומו של מעקה ואם חפצה בהרמתו, היתה יכולה לבקש זאת, ולכן, לטענתו, אם תוטל עליו אחריות, יש להטיל על התובעת אשם תורם. 15. בנסיבות המקרה ולאור מערכת היחסים בין החולה ובין בית החולים, כאשר הנהלים נקבעים על ידי בית החולים, אין מקום להטיל על התובעת אשם תורם, מה גם שהתובעת, להבדיל מאנשי בית החולים, לא הייתה אמורה להיות ערה לסיכון כי תיפול מהמיטה. הנזק 16. התובעת ילידת 1943. היא הייתה בת 59 ביום התאונה. היא בת 65 כיום. חוות הדעת הרפואיות 17. התובעת הגישה כראיה מטעמה את חוות דעתו של רוסו, אשר קבע כי נותרה לה נכות צמיתה בגובה 15% עקב התאונה. הנתבע הגיש כראיה מטעמו את חוות דעתו של ד"ר שמואל וייס לפיה מצב של התובעת מתאים לנכות צמיתה בגובה 5%. 18. לאור הפערים בין חוות הדעת של מומחי הצדדים, מונתה ד"ר בתיה יפה כמומחית מטעם בית המשפט. בחוות דעת מיום 5.2.07 קבעה ד"ר יפה כי לתובעת נכות צמיתה בגובה 10%. מחוות דעתה עולה כי נותרה מגבלה תפקודית אשר מתבטאת בחולשה יחסית של אופוזיציה וכאבים, וזאת ביד הדומיננטית של התובעת. 19. ב"כ הצדדים הסכימו להגיש את חוות הדעת ללא חקירת המומחים. כושר ההשתכרות של התובעת 20. לפני התאונה נהגה התובעת לטפל בנכדיה ובשני ילדים של אחרים (התובעת, עמוד 13 לפרוטוקול; משה יושעי, עמוד 4 לפרוטוקול). עבור הטיפול בכל אחד מהילדים היא קיבלה 1,500 - 1,600 ₪ לחודש (משה יושעי, עמוד 6 לפרוטוקול). במועד התאונה היו שני ילדים בטיפולה (התובעת, עמוד 15 לפרוטוקול). הפסד השתכרות 21. לאחר התאונה גובסה ידה של התובעת למשך חודש ולאחר מכן היא החלה בטיפולי פיזיוטרפיה וריפוי בעיסוק, אשר נמשכו לפי עדותה למעלה משנה (סעיף 16 לתצהיר). לפי תצהירה, במשך תקופה ארוכה היא לא יכלה להשתמש כלל ביד ימין שנפגעה, שהיא ידה הדומיננטית (סעיף 17 לתצהיר). 22. התובעת העידה כי היום היא מוגבלת בטיפול בילדים. היא מתקשה להרים אותם (עמוד 14 לפרוטוקול). היא מתקשה לפתוח בקבוקים, להשתמש בסכין (עמוד 18 לפרוטוקול), לגהץ (עמוד 21 לפרוטוקול), 23. מעדותה עולה כי היא חזרה לטפל בילדים, אם כי באופן מוגבל. 24. לאור הפער בין עדות התובעת בדבר מגבלותיה ובין הנכות שנקבעו, נשלחו אל המומחית שאלות הבהרה מטעם בית המשפט (החלטות מיום 26.11.07). לשאלה האם טענות התובעת לפיהן בשל נכותה אין היא יכולה לטפל בתינוקות, כפי שעשתה קודם לתאונה, היא מתקשה לחתל אותם, לנגב להם, ולהרים אותם, השיבה המומחית כי התלונה מתיישבת עם הנכות של התובעת. לשאלה האם המגבלות שעליהן העידה התובעת, בבישול, בשימוש בסכין מטבח, בגיהוץ ובביצוע עבודות הניקיון בבית נובעות מהנכות שנגרמה בתאונה, השיבה המומחית כי כל התלונות מתיישבות עם השנויים במפרק בסיס האגודל של ידה הדומיננטית, שכן כל תנועה של אגודל נגד התנגדות, תעורר כאב. לשאלה האם הנכות גורמת לתובעת מגבלות תפקודיות, ואם כן, לאילו מגבלות היא גורמת בחיי היום יום ובטיפול בתינוקות, השיבה המומחית כי בשל שינויים במפרק בסיס האגודל, אשר מהווה את המפרק החשוב ביותר של האגודל, כל ניסיון לאחוז דברים בכוח בין אגודל ויתר האצבעות יעורר כאב, ולכן מגבלתה הינה תפקודית (תשובות מתאריך 12.12.07). תשובות נוספות לאותן שאלות נשלחו ביום 29.1.08 (אולי עקב טעות של המומחית). בתשובה לשאלה א' השיבה המומחית כי סביר שהתובעת לא יכולה לשוב לטיפול בתינוקות עקב נכותה. בתשובה לשאלה ב' הוסיפה המומחית כי ע"י שימוש בסד תומך לאגודל, אשר מפחית את טווח התנועות, הכאבים יפחתו וגם טיפול תרופתי יכול לסייע. כמו כן היא כתבה כי: "במידה והתובעת אינה משתמשת בטיפולים מסוג שצויין לעיל (סד ותרופות), סביר שהיא מתקשה בעבודות הבית הקשות יותר או אילו הדורשות מאמץ ממושך." 25. מתשובות המומחית עולה כי הנכות היא בעלת השלכות תפקודיות. 26. התובעת סובלת שנים רבות מאסטמה ואף נקבעה לה בגין מחלה זו נכות כללית בשיעור של 74%, אולם מעדותה עולה כי מאז ומתמיד היא הצליחה לתפקד, למרות מחלה זו (עמוד 21 לפרוטוקול). הפסד השתכרות בעבר 27. התובעת לא דיווחה על הכנסותיה מטיפול בילדים ופרט לעדותה ועדות בעלה, אין ראיות מהן ניתן ללמוד מה היו גובה הכנסותיה לפני התאונה, מתי חזרה לעבוד ומה גובה הכנסותיה כיום. מעדות התובעת עולה כי במועד מתן עדותה היא טיפלה בנכדה אחת ובתינוקת אחת (עמוד 14 לפרוטוקול). 28. עדות התובעת ובעלה על השתכרות בסדר גודל של 3,000 ₪ נראית סבירה, ועל בסיס הכנסה זו יחושב הפיצוי בגין הפסד השתכרות. 29. התובעת העידה כי במשך שנתיים לא חזרה לעבוד. בסיכומים מבקשת התובעת פיצוי מלא בגין הפסד השתכרות עד לינואר 2008. 30. ד"ר רוסו, אשר נתן חוות דעת מטעם התובעת קבע כי לתובעת הייתה נכות זמנית של 100% למשך 6 שבועות ונכות זמנית של 50% למשך שלושה חודשים נוספים. סביר כי בתקופה זו לא יכלה התובעת לחזור לעבוד. בגין תקופה זו של 4.5 חודשים אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 13,500 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.4.02. 31. מעבר לתקופה זו יחושב הפיצוי על בסיס נכות תפקודית בשיעור של 20%. 32. ההפסד לעבר, לתקופה של 74 חודשים הוא: 44,400 ₪. להפסד זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה (1.7.05). 33. תחשיב אקטוארי המבוסס על הכנסה של 3,000 ₪, נכות בגובה 20%, עד הגיע התובעת לגיל 67 (מקדם היוון: 23.2660) מגיע לסכום של 13,960 ₪. בהתחשב בכך שהתובעת עצמאית, ועובדת בביתה, אולם בהתחשב גם במחלת האסטמה ממנה היא סובלת, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בגין הפסד השתכרות בעתיד בסכום של 20,000 ₪. עזרת צד ג' בעבר 34. התובעת העידה כי לפני התאונה ביצעה את עבודות הבית בעצמה ונעזרה בעוזרת בית באופן אקראי, לפני חגים (סעיף 21 לתצהיר). לפי תצהירה, לאחר התאונה היא החלה להעסיק עוזרת בית בתדירות של פעם בשבוע, למשך 4.5 שעות כל פעם, בשכר של כ- 35 ₪ (סעיף 21 לתצהיר). בחקירה הנגדית השיבה התובעת כי בשנה האחרונה הייתה עוזרת "פה ושם" (עמוד 20 לפרוטוקול). לשאלה מה שם העוזרת השיב משה יושעי כי הם מביאים כל פעם משהי אחרת. עוד לפי עדותו, הבית מוזנח (עמוד 7 לפרוטוקול). בנוסף לעוזרת, נעזרה התובעת גם בבני משפחתה, בעלה וילדיה (סעיף 22 לתצהיר). 35. התובעת מבקשת פיצוי לעבר ולעתיד בסכום של 100,000 ₪. לטענת הנתבע, התובעת הודתה כי לנוכח מחלת האסטמה היא ממילא נזקקה לעזרה לפני התאונה וגם את הקניות לא עשתה באותה תקופה. לטענתו התובעת הגזימה בתאור תלונותיה והטענה לפיה התובעת שוכרת עזרה לאחר התאונה לא הוכחה. לטענתו פיצוי ראוי בגין עזרת צד שלישי אינו צריך לעלות על 15,000 ₪. 36. מתשובות המומחית עולה כי התובעת מוגבלת בביצוע עבודות משק הבית הקשות. עם זאת עולה מתשובתה כי בעזרת סד ותרופות, יקל על התובעת לתפקד. 37. התובעת זכאית לפיצוי בגין עזרת צד ג' בעבר בתקופת אי הכושר המלא ובתקופות שלאחר מכן, בהן העסיקה עזרה בשכר ונעזרה בבני המשפחה. כמו כן זכאית התובעת לפיצוי בגין עזרת צד ג' בעתיד. תחשיב המבוסס על 2 שעות עזרה בשבוע מאז התאונה ועד היום (80 חודשים) מגיע ל- 23,520 ₪. תוחלת חיי התובעת לפי הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיה היא עוד 20 שנה. תחשיב אקטוארי המבוסס על עזרה של 2 שעות עזרה בשבוע, לפי 35 ₪ לשעה עד הגיע התובעת לגיל 85 (מקדם היוון: 180.3109) מגיע ל- 53,011 ₪. בהתחשב בכך שסמוך לאחר התאונה נזקקה התובעת לעזרה מוגברת, בהתחשב בכך כי בעבר לא הועסקה אצל התובעת עזרה קבועה, בהתחשב במגבלות התובעת, אשר אליהן התייחסה המומחית ובהתחשב בכך שעם ההתקדמות בגיל הייתה התובעת נזקקת ממילא לעזרה, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בסך 60,000 ₪ בגין עזרת צד ג' בעבר ובעתיד. כאב וסבל 38. אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 60,000 ₪ בגין כאב וסבל. בפסיקת הפיצוי לקחתי בחשבון את גובה הנכות, את המגבלות התפקודיות ואת עדות התובעת אודות המצב הנפשי אליו נקלעה עקב הנכות. סיכום 39. אני פוסקת לתובעת את הסכומים הבאים: א. הפסד השתכרות בתקופת אי הכושר - 13,500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.4.02. ב. הפסד השתכרות בעבר, מעבר לתקופת אי הכושר - 44,400 ₪ בצירוף ריבית מיום 1.7.05. ג. הפסד השתכרות בעתיד - 20,000 ₪. ד. עזרת צד ג' - 60,000 ₪. ה. כאב וסבל - 60,000 ₪. 40. על הסכומים שנפסקו יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ. כמו כן יישא הנתבע בהוצאות המשפט בהן נשאה התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה ועד ליום ההחזר. 41. את הסכומים שנפסקו על הנתבע לשלם לתובעת תוך 30 יום מהיום, כאשר ימי הפגרה יובאו במנין הימים. תביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בית החולים)נפילה